התובעת סבלה ממחלה מולדת ובשל טיפול רפואי הרשלני לא היה מנוס מקטיעת רגלה מתחת לברך. ##להלן פסק דין בנושא גובה הפיצויים בתביעת רשלנות רפואית בגין קטיעת רגל:## ביום 2.11.97 ניתנה החלטה בה נקבעה אחריותם של הנתבעים לנזקי התובעת. ב"כ הצדדים הגישו תחשיבי נזק והגיעו להסכמה דיונית לפיה לא יישמעו עדים ויוגש מטעמם תיק מוצגים הכולל חוות דעת רפואיות ובדבר עלות הצרכים של התובעת וחוות דעת אקטואריות. עובדות רקע: התובעת ילידת .16.11.71 עלתה לישראל מהודו עם הוריה בשנת 1975. המשפחה התגוררה באשקלון. התובעת סבלה ממחלה מולדת בשם bowing congenital המסתמנת בקשתיות הרגל. בשל הטיפול הרשלני לא היה מנוס מקטיעת רגלה מתחת לברך. היא נותחה ביום 16.11.85 ומאז מתהלכת בעזרת פרוטזה. בגלל הטיפולים שעברה מגיל 9 נעדרה התובעת תכופות מבית הספר הממלכתי דתי שבו למדה ונזקקה לשיעורי עזר על מנת להדביק את החסר. לאחר שסיימה את לימודיה בבית הספר היסודי עברה בשנת 1987 ללמוד בבית הספר התיכון בקיבוץ חפץ חיים. משם עברה בשנת 1988 לפנימית יוהנה ז'בוטינסקי בבאר יעקב החלה מגמת סיעוד ואח"כ פקידות ובשנים 1989- 1990 למדה בפנימית עירון בחדרה שם סיימה את לימודי התיכון. בשנת 1991 נישאה. בעלה עובד בתעשייה האווירית והיא עקרת בית. בני הזוג מתגוררים באשקלון ולהם שלושה ילדים: ילידת 1992, נ' ילידת 1995 ונ' יליד 1996. הבת נ' סובלת מפיגור ומאפילפסיה. למרות הטיפול התרופתי היא ממשיכה לקבל התקפים קשים, ומאושפזת לעתים קרובות. נ' מוכרת על ידי המוסד לבטוח לאומי כנכה % 100 מקבלת קצבת נכות בהתאם. הנכות הרפואית: אין מחלוקת בין מומחי הצדדים, ד"ר הנדל - מטעם התובעת ופרופ' סגל - מטעם הנתבעים כי כיום נכותה של התובעת בשיעור של % 55 ותואמת את הנכות שנקבעה לה על ידי המוסד לביטוח לאומי. אין מחלוקת בין המומחים שלתובעת יש בעיה של התאמת תותבת ותצטרך מבנה פרוטזה שונה בגלל גדם קצר. ד"ר הנדל סבור שבשל כך יש להוסיף לנכותה % 5. לפיכך מבקש בא כוחה לקבוע לה נכות בשיעור של % 60 ולזקוף אותם במלואם לחובת הנתבעים. ב"כ הנתבעים סבור שיש לנכות מנכותה "תרומה" בשיעור של % 19 שכן, לפי חוות דעתו של ד"ר הנדל, גם בטיפול נכון היו נשארות לתובעת שתי בעיות: האחת - עיוות של הרגל שהיה קיים (%10) והשנייה - קיצור הגפה (%10). לפיכך מבקש הוא לקבוע שהנכות שנותרה כתוצאה מהניתוח תעמוד %.36 סבורה אני כי אין דומה קטיעת רגל לעיוות של רגל, אך באותה מידה אין לאיין מצב קודם של עיוות הרגל שהיה מתווסף לו גם קיצור הרגל אלמלא הקטיעה. בנסיבות הענין נראה לי כנכון להכיר ב-% 45 נכות כנובעים מרשלנות הנתבעים. מוסכם שמשנת 1980 עד 1985 אושפזה התובעת לסירוגין בבתי החולים ובסך הכל 167 ימים. נזק לא ממוני: לאור סבלה הממושך של התובעת וגילה, ולאחר שלקחתי בחשבון את הסבל שהיה צפוי לה גם במצב שלפני הקטיעה, נראה לי כנכון לפסוק לה סכום גלובלי בסך של 000, 150 ש"ח נכון למועד פסק הדין. הפסד השתכרות: הוסכם שהשכר הממוצע במשק ישמש מפתח לחישובי השכר. ב"כ התובעת ביקש לקבוע כי כושר השתכרותה לקה ב-% 100. את הפסד השתכרותה לעבר הוא ביקש לחשב מגיל 18 ולעתיד עד גיל 65. ב"כ הנתבעים מבקש לחשב את הפסד השתכרותה מגיל 20 לפי % 36 נכות. נראה לי כנכון להשיב תחילה על השאלות האם ומתי היתה התובעת מצטרפת לשוק העבודה ובאלו תחומים. נזכיר כי התובעת נותחה בגיל 14. חרף הסבל שהיה כרוך במצבה היא סיימה את בית הספר היסודי והמשיכה במסגרות לימוד מחוץ לבית הוריה. אם הישגיה בלימודים לא היו גבוהים, ספק רב אם ניתן לייחס זאת לנתבעים. כפי הנראה, העדיפה התובעת להינשא ולהקים בית ללא כל קשר למצבה הרפואי לפני הניתוח או למצבה הרפואי לאחריו. בגיל 20נישאה וכעבור כשנה נולדה הבת. למרבה הצער הבת השניה נ' לקתה במחלה קשה שאין לה קשר עם הנתבעים. אחריהן נולד הבן. כמובן שהתובעת המטפלת בשלושה ילדים, שאחד מהם דורש ממנה טיפול מוגבר, מקשים על חייה. במצבה, ללא הטיפול שכשל, ספק רב אם היתה יוצאת לעבודה או מוצאת עבודה משתלמת. אעיר, שאין אנו עוסקים בפיצוי לקטין לגביו חלה ההלכה כי בחישוב אובדן כושר השתכרות ומהווה השכר הממוצע במשק בסיס לחישוב (ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' שלום אייגר (קטין) פ"ד מה(1) 580, 591 וכן ע"א 327/81 כרמלי נ' חפוז פ"ד לח(3) 580, 587). אך אפילו מדובר בקטין נקבע בפסיקה שאפשר לסטות מכלל זה אם קיימות נסיבות מיוחדות בגינן ניתן לצפות שהתובע ישתכר יותר או פחות מהשכר הממוצע בשוק (ראה ע"א 327/81 ענין כרמלי הנ"ל וכן ע"א 849/80 בוקרה נ' בוקרה פ"ד לז(3) 739). כמובן שבנסיבות מיוחדות אלו צריך שתהיה אחיזה במציאות (ע"א 316/75 אלן שור נ' מ"י פ"ד לא(1) 299, 308). במקרה שלפנינו, מדובר, מחד גיסא, במי שמלכתחילה סבלה מבעיה שעלולה היתה להגבילה במידה כלשהי שאותה לא ניתן לכמת, ומאידך גיסא, לבטח לא ניתן היה לשלול את סיכויי השתלבותה בעבודה. בפועל נישאה והקימה משפחה ובכך, לכאורה, העידה על הגבלת כוונותיה לצאת לעבודה. הבת נ' הטילה עליה הגבלה נוספת להשתלב בעבודה. בנסיבות אלה קשה, גם כיום, לשחזר לעבר או להסיר את הערפל מעל עתידה המקצועי. בשים לב לגילה ולנתוניה הבסיסיים, לאפשרות שלא היתה מתגייסת לצה"ל ועובדת מגיל 18, מצבה המשפחתי כיום ותוחלת חיי העבודה הצפויה לה עד גיל 65, נראה לי כנכון לפסוק לה סכום גלובלי לעבר ולעתיד בסך של 000, 700 ש"ח נכון למועד פסק הדין. עזרת הזולת: באשר לתקופת הילדות - מאז הוחל בטיפול ברגלה ועד לצאתה למסגרות מחוץ לבית - נעזרה התובעת לבטח בהוריה שנדרש מהם מאמץ מוגבר לטפל בה. על תוספת המאמץ בגין אותה תקופה אני פוסקת 000, 15ש"ח נכון למועד פסק הדין. בתקופת שבה שהתה מחוץ לבית הוריה לצורך המשך הלימודים ועד לנישואיה, אין ראיה שנזקקה לעזרת הזולת, ולכן אינה זכאית לפיצוי בגין תקופה זו. אין מחלוקת שנכותה מגבילה אותה בניהול משק הבית ובטיפול בילדיה. ב"כ התובעת מבקש לאמץ את חוות דעתו של פרופ' טלר בה המליץ על 6 שעות עזרה ביום בעלות חודשית של 096, 3 ש"ח. ב"כ הנתבעים טוען כי הסכום הנ"ל מופרז וכי לאחר שילדיה יתבגרו, היקף העזרה יקטן באופן משמעותי לכן הוא מציע תחשיב הדרגתי שינוע בין 500, 1 ל- 700 ש"ח בניכוי % 19 בגין הנכות הבסיסית. סבורה אני כי העובדה שכיום הנטל על התובעת מוגבר וחייה קשים גם עקב מחלתה של נ', אינה יכולה כשלעצמה לשמש קנה מידה בלא לקחת בחשבון גם את מצבה המקורי של הרגל וכן תלותה בעזרת הזולת בגיל מתקדם. הסך של 500, 1 ש"ח לחודש נראה לי כממוצע נאות לפיצוי מיום נישואיה (מועד שלגביו לבטח קיים תיעוד) עד גיל 78. החישוב ייערך כדלהלן: מיום הנישואין ועד למועד פסק הדין - 500, 1 ש"ח לחודש בתוספת ריבית כחוק ממחצית התקופה. ממועד פסק הדין ועד גיל 78- לפי 500, 1 ש"ח לחודש בהיוון לפי % 3 ריבית. ניידות מחוות דעת המומחים פרופ' סגל וד"ר הנדל עולה כי התובעת מתקשה בהליכה ומתבקשת המסקנה שהיא זקוקה לרכב צמוד. בהסתמך על חוות הדעת של משה קצין ביקש תחילה ב"כ התובעת לפסוק לה סך של 101, 590 ש"ח ואח"כ תיקן ל-000, 730 ש"ח בנימוק שהתובעת תזדקק לנסיעות מאשקלון לרמת גן למועדון שחיה. בנוסף ביקש לפסוק לה לעבר 500 ש"ח לחודש מגיל 14. ב"כ הנתבעים ביקש לקחת בחשבון שלמעלה ממחצית תושבי ישראל מחזיקים ממילא ברכב והיתר עושים שימוש בתחבורה ציבורית, כך שיש לנכות מכל פיצוי את הסכום שממילא מוציא אדם לנסיעות. כמו כן ביקש לקחת בחשבון את מקום מגוריה באשקלון שבו הקילומטרז' קטן בהרבה, ועל אלה להוסיף את נכותה היסודית. הוא מציע אפוא חישוב לפי 600 ש"ח לחודש. לגופו של ענין - בהקשר לעבר לקחתי בחשבון את הנסיעות של התובעת לבתי חולים ולטיפולים בלוויית הוריה או אחד מהם כפי שפורטו בהחלטה בשאלת האחריות. כמו כן לקחתי בחשבון את אורח חייה עד לנישואיה. אינני סבורה שסך כל הנסיעות מצדיק הוצאה חודשית בשיעור שמבקש בא כוחה לקבוע. בגין נסיעות העבר - אני פוסקת לתובעת סכום גלובלי של 000, 15 ש"ח נכון למועד פסק הדין. באשר לעתיד - בשים לב לנכותה היסודית, אני פוסקת סכום גלובלי של 000, 350 ש"ח נכון למועד פסק הדין. ציוד לנכה: תותבת ואביזרים - אין מחלוקת שהתובעת זקוקה לתותבת עליה המליץ ד"ר הנדל שמחירה 000, 20 ש"ח. ד"ר הנדל המליץ גם על כסא ותותבת מיוחדים לרחצה וכסא גלגלים לשימוש במצבים כשאינה יכולה ללבוש פרוטזה או בעת הצורך לנוע מרחקים גדולים במיוחד. ב"כ הנתבעים סבור שאין בהם צורך לאור תשובתה לשאלון לפיה לא השתמשה בכסא. נראה לי שיש להעדיף את חוות דעו של ד"ר הנדל כדי שהתובעת לא תעמיס על הרגל מאמץ יתר על המידה ותגרום לנזקים נוספים לרגלה. בגין אביזרים אלה שהשימוש בהם, סביר להניח, לא קבוע, אני פוסקת סכום גלובלי של 000, 30 ש"ח נכון למועד פסק הדין. טיפולים: ד"ר הנדל ממליץ על מעקב רפואי אורתופדי אחת לשישה חודשים בעלות של 66.6 ש"ח. לפי תחשיב של ב"כ התובעת שלטענתו כי מעקב זה אינו נכלל בסל הבריאות, אני פוסקת סך של 000, 22 ש"ח נכון למועד פסק הדין. פעילות ספורטיבית: ד"ר הנדל המליץ על שחיה בהדרכה מתאימה, שלטענת ב"כ התובעת ניתנת רק בבית ספיבק ברמת-גן. גם אם נכונה הטענה, אין סיבה להרחיק נדוד שנים רבות בכדי לקבל הדרכה, אלא לתקופה מוגבלת שלאחריה תוכל לשחות בבריכה באזור מגוריה. בגין ראש נזק זה אני פוסקת לה סכום של 000, 50 ש"ח נכון למועד פסק הדין. טיפול פסיכולוגי זוגי ומיני וריפוי בעיסוק: לא שוכנעתי שהצורך בטיפולים אלה מקורו ברשלנות הנתבעים. ועל כן, התביעה בגין ראש נזק זה נדחית. התאמת דירה: התובעת מתגוררת עם משפחתה באשקלון בדירה שבה ביקר פרופ' טלר, מומחה השיקום. לפי התיאור שלו, מדובר בדירה בת 74 ממ"ר, שני חדרי שינה, סלון, אמבטיה ושירותים. מהמדרכה עד לדירה ישנן 8 מדרגות. המעברים בדירה, במיוחד לחדר השינה, השירותים והאמבטיה - אינם מתאימים לתנועה בכסא גלגלים. לדעתו, יש להתאים את הנגישות לדירה ולתנועה בתוכה. ד"ר הנדל מציין בחוות דעתו כי יש להתאים את דירת התובעים מבחינת רוחב הדלתות והנגישות לדירה, אלא שלא הובאה הערכת מחיר לשיפוץ הנדרש. על דרך אומדנה אני פוסקת סך של 000, 15 ש"ח נכון למועד פסק הדין. מסך כל הסכומים שנפסקו לעיל יש לנכות תגמולי המל"ל לאחר שהאקטואר וילוז'ני יעדכן אותם נכון למועד פסק הדין. על העודף יש להוסיף הוצאות משפט ו-% 20 שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כחוק. ניתן היום ג' שבט תשנ"ט 20/1/99 במעמד עו"ד דייויס ב"כ התובעת, ומטעם ב"כ הנתבעים עו"ד לוינזון. עו"ד לוינזון: מבקש עיכוב ביצוע פסק הדין. ההלכה הידועה לענין עיכוב ביצוע, שבית המשפט בודק שניים: סיכויי הערעור והאפשרות להשיב את המצב לקדמותו במידה והערעור יתקבל. באשר לסיכויי הערעור - אציין שיש שאלה קשה של אחריות וישנה גם שאלה לגבי גובה הנזק. הערעור יהיה בשני הדברים (גם לגבי גובה הנזק) לפחות בכל הנוגע להשתכרות. מפנה לספרו של זוסמן עמ' 859 לדבריו העילה העיקרית לעיכוב היא באמת אם ביצוע פסק הדין יקשה מאוד על השבת המצב לקדמותו. במקרה שלנו, מדובר בתובעים שמצבם הכלכלי אינו טוב בלשון המעטה, הם סיפרו על מצוקתם ובית המשפט מודע למצוקה זו, כולל מצבה של התובעת עצמה וגם הטיפול הנוסף בילד עם מגבלה. לאור זה קיים חשש משמעותי שכסף שישולם לתובעים לא ניתן יהיה להשיבו. מעבר לזה,מדובר גם בנתבעת שהיא מ"י ואין בעיה של חדלות פרעון או סיטואציה דומה לזה. כדי שלא יהיה מצב שבו המדינה זוכה בערעור או בחלקו, הערעור נשאר כאות מתה בפסק הדין, צריך לאפשר עיכוב ביצוע של כל סכום פסק הדין או לחלופין לתת סכום קטן יחסית לתובעים ולהשאיר את מירב הסכום, סכום שמאפשר להם להיעזר בו עד לתקופה שלאחר הכרעה בערעור, מדובר בהפסד השתכרות עד גיל 60 ועזרה בבית עד גיל 78 זה סכום שהתובעים לא צריכים אותם מיידית ולכן את מירב הסכום לעכב עד לאחר החלטה בערעור. מגיש החלטה של פסק דין שנתן השופט קמא. בית המשפט הורה על תשלום רבע מפסק הדין וגם חלק זה בוצע כנגד ערבות בנקאית להבטחת החזרתו. כב' השופטת שטרסברג כהן המליצה להגדיל את הסכום כנגד ערבות בנקאית. בסופו של דבר הגיעו להסכמה ששולמה מחצית אבל כנגד ערבות על כל הסכום. מגיש. עו"ד דייויס: בתנאים שחברי ציין אכן הם נקבעו כתנאים מוקדמים לעיכוב ביצוע פסק דין כאשר הכלל הוא שפסק דין כספי יש לשלם. החריג לכלל הוא עיכוב ביצוע. כדי לעמוד בחריג, קבעה הפסיקה בשורה ארוכה של פסקי דין שיש להוכיח סיכוי ממשי לערעור, וכאן במקרה זה נוכח הלכות בתי המשפט בנושאים שהם רלבנטיים לפסק דין זה יש מגמה ברורה לחייב באחריות, כך שסיכויי הערעור על פסק הדין הם בהחלט סיכויים קלושים. לא הוכח דבר בקשר ליכולת התובעים, יש להם דירה באשקלון והבעל עובד. מגיש פסיקה. החלטה הבקשה נדחית. פיצוייםרפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות