התובעת 2 (להלן: התובעת) הגישה תביעה נגד הנתבעת 4 (להלן: קרנית) בגין תאונה מיום 2.9.01. נסיבות התאונה, כפי שתוארו בתצהירה של התובעת, שהיתה בת 11 שנים בעת האירוע, היו כי בעת שהחלה לחצות כביש בשכונת מגוריה ברעננה, כשהיא מחזיקה את אופניה לצידה, ועשתה מספר צעדים על הכביש, רכב מסחרי התקרב אליה במהירות גדולה והיא חששה להפגע ממנו, ועל כן נסוגה אחורנית בבהלה לכיוון המדרכה. תוך כדי כך, נתקלה רגלה בדוושה (פדל) של האופניים, הסתבכה ונפלה על הכביש, והאופניים עליה. הרכב החולף לא עצר ולא זוהה על ידי התובעת, ועל כן הוגשה התביעה כנגד קרנית. לפי תיאורה של התובעת, לאחר הנפילה נותרה מוטלת על הכביש מספר דקות, עד שהתאוששה וקמה. בזמן היותה מוטלת על הכביש, חלפו מכוניות אחרות ולא זכור לה שעברו הולכי רגל. בחקירתה הנגדית של התובעת, כיום בת 14, היא לא נשאלה ישירות מה היתה הסיבה לחזרתה אחורנית עם האופניים, אך ניתנה לה הזדמנות נרחבת לתאר את מהלך האירוע. במהלך חקירתה, לא ציינה כלל את הרכב החולף במהירות, ואת הבהלה ממנו, כסיבה לנסיגה ולנפילה. היא אישרה כי הסיבה לנפילתה היתה ההיתקעות של רגלה בפדל האופניים בעת שהיתה על הכביש וחזרה אחורנית. היא אישרה כי אחרי שירדה לכביש עברו רכבים, כי כל הזמן יש רכבים שעוברים מכיוון רח' אחוזה לכיוון שכונות המגורים, וכי גם לאחר הנפילה עברו ברחוב רכבים. משמע, בעדותה לא קשרה התובעת את נפילתה לרכב מסויים, ממנו נרתעה, אלא תארה מהלך של תחילת חציית הכביש, חזרה לאחור עקב תנועת רכבים בכביש, ואז - הסתבכות הרגל עם פדל האופניים ונפילה. יתר על כן, לא הוזכרה על ידה כל בהלה, תנועה פתאומית, קרבה מסוכנת או "כמעט מגע" עם אחד מהרכבים החולפים. התובעת לא תארה את האירוע כנובע מתנועה פתאומית או רתיעה אחורה עקב הבהלה, אלא כמהלך שגרתי של חזרה אחורנית ע"י הולכת רגל לצורך המתנה, משהבחינה כי רכבים עוברים בכביש. לדקויות אלה יש חשיבות בשאלת דיות הקשר הסיבתי, לצורך החלת חוק הפלת"ד על האירוע המתואר. התובעת היתה עדה יחידה לאירוע. ראיות התמיכה שהובאו לעדותה, בדמות תצהיר אימה על מה ששמעה מפיה בעת שהגיעה הביתה לאחר האירוע, והדברים שנרשמו מפי ההורים בבית החולים ובהודעה למשטרה, למחרת האירוע, אינם יכולים להוות תמיכה בעלת משקל עצמאי לאמיתות הגרסה המועלית בהם, לנוכח הסבירות הגבוהה שההורים נעזרו בייעוץ משפטי בטרם הפניה והדיווח למוסדות אלה. דיון משפטי - "תאונת דרכים" ללא מגע עם הרכב על פי הגדרת תאונת דרכים בחוק הפלת"ד, יש להוכיח קיום מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. השאלה אשר הועמדה ע"י ב"כ קרנית במוקד טיעונו היתה שאלת קיום הקשר הסיבתי בין הרכב אשר חלף בכביש וגרם לבהלת התובעת, על פי התצהיר, ובין נפילתה של התובעת.אין חולק על כך שאין בחוק הפלת"ד דרישה לקיום מגע פיזי בין הרכב המנועי לבין הניזוק, וניתן להכיר בסיבתיות בין השימוש ברכב לבין הנזק, אשר תהפוך את האירוע לתאונת דרכים, גם ללא מגע פיזי ישיר בין כלי הרכב ובין הנפגע. (ראו:א. ריבלין, תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב פיצויים" (1999) עמ' 224, וכן ע"א 544/89 מ"י נ' אלראהב, פ"ד מה(2) 338). ברם, לא כל מקרה בו יש לרכב המנועי חלק בשרשרת הסיבתיות העובדתית, שהובילה לפגיעתו של אדם, ייחשב כנזק אשר נגרם "עקב" השימוש ברכב. הפסיקה קבעה כי לצורך קביעת קיומו של קשר סיבתי, יש צורך בקשר כפול, דהיינו - בקיומם של קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי. הקשר הסיבתי העובדתי נבחן על פי הזיקה הפיסיקלית בין הגורם המסוים לבין התוצאה המזיקה, בבחינת "תנאי שבלעדיו אין".(ראו: ריבלין, שם, עמ' 208). הקשר הסיבתי המשפטי נקבע על פי הגורמים אשר המשפט רואה אותם כגורמים רלבנטיים, "אשר מפאת תכונתם משמשים יסוד להטלת להטלת חבות". השאלה מהם הגורמים הרלבנטיים מוכרעת הן על פי לשון החוק, תכליתו ומטרתו, והן על פי שיקולי מדיניות משפטית. ברע"א 444/87 אלסוחה והמאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' דינה דהאן פ"ד מד(3), 397, עמ' 438-439, צוטט פסק דינו של הנשיא ברק בע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844 הדן בהגדרת "תאונת דרכים", ונקבע: "הביטוי "עקב", אותו נוקט חוק הפיצויים, כולל בתוכו לא רק את המבחן הסיבתי-עובדתי אלא גם קשר סיבתי-משפטי הבורר מבין הסיבות שבלעדיהן אין אותן סיבות אשר מפאת תכונותיהן משמשות יסוד להטלת חבות". מבין שלושת המבחנים האפשריים לקביעת קשר סיבתי משפטי - מבחן השכל הישר, מבחן הצפיות ומבחן הסיכון - העדיף ביהמ"ש העליון את מבחן הסיכון, בו משולבים שיקולי מדיניות משפטית ושכל הישר.(ראו: ריבלין, שם, 210-211; ע"א 358/83 שולמן ואח' נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 853, 869-874). בפרשת אלסוחה נאמר על מבחן הסיכון: "מבחן זה קובע, כי הקשר הסיבתי-משפטי מתקיים, '... אם התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק, וזאת גם אם התוצאה המזיקה נגרמה בשל התערבותו של גורם זר' (ע"א 576/81) הנ"ל, בעמ' 197. על פי מבחני הסיכון, 'השאלה היא, מהו הסיכון אותו ביקש המחוקק למנוע, ומשנקבע 'מתחם של סיכון', כל תוצאה מזיקה, הנופלת לתוך אותו מיתחם, מקיימת את הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש...' (ע"א 145/80, בעמ' 146). 'השאלה הנשאלת על פיו היא, האם תהליך גרימה מסויים הוא בתחום הסיכונים שבגינם מעניק הדין סעדים' (גלעד, במאמרו הנ"ל, בעמ' 30). בהפעילנו מבחן זה למסגרת חוק הפיצויים, נאמר, כי שימוש בכלי רכב הוא גורם ממשי לנזק הגוף, אם הנזק הוא בתחום הסיכון, שהשימוש (העיקרי והמשני) ברכב יוצר ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי. לדעתי, זהו המבחן העיקרי העולה מפירושו של חוק הפיצויים: 'מבחן זה מגשים את מטרת החקיקה. יש בו גמישות ראויה, והוא תואם את אופייה של האחריות... שהיא אחריות ללא אשמה...' (ע"א 804/80 הנ"ל, בעמ' 439).(כל ההדגשות לעיל ולהלן - שלי, נ.מ.ש). יישומם של מבחנים אלה על האירוע נשוא התביעה: הסיכון של "כמעט תאונה" הוא, ללא ספק, במתחם הסיכונים שיוצר השימוש ברכב מנועי. בכבישי ארצנו מוכת התאונות, כמעט כל הולך רגל או נוסע ברכב היה עד למצבים בהם היה "אך כחוט השערה" בין גופו או רכבו לבין פגיעה מכלי רכב אחר, ורק בזכות תנועה נמרצת, סטיה או בלימה של הרגע האחרון, נמנעה התאונה. מצבים אלה עלולים, בשל הבהילות והחופזה הכרוכים בתגובה האינסטינקטיבית לסכנה, לגרום לפגיעה גופנית של המעורב בהם, גם אם הפגיעה איננה כתוצאה ממגע עם הרכב המנועי. לפיכך, בהתקיים הקשר האמיץ והמיידי בין השימוש ברכב לבין הפגיעה, יש להכיר במאורע כבתאונת דרכים. פרופ' י. אנגלרד, בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (1990, עמ' 55), מציין, בהתייחסו למקרים של העדר מגע בין הרכב לבין גופו של הניזוק: "אין להטיל ספק בכך, כי תאונות כתוצאה מהתזת אבנים מגלגלי המכונית, או מיצירת ענני אבק או עשן, הן תאונות דרכים במובן החוק. ההשפעה האמצעית של מכונית בהליך גרימת התאונה יכולה להיות פיסית (הדף אוויר), אופטית (סינוור), אקוסטית (רעש המבהיל, למשל, בעל חיים, או המונע שמיעת סכנה אחרת), או פסיכית גרידא. החלופה האחרונה כוללת בהלתו של אדם מעצם הופעתו הפתאומית של רכב או מנסיעתו הפרועה. אולם, בהעדר דרישה למגע פיסי, עלינו לתחום את גבולות המושג "גורם ממשי" שמתפקידו לכונן את הסיבתיות המשפטית, בהבדל מן העובדתית". "לדעתנו, אין לייחס לכל מכונית המצויה בזירת התאונה אחריות למאורע, בגלל עצם העובדה שהיא היתה גורם הכרחי (שבלעדיו אין) להתרחשות. כך, אם רוכב אופניים בשעת עקיפת מכונית, מתנגש בהולך רגל, אין לייחס אחריות למכונית הנעקפת בגלל עצם היותה אחד הגורמים לאירוע התאונה". התנאי להכרה בסיבתיות העובדתית והמשפטית במצבים של העדר מגע בין הרכב בו נעשה ה"שימוש" לבין הניזוק הוא, איפוא, קיום זיקה מיידית וישירה בין השימוש לבין גרימת הנזק. כך, מקום בו הניזוק "קפץ אחורנית לכיוון הכביש (עקב התפרצות מים מהרדיאטור של רכבו, אותו בדק בצד הדרך - נ.מ.ש.) ובאותו רגע נפגע על ידי משאית שעברה במקום" - הרי שהפגיעה קשורה, לפי מבחן מתחם הסיכון, לשימוש שעשה הניזוק ברכבו (תיקון דרך). (פרשת אלראהב). כך, אירוע בו נחרד סוסו של הניזוק מנסיעה מהירה ורועשת של טרקטורונים מסביבו, קפץ והשתולל, והפיל את התובע מגבו, נמצא כמקיים סיבתיות מספקת. (ת"א (י-ם) 936/95 עדרי נ' קרנית ). כך, מצב בו הולכת רגל נבהלה, נרתעה ונפלה עקב תנועה או עצירה פתאומית של רכב בקירבה של סנטימטרים ספורים מגופה, נמצא כמקיים את הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי הנדרש. זאת, גם אם נהיגתו של נהג הרכב המנועי אינה דווקא רשלנית או מסוכנת, מבחינת דיני התעבורה. (ת"א (עכו) 1406/90 רוזנבליט נ' טוכנר (צלטנר תוספת 14, 184ל (1)(ב); ת"א (קריות) 2683/01 עומרי נ' מועצה מקומית נחף). ברם, מצבים בהם הסיבתיות היא חלשה יותר, רחוקה או עמומה, אינם מהווים תאונת דרכים. כך, במקרה של מורה שרצה אחרי תלמיד שזינק לכביש כדי להכנס לטיולית שהגיעה לאסוף את הקבוצה, ונחבלה תוך כדי הריצה, נקבע כי הזיקה בין הפגיעה לבין השימוש ברכב היא חלשה מדי והמאורע אינו בגדר תאונת דרכים (ת"א (חי') 838/87 רפפורט נ' מטיילי עירון ואח' (פ"מ תשנ"ג (1) 29). כב' השופט ביין איבחן, כי - "בעוד שהסיטואציות של הבהלה או ההלם הן סיטואציות, שבהן התגובה של הניזוק היא כמעט אינסטינקטיבית וחופש הבחירה נשלל ממנו כמעט לחלוטין ולכן ניתן לומר, שאין ספק בקיום הקשר הסיבתי המשפטי, הרי אין הדבר כן במקרה שלפנינו. ה"פיתוי" שנוצר על ידי חניית הרכב, אינו בעל עוצמה רבה. עובדה היא, שרק ילד אחד ולא יותר רצו אל הכביש. ה"פיתוי" האמור גם לא חייב ריצה דווקא. יתר על כן, אם נכיר ב"פיתוי" שבחניית הרכב במקום שחנה, תתעורר השאלה, מה הבדל בין "הפיתוי" הנזכר ובין סתם יצירת מניע" (שם, עמ' 42). ואכן, לאותה תוצאה הגיעו בתי המשפט במקרים בהם השימוש ברכב היווה, אמנם, מניע לתזוזת/נסיגת הניזוק ממנו והלאה, אך הנזק נגרם עקב גורם חיצוני ומרוחק משרשרת סיבתית זו. לדוגמא, נפילה עקב היתקלות בערימת אבנים שהיתה מונחת לצד הדרך (ת"א (נהריה) 3491/95 עאמר נ' קרנית (צלטנר, תוספת 32, עמ' 4941)); הולך רגל שחלפו לידו רכבים והוא חש הדף, עשה תנועה כלשהי ואיבד את שיווי המשקל בהליכה, וכתוצאה מכך נפל (ת"א (הרצליה) 953/85 אהרוני נ' קרנית (צלטנר, תוספת שניה, עמ' 190(א)); צפירת רכב בצופר מאחורי רוכב אופניים, שסמוך לאחריה איבד הרוכב את שיווי המשקל ונפל (ת"א (חי') 63651/96 עשת נ' קרנית (צלטנר, תוספת 45, עמ' ב-68; ת"א (חי') 29238/99 סלוצקי נ' קרנית (שם, עמ' ב-69). כשאני בוחנת את האירוע נשוא התביעה על רקע תכלית החוק, הרציונלים לפרישת מתחם הסיכון והתבחינים שהוכרו בדברי מלומדים ובפסיקה, כפי שפורטו והודגמו לעיל, אני סבורה כי מקומו של האירוע דנן עם האירועים שאינם עונים להגדרת "תאונת דרכים". כפי שציינתי, לא התרשמתי כי בהלה, תנועה חפוזה ובלתי נשלטת מחמת המהירות ו/או הפחד מהתקרבות רכב מסויים, הם שהיו הסיבה לנפילת התובעת, אלא הסתבכות רגלה בפדל האופניים לאחר שהחליטה לסגת אחורנית ולהמתין לשעת כושר, מפאת התנועה הערה של רכבים בכביש. הקשר הסיבתי במקרה זה הינו חלש יחסית, ואין בו קירבה ומיידיות היוצרים זיקה מספקת לשימוש ברכב מנועי כלשהו. לפיכך אני דוחה את התביעה נגד קרנית. לנוכח גבוליות המקרה, אינני מחייבת את התובעים בהוצאות. ניתן היום כ' בחשון, תשס"ה (4 בנובמבר 2004) בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח העתקים לצדדים. ניצה מימון-שעשוע, שופטת אופנייםהולך רגלהתנגשות