קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת דוח כוזב של חברה פרטית: הנאשמים בת"פ 605/94 הינם: זמלר מתכות בע"מ ואסף זמלר. כתב האישום בתיק זה הוגש ביום 17.1.94 , והדיון בו נדחה מעת לעת, לאור הצהרת הצדדים על ניהול מגעים, אשר בינתיים כנראה תייתר את שמיעת הראיות בתיק. בינתיים, הוגש כתב האישום בתיק 5453/95, הדיון בשני התיקים אוחד; כתב האישום בת"פ 605/94 תוקן פעמיים, וביום 4.11.96 - הודו הנאשמים במיוחס להם והורשעו. כתב האישום בת"פ 5453/95 הוגש נגד: חב' זמלר מתכות (1992) בע"מ, אסף זמלר ומשה כהן. הנאשמת 1 היתה בתקופה הרלבנטית לכתב האישום חברה פרטית שעסקה במכירה וקניה של זהב טהור וסגסוגת זהב, ואילו הנאשמים 2 ו- 3 מנהליה הפעילים. על פי הנטען בעובדות כתב האישום, הגישו הנאשמים בחודש פברואר 1993 דו"ח כוזב הכולל ידיעות לא נכונות, בכך שרשמו סכום של 471,142 ש"ח כמס תשומות במקום הסכום האמיתי שאמור היה להיות 339,603 ש"ח ובכך קיזזו שלא דין סכום של 131,539 ש"ח, וכן כי במהלך שנת 1992 קיזזו הנאשמים תשומות ע"ס 2,120 ש"ח שלא היו רשאים לקזז. וכן, כי בחודש מרץ 1993 לא הוגש דו"ח, כמתחייב על פי החוק, שעה שהסכום שהיה עליהם לשלם הוא 192,578 ש"ח, וזאת תוך כונה להתחמק מתשלום מס. כל הנאשמים הכחישו את עיקרי העובדות שנטענו נגדם ונשמעו כל הראיות בתיק זה. תחילתה של החקירה בתיק זה הינה תוצאת מידע שנתקבל אצל שלטונות מע"מ על חשבוניות חריגות. והעד רועי אבני, מקר חשבונות במע"מ הוא זה שטיפל בתיק הנאשמת 1, בדק את ספרי החברה, ערך בדיקת מלאי וכיו"ב, וכן גבה הודעות הנאשמים 2 ו- 3. ממצאי העד אבני באשר לדו"ח פברואר 1993 - "נמצא שהחברה הוציאה חשבוניות בסך 193,000 ש"ח לערך ולא דיווחה עליהן למע"מ. מדובר בדו"חות פברואר ומרץ. אחד דווח על תשומות ביתר, כלומר שהחברה ביקשה תשומות מעבר לתשומות שהיו בהנהלת הספרים, ובדו"ח השני לא דווח כלל על עיסקאות בהפרש שנקבתי לעיל של 193,000 ש"ח, וזה ההפרש שאותו מצאתי בספרי החברה השניה שקיזזה את סכום המע"מ" (ע' 17). כן מצא העד הפרש כספי לא מוצדק של 2,120 ש"ח וחוסר מסויים של מלאי, כגון: פקסימיליה, כורסה ומספר פריטים נוספים. לטענת ב"כ התביעה, הוכיחה התביעה את הנטען על ידה בכתב האישום ועל כן, על התוצאה להיות הרשעתם של הנאשמים. לעומתה, לטענת ב"כ הנאשמים 1 ו- 2 בכתב סיכומיה הסדורים והמקיפים, וכן לדעת ב"כ הנאשם 3 - לא השכילה התביעה להוכיח את הנטען על ידה; ולחילופין - לא היתה לנאשמים 2 ו- 3 המודעות שהוכחתה נדרשת, על מנת לגרום להרשעתם, ואילו הנאשמת 1 עשתה את כל הנדרש ממנה על פי דין; ועל כן על התוצאה להיות זיכויים של הנאשמים. כמפורט לעיל, 3 מעשים מיוחסים לנאשמים ואשר בגינם מתבקשת הרשעתם ע"י התביעה: ניכוי תשומות בסך 2,120 ש"ח במהלך שנת 1992; הגשת דו"ח כוזב בחודש פברואר 1993; אי הגשת דו"ח חודש מרץ 1993. ניכוי תשומות בסך 2,120 ש"ח לדברי העד אבני - "... בדקתי תשומות שאכן רשומים לגבי נכונות הדיווח. 2,120 ש"ח שמצאתי לא מוצדקות מכיון שבאותה נקודת זמן העסק לא היה אותה חברה ועבר לידיים אחרות. הדברים האלה לא הופיעו כמכירה לחברה החדשה ולא נמצאו במלאי של החברה הקודמת, נעלמו..." (ע' 17). אמנם צודקת ב"כ הנאשמים 1 ו- 2, שהסך של 2,120 ש"ח הינו סכום זניח לעומת שאר הנטען בכתב האישום; אני אף מרשה לעצמי להניח שלא היה מוגש כתב אישום בגין תשומות אלה בלבד וענינם של הנאשמים היה מסתיים בדרך אחרת. אולם מאידך, נאמנים עצי דברי העד אבני, שגם בטעוני הסנגוריה לא מצאתי נסיון לפגום באמינותו. העד מצא את אשר מצא, במהלך בדיקת ספרי הנאשמת 1, ולא היה בפי הנאשמים 2 ו- 3 הסבר כלשהו המניח את הדעת ואשר יש בו כדי לשלול את אותה מודעות הנדרשת על פי החוק לצורך הרשעתם. אני מרשיעה, על כן, הנאשמים, במיוחס להם לעניין זה. דו"ח פברואר 1993 לדעת התביעה, כמתואר בכתב האישום, קיזזו הנאשמים שלא כדין סכום של כ- 131,539 ש"ח, בכך שרשמו כמס תשומות, סכום גבוה מזה לו היו זכאים. העד אבני הוא זה שמצא את דיווח היתר, בעת בדיקת ספריה של הנאשמת 1. עד ההגנה שי סגל, הינו מנהל חשבונות וניהל ספרי החשבונות של הנאשמת 1. לדבריו, בדו"ח חודש פברואר 1993 ישנה טעות, שהינה טעות שלו, בכך שרשם חשבונית אחת פעמיים. פעם אחת ברשימה מרכזית ופעם ברשימה נוספת. לטענת ב"כ הנאשמים 1 ו- 2, על מנת לגרום להרשעת הנאשמים, על התביעה להוכיח כי ההסבר שבפי הנאשמים, דהיינו - טעות של מנהל החשבונות, אינו הסבר סביר, מן הבחינה האובייקטיבית של האדם מן הישוב. לדעת ב"כ הנאשם 3 - לא היתה כל רציה של נאשם זה בטעות שקרתה, לא היתה לו כל כוונה להתחמק מתשלום מס, ועל כן יש לזכותו. בר"ע 512/84 בוטקובסקי נ' מ"י, נאמר מפי הנשיא שמגר (כתוארו אז), כי - "משהוטלה חובה על מעביד או על אדם אחר, אין הוא יכול להתנער מאחריות על פי דין בכך שהוא מעביר לעובד, שאיננו אלא זרועו הארוכה של המעביד, אלא אם כן הוכח מעשה זדון, אשר אין לו זיקה למלוי התפקיד במשמעותו השגרתית והמקובלת. התאגידים לסוגיהם והמעבידים פועלים באמצעות עובדיהם והאחריות שהוטלה ע"י החוק פירושה כי מי שהוטלה עליו אחריות שגם חייב לנקוט בכל צעד כדי לוודא שמי שהועסק על ידו לכל מטרה מוגדרת (ההדגשה שלי - נ.ל.) גם יקיים את החובות שהמחוקק מטיל על כל מעביד". לדעת ב"כ הנאשמים 1 ו- 2, מאחר ופסק דין זה עוסק ביחסים שבין מעביד ועובדו, ובאחריותו של המעביד, הרי ניתן לראות את התאגיד - הנאשמת 1 - כמי שנכנסת למסגרתו. אני איני סבורה כך. מאחר והנאשמת 1 באמצעות האורגנים שלה, קרי: הנאשמים 2 ו- 3, או מי מהם, שכרו את מנהל החשבונות, הרי שנכנסים אף הם, לטעמי, למסגרת אותה אחריות. ועוד אעמוד על כך להלן בדוני בפן המשפטי. כבר בפסה"ד בענין צייגר, ע"פ 70/72, פ"ד כז', 1, 512 נאמר כי - "אכן אין להגיש דו"ח של חברה בלא אישורו של רואה החשבון, אך לדעתנו אין בכך כדי לפטור את הנישום, אפילו הוא תאגיד, מן התביעה החוקית ואין להסיר מעליו אחריות בשל התרשלותו של רואה החשבון". וכן ר' בנדון, ע' 121 ואילך בספרו של גיורא עמיר "עבירות מס", על פיו אין לראות נקיטה באמצעים סבירים בעצם העסקתו של מנהל חשבונות. ובנוסף, מן הבחינה העובדתית. מדובר בתאגיד מצומצם, אשר בו תפקדו שני הנאשמים 2 ו- 3 כמנהלים וכעוסקים בביצוע פעילותה של זו, בסיועה של פקידה אחת, מטבע הדברים, במסגרת כגון זו, ידע המנהלים רב יותר וכן הדבר לגבי הפיקוח. סכום התשומות שקוזז היה גבוה. לא סביר בעיני שאיש מן הנאשים לא שת ליבו לכך שסכום המע"מ שעליהם לשלם באותו חודש נמוך יותר בסכום משמעותי. ומאחר ואין בעצם שכירות שרותי מנהל חשבונות כדי לפטור הנאשמים מאחריות לניהול הספרים והחשבונות, היה עליהם לבדוק עבודתו. לא ברורה לי טענת ב"כ הנאשם 3 באשר להיעדר רצייה מצד נאשם זה בטעותו של מנהל החשבונות; מאחר וגם אם אקבל טענתו - הרי שלא די בכך. והיוצא הוא - שהתביעה נשאה בנטל שהוטל עליה והוכיחה את הנטען על ידה לגבי דו"ח פברואר 1993. דו"ח מרץ 1993 בת/9א' מצוי טופס הדו"ח לחודש מרץ 1993, כשהסכום לתשלום הוא 192,194 ש"ח. הטופס חתום ע"י הנאשם 3, אולם אין עליו חותמת בנק. אני קובעת, על כן, כי דו"ח זה לא הוגש. בהודעתו ת/1, נחקר הנאשם 3 על כך, כלהלן: "ש. אני חוזר על שאלתי הקודמת. האם ייתכן וחודש מרץ 1993 לא דווח כלל. ת. למיטב זכרוני דווח כל מה שהיה צריך לדווח דווח. אני לא זוכר מצב שבו מילאתי טופס לתשלום ולא שילמתי. זה נראה לכאורה שלא שולם. אין לי הסבר למצב זה". גם הנאשם 2 בהודעתו ת/2 נחקר באשר לאי הגשתו של דו"ח זה ומשנתבקש להסביר הענין, אמר בע' 9 להודעתו הנ"ל: "אני רואה שמשה מילא את הדו"ח. אני נזכר שהוא היה בקשר עם אורי בענין דו"ח זה. זה הכל הערכה. לא הייתי מעורב באופן אישי. אני חושב ששמעתי את זה מאורי. צ'קים של החברה חזרו ולא כובדו ע"י הבנק. גם של מע"מ". גירסתו בביה"מ - זהה. ומנהל החשבונות שי סגל העיד לגבי ת/9א', כי מחודש ינואר ועד אפריל 1993 הדו"חות לא מולאו על ידו. בדרך כלל היה זה הוא שמילא את הדו"חות, יכול להיות שהיה מקרה חריג ומישהו לקח את הפנקסים. טופס הדו"ח לחודש מרץ 1993 מולא ונחתם ע"י הנאשם 3, אשר משום מה, אינו זוכר מה אירע לדו"ח זה. הנאשם 2 - חי מפי השמועה לעניין הדו"ח ולא התעניין כלל אם שולם אם לאו, הגם שידע ששיקים שלהם חוזרים וכולל שיקים שניתנו למע"מ. ולפנינו, על כן, שני אנשים, אשר במקרה הטוב "טומנים ראשם בחול", עוצמים עיניהם בחוזקה וסוברים כי די בכך כדי לטעון באשר לתום ליבם, היעדר קשר לכך וכיו"ב. ונראה לי כי יפים הדברים שנאמרו בת"פ 1650/92 מ.י. נ' אפרתי, מסים ח/1 1994 עמוד ה- 303: "הכוונה להונות את רשויות מע"מ, מוסקת מהרכיב ההתנהגותי האקטיבי של העבירה, שבה הודה ומן העובדה שעשה מה שעשה מתוך ידיעה ברורה ובלתי מוכחשת, כי הוא פועל בניגוד למדיניות החוק, תהא מטרתו אשר תהא מצד שני". נכון אף לציין שהודעות הנאשמים נגבו בחודש נובמבר 1993, דהיינו כמחצית השנה בלבד לאחר מועד הגשת דו"ח מרץ. בע"פ 758/80 יש לי בע"מ ואח' נ' מ"י, פ"ד לה', 4, 635, שנקבע כי בעצם אי הגשת דו"חות בשל קשיי נזילות, מתקיימת כוונת ההתחמקות מתשלום מס. ור' גם ע"פ (ת"א) 1572/92 מ.י. נ' רולי השכרת רכב, וכן רק שע"פ 3964/91 מ.י. נ' מ.מ. צוות שרותי נקיון, פד"מ /1/, ע' 6. לטענת ב"כ הנאשמים / ו- 2, לא הוכיחה התביעה קשיי נזילות, פרט לדבריו של הנאשם 2 הן בהודעתו בביה"מ; וכן כי הגנתו באיושם זה הינה חוסר ידיעה באשר לאי הגשת דו"ח זה. אני דוחה את שתי הטענות. באשר לקשיי נזילות - איני רואה פסול באימוץ דבריו העוקבים של הנאשמים 2 והן בהודעתו ת/2 וכן בעדותו בביה"מ. מה גם שב"כ נאשם זה עותרת למתן אמון בדבריו. ובנוסף - הנאשמת 1 חדלה לתפקד זמן קצר לאחר הארועים הרלוונטיים הנטענים בכתב האישום - דבר התומך ומחזק דברי הנאשם 2 בביה"מ. אני קובעת, על כן, כי התביעה הוכיחה את שהיה עליה להוכיח - גם לגבי אישום זה. הפן המשפטי - באשר לאחריות נאשמים 2 ו- 3 בע' 126 לספרו של גיורא עמיר "עבירות מס", נאמר - "בעבר מקובל היה כי המונח 'מנהל פעיל' לצמצם הוא בא והכוונה לפעילות באותו מגזר שבו נעברה העבירה. כתוצאה מפרשנות זו זוכו מנהלים טכניים, כאשר הוכיחו כי תפקידם בחברה היה טיפול בחלק הטכני של פעילותה ולא היה להם קשר למינהל ולכספים, מגזר שבו התרחש המעשה או המחדל בו הואשמה החברה. לאחרונה גוברת פרשנות אחרת של המושג 'מנהל פעיל'. לפי גישה זו... אין כל חשיבות לאופן או למידה בהן מתבטאת פעילותו של המנהל הפעיל: בין אם מטפל הוא בצדדים הטכניים של עסקי החברה ובין בצדדים מנהליים כספיים". בע"פ (ת"א) 24/90 מ.י. נ' מאורר, פד"פ ג', 50, קיבל ביה"מ את טענת המדינה כי לעניין פירוש המונח "מנהל פעיל" אין להבדיל בין מי שאחראי בחברה לנושאי כספים לבין מי שאחראי לנושאים טכניים. באימרת אגב של הנשיא שמגר (כתוארו אז) בע"פ 666/86 סוכנות בר"ש ואח' נ' מ.י. (לא פורסם), באשר לסעיף 224א' לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), הזהה לסעיף 119 לחוק מע"מ, בשינויים המתחייבים, נאמר כי - "סעיף זה נכלל בחוק כדי ליצור הנחה לכאורית בדבר אחריותם הפלילית של נושאי תפקידים מסויימים המנויים בהוראת החוק האמורה גם כאשר אין ראיה כלשהי על מעורבותם הפעילה". וסעיף 119 לחוק מע"מ קובע כי משנעבר עבירה, יהיה אשר מי שהיה אותה עת מנהל פעיל, זולת אם הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו או שנקט בכל האמצעים הנאותים כדי להבטיח את קיום הוראות החוק. ובע"פ 3027/90 חברת מודיעים בע"מ נ' מ.י. פ"ד מה', 4, 364, נאמר בין השאר כי ההוראות המיוחדות בענין נושאי משרה מרחיבות את אחריותו ומטילות עליו אחריות גם במקרים בהם לא היה אחראי בפלילים, אילמלא קיומן של אלה. וכן נאמר כי - "אפילו אין לנושא המשרה היסוד הנפשי של מחשבה פלילית הנדרש ע"י אותה עבירה ספציפית, וחרף העובדה שהוא עצמו לא ביצע את היסוד העובדתי שבעבירה... הוא עשוי להימצא אחראי בגין עבירה של נושא המשרה. ובלבד שהתקיים אצלו מצב נפשי של מודעות לעבירת התאגיד, או בהתרשלות באי מניעת העבירה. (שם, ע' 386). הטלת אחריות פלילית כעין שילוחית על נושאי המשרה נועדה להמריץ אותם לנקוט אמצעים נאותים ולהבטיח כי יקויימו אמצעי זהירות על מנת למנוע ביצוע עבירות במסגרת התאגיד... עצם ביצוע אותה עבירה הוא תנאי מספיק לאחריות נושא המשרה, אלא אם כן הוכח, כי לא היה מודע לביצוע של אותה עבירה או לא התרשל באפשרות ביצועה" (שם, ע' 387). ובאשר לנאשמים 2 ו- 3: נראה לי כי הנאשם 2, משהקים את הנאשמת 1 יחד עם הנאשם 3, סבר כמצא לו "אב" או "אפוטרופוס", אשר ינהל את החברה היטב, בהתאם לכישוריו אותם שטח בפניו. ואמנם השקיע הנאשם 3 ממרצו בניהול הנאשמת 1 ואני מאמינה לנאשם 2 כי אכן היתה לו תחושה שאפשר להישען עליו. החל מתחילת החקירה לעניינו של תיק זה, ניסה אמנם הנאשם 3, ככל יכולתו, להשיל מעליו אחריות ולהטילה על הנאשם 2 בלבד, אלא שלא כך נראים לי פני הדברים. היה זה הנאשם 3שעמד בקשר עם מנהל החשבונות (ור' עדותו של זה), היה זה הנאשם 3 שאף מילא את טופס הדו"ח לחודש מרץ 1993, ולא רק טופס זה בלבד; למרות הכחשתו של הנאשם 3 כי נהג להוציא חשבוניות, הרי שבהודעתו ת/1 - מודה הוא בהוצאת חשבוניות במספר לא מבוטל; ואין לי ספק כי אכן היה מעורה בכל עניני הנאשמת אותה ניהל. אין לנאשם זה הסבר למה לא הוגש דו"ח מרץ אשר מולא על ידו, ואני דוחה מכל וכל את טענת באת כוחו בהקשר לדו"ח זה. לא ברור לי הכיצד ניתן לטעון אי ידעה בנסיבות העניין. אני כמו כן דוחה גירסתו של נאשם זה בביה"מ לגבי מאמציו ונסיונותיו להגיש הדו"ח, גירסה שאגב סותרת את אשר נאמר על ידו בהודעתו. אולם, אין בכך כדי לפטור מאחריות או מידיעה, את הנאשם 2. נאשם זה בא במגע עם לקוחות, הוציא את מרבית החשבוניות, היה מודע לעסקי החברה ולמצבה הכספי ואף "שמע| משהו אודות דו"ח מרץ 93'. העובדה כי הסתפק ב"שמיעה כלשהי" ולא טרח לעשות מאומה בקשר לזה - לא לשאול, לא לוודא הגשתו וכיו"ב - עדין אין בה כדי להופכו למי שלא ידע דבר ביצע העבירה, כנדרש בסעיף 119 לחוק. לא ניתן לחלוק כי לפחות היתה כאן עצימת עיניים, שכמוה כידיעה. צר לי על המצב הנפשי אליו נקלע הנאשם לאחר תחילת החקירה. אך אין בכך כדי לגרום להחלטה באשר לחפותו. שני הנאשמים ניהלו בצוותא חדא את הנאשמת 1, שניהם מודעים היו לכל פעילותה ולכל אשר קרה ושניהם אחראים, על כן, לעבירות אשר בוצעו. לגבי דו"ח מרץ 1993 המסקנה ההגיונית היחידה היא כי דו"ח זה לא הוגש בשל קשיי נזילות - דבר אשר אינו מהווה הגנה. איני רואה אף כמוכחת את עיסקת הנאמנות אותה ניסו הנאשמים לטעון. לאור כל האמור בהכרעת דין זו - אני מרשיעה את הנאשמים בכל המיוחס להם בכתב האישום. דיני חברותחברה פרטית