1. התובע הגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה לתשלום דמי פגיעה בגין פריצת דיסק צווארי שנגרמה לו לטענתו כתוצאה מתנאי עבודתו.   תביעתו נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי מן הטעם כי לא הוכח, לדעת פקידת התביעות, שאירע לו אירוע תאונתי ו/או אירועים תאונתיים זעירים תוך כדי ועקב עבודתו ואשר הביאו לפריצת דיסק צווארי, על פי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה- 1995 (להלן: "החוק"). (החלטת פקידת התביעות מיום 18.4.99, נספח לכתב התביעה).   2. אלו העובדות הצריכות לעניין:   א. התובע, יליד 18.1.50, עובד כמקדם מכירות יבוא בחברת "הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ" מאז 23.10.94.   ב. התובע בתפקידו הינו איש שטח ונדרש רבות לנסיעות במסגרת העבודה.   ג. התובע נוהג את רכב החברה במסגרת תפקידו בעצמו, לנסיעה לסניפים הרבים של החברה בכל רחבי הארץ.   ד. התובע יוצא מידי בוקר מביתו בגבעתיים ליעדים שונים. לעיתים הוא נוסע ישירות אל הסניפים ולעיתים נוסע לסניף הום סנטר בבני ברק ומשם יוצא לסניפים. היעד הצפוני ביותר: כרמיאל- נצרת- עכו (מרחק של כ- 2.5 שעות נסיעה מסניף הום סנטר שבבני ברק). היעד הדרומי ביותר: ערד (כשעתיים נסיעה מסניף הום סנטר שבבני ברק).   בטווח שבין אשדוד עד חיפה התובע מגיע לסניפים המרוחקים פעם בשבוע. לסניפים המרוחקים יותר (באר שבע, ערד, כרמיאל, עכו נצרת) הוא מגיע פעם בשבועיים שלושה.   ה. כאשר מדובר ביעדים המרוחקים יש מקרים בהם נוסע התובע ישירות לסניף המרוחק וחוזר דרך מספר סניפים (שנים- שלושה) ויש מקרים בהם בדרך לסניף המרוחק הוא עוצר בסניף או בסניפים הקרובים.   ו. לעיתים הנסיעה היא בכבישים שאינם נוחים לנסיעה. גם בדרכי עפר וכבישים משובשים (99% מהנסיעות הן בדרכים סלולות, שחלקן טובות וחלקן פחות).   ז. כאשר מדובר בסניפים באזור המרכז- מדובר בנסיעה למספר סניפים באותו יום עבודה.   ח. במשך שבוע עבודה יש נסיעות ליעדים בטווחים ארוכים, בינוניים וקצרים.   ט. בכל סניף שוהה התובע בממוצע בין שעה לשלוש שעות, כך שמרבית שעות העבודה הוא מצוי ברכב.   י. בממוצע שוהה התובע בנהיגה ברכב בין 4.5 עד 7 שעות ביום.   יא. התובע היה חשוף בעבודתו (נסיעות ארוכות, בינוניות וקצרות) לטילטולי הנסיעה. בנסיעות ברכב באזור המרכז בכבישים פקוקים, נדרש הוא לעצירות ובלימות רבות יותר.   יב. במשך תקופת עבודתו החליפה החברה את הרכבים בהם נהג התובע, כדלקמן:   1) טנדר "סקודה" ללא מהלכים אוטומטיים, שלעדות התובע "ישיבתו" על הכביש היא נמוכה וכל מכשול על הכביש מורגש בו, ללא הגה כח.   2) מכונית מסוג פיג'ו 306, גיר רגיל, ללא הגה כח (רכב פרטי).   3) פיאט מראה עם הגה כח וגיר אוטומטי.   4) פיג'ו 306 עם הגה כח וגיר אוטומטי.   יג. שעות העבודה של התובע היו 20:00- 08:30.   יד. במחצית שנת 1998 לערך החל התובע לחוש כאבים צוואריים ובהמשך הוקרנו הכאבים ליד ימין.   בחודש ספטמבר 1998 התפתחה אצל התובע באופן הדרגתי חולשה בהרמת זרוע ימין עם ירידה בתחושה באצבעות הידיים וכן חולשה בהרמת רגל שמאל.   טו. בתקופת היות התובע בצבא אובחנה אצלו סקוליוזס.   3. לאור השאלות הרפואיות שעלו בתיק, נעזר בית הדין במומחה- יועץ רפואי שמונה מטעמו. בית הדין מינה את דר' סלטי, על מנת שיחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו של התובע למצבו הרפואי בעמוד השדרה הצווארי.   בפני המומחה, דר' סלטי, עמד תיק האשפוז של התובע מבית החולים שיבא, כרטיס רפואי אורטופדי מקופת חולים לאומית, כרטיס רפואי נוירוכירורגיה מקופת חולים לאומית, תיק רפואי מקופת חולים לאומית, תיק מרפאה הנוירוכירורגית מבית החולים שיבא, רישומים מיום 20.10.98 ומיום 27.10.98- דר' דוד רמי, רישום מצה"ל, תוצאות בדיקות, חוות דעת רפואית של דר' אלחרר וחוות דעת של דר' קנולר.   4. אל המומחה הופנו השאלות הבאות:   א. ממה סובל התובע?   ב. האם קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע, כמפורט בחלק העובדות לעיל לבין מצבו הרפואי בעמוד השדרה הצווארי?   ג. האם ניתן לקבוע כי בעבודתו של התובע וחשיפתו לטילטולי וזעזועי הנסיעות המרובים נגרמו לתובע "פגיעות זעירות" בעמוד השדרה הצווארי, פגיעות שניתן לאתרן במקום ובזמן ואשר כל אחת מהן גרמה "נזק זעיר" בלתי הפיך לתובע?   ד. אם כן- האם מצבו של התובע והצורך בניתוח שבוצע ביום 13.12.98 נגרם כתוצאה מהצטברותן של אותן "פגיעות זעירות"?   ה. האם השפעת תנאי העבודה על מצבו הרפואי של התובע, לרבות הצורך בניתוח שבוצע, ככל שישנה, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים (לרבות רקע קודם)? אם כן- אנא פרט מהם.   5. ביום 7.10.01, על סמך כל החומר הרפואי האמור, נתן המומחה חוות דעתו.   6. על פי חוות דעתו של המומחה עולות המסקנות הבאות:   א. התובע סובל מפריצת דיסק צווארי בגובה חוליות C6-C7, C5-C6 שגרם ללחץ על שורשי העצבים במקום מוצאם מע"ש הצווארי לכיוון יד ימין.   בגין ממצאים פתולוגיים אלו נותח בצווארו לצורך כריתת הדיסק הפרוץ וקיבוע חוליות ע"ש הצווארי בגובה זה בעזרת שתל עצם. ב. לא ניתן לקשור סיבתית בין תנאי עבודתו של התובע לבין מחלתו מן הטעמים הבאים:   1) לא ניתן להצביע על שכיחות סטטיסטית גבוהה יותר של פריצות דיסק צווארי בין העוסקים במקצועו של התובע.   2) על פי תאור אופי כלי הרכב ותנאי הדרך בה נסע התובע, סביר יותר כי פריצת הדיסק תתרחש דווקא בע"ש מותני (הסופג את מירב האנרגיה מטלטלות המכונית הנוסעת בכבישים פגומים).   3) אילו היה מדובר במחלה המתפתחת על פי מנגנון המיקרוטראומה, ניתן היה לצפות כי מחלת התובע תהיה מחלה ניוונית וגם אז היה צורך להוכיח כי השינויים הניוונים חמורים מעבר לצפוי על פי גילו של התובע.   4) פריצת דיסק אינה נגרמת לעולם על פי מנגנון המיקרוטראומה, אלא בעקבות חבלה המוגדרת היטב בזמן ובמקום. עניינו של התובע אינו עונה על דרישות אלו.   המומחה שב והדגיש כי גם אם הכביש או הדרך בהם נסע התובע היו משובשים במידה שגרמה לטלטלה משמעותית של המכונית והנוהג בה, הרי שעיקר הנזק אמור היה להגרם דוקא בע"ש המתני ולא הצווארי.   המומחה מסכם את חוות דעתו כדלקמן: "אין כל השפעה ואין כל קשר אף לא קשר של החמרה בין תנאי עבודתו של התובע לבין פריצת הדיסק בצווארו".   7. אל המומחה הופנו שאלות הבהרה מטעם התובע, בהתאם להחלטת בית הדין מיום 9.7.02.   ביום 28.7.02 נתן המומחה תשובותיו לשאלות ההבהרה.   8. על פי חוות דעת המומחה בתשובותיו לשאלות ההבהרה, עולות המסקנות הבאות:   א. השינויים הניוונים מהם סובל התובע בחוליות הצוואר אינם סימפטומטים, אינם חורגים מהצפוי על פי גילו של התובע והם אף לא היו הסיבה לניתוח שבוצע בצווארו.   ב. קיימת סתירה בולטת בין האמור בפרק "פרטי המקרה" בחוות דעתו של דר' קנולר (שהובאה מטעם התובע) וממצאי ה- M.R.I לבין האמור בפרק ה"דיון".   מחד, מציין דר' קלונר כי הניתוח שעבר התובע היה ניתוח של כריתת דיסק, ומאידך, בפרק הדיון, הוא מציין, בסתירה מוחלטת לממצאים ב-M.R.I ולניתוח שעבר התובע, כי השינויים הניוונים הם שגרמו ללחץ על חוט השדרה (לעמדת המומחה, מתוך ידיעה ברורה שרק שינויים ניוונים יכולים להיגרם על דרך המיקרוטראומה).   ג. במקרה של התובע מדובר בשינויים ניוונים שאינם חורגים מהצפוי על פי גילו ואינם סימפטומטים. יתרה מזאת, שינויים אלו אינם הגורם לסבלו של התובע ולניתוח שעבר בצווארו.   9. על פי הפסיקה, מיקרוטראומה הינה "המפלט האחרון" למבוטח הסובל ממחלה שאינה "מחלת מקצוע" ולא נפגע בפגיעה חד פעמית. (דב"ע נה/93-0 המוסד נ' עזרא קורן- לא פורסם; דב"ע נז/88-0 מנואל סקולסקי נ' המוסד- לא פורסם). תורת המיקרוטראומה נוצרה על מנת להרחיב את המקרים שיוכרו כפגיעה בעבודה, אך גם במסגרת זו יש תנאים שצריכים להתקיים.   לעניין זה נפסק: "היסוד הראשוני להיות התפתחות פתולוגית תוצאה של מיקרוטראומה הוא שהוכח, כי במהלך עבודתו נגרמים למבוטח אין- ספור פגיעות זעירות שכל אחת מהן הסבה לו נזק זעיר, שלא ניתן לאבחון, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו, זה על גבי זה, מביאה בשלב מסויים לנזק של ממש הפוגע בכושר עבודתו של הנפגע". (דב"ע מח/ 77-0 אליעזר מזרחי נ' המוסד פד"ע יט 538; דב"ע נו/ 145-0 אבי אליהו נ' המוסד- לא פורסם).   כלל השני העולה מהפסיקה הוא שהעובדה כי אכן במצב שהוא תוצאה של פגיעות זעירות מדובר ולא במצב שהוא תוצאה של תהליך הדרגתי מדובר- צריכה ראיות מפי רופא. (דב"ע נו/90-0 אריה אוחיון נ' המוסד, לא פורסם; דב"ע נו/268-0 חיים לוי נ' המוסד, לא פורסם).   הכלל השלישי הוא שצריך כי יוכח הקשר הסיבתי בין הפגיעות הזעירות - המצטברות, ככל שישנן, לבין התוצאה שבה רואים פגיעה בעבודה המזכה לגימלה. (דב"ע לה/61-0 המוסד נ' יעקוב לוי פד"ע ז 345; דב"ע נה/168-0 המוסד נ' אסתר גופשטיין, לא פורסם).   10. בית הדין נעזר בחוות דעתו של המומחה שמונה מטעמו כדי לבחון האם מתקיימים התנאים שהובאו לעיל.   כפי שעולה הן מחוות דעת המומחה והן מהתשובות החד משמעיות שנתן על שאלות ההבהרה, לא קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע לבין פריצת הדיסק הצווארי.   המומחה הבהיר כי הנזק ממנו סובל התובע - פריצת דיסק צווארי, מאופיין בדרך כלל באירוע חריף ופתאומי הניתן להגדירו היטב מבחינת הזמן ולא מדובר במנגנון של אירועים טראומטיים מצטברים.   דהיינו- הנזק ממנו סבל התובע ואשר בגינו נותח אינו נזק שנגרם כתוצאה מפגיעות זעירות מצטברות.   המומחה אישר אמנם כי התובע סובל משינוים ניווניים בחוליות הצוואר, אך הבהיר כי שינויים אלו אינם חורגים מהצפוי על פי גילו של התובע, אינם סימפטומטיים ואף לא היו הסיבה לניתוח שעבר התובע בצווארו.   הממצאים של בלט דיסק אחורי בגבהים C4-C5 , C5-C6 ו-C6-C7 , חלקם אחוריים, חלקם שמאליים, אך כולם גורמים ללחץ על חוט השידרה ושורשי העצבים באותם גבהים, ממצאיים אלו הם הגורם לסבלו של התובע ולניתוח שעבר ולא השינויים הניווניים.   11. על פי הפסיקה, בית הדין מייחד משקל מיוחד לחוות דעת המוגשת על ידי מומחה הפועל מטעמו ולא מטעם אחד הצדדים. (דב"ע תשן/ 48-0 המוסד נ' עמירם פיאלקוב פד"ע, כב 321).   זאת מן הטעם שהאובייקטיביות של המומחה מטעם בית הדין גדולה יותר ומובטחת במידה מירבית מעצם העובדה, שאין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל שכרו מידי בעלי הדין. (דב"ע 411/97 דחבור בוטריס נ' המוסד, ניתן ביום 2.11.00).   בית הדין יסמוך ידו על חוות דעת המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן, אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן. (דב"ע נו/ 244-0 המוסד נ' יצחק פרבר - לא פורסם). 12. מסקנתו של המומחה בעניינו של התובע היא חד משמעית ועל פיה נשלל הקשר בין תנאי עבודתו של התובע לבין פריצת הדיסק הצווארי.   במקרה זה לא מצאתי כל הצדקה, עובדתית או משפטית, שלא לסמוך על חוות דעת המומחה ומסקנותיו בשאלה הרפואית שבמחלוקת.   לא מצאתי כל בסיס עובדתי או משפטי לטענות שהועלו מטעם ב"כ התובע בהתייחס לחוות הדעת המומחה: חוות דעת המומחה מעוגנת היטב בנתונים העובדתיים שהועברו אליו,בהתאם להחלטת בית הדין מיום 29.8.01, אשר נתנה על יסוד כל החומר הראייתי וחקירתו של התובע בבית הדין.   13. לאור כל האמור לעיל, משלא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע לבין פריצת הדיסק הצווארי ממנה סבל ובגינה נותח, דין התביעה שבפני להדחות.   14. כמקובל בהליכים שעניינם ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות, על אף דחיית התביעה.עמוד השדרהצווארחוליותפריצת דיסק