1. בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ר' כרמל), שניתנה בת"א 2/00 ביום 11.5.04, בה נדחתה בקשת המבקש 1 למנות מומחה לבדיקתו בתחום פסיכיאטרית ילדים. המבקש 1 הסכים לשאת במימון שכר טרחת המומחה. רקע דיוני ועובדתי 2. המבקש 1, יליד 1990, נפגע ביום 6.5.00 בתאונה שהוכרה כתאונת דרכים, כאשר כף רגלו נמחצה על ידי דלת "רמפה" של משאית. כתוצאה מהתאונה נכרתו שתי אצבעות רגלו הימנית. בית משפט קמא מינה למבקש מומחה רפואי בתחום האורטופדי, פרופ' מ. ליברגל. פרופ' ליברגל קבע למבקש 10% נכות צמיתה בגין קטיעת האצבע הראשונה ברגלו, ו-5% נכות צמיתה בגין קטיעת האצבע השנייה ברגל. ביום 22.4.04 הגיש המבקש בקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט גם בתחום פסיכיאטרית ילדים, בבקשה נכתב כי המבקש (התובע דאז) סובל מהפרעות נפשיות חמורות, המתבטאות אף בבעיות התנהגות, וכי מרישום אשפוז שנערך למבקש ביום 27.3.02, בשל קשיי נשימה מהם סבל, עולה כי יש לו הפרעות בהתנהגות: ("בבית הספר מדווחים על התקפות של עצבנות ואז גם יש הפרעות בנשימה. דיברתי עם אמו על חשיבות לפנות לעזרה פסיכולוגית מקצועית בדחיפות האפשרית... סוכם שהילד משתחרר ואחרי החגים האם תפנה לעזרה למרפאה הפסיכולוגית"). ברישום נוסף כתב דר' אביגדור חברוני כי "ייתכן שהאירועים [אירועי קוצר הנשימה] הם התקפי חרדה". בגיליון סיכום המחלה שנכתב על ידי דר' סגל סוכר מיום 22.5.03 הומלץ, בין היתר "לקבוע תור למרפאה פסיכיאטרית ילדים ולצורך הערכה". הבקשה נסמכה גם על דברי פרופ' ליברגל בחוות דעתו, לפיהם: "לדברי האם, [המבקש] סובל מהפרעה התנהגותית בעקבות התאונה, פגיעה בתדמית הגוף, והמהלך סביב התאונה יכולים לגרום לבעיות שכאלה, הדבר אינו בתחום התמחותי ויש לפנותו למומחה בתחום לבדיקה ולהערכה טיפולית" (שם, עמ' 2). 3. בית המשפט קמא קבע, כי בהעדר תיעוד רפואי כלשהו באשר לטיפול נפשי או לצורך בטיפול כזה, ומאחר שאין בהערותיו של פרופ' ליברגל משום המלצה למינוי כאמור, שכן נסמכו על דברי אם המבקש, המבקשת 2, ולא על ממצאים שנמצאו בבדיקה, אין מקום לקבל הבקשה למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה. טענות הצדדים 4. המבקש חוזר על טענותיו בפני בית המשפט קמא. לטענתו, די בראיות שהוגשו על ידו, על מנת להוות "ראשית ראייה", כנדרש לצורך מינוי מומחה, וזאת לאור הגישה המרחיבה שנקבעה ברע"א 1338/90 שיק נ' מיטלמן ואח', פ"ד מד(2) 216, 219-220 (להלן: "עניין שיק"). לדידו, העובדה כי אין תיעוד רפואי בדבר טיפול במבקש בתחום הנפש, אין בה כדי לעמוד לו לרועץ, שכן מדובר בקטין התלוי באמו, הסובלת מקשיים כלכליים ובריאותיים, ולא היה בידיה לקחתו לטיפול שכזה, על אף הנחיצות בו. עוד טוען המבקש כי מן הראוי להיענות לבקשה, שכן במאזן הנוחות בין הצדדים, נזקו שלו באי מינוי המומחה, דבר החוסם אפשרותו להוכיח נכותו בתחום הפסיכיאטרי, גדול לאין שיעור מנזקן (אם בכלל) של המשיבות במידה וימונה מומחה כאמור, מה גם שהמבקש מסכים לשאת במימון שכרו של המומחה. 5. בתגובות שהגישו המשיבות 1, 2 ו-6 נטען, כי צדק בית המשפט קמא בדחותו הבקשה, מאחר ואין די ראיות העולות כדי "ראשית ראייה" כנדרש. לטענתן, דברי פרופ' ליברגל אינם מהווים המלצה, שכן, כאמור, נסמכו על דברי האם בלבד. במידה ודברים אלו מהווים המלצת מומחה למינוי מומחה אחר, טוענות הן, הרי שמאחר שתחום מומחיותו של פרופ' ליברגל, הממליץ, אינו נושק לתחום המומחיות בו הומלץ מינוי המומחה, אין בהמלצתו פרטים מיוחדים שאינם בידיעת בתי המשפט, ועל כן, ולגישת הפסיקה, אין בהמלצתו משום "ראשית ראייה", כנדרש. עוד טוענות הן כי יש להראות קשר סיבתי בין הפגיעה הנטענת בתחום המבוקש ובין התאונה. הן מטעימות כי במקרה דנן, על אף שעברו ארבע שנים מיום התאונה, אין תיעוד על טיפול בתחום הנפשי או על בעיות בתחום הזה, מלבד הרישום מיום 27.3.02, שאף הוא נסמך על דיווחים מ"כלי שני", קרי, מבית ספרו של המבקש, ועל כן אין בו די. לחלופין ביקשו המשיבות, כי במידה ועמדתן לא תתקבל, יוטל שכ"ט המומחה על המבקש. דיון 6. ברגיל, רשאי כל בעל דין להביא ראיותיו, ובכללן חוות דעת מומחים, להוכחת טענותיו. על פי פרק י"א לתקנות סדר הדין האזרחי, להוכחת טענה שברפואה חובה על הטוען לה לצרף חוות דעת רפואית. המצב שונה כידוע בתביעות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בהן חסומה דרכו של תובע להוכיח נכותו הרפואית, או כל עניין רפואי אחר באמצעות חוות דעת מומחה מטעמו, והדרך היחידה העומדת לפניו להוכיח נכותו הנה באמצעות חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט. הטעם העיקרי העומד ביסוד הוראה זו הנו, קיצור וייעול ההליך של קבלת חוות דעת רפואיות וחיסכון בעלויות. על כן, "החלטתו של בית המשפט, שלא להיעתר לבקשת הנפגע ושלא למנות מומחה רפואי בתחום מסוים, או בכלל, עשויה לסגור בפני הנפגע את המסלול הדיוני האחד הפתוח בפניו, ובכך לשלול ממנו את האפשרות להוכיח נכותו בתחום רפואי מסוים, אם בכלל" (א. ריבלין, תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה חדשה ומעודכנת, התשנ"ט - 1999, בעמ' 553). מהפסיקה עולה, כי כדי שלא לסגור הדלת בפני התובע, די שזה יביא "ראשית ראייה" לקיומה של נכות בתחום המסוים, על מנת שבית המשפט ימנה מומחה רפואי בתחום (עניין שיק, עמ' 219 -220). השאלה המתעוררת במקרה דנן הנה, מה נופל בגידרה של אותה "ראשית ראייה"? בהלכה הפסוקה לא נקבעה רשימה סגורה המונה את הראיות העונות על הדרישה, וניתן ללומדה "מסוגים שונים של מסמכים, ובעיקר ממסמכים אשר מצביעים על טיפול רפואי שניתן לתובע עקב נכותו" (רע"א 911/03 סעאת נ' סעאת ואח', תקדין עליון 2003(1) 709). 7. עיינתי במסמכים שהגיש המבקש ונחה דעתי כי בנסיבות העניין קיימות די ראיות לביסוסה של "ראשית הראייה", ודין הבקשה להתקבל. ברישומי האשפוז הומלץ מספר פעמים על פנייה למרפאה פסיכולוגית בדחיפות, והמבקש אף שוחרר לאחר שאמו הסכימה לכך. כן הועלתה ההשערה כי התקפי קוצר הנשימה הנם התקפי חרדה, ואף הומלץ להפנותו למרפאת פסיכיאטרית ילדים. אמירות אלה, כשלעצמן, מהוות ראשית ראייה לקיומן של בעיות נפשיות או התנהגותיות, שכן ראשית הראייה אינה, מעצם טיבה, ראייה ממשית ומלאה, אלא ראייה לכאורה, ונראה כי בנסיבות דנן עונים המסמכים על הדרישה. עם זאת, בדבריו של פרופ' ליברגל, אפילו נקבלם כהמלצה למינוי מומחה אחר, אין למצוא ראשית ראייה. אמנם, מהפסיקה עולה כי לעתים, המלצת מומחה שמונה על ידי בית המשפט, לפיה יש למנות מומחה לבחינת נכות בתחום אחר, דיה על מנת למנות מומחה נוסף. אולם, לשיטתי, הלכה זו יפה רק כאשר תחומי הממליץ והמומלץ - דומים, שאילולא כן, למומחה הממליץ אין ערך מוסף על בית המשפט, היכול לבחון הממצאים ולהסיק בעצמו נחיצותה של חוות דעת בתחום הנוסף (ראה, לדוג': בר"ע 20236/99 בוגינסקי נ' קאופמן, תקדין מחוזי 99(3) 47022, 47024; ת"א 713/91 טורסקי נ' טורסקי ואח', פורסם בצלטנר בעמ' 688(לד) 1). לפיכך, אילו היו עומדים דברי פרופ' ליברגל לכשעצמם, ספק בעיני אם היה מקום להיעתר לבקשה ולקבוע מינוי מומחה כאמור. אולם, מעיון בחוות הדעת עולים ממצאים נוספים: כי המבקש מתלונן על קשיים בהליכה, ריצה ומשחק, על קשיי מאמץ, כי אינו משחק או הולך לים וככלל חש בושה בשל כף רגלו (שם, עמ' 1). דברים אלה, בשילוב עם המסמכים הרפואיים המצביעים על חשש סביר לבעיות התנהגויות ו/או נפשיות, די בהם כדי להוות "ראשית ראייה" כנדרש. יש לזכור, כי עסקינן בקטין, אשר חלק גדול מיומו עובר עליו בפעילות גופנית בחברת בני גילו. לקטיעת האצבעות, מלבד ההשפעה במישרין על תפקודו היום-יומי, עשויה להיות השפעה אף בתחום ההתנהגותי והנפשי. אכן, מוטב היה אילו נלקח המבקש 1 לבדיקות מקיפות בתחום, כהמלצת הרופאים וכהסכמת אמו, המבקשת 2. אולם, אין ליתן לעובדה שלא נלקח לבדיקות כאמור, לחסום בפניו אפשרות בירור נכותו אף בתחום הפסיכיאטרי - "חובה כפולה ומכופלת לנהוג בזהירות מוטלת על בית המשפט בדונו בענינם של קטינים, שאין להם פה לתאר כראוי את מיחושיהם" (ת"א 556/88 אדירי נ' יגאל ואח', תקדין - מחוזי 91(3) 731. על הזהירות היתרה הנוקט בית המשפט כאשר בנפגעים קטינים עסקינן ראה גם: בש"א 3840/02 עיזבון המנוח גיל מירון נ' סהר ציון, תקדין - מחוזי 2003(1) 1394, 1395; בר"ע 3021/01 עזרא נ' כלל, תקדין מחוזי 2001(2) 186). אמנם, חלק מההמלצות נסמך על תלונות מכלי שני, אולם, מאחר שבבעיות אפשריות בתחום הנפש וההתנהגות עסקינן, מטבע הדברים קשה למצוא ממצאים ישירים וניתן להסתמך גם על ממצאים שכאלה. 8. לאור האמור, אני דנה בבקשה כבערעור, מקבלת את הערעור ומורה על מינוי מומחה רפואי שייקבע ע"י בית המשפט קמא. המשיבים ישלמו למבקשים שכר טרחת עורך דין בסך 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין. ניתן היום י"ג בתשרי, תשס"ה (28 בספטמבר 2004) בהעדר. המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים. מרים מזרחי, שופטת קטיעת איבראצבעותרגליים