קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע נגד שחקן כדורסל: השופטת ש. דותן התובע הינו שחקן כדורסל מקצועי ומשחק בקבוצת "הפועל" חיפה. בשנים 1987-1994 שיחק בקבוצת הפועל ת"א ואף שימש "קפטן" הקבוצה. כן צורף כשחקן מן המניין בנבחרת הלאומית. בשנות משחקו בשורות הפועל ת"א ומנימוקים שלא הובהרו החלו אוהדי מכבי ת"א שהינה יריבה מושבעת של קבוצת הפועל להקניט את התובע על ידי שירה בקול רם של השיר "אמסלם ההומו". קריאה זו המלווה במנגינה לוותה את התובע במשחקי קבוצתו נגד מכבי ת"א ויתכן שגם נגד קבוצות אחרות. מן העדויות שהובאו בפני התרשמתי שהקריאות לעבר התובע חרגו ממסגרת של קללות וגידופים סתמיים המתייחסים לאירוע מסוים במגרש, וליוו את התובע במשחקים רבים. סוד גלוי הוא כי חלק מאוהדי הספורט נוהגים לשיר, לקלל ולצעוק במהלך המשחקים החשובים בעיניהם על מנת לעודד את קבוצתם מחד גיסא ולהפריע לקבוצה השניה. כך נוהגים אוהדי קבוצה אחת להשמיע צעקות רמות על מנת להפריע לשחקני הקבוצה היריבה במהלך מכריע וחשוב (כגון קליעה לסל מקו העונשין וכו'). גם "השיר" שהושר על התובע נועד להרגיזו ולגרום לו לאבד את העשתונות ולהפריע לו בעת המשחק, וכפי שציין עו"ד ליבליך ככול שגדלו הצלחותיו של התובע במשחק כך גברו צעקות אוהדי הקבוצה היריבה, ואני מוכנה לקבל את עמדתו של עו"ד ליבליך כי הקריאה הנ"ל הפכה לחלק מן "הפולקלור" המפוקפק של אוהדי הקבוצות כשם שצעקות בענין יחוסו המשפחתי של שופט המשחק הינן חלק בלתי נפרד מאותו הווי. ענינה של התביעה שבפני הינה כתבה אשר פורסמה במדור הספורט של עיתון "העיר" מיום 11.2.94 (ת/3 עמ' 110-111). הכתבה עוסקת באולימפיאדת ההומוסקסואלים העומדת להיערך בקיץ בניו יורק. בראש הכתבה מופיע צילום של גרג לוגאניס בעל מדליית זהב בקפיצה למים שהינו הומוסקסואל. בקצה הצילום מופיעה גם תמונה של הטניסאית הנודעת מרטינה נברטילובה שהיתה לסבית מוצהרת ובצד שמאל של הצילום בכותרת הראשית של הכתבה נכתב "אמסלם לא לבד". בכותרות המשנה צוינו פרטים אינפורמטיבים המתייחסים לזהות המשתתפים בתחרויות וסוג התחרויות בהן יתחרו. סבורה אני, כי לא יכול להיות כל ספק בדבר שהמסקנה המתבקשת מכותרת זו הינה שאמסלם אף הוא משתייך לקהילה העורכת את המשחקים האולימפיים המתוארים. יצויין כי הכתבה הינה כתבה רצינית המפרטת את ההיסטוריה של המשחקים האולימפיים של קהיליית ההומוסקסואלים והלסביות וכוללת פרטים אינפורמטיביים ביחס לאירוע הצפוי. וכשם שאיש אינו מטיל ספק בעובדה שהדמויות המצולמות בכותרת שייכות לנושא הכתבה, מתעורר הרושם שגם אמסלם שייך בדרך זו או אחרת לאירוע הנ"ל. לאחר פירסומה של הכתבה הפכו התובע ובני מ שפחתו למטרה לפניות אשר חלקן הביעו זעזוע על הפרסום המביש וחלקן האחר כללו דברי נאצה, עלבונות וקללות עד אשר רעייתו של התובע נאלצה לנתק את הטלפון ושני בני הזוג יחד עם בתם הקטנה נאלצו לעזוב את העיר באותו סוף שבוע. מיד לאחר פרסום הכתבה פנה התובע באמצעות ב"כ לנתבעים עורך עיתון העיר ולמו"ל של העיתון בדרישה לפרסם התנצלות באותו מקום ובאותן אותיות. בעקבות פניה זו פורסמה בגליון העיר ביום 18.2.94 (שבוע לאחר מכן) "הצהרה" (לא התנצלות חלילה). מעיון חטוף בהצהרה ובכתבה נראה לעין כל שאין כל דמיון בין גודל הכותרת בכתבה הראשונה והמסר הברור שהיא נושאת להבהרה, המודפסת באותיות קטנות ואינה מדגישה את הטעון הדגשה, דהיינו את ההתנצלות בפני שמעון אמסלם. בתחילת ההבהרה יוצא מר אביב לביא, עורך מדור הספורט, ידי חובה בכך שהוא מציין מפורשת שאיש אינו חושב ששמעון אמסלם הוא הומוסקסואל, וממשיך ואומר שאיש לא התכוון לפגוע בתובע אך עיקר ההבהרה יוחדה לחוסר הפתיחות של החברה הישראלית, וכך "מתנצל" מר אביב: "יובהר שוב, הדבר האחרון, שספורט "העיר" התכוון לעשות זה לפגוע באמסלם לכן ומכיוון שבמציאות קרה מה שקרה, לא נותר לנו אלא להתנצל בפניו על הפגיעה אבל בעניננו מה שמדאיג לא פחות מהפגיעה הישירה באמסלם הוא סולם הערכים הרווח בציבור, שגרם לתגובה שתוארה כאן". לא עלה בידי לקבל תשובה ברורה מן העד לביא מדוע בחר העיתון בכותרת "הבהרה" ומדוע לא יוחדה ההתנצלות לענינו של הנפגע באופן ברור וחד משמעי באותיות קידוש לבנה דוגמת הכותרת הפוגעת. יתר על כן אם סבר הכותב הליברלי שיש להטיף מוסר לחברה הישראלית על חוסר פתיחותה ועוד כהנה וכהנה הטפות יכול היה לייחד למטרה זו כתבה נפרדת ללא כל קשר לענינו של התובע אשר אינו הומוסקסואל ואינו רואה עצמו כנושא הנס של קהיליית ההומוסקסואלים בישראל. ומה שיותר תמוה בעיני כיצד סבור עיתונאי, בעל השקפות מתקדמות דוגמת מר לביא, ניתן לקדם את ענינם של ההומוסקסואלים על ידי בחירת כותרת "היתולית" כביכול כאשר נושא הכתבה אמור להביא לידיעת הקוראים קיומו של מפעל רציני של משחקים אולימפיים מיוחדים. לאחר שנכזבה תוחלתו של התובע להתנצלות הולמת הוגשה התביעה שבפני. לאחר הגשת התביעה החליט מר לביא להמשיך ולבוא חשבון עם התובע והוסיף לו את התואר "פרח", כמובן, ללא קשר למוצאו וללא שמץ התנשאות (ת/7). בכתב התביעה שבפני טוען התובע כי מכותרת הכתבה משתמע בבירור כי התובע הינו הומוסקסואל וכי אינו בודד במערכה היות וקיימים ספורטאים מפורסמים רבים נוספים שאף הם הומוסקסואלים כמותו. מאחר ולתובע אין כל נטיות הומוסקסואליות נטען כי העובדה המשתמעת מן הכותרת הנ"ל הינה שקר גס אשר יש בו כדי להשפיל את התובע ולעשותו למטרה לבוז וללעג מצד הציבור בכלל ואוהדי הספורט בפרט. הנתבעים מצידם בחרו באופן מעורר תמיהה להמשיך במלחמתם בתובע ובמקום להתנצל כראוי על העוול שנגרם לו ולהציע פיצוי סביר במידת הצורך העדיפו להגיש כתב הגנה מקומם בתוכנו ובו נטען בין היתר כי דבר לא נכתב על התובע ושמו המלא אפילו לא הוזכר, וכן נטען כי מדובר בפרסום מוגן על פי סעיפיו השונים של חוק לשון הרע כן נטען על ידי הנתבעים כי התנהגות התובע ומעשיו הם שגרמו לפרסום ועל כן יש לפוטרם מאחריות בהסתמך על סעיפים 65 ו- 68 לפקודת הנזיקין. גם ניהול המשפט אשר כלל חקירות ארוכות ומבישות של התובע ורעייתו היווה המשך בלתי מכובד לגישה השחצנית והמתנשאת אותה אימצו הנתבעים בכתבה נשוא הדיון ובכתבות ההמשך. טענות ההגנה של הנתבעים כפי שפורטו בסיכומים: לא הוכח כי הכותרת "אמסלם לא לבד" אכן מתייחסת לתובע. טענה זו מעבר להיותה מקוממת לאור העובדות שפורטו על ידי לעיל גם עומדת בסתירה להודאת בעל דין כפי שהובאה בהבהרה. אילו היה מדובר בהתנצלות גרידא ניתן היה לטעון כי אין לייחס לנתבע כוונה להודות בביצוע העוולה על ידי כך שנענה לבקשת הנפגע ופירסם התנצלות. אולם בעניננו בחרו הנתבעים ומר לביא לייחד לנושא כתבה שלמה תחת הכותרת הבהרה ובה נכתבו מפורשות על ידי מר לביא הדברים הבאים: "לפני הכל: אף אחד בספורט "העיר" לא חשב ולא חושב ששמעון אמסלם הוא הומוסקסואל. הסבר קצר בשבוע שעבר פורסמה בעמודים אלה כתבה על ההכנות לאולימפיאדת ההומוסקסואלים הרביעית, שתיערך בקיץ בניו יורק, הכותרת לכתבה, ומיד אנסה להסביר מה עמד מאחוריה, היתה "אמסלם לא לבד" בפארפרזה על הקריאה המגוחכת שנולדה אי שם בשנות השמונים במרומי שער 11 ביד אליהו". ובהמשך מתייחס הכותב להיסטוריה של הקריאה "אמסלם ההומו" ולחוסר הסבלנות שמאחוריה וכו'. כך שאיש לא סבר אז, ואינו סבור היום שהשם אמסלם הינו סתמי או מקרי וברור לכל מי שבחר את הכותרת שיווה לנגד עיניו את שמעון אמסלם והקריאה המפורסמת שקוראים לעברו. יצויין כי העד לביא לא העלה בדעתו לטעון בבית המשפט שהכותרת כוונה למטרה אחרת. על כן לא נותר לי אלא להביע פליאה על כך שעורך דין ליבליך שהינו עו"ד ותיק ומנוסה מנסה לזרות חול בעיני ביהמ"ש ולטעון שלא הוכחה זהות האדם שאליו הופנתה הכותרת. יתרה מזאת, לא רק התובע והמקורבים לו ידעו היטב למי מכוונים הדברים, ומעיד על כך מר לביא בהבהרה, "הכותרת הזאת וכבר אני מגיע להסבר, גררה גל תגובות חסר תקדים במהלך השבוע." עיתונאים וסתם קוראים שרואים עצמם כמשתייכים לאגף הליברלי של החברה התל אביבית הסתפקו ב"איך עשיתם לו את זה" ומסיים הכותב במילים: "לנו נותר רק להצטער ששמעון אמסלם נפל קורבן לבדיחה לא טובה שנפלה על האוזניים הלא נכונות ולהתנצל בפניו". ולא נותר לי אלא לסיים בהבעת צער על כך שעו"ד ליבליך לא המשיך ברוח זו ובמקום לייעץ לשולחיו להתנצל בפני התובע, בחר להמשיך ולהכפיש את שמו במהלך הדיון שבפני. התובע לא צימצם תביעתו למגזר מיוחד של הציבור, דהיינו, לחובבי הספורט הקוראים את מדורי הספורט. לא נותר לי אלא להפנות בנקודה זו לקביעותיה של כב' השופטת ש. סירוטה בת"א 1561/91 איסר הראל נ' "דבר" בע"מ עיתון פועלי ארץ ישראל ואח' (בו ייצג עו"ד ליבליך את התובע) גם באותו ענין נטען כי אין להפריז בחומרת המעשה כיוון שמדובר בעיתון שתפוצתו נמוכה, וקובעת כב' השופטת סירוטה בענין זה: "עיתון הוא עיתון גם אם מס' מנוייו נמוך... מר הראל הדגיש בתצהירו, כאמור, שהאיכות היא הקובעת וסוג הקוראים שהוא מחשיב את דעתם. זאת ועוד, דברי לעז ודיבה יש להם תהודה ותפוצתם אינה נמדדת במס' המנויים". כך גם בעניננו סוג הקוראים שדעתם נחשבת בעיני מי שעיסוקו בספורט הינם אוהדי הספורט הקוראים את מדורי הספורט והללו ידעו ללא ספק במי מדובר. כפי שציינתי לעיל קוראי "ספורט העיר" ידעו היטב במי מדובר ואף קלטו את המסר שמאחורי הכותרת, שאם לא כן מדוע מצאו לנכון לפנות לכתב ולהתלונן בפניו על תוכן הדברים. יתרה מזאת אין כל אפשרות לדעת מי מבין הקוראים הבין שמדובר במהתלה ומי ראה בכך אישור רשמי לנטיותיו המיניות של התובע. התובע השלים את קראיות אלה ולא נאבק כלל בהתפשטותן. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של התובע אשר הבהיר היטב כי לא היתה לו כל אפשרות להאבק נגד קהל האוהדים אשר בחר לפגוע בו על ידי קריאות מעליבות וכדי לא להחמיר את המצב ניסה להתיחס לענין בביטול. גישתו זו של התובע הינה גישה הגיונית וסבירה וסבורני כי גם עו"ד ליבליך אינו מאמין בטיעון לפיו ניתן היה לעצור את קריאות האוהדים. ועל כן כל שנותר לתובע לעשות הוא להפחית את הנזק על ידי התיחסות "קלילה" וניסיון לשדר לאוהדים שהקריאה אינה פוגעת בו, ולכן אולי אין בה עוד טעם. כל נסיון להאבק בקריאה היה רק מגביר את שמחתם של האוהדים ואת קריאותיהם. הקריאות פגעו בתובע ובבני משפחתו אולם לא היתה לו כל דרך להילחם בהן להפסיקן ועל כן הטענה כאילו התובע חשף עצמו לכינויי הגנאי הינה טענה מקוממת ומקומה לא יכירנה בטיעון רציני בפני בית משפט. בע"א 492/89 צבי סלונים נ' "דבר" בע"מ ואח', פ"ד מו (3) 827 (בעמ' 833 ב- ג) נאמר על ידי כב' השופט מלץ: "הגשת תביעה לפיצויים היא התגובה הטבעית על פרסום לשון הרע נגד אדם במיוחד כאשר היא מוגשת סמוך לאחר פרסום הדברים, כמו במקרה שלפנינו. אין לבוא חשבון עימו על שלא ניסה דרכים אחרות כגון פרסום (על חשבונו) של כל מיני הכחשות בכל מיני מקומות". טוען ב"כ הנתבעים כי הכתבה נשוא הדיון שבפני הינה אחת מני רבות, ואף הגיש סידרה של כתבות שעסקו בקריאה "אמסלם ההומו" ולא היא, בכל הכתבות שהוצגו וכן בתוכניות הטלויזיה ההתיחסות היא לקריאה במגרש הספורט והשפעתה על התובע, בשום מקום לא נאמר שהתובע הוא הומוסקסואל כפי שעולה מן הכותרת. בתונית הבידור הטלויזיונית נשוא הפרודיה היו אוהדי הספורט הקוראים קריאות גנאי שונות וביניהן "אמסלם ההומו" ואילו בכתבה המשמיצה התוכן שונה והמסר אף הוא אחר. אין להשוות בין ראיות עיתונאי בו נשאל התובע על הקריאה והשפעתה עליו לבין הכותרת הנ"ל. יתרה מזאת גם אם נכונה הטענה והתובע לא הגיש תביעה בגין פרסומים קודמים, אין בכך כדי למנוע בעדו לתבוע את הנתבעים שבפני. בע"א 492/89 הנ"ל מתייחס כב' השופט מלץ לטענה דוגמת זו וקובע: "אין גם לבוא חשבון עם נפגע מפירסום כזה על בחירתו את הנתבעים הרצויים לו להגשת תביעה נגדם. אם פורסמו נגד אדם דברי לשון הרע בכמה מקומות בעת ובעונה אחת, אין זה מחובתו כלל ועיקר להגיש תביעות נגד כולם, הוא הדין כאשר מתפרסמת שורה של דברי לשון הרע והנפגע בורר לו אחד מהם ומגיש תביעה רק בגינו". (שם עמ' 833 מול האות ד'). עוד טוען מר ליבליך בסיכומיו כי התובע ואישתו חיים במציאות בה מוטחים בהם כינויי גנאי ועל כן נזקו של הפרסום נשוא הדיון שבפני אינו רב. בע"א 492/89 הנ"ל הועלתה טענה דומה וזו נדחתה על ידי כב' השופט מלץ: "יכול כמובן מפרסם נתבע לטעון כי הנזק שנגרם, לא נגרם כולו על ידי הפרסום שלו אלא גם על ידי זה של אלה האחרים שלא נתבעו לדין, אלא שאז אנו חוזרים למישור הראייתי. טענה כזו דורשת הוכחה מצד הטוען זאת". בעניננו הוכח בדברי הנתבעים עצמם כי הנזק נשוא התביעה נגרם על ידי הכתבה ו"בהבהרה" מציין מר לביא מפורשות את התגובות אותן גררה הכתבה הן בפניות אליו והן בדברי נאצה וקללות שנשלחו לעבר התובע ורעייתו. אין אני מתייחסת לטענה המבישה של "אמת דיברתי" המופיעה בעמ' 10 לסיכומי הנתבעים, כיוון שקשה לי להאמין שמישהו האמין אי פעם שהתביעה מכוונת נגד הכתבה ותוכנה, וטענת עו"ד ליבליך לפיה תוכן הכתבה הינו אמת ולכן נהנים הכותבים מהגנת החוק הינה טענה מיתממת במקרה הטוב ומטעה במקרה הגרוע. הנזק בסידרה ארוכה של פסקי דין התייחסו הערכאות השונות לחומרה שבעוולת לשון הרע. בע"א 802/87 נוף נ' אבנרי פ"ד מה (2) 489 (בעמ' 492 מול האות ז') נאמר על ידי כב' השופט ד. לוין: "חומרתה של עוולת לשון הרע רבה היא עד מאוד והנזקים עלולים להיגרם בעקבותיה עלולים להיות כבדים ומרחיקי לכת עד אשר לפעמים כל סכום שבעולם אשר יפסק כפיצויים לצד הנפגע לא יהיה בו כדי לשפותו וכדי להשוות את מצבו לזה שהיה קודם שעוולו כלפיו בדברי לשון הרע ועל ידי כך פגעו בשמו הטוב. הפיצויים אשר אותם מוסמך בית המשפט לפסוק למי שנפגע מעולת לשון הרע מגמתם כפולה: ראשית ליתן סיפוק לנפגע, הן על ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה, בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על ידי כך שסכום הפיצוי כשישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר עד כמה שכסף יכול לתרום לכך למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה. שנית, כפי שנאמר כבר בפסיקת בית משפט זה - נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי "שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה נאמר בספר "קוהלת": טוב שם משמן טוב (ע.א. 1) 27/93 בעמ' 244) הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד". ויפים לעניננו גם דבריו של כב' השופט שטרוזמן בת"א 2411/84 יהושע קלוש נ' ד"ר צבי גנות ואח' פס"מ תשנ"א ב' 468. "סברתי ואני סובר, ששמו הטוב של אדם הוא נכס יקר מאוד. שהרי למדנו שטוב שם משמן טוב. הפגיעה בשמו הטוב של אדם היא פגיעה חמורה. והיא חמורה שבעתיים כאשר היא נעשית בכותרת ועל שער העיתון. ומימד נוסף של חומרה יש לכך, כאשר הכותרת נעשית בכוונה "כדי לגרות את הקורא לקריאה", כאמור בפסק הדין ויש בהם התעלמות מהפגיעה באיש נשוא הכותרת, אין אנו יודעים מי זוכר את הכותרות ומי שכח אותן. על כן, פיצוי בגין שם טוב הוא בגדר אומדנא דדיינא". התובע שבפני הינו שחקן כדורסל מקצועני אשר הפרסום הינו חלק מהוויתו. מדובר באדם צעיר אשר בנה לעצמו קריירה של כדורסלן מצליח וקריירה זו אכן עשויה ברבות הימים לפתוח בפניו את עולם הפרסום או פעילות אחרת הקשורה ביחסי ציבור ועל כן יש לראות בחומרה את הפגיעה בשמו הטוב. יתרה מזאת התובע ורעיתו העידו על העלבונות שהיו מנת חלקם בעקבות הכתבה ואת עגמת הנפש שנגרמה להם כתוצאה מכך ועל כן גם אם העסקתו כשחקן כדורסל לא נפגעה, עדין אין לזלזל בחומרת הפגיעה הנפשית שנגרמה לתובע. בבואי לשקול את סכום הפיצוי שעלי לפסוק רואה אני חובה לעצמי להתיחס לאופן ניהול המשפט ע"י הנתבעים ובא כוחם. כפי שהם מודים בחירת הכותרת היתה בלתי מוצלחת ולאור התגובות הנסערות בעקבותיה היה ברור לנתבעים שפגיעתה היתה חמורה בתובעה ובבני משפחתו. מאחורי הכותרת לא עמד כל אינטרס ציבורי, ואין לסווגה ככתובה שעקרון חופש הביטוי חל עליה מאחר ואין כל ענין ציבורי או אחר בצירופו של התובע לנושא לא לו. בנסיבות אלה ניתן היה לצפות להתנצלות כנה ומשמעותית אשר תצמצם במידת האפשר את הפגיעה. אולם הנתבעים בחרו בפרסום "הבהרה" אשר ההתנצלות הובלעה בתוכה ברוב מלל שענינו פתיחות החברה הישראלית והתנהגות אוהדי הספורט. גם בדיון שבפני תקצר היריעה מלתאר את אופן ניהול ההגנה, את הדרך הבוטה בה נחקרו התובע ורעייתו ואת הנסיונות לרמז כי התובע הנו דמות שלילית ולכן הפגיעה בו אינה חמורה כל עיקר. התרשמתי מן העלבון העמוק שחש התובע לנוכח ההאשמות שהוטחו בו על לא עוול בכפו ואני רואה בגישה זו המשך להתנשאות המנסה להסתתר מאחורי חזור ליברלית וסובלנית בה נהגו הנתבעים בתובע. לא אוכל לסיים פסק דין זה מבלי להתייחס לשאלה הערכית האם כינויו של אדם כהומוסקסואל הינו עלבון המצדיק פיצוי. מקובלת עלי ההשקפה לפי החברה סובלנית ופתוחה יש להתיחס לנטייתו המינית של אדם כשם שמתיחסים לצבע שערו. וכשם שלא יעלה על הדעת לראות עלבון בציון העובדה ששערו של אדם שחור או בלונדיני אין ליחס משמעות מעליבה לנטייתו המינית. אולם לצערנו, טרם הגענו למידה כזו של פתיחות וסובלנות ובמציאות כיום המלה "הומו" מהווה עלבון לפחות בעיני חלק נכבד מן הציבור. הנתבעים אף הם מודעים לעובדה זו והדבר אף מוצא את ביטויו בהטפת המוסר "בהבהרה". יתרה מזאת גם כותב הכתבה עשה שימוש בכותרת שיש בה משום "מהתלה" לא משום שרצה לקשור כתרים לראשו של התובע. יתרה מזאת התובע כאמור, אינו הומוסקסואל ואין כל סיבה להכתירו בתואר לא לו ואין כל הצדקה לגרור אותו בעל כרחו למאבק שאין הוא רוצה לקחת בו חלק. על כן, על כל הצער שבדבר לא נותר לי אלא לקבוע שהאמירה לפי התובע משתייך לקהילת ההומוסקסואלים הינה בגדר עלבון וככזו יש להתיחס אליה. לאור כל הנסיבות אשר פורטו על ידי לעיל אני סבורה שסכום הפיצוי אשר יהלום את חומרת הפרסום והפגיעה הינו 150,000 ש"ח סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. כן ישלמו הנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט בשעור 15% מסכום פסה"ד בצירוף מע"מ סכום זה יהיה צמוד וישא ריבית כחוק מיום פסה"ד ועד למועד התשלום בפועל.דיני ספורטכדורסללשון הרע / הוצאת דיבה