השפעת צלקות בפנים על כושר ההשתכרות: התובע, יליד 17.2.1982, נפגע בתאונת דרכים ביום 7.10.2001. באותה עת שירת התובע בצה"ל כמצ"ק (מדריך ציוד קרקע), וזאת לאחר שהתגייס לשרות סדיר כשנה קודם לכן. בעקבות התאונה לא שב התובע עוד לתפקידו הקודם בצבא, ועבר לשרת כאפסנאי בבסיס הקרוב יותר למקום מגוריו. התאונה התרחשה במהלך חופשה מהשירות, והנתבעת היא מבטחת השימוש ברכב בו נהג התובע. אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לשאלת החבות, ומחלוקתם סובבת, מטבע הדברים, את שאלת הנזק. התובע נחבל בפניו בתאונה, ואושפז בבית החולים ברזילי למשך שלושה ימים. לצורך בדיקתו מונו שלושה מומחים: המומחה בתחום העיניים, ד"ר מיכאל אלסר, שקבע כי לא נותרה כל פגיעה בראייתו של התובע, אולם העניק לו נכות צמיתה בשיעור 5% בשל צלקת מתחת לעפעף השמאלי התחתון, על פי סעיף 75(2) לתוספת תקנות המל"ל; האורטופד ד"ר יואב מתן, שקבע כי לא נותרה כל נכות בתחום האורטופדי, אולם העניק לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% בשל צלקת מכערת על פי אותו סעיף אליו הפנה ד"ר אלסר, כאשר הוא מצביע על אותה צלקת עצמה, ומציין כי קיימת גם "צלקת שכמעט ואינה נראית באף באורך של 1 ס"מ"; והפסיכיאטרית ד"ר רמונה דורסט שקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 10% בשל "טראומה שהותירה אותו עם פחות כוחות ודימוי עצמי נמוך" המביאה לירידה בתפקוד התובע. טראומה זו היא בעיקרה פועל יוצא של הצלקות שנותרו בפניו של התובע. הצדדים לא עמדו על חקירתם של ד"ר אלסר וד"ר מתן, אולם הנתבעת עמדה על חקירתה של הפסיכיאטרית ד"ר דורסט. הנתבעת ביקשה בסיכומיה כי בית המשפט יקבע כי לתובע לא נותרה כל נכות נפשית בעקבות התאונה, או כי הנכות שנותרה לו היא פחותה במידה ניכרת מזו שקבעה המומחית, או כי ייחס חלק ממנה לעברו של התובע כילד שטופל בשל היפראקטיביות. דין טענות אלה להידחות, כפי שיובהר להלן. המומחית עמדה בחקירתה על קביעותיה בחוות-דעתה, תוך הבהרת עמדתה פעם, פעמיים ושלוש. כך הבהירה המומחית, בהתייחסה לטענות הנתבעת בנוגע לדלות התיעוד שתמך בטענות התובע בתחום הנפשי, כי "יש מדדים אובייקטיביים, ואני מתייחסת לזה בבדיקה הקלינית. התרשמתי שקיימת מצוקה נפשית ואין לי דרך אחרת (מפנה לססטוס פסיכיאטרי בחוות הדעת)" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 27-28). ב"ססטוס הפסיכיאטרי" אליו הפנתה המומחית, נרשם בחוות-דעתה כי זה "חרג מהתקין במישור האפקטיבי. נמצא לחוץ וחרד, דיכאוני, עם אפקט ירוד, חוסר בטחון עצמי, הרגשה של אובדן כיוון ואוזלת יד". מלבד קביעות אלה מצאה המומחית בבדיקתה כי אין הפרעות אחרות. מכאן כי קביעותיה של המומחית מבוססות על התרשמותה הקלינית, שמטבע הדברים מהווה אחד המדדים החשובים לקביעת נכות. המומחית הוסיפה והבהירה כי השפעת הפגיעה אינה רק במישור הירידה בדימוי העצמי (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 22-26), המהווה רק "אחד המרכיבים של הדכאון" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 13-14), אלא גם "המכלול של כל הדבר הזה ביחד, על התאונה, עם הסבל שבא אחרי זה, עם הפוסט טראומה, ועם הירידה בפרופיל והחרדה, ועם הרגשה של חוסר בטחון וחוסר יכולת לעמוד בפני קהל" (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 8-10). המומחית שללה קשר סיבתי כלשהו בין נכותו של התובע לעברו כילד הסובל מהיפראקטיביות בגילאים 9-10 (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 19-20), מצב שהתובע התגבר עליו בעבר (שם, שורה 28), אך ציינה כי עתה, משהוצג בפניה התיעוד הנוגע לעבר זה, יש בכך כדי להסביר את תגובתו הקשה לתאונה ולעובדה כי בעקבותיה נאלץ לעזוב את התפקיד לו זכה בצבא. היא הבהירה כי התפקיד שקיבל, הנחשב לדבריו ליוקרתי, העמידו במצב בו הרגיש כשווה ערך לאחיו, בעוד התאונה דירדרה אותו למצב בו הוא חש כי "אתה עוד פעם חריג, לא כמו כולם, זה אולי מסביר למה התגובה היתה קצת יותר קשה אפילו מהמצופה" (עמ' 8 לפרוקוטול, שורות 20-26; וכן שם, שורה 28 - עמ' 9 לפרוטוקול שורה 2). היא שללה גם את ההשפעה האפשרית על מצבו הנפשי מנפיחות האשך שהתגלתה אצל התובע, אף כי הבהירה כי תתכן בעיה בדימוי העצמי אצל גבר העובר ניתוח באשכים (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 22-24). על אף טענות שהעלתה הנתבעת, איני מקבל את הטענה כאילו ניסתה המומחית לצייר תמונה קודרת יתר על המידה של המציאות. היא הבהירה, לא אחת, כי התובע מסוגל לעבוד על אף נכותו (עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 10), ויכול אף שתהיה לו חברה (שם, שורה 13), כשהיא מציינת כי מצבו הוא "10% נכות נפשית, ו- 90% בריאות נפשית" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 18), ו"10% מגיעים לו, ואני לא חושבת יותר או פחות, במקרה הזה זה מאוזן. זה לא מתמטיקה" (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 2-3). היא אף הבהירה כי "מדובר על בחור בן 21 עם אחוז נכות יחסית נמוכה" (שם, שורות 23-24). גם לטענה כי יכול היה התובע להקטין את שיעור הנכות לו קיבל טיפול תרופתי בסמוך לתאונה כפי שהוצע לו בצבא (ראו דברי המומחית בעמ' 11 לפרוטוקול, שורות 12-16), השיבה המומחית כי בשיעור נכותו לא היה זה מוצדק להכניסו "למסע המייגע של טיפול תרופתי" על תופעות הלוואי האפשריות שלו (שם, שורות 21-24), וכי תוך שקילת התועלת מול העלות "הפסיכיאטר בצבא בתבונה רבה קיבל את גישתו של המטופל" לפיה לא יתחיל טיפול תרופתי (שם, שורות 14-15). הפועל היוצא מכל האמור לעיל הוא כי יש לאמץ את קביעותיה של ד"ר דורסט, המסתמכות הן על בדיקתה הקלינית והן על הרישומים (הלא רבים, אומנם) של הרופאים בצבא. מחקירת המומחית עולה כי הפגיעה בפני התובע פגעה בדימויו העצמי, תוך שהיא מביאה אותו למצב דכאוני, ולמעשה השיבה הגלגל לאחורה, למצבו בעת בה לא היה מקובל כאחיו. האיזון אליו הגיע התובע בילדותו, הופר בעקבות התאונה, ובכך יש להסביר את ההשפעה החריגה מעט של הנכות על מצבו הנפשי. לנוכח מצבו של התובע בנערותו יתכן והיה מקום לשקול יחוס משמעות רבה יותר לנכות, אולם לנוכח העובדה כי הוכח שהתובע המשיך בשירותו הצבאי (אף אם בתפקיד אחר, קל יותר), והוא עובד כיום ולא נמנע ממערכות יחסים, נראה כי אין מקום לחרוג מקביעתה של המומחית כלפי מעלה או כלפי מטה. לפיכך אני קובע כי לתובע נותרה נכות בתחום הנפשי בשיעור 10%, כאשר נכות זו היא בעלת משמעות במישור הגריעה מכושר ההשתכרות. בקביעה דלעיל אין כדי ליישב את מכלול המחלוקת שבין הצדדים בנוגע לשיעור נכותו של התובע. מאחר והמומחים בתחום העיניים ובתחום האורטופדי חיוו שניהם דעתם בנוגע לשיעור הנכות שיש לקבוע לתובע בגין הצלקת בפניו, כאשר הם חלוקים ביניהם בדבר שיעור הנכות בגין פגימה זו, מבקשת הנתבעת כי בית המשפט יעדיף את קביעתו הממעטת של ד"ר אלסר על פני זו של ד"ר מתן. הנתבעת, כאמור, בחרה שלא לחקור את המומחים, והסתפקה במשלוח שאלת הבהרה בודדת לד"ר מתן. לשאלה צורפה חוות-דעתו של ד"ר אלסר, והמומחה נשאל האם "הצלקת המכערת" שתוארה בחוות-דעתו היא אותה צלקת אותה תיאר ד"ר אלסר. המומחה השיב "כן". ב"כ הנתבעת ביקשה בסיכומיה כי בית המשפט יעדיף את קביעתו של ד"ר אלסר בעניין זה, מאחר ותחום מומחיותו קרוב יותר לזה הנדרש במקרה דנא (מאחר ומדובר בצלקת בעפעף), ומאחר והדיון שערך בחוות-הדעת מפורט במידה ניכרת מקביעתו הלקונית של ד"ר מתן. יש לא מעט טעם בטענות ב"כ הנתבעת, ויתכן כי היה מקום לקבלתן אלמלא התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט מצלקותיו של התובע. בפתח ישיבת ההוכחות בה העיד התובע נרשמה ההתרשמות מצלקות אלה, ובכלל זה ההתרשמות מהצלקת באף, ששני המומחים לא יחסו לה חשיבות של ממש. לו עמדה הצלקת מתחת לעין בפני עצמה, נוטה הייתי לקבל הטענה. אולם לנוכח ההתרשמות כי גם הצלקת בצד האף אינה כה קטנה וזניחה כפי שתואר בחוות-הדעת, אני סבור כי אכן היה מקום להעניק לתובע נכות בשיעור 10% בגין הצלקות. כידוע, בית המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלות רפואיות שנמסרו לחוות דעתו של מומחה מתחום הרפואה (ר' ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי, פ"ד כב (2) 164, 168; ע"א 1156/92 סגל נ' סגל, תק-על 95 (1), 1435, 1436). לפיכך, אם עולה ממכלול הראיות שמסקנה בחוות דעת רפואית הושתתה על עובדה שגויה, רשאי בית המשפט לסטות ממנה (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז (5) 170, 174; ע"א 2541/02 לנגר נ' ששון יחזקאל, מיום 12.1.04, בפיסקה 7 לפסק-דינו של השופט אור). במקרים מתאימים, "נתונה לבית המשפט הסמכות וגם החובה לתקן את קביעתו המוטעית של המומחה" (ע"א 8288/00 קרנית נ' סאמי, תק-על 2001(2) 655, 656). במקרה דנא, שעה שאחד המומחים סבר ממילא כי יש לקבוע לתובע נכות בשיעור 10% בגין הצלקות, הרי שהצורך בהתערבות בקביעות המומחים ממילא קטן בהתאמה, ודי אם אומר כי מאמץ אני קביעה זו, תוך התייחסות גם לצלקת הנוספת שלא זכתה למשקל ראוי בחוות-הדעת. לעניין זה יובהר כי אף שספק רב אם צלקות אלה היו מעניקות נכות בשיעור דומה, או בשיעור כלשהו, לו היו ממוקמות באזור אחר בגוף, הרי שמשמעותן רבה יותר בשל מיקומן בפניו של התובע. עם זאת, אין מקום ליחוס השפעה תפקודית לצלקות, או לקביעה כי אלה פוגעות בכושר השתכרותו של התובע. אף ללא צורך להיכנס לטענות ב"כ הנתבעת ביחס לעברו הרפואי של התובע, ולפצעי הקור מהם סבל, די אם אומר כי בנסיבות העניין יחוס משמעות תפקודית נפרדת לעצם קיום הצלקות ולנכות הנפשית יהווה מתן כפל פיצוי לתובע במקרה זה. במקרים המתאימים ניתן לייחס לצלקות בפנים השפעה כלשהי על כושר ההשתכרות, אולם לא כך הוא במקרה דנא, שעה שצלקות אלה גררו נכות נפשית שהיא היא תרגומן לשפת הפגיעה בכושר ההשתכרות. החשש לרתיעת מעבידים פוטנציאליים מצלקות מעין אלה הוא זניח עד מאד, וממילא אין מקום לייחס להן משמעות תפקודית בפני עצמן. המסקנה היא, לפיכך, כי לתובע נכות רפואית בשיעור 19%: נכות נפשית בשיעור 10% ונכות בשיעור דומה בתחום הפלסטיקה. השפעתה של הנכות על תפקודו היומיומי של התובע אינה ממשית, ואין היא מצדיקה מתן עזרה בשכר. עם זאת, יש לנכות זו משמעות נודעת על כושר השתכרותו של התובע. בנסיבות העניין יש מקום לקביעה כי הגריעה מכושר ההשתכרות זהה או קרובה עד מאד לשיעור הנכות הנפשית. די אם נזכיר כי כאשר מדובר בקטין, ובכלל זה בגיר בראשית דרכו, הרי ששיעור הגריעה מכושר ההשתכרות זהה לשיעור הנכות הרפואית, למעט מקרים חריגים (בדומה לנכות שהיא אסתטית בעיקרה). כך נקבע בע"א 169/77 שוורץ נ' ליברמן, פ"ד לב (3) 561, 570 כי "שיטה זו נתקדשה בפסיקה דווקא במקרים של ילדים שנפגעו ואין לי סיבה לערער עליה", וברוח דומה נקבע בע"א 311/85 אפריאמוב נ' גבאי, פ"ד מב (3) 191, 194 "מקובל עלינו שבהעדר נסיבות מיוחדות תהא הנכות הרפואית מפתח לחישוב אובדן השכר בעתיד" (ר' עוד ע"א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום, דינים-עליון כז 439 ורבים נוספים). תכופות, בעת הפגיעה, ואף במועד המשפט, הנפגע הקטין טרם בחר לעצמו את עיסוקו, טרם החל במסלול הכשרתו המקצועית, והקושי להעריך מה צופן לו העתיד - ניכר (ע"א 634/88 עטיה נ' זגורי, פ"ד מה (1) 99, 101; ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, תקדין-עליון 2004 (1) 2452, בפיסקה 50 לפסק-הדין). גם במקרה זה אין מקום לסטות מהנחה זו, ובוודאי שלא בשיעור ניכר, בפרט לנוכח עדותה הבהירה של ד"ר דורסט, שהבהירה כיצד עלולה הנכות והחרדה להשפיע על בטחונו של התובע ויכולתו לעמוד בפני קהל. עם זאת, ספק בעיני אם יש תחולה במקרה דנא ל"הנחת העבודה" החלה בעניינם של קטינים לפיה "יש לערוך את חישוב אבדן כושר ההשתכרות שלהם על בסיס ההנחה שאילולא התאונה היו משתכרים כשיעור השכר הממוצע במשק" (ע"א 1433/98 סועד חמד נ' גנאיים אחלם, תקדין-עליון 99 (3) 1754, 1757; ע"א 61/89 מ"י נ' אייגר, פ"ד מה (1) 580; ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח (3) 580; ע"א 7358/95 הסנה נ' צוקרמן, תק-על 96 (3) 23; ע"א 185/01 המגן נ' סלוביק, תק-על 2002 (1) 450 ועוד רבים). "הנחת עבודה" זו אינה תקיפה במקרים בהם הוכח קיומם של נתונים עובדתיים מהם עולה כי הקטין הוא בעל נתונים אישיים נמוכים או גבוהים במידה ניכרת מהרגיל, דוגמת "כושר אינטלקטואלי בולט או נטייה בולטת לתחום תעסוקה או אמנות" (ע"א 778/83 517/84 עזבון סעידי נ' פור, פ"ד מ (4) 628, 633; ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' ג'ון כהן, פ"ד מח (2) 705). במקרה דנא התברר כי התובע לא עמד בבחינות הבגרות, ולמעשה - הוא התקשה עד מאד להבהיר בעדותו באלו מקצועות נבחן, אם בכלל (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 2-14). ככלל, דומה היה כי התובע נוטה שלא לזכור נתונים העלולים לפגום בעמדתו, ואגב עדותו נזכר בפרטים חדשים רבים, דוגמת הטענה כי כבר שנה לאחר גיוסו (עובר לתאונה) הוצע לו (על ידי "מפקד" שהוא בדרגת סמ"ר בלבד) להמשיך לקבע (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 6-7, 22-29). כן טען כי הוא סובל מבעיות בריכוז, והסביר כי לא העלה טענה זו בפני המומחית בתחום הפסיכיאטרי מאחר וסבר שאין זה רלוונטי (עמ' 19, שורות 11-16), וכי למיטב זכרונו הוא לא סבל מבעיות אלה לפני התאונה (שם, שורות 17-18). אמנם לאחר שחרורו פנה התובע להשלמת בחינות הבגרות במכללת ספיר, אולם נראה כי טרם החליט אם ישלים את הבגרויות כולן (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 20-21) או רק את חלקן (שם, שורות 28-29). שקלול הספקות העולים בעניין נתוניו של התובע, כמו גם העובדה כי עלה בידיו להשתלב בינתיים בעבודה ובלימודים במשך שעות ארוכות (עמ' 20 לפרוטוקול שורה 28 - עמ' 21 לפרוטוקול שורה 2), דבר המעורר סימני שאלה מסויימים בדבר השפעת נכותו על כושר השתכרותו, הביאוני למסקנה כי יש לחשב את הגריעה מכושר השתכרותו על בסיס גריעה בשיעור 580 ₪ נטו בממוצע לחודש לתוחלת חיי העבודה של התובע. מאחר והתובע היה חייל בשרות סדיר בעת התאונה, אין הוא זכאי לפיצוי בגין הפסד שכר בעבר. לאחר שחרורו החל התובע לעבוד כמתדלק (עבודה נדרשת), ובמקביל ללמוד במכללת ספיר, ולא נראה כי עד היום נגרע בשכרו מאומה כתוצאה מהנכות שנגרמה לו בתאונה. לפיכך איני פוסק לתובע פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר. אשר לגריעה מכושר השתכרותו - לאור הדברים שנאמרו לעיל בהרחבה אני קובע כי על הנתבעת לפצות את התובע בסכום של 170,000 ש"ח במעוגל בגין הגריעה מכושר ההשתכרות בעתיד (לפי 580 ₪ לחודש ומקדם היוון 296 לערך). התובע זכאי לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני עבור נכות בשיעור 19%, וסכום הפיצוי תחת ראש נזק זה, בתוספת הצמדה וריבית מיום התאונה, הוא 30,350 ₪ במעוגל. כפי שהובהר לעיל, נכותו של התובע אינה מגבילה אותו בתפקודו השוטף עד כדי היזקקות לעזרה בשכר. עם זאת, אין ספק כי בתקופה הסמוכה לאחר התאונה נזקק התובע לעזרה בהיקף נרחב מבני משפחתו. מאחר ואביו של התובע לא המציא אישורים אודות הפסדי ההכנסה שנגרמו לו לטענתו בגין הצורך להשגיח על בנו, אין מקום לקביעה כי על הנתבעת לפצותו בגין נזק זה. עם זאת, יש להניח כי בתקופה הראשונה (שבועיים חופשת מחלה על פי המסמכים הרפואיים) נזקק התובע לעזרה מעבר לחובתם המוסרית של בני משפחתו, ואף לאחר מכן הוציאו אלה סכומים שונים לצורך הובלתו לטיפולים כאלה ואחרים. לפיכך אני קובע כי על הנתבעת לפצות התובע בגין עזרת קרוביו מעבר לחובתם המוסרית ובגין הוצאותיו והוצאותיהם עבור הנסיעות לטיפולים בסכום של 2,000 ₪. ד"ר אלסר ציין בחוות-דעתו כי קיימת אפשרות לנסות ולשנות את הצלקת בהתערבות ניתוחית בעלות משוערת של 8,160 ₪. התובע לא מסר בתצהירו או בעדותו כי בכוונתו לעשות כן, ולפיכך יש להניח כי אין הוא חפץ בהתערבות זו (שעשויה להקטין גם את שיעור הנכות). הצדדים שניהם לא התייחסו לעניין זה בסיכומיהם, וממילא אין מקום לפיצוי תחת ראש נזק זה. אשר ליתרת הטענות הנוגעות להוצאות רפואיות בעתיד - אלה לא בוססו כלל בחוות-הדעת ואין מקום לפסיקת פיצוי בגינן. לפיכך תשלם הנתבעת לתובע את הסכומים דלהלן: א. נזק בלתי ממוני 30,350 ש"ח ב. גריעה מכושר השתכרות 170,000 ש"ח ג. עזרה בעבר והוצאות 2,000 ש"ח סה"כ 202,350 ש"ח מהסכום שיתקבל יופחת התשלום התכוף ששולם לתובע ביום 10.2.02 בסך של 3,300 ש"ח, כאשר לסכום זה יצורפו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלומו ועד היום. לסכום שיתקבל יתוסף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ וכן הוצאות המשפט. צלקתהפסדי השתכרות