טענת ''לחץ'' על התובע להתפשר 1. בפנינו תביעת התובע כנגד הנתבעת לביטולו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בתביעה קודמת שהגיש כנגד הנתבעת (תיק עב 1478/00, להלן-התביעה המקורית). להסכם הפשרה מושא תביעה זו הגיעו הצדדים ביום 14.7.00 במסגרת הליך של גישור, שנוהל בבית הדין על ידי נציג הציבור מר טסטה. שם הוסכם כי לסילוק סופי של כל תביעות התובע תשלם לו הנתבעת 3,500 ₪. כב' הרשמת שטיין היא שנתנה תוקף של פסק דין להסכם.   2. לטענת התובע, כמפורט בכתב התביעה ובתצהיר שהגיש לתמיכה בה, יש לבטל את ההסכם מחמת פגמים שנפלו בו. בעיקרו של דבר טוען התובע לחתימתו על ההסכם מחמת לחץ שהופעל עליו מצידו של המגשר שאף הציג בפניו מצג מטעה לענין סיכויי התביעה המקורית לגופה (ראה פירוט גרסתו של התובע עוד בהמשך).     3. הנתבעת מכחישה טענותיו של התובע וטוענת לתוקפו המשפטי המלא של ההסכם, שלא נפל בו כל פגם.   4. לקראת הדיון שקוים להוכחות הוגשו לתיק בית הדין תצהירי עדות ראשית של התובע ושל מר אריה אביטל, מנהל סניף ירושלים של הנתבעת, שהשתתף בשעתו, מטעם הנתבעת, בהליך הגישור שנוהל בתביעה המקורית. בדיון נחקרו השניים על תצהיריהם. בנוסף העיד מטעמו של התובע, אביו, מר שמואל ברקאי, שנכח אף הוא בהליך הגישור בשעתו.   5. אלו הן העובדות הרלוונטיות כפי שהן עולות מן התיק ואינן שנויות במחלוקת בין הצדדים. א. התובע הוא עורך דין בהכשרתו המקצועית, מאז 1998. ב. התובע הועסק כשומר על ידי הנתבעת במשך תקופה של שנה, ממרץ 1999 ועד מרץ 2000. בתביעתו המקורית תבע פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת ועוד תביעות כספיות בגין זכויות סוציאליות שונות. בסה"כ העמיד תביעתו המקורית על כ- 20,000 ₪. בהגנתה מפני התביעה המקורית הכחישה הנתבעת את טענות התובע בדבר פיטוריו מן העבודה כמו גם את כל יתר טענותיו בדבר הזכויות הסוציאליות שנמנעו ממנו. ג. על פי החלטת השופט הראשי, השופט נויגבורן, הוזמנו בשעתו הצדדים להליך של גישור שיתקיים בבית הדין בפני נציג ציבור (ראה נ/1). בגוף אותה החלטה מוסבר הליך הגישור באופן מפורט, וכך נמצא שם: "גישור הינו הליך וולנטרי פרטי ובלתי פורמלי אשר במהלכו נפגשים הצדדים לסכסוך לשוחח על הבעייה שנוצרה ביניהם על מנת להגיע להסדר. הצדדים נפגשים עם המגשר שהינו אדם נייטרלי שעבר הכשרה מתאימה, כדי לחפש הסכמה המקובלת על כל הצדדים.   המגשר עשוי לעזור לצדדים לנהל מו"מ יעיל, אולם אין הוא קובע או ממליץ על תוצאה מסויימת. תפקידו הוא לברר את האינטרסים של כל אחד מהצדדים, להקל על תקשורת מדוייקת בין הצדדים, לאתר את המחלוקות האמיתיות ולעזור לצדדים עצמם לגבש פתרון לסכסוך. במידה והצדדים עצמם אינם מגיעים להבנה, אין המגשר מוסמך לכפות עליהם הסדר.   בנוסף, הליך הגישור זוכה לחסיון מוחלט. אסור לצדדים ו/או למגשר לגלות לבית הדין דבר שהתרחש במהלך הגישור, וכן אין המגשר רשאי להעביר לידיעת צד את אשר נאמר לו על ידי הצד השני, מבלי שקיבל על כך רשות."   ד. ביום 14.7.00 התנהל הליך הגישור בפני המגשר מר טסטה. כעולה מן העדויות ששמענו, בפתח הדיון הסביר מר טסטה לנוכחים, בקצרה, את מהות ההליך. בחלקו הראשון של המפגש ישבו יחדיו שני הצדדים יחד עם המגשר. לא נסתרה עדותו של מנהל הסניף מר אביטן, כי בחלק זה של הדיון התיחסו לתביעות השונות של התובע (ראה עמ' 8 ש. 25). אביו של התובע מר שמואל ברקאי שהעיד מטעם התובע, כמו גם מר אביטן, העידו על כך, כי בשלב מסוים נועד המגשר בנפרד עם התובע (בנוכחות אביו). כשנשאל התובע אם המגשר דיבר איתו בנפרד השיב "לא עד כמה שזכור לי" (עמ'2 ש.19). בכל זאת, משאלה שהציג התובע עצמו למר אביטן בחקירה נגדית עולה אחרת. אביטן נשאל: " אני מפנה אותך לתצהירך. זאת אומרת שתיתכן אפשרות שהמגשר הטעה רק אותי כשאתה היית בחוץ? (עמ' 8 ש. 11 וכן ראה ש. 23)."   נקבע איפוא, אם בכלל הדבר שנוי במחלוקת, כי בחלק מן הזמן נועדו המגשר והתובע בנפרד, ושלא בנוכחות נציג הנתבעת. בסופו של התהליך נועדו הצדדים יחד עם המגשר. בשלב מסוים הסכים מנהל סניף הנתבעת להעלות הצעה כספית קודמת שלו ב - 500 ₪, ואז הגיעו הצדדים להסכמה כי הנתבעת תשלם 3,500 ₪ לתובע, לסילוק כל תביעותיו. על הסכמה זו הם חתמו (ראה הסכם הגישור בתיק התביעה המקורי). כאמור, להסכם ניתן תוקף של פסק דין ובכך נסתיים ההליך המשפטי בתביעה המקורית. ה. ביום 25.7.00 הגיש התובע לבית הדין בקשה לביטול פסק הדין. בהחלטת הרשמת שטיין מיום 30.7.00 הדוחה בקשתו הובהר לתובע כי הדרך הדיונית הנכונה בנסיבות הענין הינה הגשת תביעה לביטולו של ההסכם. מכאן התביעה שבפנינו. ו. הן בבקשה לביטולו של פסק הדין כמו גם בכתב התביעה שלפנינו טען התובע להיכרות בין המגשר, לבין מנהל סעיף ירושלים של הנתבעת. בהמשך לא עמד על טענה זו. ז. במהלך הזמן שמאז הדיון המוקדם ועד למועד הדיון להוכחות פנה התובע בבקשות רבות לבית הדין. בין היתר נתבקש בית הדין להורות על הגשת תצהיר מטעמו של מר טסטה, כמו גם על הזמנתו כעד לבית הדין. עוד נתבקש בית הדין, בשתי הזדמנויות שונות, לתת פסק דין על יסוד החומר שבתיק מן הטעם שבתצהיר הנתבעת אין התייחסות לפלוגתא כפי שנקבעה לדיון. בקשותיו השונות של התובע נדחו, מטעמים שפורטו בהחלטות בית הדין (ראה בתיק).   6. בתצהירו מפרט התובע את הפגמים שנפלו בהליך הגישור ובהסכמה שבאה בעקבותיו. ואלו הם עיקרי דבריו, בלשונו: "3..... הופעל על הח"מ לחץ כבד מצד המגשר להגיע להסכמה. יש לציין שאמנם הסכם הגישור נעשה בהסכמת הח"מ אך אינו דומה הליך זה להליך של פשרה מכיוון שהח"מ אולץ להגיע לגישור על פי החלטת השופט הראשי... 4. כמו כן המגשר הציג בפני הח"מ מצג מוטעה לענין סיכויי התביעה לגופה ובעקבותיו חתם הח"מ על הסכם. שני מצגים שונים הוצגו לח"מ. א. המגשר טען כי סיכויי הח"מ בתביעתו לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת הם אפס מכיוון שהוא טען שכל אדם שמקבל הודעה מהמעביד שהוא סיים את עבודתו צריך להתיצב במקום עבודתו חודשיים ימים ולשבת במקום העבודה שמונה שעות על מנת לקבל עבודה - דבר שהוא חסר כל שחר. ב. המגשר טען ששעות נוספות של שומר הן 10 שעות יום יומיות דבר שאינו נכון, שהרי ע"פ צו ההרחבה שעות העבודה בשבוע הן 43 שעות."   בחקירה נגדית העיד התובע כי המגשר אמר לו כי תביעתו שווה לאפס, ואם מציע לו הצד השני 2,000 ₪ כדאי לו להתפשר. התובע מצידו סבור היה כי המגשר הינו עורך דין וסמך עליו מבחינת העצות המשפטיות שנתן לו. התובע ידע כי אם לא יגיעו הצדדים להסכמה יקבע התיק להוכחות, אלא שלדבריו, המגשר אמר לו כי כך יקרה בעוד שנתיים, ומי יודע מה יקרה הלאה. המגשר לא כפה עליו להגיע לפשרה אלא "כמעט כפה". לדבריו, המגשר העמיד את הענין בצורה עוינת וחד צדדית נגדו. עוד העיד התובע כי מחוסר ברירה הגיע לישיבת הגישור. כך עשה רק לאור החלטת השופט הראשי שחייבה אותו לעשות כן. עם זאת הוא ער לכך כי מסמכות השופט להזמין צדדים לישיבת הגישור. התובע נשאל באיזה שלב התחרט על כך שחתם על ההסכם. בתשובה, שמענו מפיו את הדברים הבאים: "ת. אף לפני שחתמתי על ההסכם היתה סיבה... אנסח שוב, אחת הסיבות שחתמתי על ההסכם מלבד דברים אחרים זה מכיוון שאבי היה בעת הדיון ואבי לחץ לפשרה. כיבדתי את דעתו של אבי. ש. אתה טוען שאביך לחץ עליך לפשרה. ת. בדיוק, להתפשר. ש. אם כך, השופט הראשי לחץ עליך להגיע לגישור, המגשר לחץ עליך לחתום על הסכם פשרה וגם אביך לחץ עליך לחתום על ההסכם. ת. זה ניסוח שלך. ש. אני שואלת אם זה ניסוח נכון. ת. השופט הראשי עשה את תפקידו... ואני מכבד את החלטתו אפילו אם אני לא מסכים. אבי הוא חלק מן המשפחה זכותי להתייעץ איתו והוא לא כפה עלי שום דבר. אני לא רואה שום מקום של כפייה הוא שכנע אותי. המגשר במפורש, חד משמעית הוא בוודאי כפה עלי, אם לא באקדח אז במילים" (עמ' 4 ש. 21 - עמ' 5 ש. 4).   בסיכומיו, מבהיר התובע כי שלוש סיבות עיקריות גרמו לכך שהגיע להסכמה בתביעה המקורית. האחת - "כמעט כפיה של המגשר", השניה - ההטעיות המשפטיות של המגשר, והשלישית - כיבוד הורים.   7. מר אריה אביטן שהעיד מטעם הנתבעת העיד כי מהות ההליך הוסברה בתחילת הדיון, וכי לא הופעל כל לחץ על התובע להתפשר. העד אישר כי אין לו ידיעה על מה שארע בין המגשר לבין התובע בעת שהוא לא נכח במקום.   עד כאן לענין טענות הצדדים המסגרת הנורמטיבית 8. הפניית הליך משפטי לגישור מעוגנת בהוראת סעיף 79ג לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984. סעיף זה חל בבית הדין לעבודה מכוח הוראת ס' 39 לחוק בית הדין לעבודה התשכ"ט - 1969. הליך של "גישור", כקבוע בחוק, הינו הליך שבו נועד מגשר עם בעלי הדין כדי להביאם לידי הסכמה לישוב הסכסוך, מבלי שיש בידו סמכות להכריע בו. בסעיף זה נקבע כי "המגשר" הינו: "מי שתפקידו לסייע בידי בעלי הדין להגיע להסכמה על יישוב סכסוך שביניהם בהליך גישור, בדרך של ניהול משא ומתן חופשי".   המגשר על פי הוראת הסעיף רשאי להיוועד עם בעלי הדין, יחד, או לחוד, כמו גם עם כל מי שקשור לסכסוך. תקנות בית הדין לעבודה (פישור) התשנ"ג-1993, מתייחסות ל"פישור", כהוראת ס' 79ג לחוק, והן יפות (לאחר תיקונו של ס' 79ג) להליך של גישור. בתקנות נקבעה סדרה של הוראות לעניין מהותו של ההליך, חובות המגשר ועוד. על מטרת ההליך עמד בית הדין הארצי בפסק הדין דב"ע נו/ 309-3 הלוויג - אלרואי (פד"ע לב עמ' 481 בעמ' 488). מגמתה של החקיקה בנושא זה הינה להציע לבעלי הדין דרכים שונות ומגוונות לפתרון הסכסוך ביניהם. ההליך מקל על העומס בבתי הדין בהיותו מקטין את מספר התובענות המתבררות בפני השופטים והרשמים. הליך הפישור מנותק מן ההליך המשפטי. הצדדים אינם חייבים לקבל את המלצות המפשר וכל צד רשאי להפסיק את הליך הפישור בכל עת (ראה בענין הלוויג שם בעמ' 490).   9. כל העקרונות האמורים, כפי שהם באים לידי ביטוי בחוק, בתקנות ובפסיקה, מפורטים בלשון בהירה ופשוטה בהחלטת השופט הראשי (נ/1) שבה הוזמנו הצדדים למפגש עם המגשר. אפילו היו דברי ההסבר של המגשר בפתח הדיון קצרים או קצרים מאוד, ההסבר שבנ/1 לעניין מהות ההליך וסמכויות המגשר בהיר ומפורט. לאור כל האמור, ולאחר ששמענו את עדויות התובע ויתר העדים אנו קובעים כי מהותו של ההליך וגדר סמכויותיו של המגשר היו ידועים וברורים לחלוטין לתובע. כל זאת מה עוד שהתובע הינו עורך דין בהכשרתו המקצועית. אין צורך לומר כי לעניין הבנת גדר סמכויותיו של המגשר שהובהרו בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים, אין צורך בניסיון בעריכת דין.   ביטולו של פסק דין הנותן תוקף להסכם פשרה 10. בפסק דין שבהסכמה ממוזגות תכונותיו של הסכם יחד עם אלו של פסק דין. בפסיקה ענפה לעניין זה נקבע, כי ניתן לבטל פסק דין שניתן על יסוד הסכם פשרה בין הצדדים, אם נתגלה פגם שבעטיו ניתן לבטל את ההסכם העומד ביסודו של פסק הדין. המסגרת הנורמטיבית לבירורה של טענת פגם בכריתת ההסכם מצויה בפרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973, הדן בביטול חוזים בשל פגמים שנפלו בכריתתם, אם זו טעות, הטעיה, עושק, או כפיה (ראה למשל ע"א 2495/95 הדס בן לולו נ. אטראש אטיאס פד"י נא (1), 777, להלן, עניין בן לולו, ע"א 7024/97 ניסים עדיקא נ. אהוד תמיר פד"י נד(5) 836 והאסמכתאות שם). מהי פשרה? בפסק דינו של בית המשפט עליון בענין בן לולו הציג השופט ת' אור את ההגדרה הבאה: "מבלי למצות נראה לי כנקודת מוצא נוחה לדיון כי ניתן להגדיר פשרה כהסכם לישוב סכסוך בין הצדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים אשר נעשה מתוך מודעות, לא ודאות עובדתית או משפטית ואשר בו יש ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם" (ראה שם).   בפשרה יש משום "קניית סיכון" או "קניית דין". סיכון זה יכול להתייחס לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה משפטית או להתפתחות אפשרית בעתיד (ראה בעניין בן לולו וההפניות שם). בהיות הפשרה מבוססת על ויתור הדדי של הצדדים על טענות מטענותיהם, עצם הויתור עשוי לפתוח פתח לטענות כנגד הפשרה. עצם הדיון בטענות כאלה מנוגד לתכליתה של הפשרה ופוגע בציפיות הצדדים לאותו הסכם. על כן, טענות כנגד הסכם פשרה תתקבלנה בנסיבות חריגות ביותר ומטעמים כבדי משקל (ראה בפסק הדין רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ. דליה מור, דינים עליון כרך ס' 412). עוד נקבע כי יש ליחס משקל ניכר לערך בדבר סופיותן של פשרות. ההגנה על ערך זה חשובה ביותר להגשים את הציפיות הסבירות של הצדדים להסכמי הפשרה.   11. לאחר כל אלה נבחן את העובדות שבפנינו - האם הניח בפנינו התובע תשתית עובדתית ומשפטית המבססת תביעתו לביטול הסכם הפשרה. כרגיל, הפגמים אותם מונה פרק ב' לחוק החוזים מתיחסים להתנהגות, מצג או פעולה כלשהי של אחד מן הצדדים להסכם, כלפי רעהו. בענייננו כאן אין טענה בנוגע להתנהגותו של צד לחוזה. בנסיבות אלו יש לבחון, בשינויים המחויבים, ותוך שימת לב לתפקידו של המגשר, עד כמה נפל בהסכם פגם, אף שהאחראי לו, איננו הצד המתקשר כי אם הגורם המגשר. התובע טוען ל"כמעט כפיה", שנכפה עליו ההסכם על ידי המגשר, שהיה לדבריו עויין וחד צדדי עימו. אלא, שטענה זו שלו נסתרת מניה וביה בדברים ששמענו מפיו. לפי דברי התובע עצמו, גורם עיקרי, חשוב לא פחות, להסכמה שנתן, היה "לחץ" שלחץ עליו אביו, וכניעתו לאותו לחץ, מחמת מצוות כיבוד הורים. הנה כי כן, בנסיבות אלו, מה משמעות יש ל"כפיה" שעה שידוע לצד לחוזה (שהוא עורך דין במקצועו) כי למגשר אין סמכות לכפות הסדר, ועוד מצטרף אליה, באופן עצמאי "לחץ" מסוג אחר לחלוטין. ברור לחלוטין מדברי התובע כי אלמלא "לחצו" של אביו, ומצוות כיבוד הורים, לא היה מגיע להבנה עם הנתבעת. נדגיש בחלק זה, של דברינו את השלב המאוחר שבו שמענו מן התובע פרטים אודות "לחץ" זה, שלא היה לו זכר, בין בבקשה לביטולו של פסק הדין, בין בכתב התביעה ובתצהיר. התובע ידע היטב כי נתונה לו מלוא האפשרות לבחור בניהול הליך משפטי כדת וכדין בתביעתו. "כפיה" או "כמעט כפיה", או כפיה כלשהי, מטעמו של המגשר לא נתקיימה בנסיבות הענין.   12. ככל שניתן להבין, טענתו השניה של התובע הינה להטעיה שהוטעה בשני עניינים שמן התחום המשפטי. משום מה ובלא שהיתה לו כל סיבה לכך, סבור היה התובע שהמגשר הינו עורך דין. בכך ודאי אין לו אלא לבוא בטרוניה אל עצמו, שהרי אין טענה כי כך הציג המגשר את עצמו. ללא ספק, מי שהינו עורך דין מבין השניים, הינו התובע דווקא. התובע בא בטרוניה קשה אל המגשר שציין בפניו כי יום עבודה בשמירה הוא בן עשר שעות, בעוד שטענה זו נמצאה על ידו חסרת שחר. בכך נעלמו מעיני התובע תקנות שעות עבודה בשמירה התשי"א - 1951 (כפי שתוקנו ועודכנו במהלך השנים). אמנם נכון, קיימים הסכמים וצווי הרחבה בענף בהם נקבעו הוראות ספציפיות אחרות. אלא שעל היחס בין ההוראות, ותחולתן של איזו מהן, מתי, ובאילו נסיבות, ודאי אין מקום לעמוד כאן. יצויין כי בכתב התביעה המקורי, התובע איננו מפרט את שעות עבודתו, בין את השעות הנוספות, ובין בכלל. אף לא ברורה טענת התובע בעניין המצג שהוצג לו בדבר החובה להתייצב בעבודה לאחר הודעת פיטורין, וההטעיה הגלומה בהן. אפשר, שתוך שמיעת טענות הצדדים לענין נסיבות סיום העבודה, דובר בחובתו של עובד להתיצב לעבודה לצורך שיבוץ, ובמשמעויות ובמסקנות המתבקשות מאי התייצבות. מכל מקום ודאי שבהיות התובע עורך דין, יכול היה לבדוק כל טענה או מצג משפטי שהוצג בפניו. מה עוד שהמגשר לא הציג עצמו כעורך דין. גם כאן, לא הונחה ראשית ראיה להטעיה העומדת בבסיס ההסכמה.   13. כעולה מעדות התובע, הוא לא חפץ בלב שלם בפשרה, ואך טבעי הוא הדבר. שהרי בפשרה ממהותה, יש ויתור על טענות כאלה או אחרות. על פי התרשמותנו הגורם שהביאו לפשרה בסופו של ענין, כעולה מעדותו היה דווקא לחצו של אביו, שמפאת מצוות כיבוד הורים, כיבד את רצונו, והגיע להסכמה. במאמר מוסגר נציין כי על היחס המיוחד שבין השניים, למדנו מדברים שהעיד אביו של התובע, שבעדותו בפנינו כך בין היתר אמר: "... היה שלג חצי מטר והילד הזה שלי, צלצלו אליו, לקחו אותו לעבודה בג'יפ בשלג. בשעה ארבע וחצי בבוקר. אם הוא כל כך לא טוב, למה באו בשלג לקחת אותו... (עמ' 7 ש. 11).   13. מספר ימים לאחר המפגש עם המגשר, פנה התובע כאמור בבקשה לביטול ההסכם. התרשמותנו היא כי התובע הגיע למסקנה כי עשה "מקח טעות". ככל הנראה הגיע למסקנה, כי סיכוייו לזכות בתביעתו המקורית טובים. בבסיס הבקשה עומדת בעצם "טעות שבכדאיות העסקה". טעות מסוג זה איננה מסוג הטעויות בגינה יבוטל הסכם. מפאת טעות כזו וודאי לא יבוטל הסכם פשרה במסגרת הליך משפטי, על כל המשמעויות הנובעות מכך, כפי שפורטו.   לאחר כל אלו לא נותר אלא לקבוע כי דין התביעה להדחות. בנסיבות הענין ולאור הנסיבות המיוחדות כפי שהתרשמנו מהן, אין אנו מוצאים מקום ליתן צו להוצאות כנגד התובע. גישוריישוב סכסוכים