1. המשיב עבד אצל המערערת מס' 1 (להלן - החברה) מיום 1.5.1994, ועד ליום 3.12.1995, מועד בו סיים את עבודתו עקב פיטורים. 2. בעקבות בקשת המשיב להעמיד לרשותו רכב לשימושו האישי הגיעו החברה והמשיב לידי הסכם, שבעקבותיו, בחודש דצמבר 1994, שכרה החברה בשביל המשיב, בעסקת ליסינג לתקופה של חמש שנים, רכב מסוג טויוטה (להלן - הרכב). החברה, כשוכרת הרכב, שילמה ישירות את דמי השכירות עבור שכירת הרכב לחברת הליסינג (להלן - דמי השכירות), והמשיב אמור היה להשיב לחברה את דמי השכירות. בפועל נעשה החזר דמי השכירות לחברה בדרך של הקטנת שכר הברוטו של המשיב מדי חודש בחודשו. הרכב אמור היה לעבור לבעלות המשיב בתום חמשת שנות שכירות (להלן - תקופת השכירות).   בתקופת השכירות זכאי היה המשיב להשתמש בלעדית ברכב ללא הגבלה עד לפיטוריו, כאשר הוא נושא בתשלומי הדלק, וכן אמור היה לשאת בתשלומי הרישוי והביטוח.   יצוין, כי רכישת הרכב בדרך של עסקת ליסינג באמצעות החברה נבעה, כנראה, מחוסר האפשרות של המשיב לרכוש בעצמו רכב בעסקת ליסינג ומיתרונות המס שציפו שני הצדדים להרוויח מעסקה מעין זו.   3. בעקבות פיטוריו של המשיב נותר הרכב בידיה של החברה.   4. בתביעה שהגיש המשיב לבית הדין האזורי בתל אביב, תבע, בין השאר, החזר דמי השכירות ששילם עבור הרכב בתקופת עבודתו בדרך של הקטנת שכר הברוטו, בסך של 36,831 ש"ח. עוד תבע המשיב בכתב תביעתו להעמיד את הרכב למכירה במכרז ל"כל המרבה במחיר", ולהעביר אליו את הסכום שיוותר ממכירת הרכב לאחר התשלום לחברת הליסינג. לכשהתברר למשיב, כי מכירת הרכב לא תכסה את החוב לחברת הליסינג, חזר בו מתביעתו זו.   מבין פריטי התביעה האחרים שתבע המשיב - יש לציין גם את תביעתו לפיצויי פיטורים, שגם היא נכללת בערעור זה.   5. בית הדין האזורי בתל אביב (עב 3-1400/96; השופטת שרה מאירי ונציגי הציבור ה"ה פרידלנדר ויום טוב) קבע, כי "אכן סכמו הצדדים כי התובע ישא בכל תשלומי הליסינג (כולל ביטוח וטסט), וכי אלה יופחתו משכרו", אך הפחתה זו מהשכר הייתה מנוגדת להוראת סעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן - חוק הגנת השכר), באשר ניכוי החוב לא נעשה על פי התחייבות בכתב של העובד.   לאור מסקנה זו הורה בית הדין האזורי לחברה להשיב למשיב את הסכום שנוכה בהתאם לדרך החישוב שהתווה בית הדין האזורי.   6. בערעורה טוענת החברה, כי קביעת בית הדין האזורי, לפיה הניכוי משכרו של המשיב נעשה בניגוד לסעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר מוטעית, באשר המשיב עצמו הודה בכך שעליו לשאת בתשלומי דמי השכירות, וכך גם קבע במפורש בית הדין האזורי בפסק דינו. עוד קבלה המערערת על קביעת בית הדין האזורי, לפיה השכר הקובע לשם חישוב שיעור פיצויי הפיטורים יעמוד על סך של 9,723 ש"ח, בעוד שהבסיס לחישוב שיעור פיצויי הפיטורים צריך להיות שכר הברוטו המופחת של המשיב, אשר הופחת מדי חודש בחודשו כדרך להחזר דמי השכירות לחברה.   7. המשיב תמך בתוצאת פסק דינו של בית הדין האזורי, והוסיף טענות כהנה וכהנה.   8. לאחר עיון בחומר הראיות ובטענות הצדדים מצטיירת התמונה הבאה:   א. כוונת הצדדים הייתה שהחברה תרכוש את הרכב עבור המשיב לשימושו האישי בעסקת ליסינג, כשהמשיב הוא הנושא בהוצאות העסקה.   ב. המערערת היא זו שחתומה על חוזה הליסינג עם חברת הליסינג, וכצד לחוזה זה היא זו שהייתה חייבת בתשלום דמי השכירות עבור שכירת הרכב.   ג. המשיב הוא שהיה אמור להשיב למערערת את דמי השכירות, לרבות הוצאות הביטוח והרישוי, אך נראה שבסופה של תקופה לא נשא בהם במלואם (ראה הפערים בין נספח א' לכתב ההגנה לנספח ד' לכתב התביעה).   ד. תכלית העסקה הייתה, כאמור, רכישת רכב עבור המשיב באמצעות עסקת ליסינג, כאשר בתום חמשת שנות השכירות יעבור הרכב לבעלות המשיב, וכאשר עד להעברת הבעלות ברכב למשיב ישתמש בו המשיב, כשהוא נושא בדמי השכירות, בשיעור השנוי במחלוקת, בהוצאות הדלק, ובהוצאות הרישוי והביטוח, אך ללא כל דמי שימוש נוספים. תכלית זו סוכלה על ידי החברה כשזו פיטרה את המשיב.   ה. המשיב החזיר לחברה חלק מדמי השכירות ששלמה לחברת הליסינג בדרך של הפחתה חודשית של שכר הברוטו שלו, כפי שבאה לידי ביטוי בנספח ד' לכתב התביעה.   ו. עם פיטורי המערער נותר הרכב בידי החברה, כאשר כ-36,000 ש"ח, ששילם המשיב לחברה בדרך של ההפחתה משכר הברוטו שלו ירדו לטמיון. המשיב נותר, איפוא, ללא רכב וללא כסף, תוצאה זו היא בלתי צודקת בצורה בולטת.   9. הצדדים ראו לנגד עיניהם מצב דברים זה ונתנו לו שתי תשובות:   א. טיוטת הסכם, שהוצעה על ידי המשיב, ולא נחתמה [נספח ה' לתצהיר המשיב, (להלן - טיוטת ההסכם)] בה נכתב בסעיף 5:   "מוסכם כי (צ"ל אם - ע.ר) מכל סיבה שהיא תיפסק עבודתו של העובד אלקיים יצחק בין בדרך של פיטורין, התפטרות או כל דרך אחרת יחולו ההוראות הנ"ל :   א. הד-ליין תמכר את הרכב בשוק החופשי; ב. התמורה בגין המכירה תחולק ל-60 חלקים; ג. יצחק אלקיים יקבל אחד חלקי שישים מהתמורה כפול מספר התשלומים ששילמו לחברת הליסינג".   ב. ההסכם שנחתם בין הצדדים [נספח ג' לכתב התביעה (להלן - ההסכם החתום)], בו נכתבו לעניין זה הדברים הבאים:   "בכל מקרה שיצחק יפוטר מעבודתו בחברה ו/או יתפטר מעבודתו בחברה, יחולו ההוראות הבאות:   יצחק ימסור הרכב מיד עם הפסקת עבודתו, מכל סיבה שהיא, לידי החברה. החברה תמסור את הרכב, בהסכמת חברת הליסינג, במחיר מקונה מרצון למוכר מרצון. מתמורת המכירה, תעביר החברה את יתרת החובה אשר נותרה לחברת הליסינג ואילו היתרה תועבר לידי יצחק".     10. אין מחלוקת, שההסכם החתום הוא זה המחייב את הצדדים, אך גם נציגי החברה עצמם ידעו, כי תוצאת ההסכם החתום, לגבי תשלום דמי השכירות, במקרה שהמשיב יפוטר לפני תום תקופת השכירות, היא קשה.   בסעיף 3(ד) לתצהיר מנהל החברה, מר רוזנבוים, נכתב:   "אציין כי בשל הכרותי הקודמת את התובע מצאתי לנכון לציין בפניו כי אולי העיסקה לא כדאית שכן גם שכרו יקטן וגם עלול להיות מצב בו - אם לא ישאר עובד החברה במשך 5 שנים תמימות אזי הוא משלם למעשה על רכוש שאינו שלו. התובע הוא זה שדבק ברצונו העז למכונית והסכים לכל תנאי מתנאי ההסכם".     דברים אלה גם אומר מר רוזנבוים בחקירתו הנגדית (עמ' 47 שורות 3, 4), וכך גם הצהיר רואה החשבון של החברה, מר פרושן, בסעיף 3(ד) לתצהירו, שזו לשונו:     "בעת הפגישה שנערכה כאמור לעייל הציע מר אברהם רוזנבוים לתובע במפורש לשקול טוב את העיסקה שמא אינה כדאית לו שכן גם שכרו יקטן וגם עלול להיות מצב בו - אם לא ישאר עובד החברה במשך 5 שנים תמימות אזי הוא משלם למעשה על רכוש שאינו שלו. התובע הוא זה שדבק ברצונו העז למכונית והסכים לכל תנאי מתנאי ההסכם".   מר פרושן חזר על הדברים בחקירתו הנגדית (עמ' 53 שורות 18,19).   11. הדברים מובאים, כדי להראות עד כמה בלתי מוצדקת התוצאה, וכי גם החברה עצמה ידעה, כי תוצאה זו, בה היא תומכת בערעור זה, אינה צודקת, אלא שהיא תולה את האשמה במערער, שהסכים במודע לתוצאה, שגם בעיניה אינה צודקת.   המשיב עצמו נשאל מדוע חתם על הסכם המרע את מצבו והשיב:     "ההסכם האמיתי היה ... שעל סמך הבטחות מנהל החברה שמה שלא יהיה במקרה שאעזוב, תמיד אקבל את הכסף ששילמתי ושאין לי מה לדאוג" (עמ' 6 שורות 13 - 16).     12. על פי סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א-1970 (להלן - חוק התרופות) לא יאכוף בית הדין חוזה או תנאי בחוזה, כשאכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין.   משהגענו למסקנה, כי התוצאה לה עותרת החברה בערעור זה אינה צודקת בעליל, לא יאכוף בית דין זה תוצאת ההתקשרות, גם אם בסיסה בחוזה, וגם אם נבעה מטעות בכדאיות העסקה של המשיב, וכל זאת על פי שיקול הדעת המוקנה לבית הדין בסעיף 3(4) לחוק התרופות.   13. זאת ועוד. מבחינה משפטית, יש לראות את מהות העסקה האמיתית המשולשת בין הצדדים כרכישת רכב על ידי המשיב, כאשר התשלומים החודשיים שהופחתו ממשכורתו הם תשלומים על חשבון מחיר הרכב. העסקה נעשתה במסגרת תנאי העבודה של המשיב. משפוטר המשיב, בוטל חוזה העבודה בין הצדדים, ויחד עימו בוטלה עסקת רכישת הרכב, שהייתה חלק בלתי נפרד ממסגרת יחסי העבודה בין הצדדים.   14. א. ביטול עסקת רכישת הרכב, שנעשתה במסגרת חוזה העבודה עם המשיב, מחייבת השבה למשיב של הכספים, ששולמו על ידו לחברה עבור רכישת הרכב והחזרת הרכב שהשתמש בו לחברה [סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים) בשילוב סעיפים 19, 20 לאותו חוק].   ב. יחד עם זה, אין להתעלם מטיוטת ההסכם, שהוצעה על ידי המשיב ולא נחתמה, ובה הוצע על ידו, כי במקרה בו תפסק עבודתו בין בפיטורים ובין בהתפטרות, ימכר הרכב בשוק החופשי והתמורה בגין המכירה תחולק ב-60, והמשיב יקבל אחד חלקי שישים מהתמורה כפול מספר התשלומים ששולמו לליסינג (סעיף 5 לטיוטת ההסכם). הצעה זו הוצעה, כאמור, על ידי המשיב, ואין זה צודק וסביר, שהמשיב יקבל סכום גבוה ממה שהוא עצמו הציע בטיוטת ההסכם, כי יקבל בנסיבות כאלה.   אכן טיוטת ההסכם לא נחתמה, על אף שחלקים ממנה היו מוסכמים על שני הצדדים (ראה עדות מר רוזנבוים בנושא זה), אך משהגענו למסקנה, שהפתרון החוזי הצודק במקרה זה הוא השבה של דמי השכירות, לא ניתן להתעלם מאומד דעתו של המשיב בעת המו"מ לכריתת ההסכם החתום, ולפיו בנסיבות אלה אפשר שההשבה תהא חלקית.   ג. על פי סעיף 12 לתצהיר מנהל החברה, מר אברהם רוזנבוים, מחיר השוק של הרכב לחודש דצמבר 1995 - הוא חודש הפסקת העבודה של המשיב - הינו 122,000 ש"ח.   ד. בהתאם לדרך החישוב שהוצעה למקרה מעין זה על ידי המשיב בסעיף 5 לטיוטת ההסכם, יערך החישוב באופן הבא:   2033.33 ש"ח = 60 : 122,000 ₪ (שווי הרכב ) (מספר התשלומים ששילם המשיב משכרו עבור 11 X 2033.33 ₪ דמי השכירות לפי נספח ד' לכתב התביעה) = 22,366.63 ₪   סכום זה, 22,366.63 ₪ בא במקום הסכום בסך 36,831 ש"ח הנקוב בנספח ד' לכתב התביעה.   הסכום יושב למשיב בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום סיום יחסי עובד ומעביד בין הצדדים ועד התשלום בפועל. בהנחה, שהסכום שנפסק על ידי בית הדין האזורי שולם למשיב, יחזיר המשיב את ההפרש שבין הסכום שנפסק על ידי בית הדין האזורי לסכום של 22,366.63 ש"ח, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום למשיב ועד להשבתו על ידי המשיב לחברה.   15. לא נעלמה מעינינו העובדה שהחברה גם היא תצא, כנראה, בחסרון כיס מעסקה זו, בה נותרה עם הרכב שמלכתחילה לא רצתה בו. המחיר, שתשלם עבורו החברה יהיה, כנראה, גבוה בסופו של יום ממחיר השוק שלו, אולם התוצאה לה טוענת החברה בערעור זה, לפיה ישאר המשיב ללא כסף וללא רכב, היא תוצאה בלתי צודקת בעליל, ואינה תואמת את תכלית העסקה ומהותה כפי שהסברנו לעיל.   "הנזק" שיגרם לחברה הוא בבחינת "הרע במיעוטו", הנובע מטעות בכדאיות העסקה של החברה לעומת הנזק שהיה נגרם למשיב אילו קבלנו את טיעון החברה. אין לשכוח, שהחברה נותרה עם הרכב, ולפחות קבלה מימון חלקי זמני לשכירות, על ידי ההפחתה ממשכורת הברוטו של המערער, וכי החברה היא זו שגרמה להפסקת חוזה העבודה עם המשיב, שבעקבותיו סוכלה עסקת רכישת הרכב עבורו. מאזן הנזק מצדיק אפוא גם הוא את התוצאה אליה הגענו.   16. עלינו לשוב ולהדגיש, כי על פי תנאי ההסכם לא היה צריך המשיב לשלם דמי שימוש עבור השימוש ברכב, אלא הוצאות דלק, רישוי וביטוח בלבד. לא ברור, אם שילם המשיב הוצאות עבור הביטוח והרישוי של הרכב, אך ברור שהיה צריך לשלם עבורם. החברה לא טענה בעניין זה, לכן לא מצאנו אפשרות לחייב את המשיב בתשלום זה.   17. א. התוצאה אליה הגענו שונה מהתוצאה אליה הגיע בית הדין האזורי. ב. איני משוכנע כלל ועיקר, שהדרך בה הלך בית הדין האזורי היא הדרך הנכונה.   ג. כאמור, גם החברה ראתה בטיוטת ההסכם חלק מהמוסכם בין הצדדים (ראה עדות מר רוזנבוים). בטיוטה זו קיימת הסכמה של המשיב לנכות את דמי השכירות משכרו, והיא ממלאת אחר דרישת הכתב הקבועה בסעיף 25(א) (6) לחוק הגנת השכר.   ד. יתר על כן, כאשר קיימת הודאה של המשיב בהסכמתו לשאת לפחות בחלק מדמי שכירות בדרך של הפחתה משכרו, הודאה זו, לדעתי, מכשירה את הניכוי לפי סעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר, ובלבד שהניכוי לא יעלה על המותר על פי החוק. במקרה הנוכחי לפחות חלק מהניכויים עלה על המותר בהתאם לסעיף 25(א)(6), לחוק הגנת השכר, ואותו חלק ודאי היה מקום להחזירו למשיב על פי הוראת סעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר. כאמור, הגענו לתוצאה, שונה, בדרך אחרת.     18. גם ערעור החברה לגבי בסיס השכר לצורך חישוב פיצוי פיטורים אין לו כל יסוד. פשיטא, שהשכר לצורך חישוב פיצויי פיטורים הוא השכר ברוטו, בטרם ההפחתה מהשכר לשם תשלום דמי השכירות.   19. סוף דבר - הערעור מתקבל בחלקו, כאמור בסעיף 14ד' לפסק דין זה.   בנסיבות העניין תשלם החברה למשיב הוצאות משפט לרבות שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.     ניתן היום, ט' אדר ב תשס"ג (13 מרץ 2003), בהעדר הצדדים.       עמירם רבינוביץ, שופט   נילי ארד, שופטת   שמואל צור, שופט     נציג עובדים מר עופר עיני   נציגת מעבידים הגב' אמירה גלין   רכבליסינגפיטוריםביטול עסקה (רכב)