קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תוספת שכר לעובדי נמל: .1בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל-אביב (אב-בית-הדין - השופט הראשי אדלר; נציג הציבור - מר מיכאלי; תב"ע מג/113-3) שקיבל את תביעת המשיבים - המערערים שכנגד (להלן - הגימלאים) לחייב את המשיבה- המערערת שכנגד (להלן - הרשות) להכיר בתשלום המכונה "תוספת רשות הנמלים" כחלק ממשכורתם הקובעת במשמעות סעיף 8לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] התש"ל- 1970(להלן חוק הגמלאות), ולהכלילה כרכיב בקצבתם. מאידך דחה בית-הדין האזורי את תביעת הגימלאים לחייב את הרשות להכליל ב"משכורתם הקובעת" את התשלומים המכונים "פרמיה קבועה", "פרמיה מדודה", "תוספת הכנת כלי" ו"תוספת שיפטינג" (להלן - התוספות), וכן דחה את תביעתם להכליל במעגל הזכאים לדמי אי-ניצול ימי מחלה גם את מי שפרשו לגמלאות החל מיום .1.4.1980אולם הגימלאים מערערים על פסק-דינו של בית-הדין האזורי, רק בחלקו המתייחס ל"פרמיה קבועה" ול"תוספת הכנת כלי". על כן שלוש הן תוספות השכר שעל מהותן נטושה המחלוקת בשני הערעורים שבפנינו, והן: "תוספת רשות הנמלים" (ערעור הרשות), "תוספת פרמיה קבועה" ו"תוספת הכנת כלי" (ערעור הגימלאים). .2אין חולק, כי קצבות הגימלאים משולמות על-פי חוק הגמלאות, אשר אומץ על-ידי הרשות בהסכם קיבוצי מיוחד שהוחל על הצדדים. אף אין חולק, כי התוספות השנויות במחלוקת לא הוכרו כ"תוספות קבועות" במשמעות סעיף 8לחוק הגמלאות. אלא, נטושה המחלוקת שבין הצדדים בשאלה, כלום מהוות התוספות כדלעיל חלק משכרם הרגיל של עובדי הרשות ועל כן יש להכלילן בקצבת הגימלאים. להלן נדון בתוספות, נשוא הערעורים שבפנינו, אחת לאחת: .3תוספת רשות הנמלים (להלן - תוספת הרשות). תשלום תוספת הרשות לעובדי רשות הנמלים ותנאי תשלומה נקבעו לראשונה בסעיף 11ל"זכרון דברים לחידוש הסכמי עבודה... " לשנים 1978/80, מיום 13.12.1978, שהיה להסכם קיבוצי ביום 4.4.1979מתוקף רישומו אצל רשם ההסכמים הקיבוציים. להלן לשון סעיף 11הנ"ל: "החל מ- 1.4.1978תשולם לעובדים תוספת אשר תיקרא תוספת רשות הנמלים שעונה לחלוטין על תביעות העובדים לתשלום 'חודש י"ג'. א. התוספת תשולם במלואה אך ורק לעובדים קבועים במעמד חודשי אשר לא יעדרו מהעבודה בחצי השנה הקודמת לתשלום מסיבה שאינה מחלה, תאונה, מילואים או חופשה מאושרת בתשלום. נעדר עובד מסיבה שאיננה מהנ"ל תוקטן התוספת ביחס שבין ימי ההעדרות לימי עבודה אפשריים בחצי שנה. תוספת זו לא תשולם לעובדים אשר זכאים ביום חתימת זכרון דברים זה לתשלום משכורת י"ג. ב. שיעורה של התוספת יהיה שכר חודש אחד משולב לשנה. התוספת תחולק לשני שיעורים אשר ישולמו האחד לפי משכורת חודש אוקטובר ויחד עימה עבור תצי השנה הקודמת לתשלום והשני לפי משכורת אפריל ויחד עימה עבור חצי השנה הקודמת לתשלום". אין חולק, כי סעיף 11הנ"ל הועתק להסכמים המתייחסים לתקופות העוקבות אחריו, וחלותו הוארכה מכוחם עד עצם התקופה הרלבנטית לתביעת הגימלאים. אף אין חולק, כי תוספת הרשות שולמה לכל הגימלאים שבפנינו בהיותם עובדים פעילים. גם מוסכם על הצדדים - כמשתמע מטענותיהם בשתי הערכאות - כי תוספת הרשות מהווה תחליף לתוספת שכר הקרויה "משכורת י"ג" ודינה בהקשר לסוגיה הנדונה כדין משכורת י"ג. על כן, הגם שלתוספת רשות מתווסף איפיון היוצר דמיון בינה לבין תוספת הקרויה "תוספת נוכחות", באשר מוקטן שיעורה כל אימת שנעדר העובד מעבודתו מסיבות בלתי-מוצדקות - אנו נתייחס להיבט המזהה את תוספות הרשות עם משכורת י"ג, כמוסכם על שני הצדדים. .4בשימו את הדגש על תשלום תוספת הרשות ללא תנאי, למעט נוכחות בעבודה. ובלא צורך בביצוע עבודה נוספת על פני עבודתם הרגילה של מקבלי התוספת הנדונה - קב בית-הדין האזורי בפסק-הדין שבערעור לאמור: "חובה על העובד להיות נוכח בעבודה ומי שמילא חובתו עושה זאת כחלק מעבודתו הרגילה בלי להוסיף דבר להתחייבותו כעובד... ומאחר והתוספת משולמת בלי שהעובד חייב לעשות דבר נוסף או שונה, תוספת זו הינה חלק מהשכר הרגיל של העובדים ויש לחשב אותה כחלק מהמשכורת הקובעת לצורכי תשלום גמלאות". .5כנגד קביעת בית-הדין האזורי כדלעיל מעלה בא-כוח הרשות, בתמצית, את הטענות הבאות: א) החלטת בית-הדין האזורי, המתייחסת לתוספת הרשות, עומדת בניגוד לפסיקת בית-הדין הארצי לעבודה, על-פיה משכורת י"ג היא זכות נלווית אשר אין להכלילה בשכרו הרגיל של העובד (דב"ע לב/21- 3[1]; דב"ע לז/131- 3[2]; דב"ע מג/109- 3- לא פורסם); ב) בית-הדין האזורי לא נתן דעתו לכך, כי תוספת הרשות, על-פי איפיוניה, היא בגדר תמריץ לנוכחות - להבדיל משכר רגיל; ג) תשלום התוספת הנדונה כל מחצית שנה אינו מאפשר את הכללתה ב"משכורת" הקובעת", באשר מעצם הגדרתה בסעיף 8לחוק הגמלאות, נועדה המשכורת הקובעת לכלול תשלומים חודשיים בלבד, בעוד תשלומי תוספת הרשות הם דו-שנתיים; ד) בנוסף על כל אלה מצביע בא-כוח הרשות על הקושי בחישוב הרכיב הנדון, המונע את הכללתו בקצבת הגימלאים, יען כי אין לדעת מיהו "דגם" העובד הפעיל שעל-פיו יחושב רכיב תוספת הרשות; האם העובד הנוכח תמידית בעבודתו, או שמא זה הנעדר ממנה לעיתים תכופות, או אולי עובד שמידת נוכחותו מצויה בין שני הקצוות? .6מנגד מכוון בא-כוח הגימלאים את מיטב מאמציו להראותנו, כי ככל שתוסווה תוספת הרשות בשם בו כונתה ובאורח תשלומה, אין היא אלא "פיקציה" הבאה להסוות שכר רגיל, וזאת מן הטעמים הבאים: א) קביעת שיעורה של תוספת הרשות על-פי הנוכחות בעבודה אינה גורעת מאיפיונה כשכר רגיל, שהרי גם שכר רגיל אינו משולם לעובד לתקופות העדרות בלתי-מוצדקות; ב) גם תשלום התוספת בשיעורים דו-שנתיים אינו מהווה מכשול להכללתה במשכורת הקובעת, שהרי מה נקל - אליבא בא-כוח הגימלאים - לחלק את סכומה לשישה חלקים ולהצמיד שישית משיעורה לחודש פלוני; ג) אשר לקושי המתעורר בחישוב התוספת מפאת השתנותה מעובד לעובד ומעת לעת סבור בא-כוח הגימלאים, כי קושי דומה מתעורר גם בהתייחס לשכר הרגיל, שגם הוא משתנה באורח דומה על-פי הנוכחות, ולא נבצר מלמצוא נוסחה מתאימה לחישוב התוספת הנדונה. מכל מקום סבור בא-כוח הגימלאים, כי הקושי בפני עצמו לחשב את הרכיב הנדון אינו מהווה עילה לשלילתו מהגימלאים. .7בהתייחסו לדבר ההלכה הפסוקה הנסבה על המשכורת י"ג ומגדירה אותה כ"זכות נלווית", להבדיל משכר יסוד, מבקש בא כוח הגימלאים שלא ללמוד ממנה גזירה שווה לעניינו, באשר התייחסות ההלכה הפסוקה למשכורת י"ג היתה בהקשרים אחרים: בדב"ע לב/21- 3[1] נדונה משכורת י"ג והוגדרה כ"זכות נלווית" בהקשר לחוק פיצויי פיטורים ותקנותיו; בדב"ע לז/131- 3[2] אוזכרה אותה תוספת אגב דיון בזכות לחופשת שבתון ואשר לדב"ע מג/109- 3- גם שם נאמרו הדברים אגב אורחא, ולא נפסקה הלכה בסוגיה נשוא דיוננו. עד הנה תמצית טענות באי-כוח הצדדים המתייחסות לתוספת הרשות. .8נפתח ונציין, כי אפלו תתקבל טענת בא-כוח הגימלאים, שאין ליישם בענייננו את ההלכה הפסוקה המתייחסת במישרין או אגב אורחא למשכורת י"ג, כיוון שנדונה עד כה בהקשרים אחרים (ואין צורך לנקוט עמדה בנדון) - גם אז יש לקבוע, כי אין להכליל את "תוספת הרשות" במשכורתם הקובעת של הגימלאים, כנלמד מההסכם שמכוחו קמה תוספת הרשות ולאור סעיף 8לחוק הגמלאות. נפרט את דברינו: מגדיר סעיף ההגדרות בחוק הגמלאות: "'קצבת פרישה' - סכום המשתלם מדי חודש לעובד שפרש משירותו". וסעיף 20לחוק הנ"ל קובע בזו הלשון: "הזכאי לקצבת פרישה (שהוא סכום המשתלם מדי חודש) תשולם לו כל ימי חייו קצבה השווה לחלק השש-מאות ממשכורתו הקובעת כפול...". "'משכורת קובעת" הוגדרה בסעיף 8לחוק הגמלאות כדלהלן: "'משכורת קובעת', לגבי אדם פלוני בזמן פלוני - שיעור המשכורת, לרבות התוספות הקבועות, המגיע, ב- 1לחודש שבו חל אותו זמן, לעובד שדרגתו כדרגה שהיתה לפלוני ערב פרישתו מהשירות" (ההדגשות והכתוב בסוגריים - הוספו). מאידך, נקבע בהסכם הקיבוצי לעניין תוספת הרשות, כי תשלום פעמיים בשנה וכל תשלום יתייחס לתקופה רטרואקטיבית כוללת בת 6חודשים. עתה צא וראה: אם בד בבד עם תשלום תוספת הרשות לעובד פעיל תשולם התוספת גם לגימלאי - יווצר מצב בו משולם רכיב בקצבה מדי מחצית השנה, אולם כאמור הוגדרה הקצבה - על כל רכיביה - כסכום המשתלם מדי חודש ולא מדי מחצית השנה. סביר להניח, כי תחומי ההסכם הקיבוצי, שמכוחו קמה הזכות לתוספת, היו ערים להוראות סעיף 8לחוק הגמלאות שהוחל עליהם ולמתכונת "המשכורת הקובעת" המוצמדת לתקופה חודשית, ובקובעם כי תשלום תוספת הרשות אחת לשישה חודשים גילו כוונתם להוציאה מתחום "המשכורת הקובעת", שרק תשלומים חודשיים אמורים לבוא בתחומה (ראה דב"ע מו/6-7, טל נגד מדינת ישראל; לא פורסם), שם קבע בית-הדין הארצי, כי מעצם תשלום תוספת אחת לשישה חודשים נלמד, כי אין המדובר בשכר המניב קצבה). על כן, אפילו תתקבל טענת הגימלאים כי ניתן לחלק את תוספת הרשות ל-6 חלקים ולייחס שישית מן הסכום לתקופה בת חודש אחד (ואיננו סבורים כי ניתנת התוספת לחלוקה, שהרי נקבע שיעורה על-פי הנוכחות בחטיבת זמן גלובלית של מחצית השנה), ואפילו תימצא הנוסחה הגואלת לחשב את סכום התוספת שישולם לגימלאי חרף אי- אחידותה בהתייחס לעובדים הפעילים, ואף ניתן יהא לקבוע מיהו דגם העובד הפעיל שעל-פי התוספת המשולמת לו תשולם התוספת לגימלאי - גם אז בל נשכח כי בזכות המעוגנת בהסכם מדובר ויש להתחקות אחר כוונת הצדדים להסכם, על מנת ללמוד על מהות הזכות והיכן הוצבו תחומיה, וכל עוד לא עומדת ההוראה שבהסכם הקיבוצי בסתירה להוראת חיקוק קוגנטית או להוראה חוזית עדיפה מבחינת העובדים או מנוגדת לסדר הציבורי - וכזאת לא נטען ולא הוכח - כי אז יש ליתן משקל מכריע לכוונת הצדדים להסכם, שמכוחו קמה הזכות לתוספת הנדונה. ראה בעניין זה דב"ע לה/2- 7[3]. .9כוונת הצדדים להסכם ליתן לעובדים את תוספת הרשות מחוץ לגדר שכרם הרגיל, נלמדת גם מעצם כינויה כ"תוספת", שהרי בפירוש מלים וניבים ברורים בהסכם יש לנקוט בכלל הפירוש המילולי ובאין ראיה לסתור - כשמה כן היא, היינו "תוספת", ואין להוציא מקרא מידי פשוטו ולראותה כ"פיקציה" הבאה להסוות שכר עבודה רגיל. וראה בעניין זה דב"ע לה/4- 1[4], שם נדונה השאלה, כלום התכוונו הצדדים להסכם הקיבוצי לתשלום שהוא בגדר פיקציה - היינו לתוספת שכר במסווה של קצובת נסיעה בית-הדין הארצי הטעים עם סיום פסק-דינו לאמור: "בית-הדין לעבודה לא יצא מהנחה שרכיבים בשכר עבודה הינם פיקציה; נהפוך הוא" (שם [4], בע' 432). .10אשר על כן, לא כדין פסק בית-הדין האזורי, כי יש להכליל את תוספת הרשות ב"משכורת הקובעת" במשמעות סעיף 8לחוק הגמלאות וכרכיב בקצבת הגימלאים. .11תוספת פרמיה קבועה - מקדמה ע"ח פרמיה מדודה בדונו בתוספת פרמיה קבועה - מקדמה ע"ח פרמיה מדודה (להלן - תוספת פרמיה), אמר בית-הדין האזורי בפסק-הדין שבערעור את הדברים כדלקמן: "באת-כוח הרשות טענה, שנקבע על-ידי בית-הדין הארצי לעבודה בדב"ע מג/109-3, שהפרמיה הקבועה שהיתה מקדמה על חשבון פרמיה מדודה אין לכלול אותה במשכורת הקובעת, ואמנם בסעיף 6לאותו פסק-דין כך נפסק. לדידנו, הפרמיה משולמת בלי קשר לתפוקה, ובלי שהעובד מבצע עבודה נוספת ולכן היא מהווה חלק משכרו הרגיל של העובד... (אך) עלינו לפסוק בהתאם להכרעת בית-הדין הארצי לעבודה ולכן אנו דוחים את התביעה לכלול פרמיה קבועה משולמת על חשבון פרמיה מדודה במשכורת הקובעת". .12כנגד פסיקת בית-הדין האזורי כדלעיל, מעלה בא-כוח הגימלאים בעיקר את הטענות הבאות: א. יש לשנות את ההלכה שנפסקה בדב"ע מג/109- 3"כיוון ששם כנראה לא נטענו הטענות שנטענו בערעור זה" (סעיף 2לסיכומי המשיב בערעור הנגדי); ב) הכינוי "מקדמה" שהוצמד לתוספת הנדונה הוא פיקציה בלבד, באשר אין היא נבדלת, על-פי איפיוניה, משכר רגיל: משתלמת היא אוטומטית מבלי שנדרש העובד לעשות דבר זולת עבודתו הרגילה ואין לראות בה תשלום עבור מאמץ או הגדלת התפוקה בעבודה; ג) אף מצביע בא-כוח הגימלאים על התמשכות תשלום המקדמה לאורך שנים וגורס, כי גם מסיבה זו אבד איפיונו כמקדמה, ויש לראותו כשכר רגיל לכל דבר ועניין. בתשובה לטענות בא-כוח הגימלאים מבקש בא-כוח הרשות ללמוד מתוך הרקע לתשלום תוספת הפרמיה ומתוך המקורות המשפטיים שמכוחם היא משתלמת, כי למקדמה ע"ח שכר עידוד התכוונו הצדדים להסכם, שמכוחו קמה הזכות לתוספת הנדונה- .13תוספת זו הוענקה לשתי קבוצות עובדים ברשות הנמלים, כמפורט להלן: א) עובדי מחלקת הים שפרשו מעבודתם לפני פברואר 1980 עובדים אלה קיבלו את תוספת הפרמיה מכוח זכרון דברים שנחתם ביום 24.1.1971(נ/21) ובו נקבע מפורשות, כי תשולם לעובדים מקדמה (בזו הלשון) ע"ח פרמיה. אף נקבע ב-נ/ 21מפורשות "כי המקדמה לא תילקח בחשבון לצורכי... פנסיה" (סעיף 5ב' ל-נ/ 21הנ"ל). ביום 21.2.1980נחתם זכרון דברים נוסף (נ/18) ולפיו הוחלה על עובדי סקטור זה שיטת שכר עידוד מדוד ונפסק תשלום הפרמיה שהוא נשוא דיוננו. בכך הומחשה כוונת הצדדים ליתן מקדמה על חשבון שכר עידוד, בבחינת "סופו מוכיח על תחילתו", ולמותר לציין את דבר ההלכה הפסוקה, כי שכר עידוד מדוד (או פרמיה מדודה) אינם בגדר שכר רגיל; ב. עובדי הסקטור המינהלי תוספת הפרמיה משתלמת לחלק קטן מעובדי מחלקת מינהל וכספים - בעוד שלמרביתם משתלמת במקומה פרמיה מדודה. זאת כיוון שטרם נמצאה שיטה נאותה למדוד את תפוקת עבודתם של מקבלי הפרמיה הנדונה. תוספת זו משתלמת כאמור מכוח סכם שנחתם ביום 8.5.1979(נ/22) ובו צוין במפורש, כי היא תהווה מקדמה ע"ח שכר עידוד. .14בא-כוח הרשות מבקש ללמוד על כוונת הצדדים להסכמים הנזכרים מלשונם, פשוטה כמשמעה. בניגוד לדעת בא-כוח הגימלאים אף עותר הוא ליישם את הוראת דב"ע לז/109-3, בו נדון אותו זכרון דברים עצמו שהוחל על עובדי מחלקת הים (מיום 24.1.1971) ומציין, כי גם במקרה ההוא השתרע תשלום המקדמה על פני 9שנים תמימות (1971-1980) אולם התמשכותו לא מנעה מבית-הדין הארצי לקבוע, כי במקדמה מדובר, שאין להכלילה במשכורת הקובעת כיוון ש"הכתוב מחייב". עד הנה טענות הצדדים, בתמציתן, לעניין תוספת הפרמיה. .15בהתייחס לתוספת הפרמיה הנדונה, אין לנו אלא לחזור על אשר נאמר לעיל בהקשר לתוספת הרשות: באין נסיבות מיוחדות שלא לעשות כן (סתירה להוראת חיקוק קוגנטית, או לזכות הסכמית עדיפה מבחינת העובדים או פגיעה בסדר הציבורי) יש ליתן תוקף לכוונת הצדדים להסכמים, שמכוחם קמה הזכות לתוספת נשוא הדיון. כוונת הצדדים כאמור להעניק לעובדים מקדמה ע"ח פרמיה מדודה, שאינה נכללת בפנסיה, מצאה לה ביטוי מפורש בהסכמים כמפורט לעיל, ולא זו בלבד שלא נסתרה, אלא לגבי עובדי הים בוצעה הלכה למעשה, ובאשר לעובדי המינהל - מתאשרת מהותה כתחליף לשכר עידוד מתוך העובדה, שרק המיעוט שאינו מקבל שכר עידוד זכאי לקבלתה. .16בהתייחס לעובדי הסקטור המינהלי נוסיף גם זאת - העובדה, כי משולמת תוספת הפרמיה רק למיעוט מתוך עובדי המינהל - כמפורט לעיל - אינה מאפשרת את הכללתה ב"משכורת הקובעת" כהגדרתה בסעיף 8לחוק הגמלאות גם מן הטעם הבא: ה"משכורת הקובעת" הוגדרה בסעיף 8הנ"ל כמשכורת המשולמת לעובד שדרגתו כדרגת הגימלאי ערב פרישתו מהשירות. אולם, תוספת הפרמיה אינה משולמת לעובד בתוקף דרגתו, אלא לעובד על-פי תפקידו - היינו תפקיד שאינו מאפשר עדיין את מדידת תפוקת העבודה, ובאין תשלום התוספת צמוד לדרגת העובד אלא לתפקידו, לא ניתן להכלילה בקצבת הגימלאי (על הגדרת ה"משכורת הקובעת" תוך הבחנה בין "דרגה" ל"תפקיד" ראה פירוט נוסף להלן, בדיון התייחס ל"תוספת הכנת כלי"). .17בטרם סיום הדיון בתוספת הפרמיה נציין, כי תמימי דעים אנו עם בא-כוח הרשות, שיש ליישם בענייננו את ההלכה בדב"ע לג/109-3, מה עוד שבמקרה ההוא נדונה אותה התוספת עצמה שהיא נשוא דיוננו ועמד לפירוש אותו זכרון דברים מיום 24.1.1971העומד לפירוש בפנינו (בעניין עובדי מחלקת הים). וכפי שנאמר שם ש"הכתוב מחייב", כן מחייב הכתוב והמוסכם גם בענייננו, וכפי ששם לא ראה בית-הדין הארצי בהתמשכות התשלום כ- 9שנים משום שינוי מהותו, אף אנו איננו רואים בהתמשכות תשלום המקדמה (ובעובדי המינהל מתמשך התשלום רק כ- 7שנים) משום שינוי מהותה כתחליף לפרמיה מדודה. .18אשר על כן צדק בית-הדין האזורי בלכתו בעקבות ההלכה הפסוקה בדב"ע לג/109-3, ובקבעו, כי אין להכליל את תוספת הפרמיה ב"משכורת הקובעת" וכרכיב בקצבת הגימלאים. .19תוספת הכנת כלי התוספת הקרויה תוספת הכנת כלי משולמת לעובדי ציוד מכני ברשות הנמלים מכוח סעיף 11(ה) לנספח ז' להסכם היישים (נ/ 23בבית-הדין קמא; להלן - הנספח). סעיף 11(ה) לנספח קובע בזו הלשון: " 11(ה) ציוד מכני: (1) עובדי תפעול בציוד מכני יתייצבו לפני התחלת העבודה על כליהם המוכנים להפעלה תקינה, במקום העבודה המיועד להם בהתאם לסידור העבודה ובגמר העבודה יחזירו את הכלים למקום המיועד להם ותמורת זאת יקבלו תשלום נוסף של חצי שעה רגילה. (2) עובדי תפעול בציוד מכני ידאגו לטיפול מקצועי והפעלתו התקינה של הכלי בזמן שהוא ברשותם". יצוין, כי בנוסף לעובדי התפעול מקבלים תוספת הכנת כלי 3עובדים במחלקת התפעול שאינם עובדים בציוד מכני, באשר גם עבודתם כרוכה בהכנת כלים כבדים כפי שקבע בית-הדין קמא בפסק-דינו העומד לערעור. .20בהתייחסו לתוספת זו אמר בית-הדין האזורי את הדברים הבאים: "תוספת זו משולמת מבלי שהעובד חייב לבצע עבודה מעבר לעבודתו הרגילה. בכל המקרים עובדים אלה היו צריכים להכין ולהוציא הכלים הכבדים ולהחזירם לעבודה וזהו חלק שגרתי של עבודתם. העובדים מקבלים את התוספת עבור עבודתם הרגילה, באופן אוטומטי ובלי קשר אם הכינו או הוציאו כלי כבד באותו יום... אמנם במקרה של תוספת הכנת כלי, היא קשורה לתנאי שעובדים יכינו, יוציאו ויחזירו כלים כבדים, והיא משולמת למי שעבד במחלקת ציוד מכני ולעוד שלושה עובדים שעבדו במחלקת תפעול (ויש להניח כי צריכים לעבוד עם כלים כבדים). למרות שתוספת זו נראית לנו כתשלום עבור עבודתו הרגילה של העובד, עלינו לפסוק לפי פסיקת בית-הדין הארצי לעבודה ולקבוע, שמאחר והתוספת קשורה במאמץ מיוחד של עבודה עם כלים כבדים ומאחר ואין היא פיקציה - אין לחשוב אותה במשכורת הקובעת של התובעים". .21בא-כוח הגימלאים מבקש לאמץ את הלך מחשבתו של בית-הדין האזורי, אשר סבר כי התוספת הנדונה משולמת עבור עבודתו הרגילה של העובד. דא עקא שפסק - ולא כדין - שאין להכלילה במשכורת הקובעת משום שראה עצמו כבול בהלכת בית-הדין הארצי בדב"ע לט/26- 3[5]. מוסיף וטוען בא-כוח הגימלאים, כי משולמת "תוספת הכנת כלי" גם בגין ימים בהם לא הוצאו או הוכנסו כלים כבדים, והיא הנותנת, כי תשלום התוספת הנדונה אינו מותלית בכל תנאי מעבר לביצוע העבודה הרגילה. אשר להלכה הפסוקה, בה הונחה בית-הדין האזורי בפסיקתו האופרטיבית - מונה בא-כוח הגימלאים בסעיף 3לסיכומיו בבית-דין זה את ההבדלים בין המקרה דהתם למקרה דהכא, ולא נפרטם (ראה סיכומיו בא-כוח הגימלאים), באשר דינו של הערעור המתייחס ל"תוספת הכנת כלי" ייחרץ מטעמים אחרים, כפי שיפורט להלן. .22בא-כוח הרשות טוען בעיקר, כי תוספת הכנת כלי" משולמת תמורת מאמץ חריג ורק למי שמתקיים בעבודתו התנאי של הוצאת והכנת כלים כבדים. הא ראיה - כי גם עובדים שהשתייכו למחלקה שונה ממחלקת ציוד מכני קיבלו את התוספת הנדונה, כיוון שעבדו בהכנת והוצאת כלים כבדים והחזרתם למקומם. אף עותר בא-כוח הרשות ליישם את ההלכה שנפסקה בדב"ע לט/26- 3[5], הנ"ל, כפי שיישם אותה בית-הדין האזורי. .23אשר לתוספת זו ייאמר, כי לפחות משני טעמים יש לדחות את הערעור בחלקו המתייחס אליה, ואלה הטעמים: א) ראשית, כיוון שמוענקת התוספת הנדונה לבעל תפקיד הכולל הוצאת והכנת כלי ואין לה מאומה עם דרגתו. הנה כי כן משולמת התוספת גם ל- 3עובדים במחלקה אחרת, כיוון שכרוך תפקידם בהכנת כלים כבדים, וכבר נאמר לעיל בהתייחס לתוספת הפרמיה, כי סעיף 8לחוק הגמלאות אימץ כמודד לתשלום הקצבה את המשכורת המשולמת לבעל דרגה כדרגת גימלאי - להבדיל מזו השולמת לבעל תפקיד כתפקידו. בהקשר זה ראה דב"ע מב/2- 7(לא פורסם) בו שנה בית-הדין הארצי: "כוונת המחוקק היתה לשמור לעובד הפורש לגמלאות רמת הכנסה שתהיה צמודה וסובבת סביב ציר יציב שניתן לאתרו ולהצביע עליו: דרגתו של עובד בזמן הפרישה. ב'דרגה' מדובר ולא ב'תפקיד', שהרי התפקיד משתנה: מתרחב, מצטמצם, מתמזג בתפקיד אחר ואף מתחסל"; ב) שנית, יש לדחות את הערעור בהתייחס ל"תוספת הכנת כלי" לאור כוונת הצדדים להסכם, שמכוחו נוצרה התוספת הנדונה, וזאת כמפורט להלן: בסעיף 11(ה) לנספח להסכם הנדון ניתן ביטוי ברור ומפורט לכוונת הצדדים לשלם תוספת זו בגין תנאי מיוחד בעבודה הכרוך בזמן ובמאמץ. הנה כך תוארו בנספח התנאי ותמורתו: "התייצבות לפני התחלת העבודה עם הכלים המוכנים להפעלה תקינה והחובה להחזירם בגמר העבודה - תמורת זאת יקבלו תשלום נוסף של חצי שעה רגילה". .24לא הובאה כל ראיה, מדוע ייראה הסעיף - חרף לשונו הברורה המתנה את התשלום בתנאי ברור ומוגדר - כפיקציה שנועדה להסוות שכר עבודה רגיל. נהפוך הדבר. העובדה, כי גם עובדים שאינם משתייכים למחלקת ציוד מכני מקבלים אף הם "תוספת הכנת כלי" מפאת היות עבודתם כרוכה בהכנת כלים כבדים היא המלמדת בעליל על הקשר ההדוק, המיושם גם בשטח, בין התוספת הנדונה לבין הכנת הכלי והחזרתו למקומו. ולטענת בא-כוח הגימלאים לאמור, כי התנאי לא תנאי הוא, כיוון שגם בגין ימים בהם פטורים מקבלי התוספת מהכנת והחזרת הכלי משולמת להם התוספת - על כך נשיב: לא יום זה או אחר הקובע, שהרי התוספת אינה משתלמת על בסיס יומי, אלא אופיה של העבודה, המזקיקה את העובד בשגרת עבודתו לשימוש בכלים כבדים והצורך הנובע מכך להכינם לעבודה ולהחזירם למקומם לעיתים תכופות, הוא המהווה את התנאי לתשלום התוספת הנדונה. .25כיוון שמותנה תשלום התוספת בתנאי ייחודי בעבודה, כפי שפורט לעיל, כדין פסק בית-הדין האזורי שאין להכלילה ב"משכורתם הקובעת" של הגימלאים כפי שעתרו בתביעתם. .26אחד מחברי המותב בדעה, שיש להכיר בתשלום "תוספת רשות הנמלים" כחלק ממשכורתם הקובעת של הגימלאים במשמעות סעיף 8לחוק הגמלאות ולהכלילם כרכיב בקצבתם. .27לסיכום: ברוב דעות מתקבל ערעור הרשות ואנו קובעים, כי אין להכליל את תוספת הרשות ב"משכורת הקובעת" ובקצבתם של הגימלאים. מאידך, הננו דוחים את ערעור הגימלאים. הגימלאים ישלמו לרשות הוצאותיה בסך 000, 1שקלים חדשים בצירוף בע"מ כחוק. כל סכום שלא ישולם תוך 30יום מיום המצאת פסק-דין זה לבא-כוח הגימלאים ישא ריבית מרבית והפרשי הצמדה כמשמעם בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מתום 30הימים כאמור ועד התשלום בפועל.תוספות שכר