א. בפני תובענתה של התובעת שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה, להצהיר כי הינה בעלת הזכויות בדירה ברח' נצח ישראל 19 ת"א, חלקה 89/10 בגוש 6952 (להלן: "הדירה"). התובענה הוגשה נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") ועו"ד אביחי דרזנר אשר מונה על ידי ראש ההוצאה לפועל ככונס נכסים למכירת הדירה במסגרת הליכי הוצאה לפועל לגביית חוב פסוק של אם-התובעת לבנק. בבקשה עצמה לא נאמר דבר זולת הצגת הסעד המבוקש והפנייה לתצהיר קצרצר התומך בתובענה. התצהיר אליו מפנה הבקשה נוסח בלשון טלגרפית, וכל שיש בו לביסוס טענתה של התובעת הוא האמירה הבאה: "הדירה ניתנה לי במתנה עוד בספטמבר 2001 ורצ"ב העתק תצהיר נותן המתנה וכן העתק הערת אזהרה שנרשמה לזכותי על הנכס". תשובת הנתבעים לתובענה אף היא קצרה ביותר, וכל שנאמר בה הוא שהנתבעים מתנגדים למתן ההצהרה המבוקשת באשר התובענה "סתמית וכללית ואין בה כל טיעונים עובדתיים או משפטיים... אין פירוט של כל אסמכתא בבקשה, יתר על כן, אין כל הסבר בבקשה מדוע זכאית התובעת לסעד המבוקש על ידה. אף בתצהירה של התובעת אין כדי למלא את החסר וכל שנטען בו הוא כי הנכס ניתן למבקשת במתנה מאימה בספטמבר 2001 ועל כן מוגשת הבקשה". כתחליף להצגת התייחסותם העניינית של הנתבעים לטענת התובעת ציינו הנתבעים כי אין בתשובתם כדי למצות את טענותיהם והם שומרים על זכותם להוסיף ולטעון לעניין הבקשה לאור מהלך הדיון ו/או הראיות שיובאו בפני בית המשפט. עד כאן סקירת כתבי הטענות. ב. הוראות הדין בדבר סדרי הדיון בהמרצות פתיחה קבועות בסימן ב בפרק כ של תקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד -1984 (להלן: "התקנות"). תקנה 255 מחילה על ההליך את תקנה 241(א) המחייבת מבקש לפרט בבקשתו את טיעוניו כולל אסמכתאות. טיעון זה אינו יכול להעשות בדרך של הפנייה לתצהיר. כאמור, בבקשת התובעת אין כל טיעון עובדתי, וכל שיש בה הוא הצגת הסעד הנתבע והפניה לתצהיר התובעת התומך בבקשה. לפיכך צודקים הנתבעים בטענותיהם כנגד דרך עריכת הבקשה. עם זאת, הנתבעים לא עתרו למחיקת הבקשה ובסיכומיהם לא חזרו על טענתם בדבר פגמים בבקשה. בנסיבות אלה יש לראות את הנתבעים כמי שזנחו את טענתם הדיונית, והשלימו עם ההפניה בבקשה לתצהיר התומך בה. ציינתי לעיל כי בתשובתם טענו הנתבעים שגם התצהיר התומך בבקשה אינו מציג טעון עובדתי או משפטי ראוי. טענה זו לא אוכל לקבל. בסעיף 2 לתצהיר התומך בבקשה הצהירה התובעת כי הדירה ניתנה לה במתנה ב-21.5.03, וצירפה את העתק תצהירי נותן ומקבל המתנה. תובענתה של התובעת מבוססת על המתנה הנטענת ועליה בלבד. הטיעון העובדתי בתצהיר מביא את טיעונה העובדתי של התובעת במלואו תוך צירוף האסמכתאות ואין לראות פגם בהבאת העובדות בדרך פשוטה וקצרה. אשר להעדר טיעון משפטי בבקשה ובתצהיר, אם אמנם הדירה ניתנה לתובעת במתנה, הטיעון המשפטי לביסוס זכות התובעת לסעדים הנתבעים הוא בבחינת דבר המובן מאליו, שכן פשיטא שאם הזכויות בדירה עברו לתובעת, אין הנתבעים רשאים להיפרע מהדריה את חובות אם התובעת. ג. התקנות אינן מחילות על המשיב בהמרצת פתיחה חובה להגיש תשובה. על פי תקנה 256. הגשת תשובה הינה רשות. אולם, מקום שהמשיב בוחר להגיש תשובה מורה התקנה כי "בתשובתו יפרט את טיעוניו כולל אסמכתאות ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לתשובה". משבחרו הנתבעים להגיש תשובה היה עליהם לפרט בתשובה את טענותיהם כולל אסמכתאות. כאמור, הנתבעים הסתפקו בכך שהצביעו על פגמים בבקשה ונמנעו מהצגת טיעוניהם לגופה של התובענה. האמירה בסיפא של התשובה בדבר שמירת הזכות להבאת הטיעונים במהלך הדיון, אין בה ממש, ולא היה בה כדי לפטור את הנתבעים מהחובה לפרט בתשובתם את טיעוניהם כנגד התובענה תוך צירוף אסמכתאות, שהרי תכלית חובת פירוט הטענות היא לאפשר לתובע להיערך לפני הדיון להתמודדות עם הטענות ולאפשר גיבושן של הפלוגתאות. במצב דברים זה יכול היה בא כח התובעת לטעון כי בהיעדר הצגת הגנת הנתבעים בתשובתם, לא יוכלו הנתבעים להעלות במועד הדיון קו הגנה, לפחות לא קו הגנה המבוסס על תשתית עובדתית ויוכלו אך לנסות להפריך את נכונות גירסת התובעת בתובענתה. אולם התובעת לא עמדה על משמר זכויותיה הדיוניות בעניין זה ובא כוחה לא התנגד לחקירתה הנגדית של התובעת בשאלה כלשהי, כשם שלא התנגד להשמעת עדותו של עד הנתבעים מר עדי טופז. גם במהלך הסיכומים לא העלה בא כח התובעת טענה כלשהי בדבר הגבלת קו הטיעון של הנתבעים בשל העדר טיעון בתשובתם. לפיכך, ככל שבמהלך שמיעת הראיות עלה בידי הנתבעים להציג קו הגנה, המנעותם (המוזרה לטעמי) של הנתבעים מפירוט טענות ההגנה כנגד בתשובתם לא תעמוד להם לרועץ. ד. דיון עובדתי המחלוקת העובדתית המרכזית בין בעלי הדין אותה ניתן להעלות מהחקירות סבה על השאלה האם ידעה התובעת במועד עריכת תצהירי המתנה ב-21.9.01 כי אמה חייבת כספים לבנק, וכי ניתן לטובת הבנק פסק דין המחייב את האם בתשלום חובה לבנק. איני סבור שלמחלוקת זו נודעת חשיבות להכרעת הדין. עם זאת, אין כל קושי לקבוע, וכך נקבע כממצא עובדתי, שבמועד עריכת תצהירי המתנה היתה התובעת, וכמוה האם, מודעות לחובה של האם לבנק. במכתבה של התובעת לבנק מ-23.4.01 (מוצג ג) כתבה: "... באותו יום הסתבר בדיעבד שניתן פסק דין ללא בידיעתנו... ורק לפני מספר ימים נודע לנו מההוצאה לפועל כי מופעלים נגדנו הליכים...". מכתב זה מבסס כראוי ממצא בדבר ידיעת התובעת על קיומו של פסק הדין. לא מצאתי בחומר שבפני מחלוקות עובדתיות אחרות, ועל כן ניתן לגשת לדיון המשפטי. ה. דיון משפטי א. מסיכומי הנתבעים ניתן להעלות שלוש טענות כנגד התובענה: א. עיסקת המתנה פסולה על פי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 שכן נועדה להברחת רכוש מנושים. ב. עיסקת המתנה נעשתה למראית עין. ג. יש לדחות את התובענה בשלכך שטענת התובעת כאן סותרת את הגירסה אותה הציגה התובעת בתביעתה בבית המשפט לענייני משפחה בתמ"ש 68615/96 מ-25.12.01. ב. סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 (להלן: "החוק") את טענתו כי עיסקת המתנה נגועה עד כדי בטלותה על פי סעיף 30 לחוק תמך הבנק בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א (כב' השופט גרסטל) בה"פ 473/03 חממי משה נ' נחמיה לחוביץ בע"מ, בו נפסק כי חוזה מכר שמטרתו הברחת רכושו של חייב כדי למלט את הרכוש מנושיו הינו חוזה שמטרתו פסולה, וככזה הינו בטל על פי סעיף 30 לחוק. כאמור התובעת לא התמודדה עם עמדה זו ולא טענה שפסק הדין בה"פ 473/03 אינו מבטא את המצב המשפטי בנדון. כשלעצמי אני נוטה לדעה שחוזה כאמור אינו בטל (VOLD) אלא ניתן לביטול (VOIDABLE) כהעברת מירמה במסגרת דיני פשיטת רגל, ואני מפנה בעניין זה לפסק דינו של בית המשפט העליון (מפי כב' השופט טל) בע"א 1780/93 בנק המזרחי נ' אולציק, דינים עליון מד 619. עם זאת אפילו חוזה כאמור אינו בטל אלא ניתן לביטול, אני סבור שבהיות סעד הצהרתי מסווג כסעד של יושר, ראוי שבית המשפט ימנע מהושטת סעד שכל מטרתו הברחת נכסים מנושים. כפי שציינתי לעיל, עיסקת המתנה נושא דיוננו נעשתה לאחר מתן פסק הדין לחובת אם התובעת, והתובעת לא הציגה הסבר לעיסקת המתנה, כשהדירה הינה הנכס היחידי של האם ולתובעת זכויות בדירה אחרת, ועל פי חוזה המתנה הותירה האם לעצמה זכות מגורים עד אחרית ימיה. אין בליבי ספק כלשהו, שלעיסקת המתנה היתה תכלית אחת בלבד - הברחת הדירה מהבנק כדי שלא ניתן יהיה לגבות מהדירה את החוב הפסוק של האם לבנק. בנסיבות אלו אין להיעתר לתובענה. ו. מראית עין המונח "מראית עין" נזכר בסיכומי הנתבעים, בלי להפנות להוראת סעיף 13לחוק, וממילא ללא הצגת טיעון באשר לפרשנות הסעיף וליישומו על ענייננו. במצב דברים זה בהיעדר טיעון ראוי ספק אם היה מקום לדחות את תובענת התובעת על יסוד הטענה שעיסקת המתנה נעשתה למראית עין. עם זאת אציין כי הנסיבות המוכחות שיפורטו להלן מניחות יסוד לממצא לפיו בעריכת תצהירי המתנה לא התכוונה האם להעביר את זכויותיה בדירה לתובעת: א. מאז חתימת תצהירי המתנה בשנת 2001 חלף זמן רב והמתנה לא הושלמה ברישום, כאשר במועד רישום הערת האזהרה לא היתה מניעה לרישום הדירה בשמה של התובעת. ב. החזקה בדירה לא הועברה לתובעת, אף שהאם אינה מתגוררת בה. ג. אם התובעת השכירה את הדירה, בחוזה השכירות מ-27.8.03 הצהירה האם כי היא הבעלים של הדירה, והיא זו שגבתה את דמי השכירות ששולמו בהמחאות לפקודתה. ז. טענות סותרות בטענתם זו של הנתבעים אין ממש, שכן בתביעת התובעת בבית המשפט לענייני משפחה לא נטען דבר לעניין הדירה. ח. מהות הזכות הנובעת מחתימת תצהירי המתנה עיסקת המתנה נושא דיוננו הינה עיסקה במקרקעין, שהרי עניינה הקניית זכויות בנכס מקרקעין. על פי סעיף 7 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 עיסקה כזו טעונה רישום ונגמרת ברישום, וכל עוד לא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עיסקה. מאחר והמתנה נושא דיוננו לא הושלמה ברישום, הזכות שבידי התובעת הינה התחייבות לעשות עיסקה. התובעת אינה בעלת הזכות בדירה. לא זו בלבד, אלא שעל פי סעיף 5(ג) לחוק המתנה תשכ"ח - 1968 "כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו". התובעת לא שינתה את מצבה, ועיון בתצהירי המתנה מעלה שהאם לא ויתרה על זכותה לחזור בה מהמתנה. עתירתה הראשונה של התובעת היא להצהיר כי היא בעלת הזכויות בדירה. כפי שהראיתי התובעת אינה בעלת הזכויות במקרקעין, ואפילו זכותה להירשם בעתיד כבעלת הזכויות תלויה ברצונה המתמשך של האם, שיכולה כל עת, עד לרישום, ואף לאחר הרישום (הכל כאמור בסעיף 5 לחוק המתנה) לחזור בה מהמתנה. נמצא שדין הסעד ההצהרתי בדבר היות התובעת בעלת הזכויות בדירה להדחות. במאמר מוסגר אציין כי ספק בעיני אם היה מקום לרשום את הערת האזהרה, שכן על פי סעיף 126(א) לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 תנאי לרישום הערה הוא קיומה של התחייבות בכתב לעשיית עיסקה או להמנע מעשיית עיסקה. כל עוד לנותן המתנה זכות לחזור בו מהמתנה, מדוע יש לראות בתצהיר המתנה התחייבות לעשות עיסקה? ט. הזכויות המתחרות התובעת עתרה גם להצהיר כי מינוי כונס הנכסים על הזכויות בדירה אינו כדין, ודינו להתבטל בשל פגיעתו בזכויות התובעת בדירה. עניין לנו בתחרות בין מי שבידו תצהיר מתנה, לבין נושה של נותן המתנה המבקש לעקל את זכויות נותן המתנה בדירה לגביית חובו. השאלה היא האם יש לראות בתובעת בעלת זכות שביושר מעין קניינית בדירה, הגוברת על פי הילכת ע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' מיכל אהרונוב, פד"י נג(4) 199 על נושה המעקל את זכות הבעלים הרשום. לדעתי יש להשיב על כך בשלילה, שכן הרציונאל העומד ביסוד הילכת ע"א 189/95, כפי שעולה בבירור מעיון בפסק הדין הוא, להגן על רוכש מקרקעין ששילם את התמורה. איני רואה הגיון להרחיב הלכה זו לעיסקת מתנה שלא הושלמה ברישום. לאור האמור לעיל החלטתי לדחות את התביעה. לאור הביקורת על דרך ניהול הגנת הנתבעים איני עושה צו להוצאות. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים בפקסימיליה. ניתן היום י' בניסן, תשס"ד (1 באפריל 2004) בהעדר הצדדים. י. זפט, שופט תקסד"א 1984 (הישנות)