פסקי דין על פגיעות ראש נגד קצין התגמולים

פסקי דין על פגיעות ראש נגד קצין התגמולים 1. ערעור על החלטת ועדת הערעורים בתיק ע.נ 56/96 מיום 30.8.00, אשר דחתה ערעור על החלטתו של קצין התגמולים. בהחלטת קצין התגמולים נקבע כי אין מקום לשינוי החלטתו הקודמת, לפיה אין קשר בין כאבי הראש מהם סובל המערער לבין חבלה בראשו משנת 1978 אשר ארעה תוך ועקב שירותו הצבאי. 2. המערער, יליד 1960, נחבל ב- 19.5.78 במהלך שירותו הצבאי. כתוצאה מחבלה זו איבד את הכרתו ונפל. ביום 19.12.78 הגיש המערער תביעה למשיב המתייחסת לפגימות כלהלן: לסת, שיניים, ראש, פנים, אף ורגל שמאל. לטענתו צירף לתביעתו זו מסמכים רפואיים רבים וטופס שחרור מאשפוזים קודמים וממרפאות חוץ בבתי חולים שונים. החלטת המשיב מיום 27.12.78 הכירה בחבלה אותה תיאר המערער בתביעתו ככזו אשר ארעה תוך ועקב השרות, והפנתה את המערער לועדה רפואית לצורך קביעת דרגת נכותו וזכאותו לטיפולים רפואיים. ועדה רפואית קבעה למערער 11% נכות בגין הפגיעה בלסת ובשיניים ובגין צלקת בסנטר. ב- 13.4.83 הוכרה על ידי המשיב אף הפגיעה ברגל שמאל. פגיעת הראש נידונה בועדה רפואית ביום 24.3.83. כפי העולה מפרוטוקול הדיון הצהיר המערער, בין היתר, כי הוא סובל מכאבי ראש ומסחרחורות. הועדה קבעה בסיכום כי "לגבי הראש והתלונות הפסיכיאטריות אין נכות". המערער לא ערער על החלטה זו. בשלב מאוחר יותר אף הגיש תביעות נוספות לועדה הרפואית בגין החמרת מצבו בלסת, אוזניים, אף וברך שמאל. תביעתו לנכות באפו נדחתה, אך נתקבלה תביעתו להעלאת אחוזי נכותו בברך ובלסת ואף הוספה הכרה בנכות בגין חבלה אקוסטית עם טינטון קבוע, נזלת ואזומוטורית וירידה בשמיעה. ועדה רפואית קבעה למערער נכות בשיעור של 38%. ביום 14.8.95 ביקש המערער לדון מחדש בתביעה המתייחסת לפגיעה בראש ובראייה, תוך טענה כי מקורם של כאבי הראש מהם הוא סובל, באירוע הנפילה והחבלה. לפיכך נתבקש להמציא למשיב חומר רפואי עדכני הקושר את תלונותיו לשירותו הצבאי. בהתאם לכך צירף המערער אישור מאת הנוירולוג ד"ר אשל מיום 3.9.95 המציין כי המערער מקבל טיפול תרופתי בגין מיגרנה על רקע חבלת ראש. כמו כן נבדק המערער על ידי מומחה מטעם המשיב- ד"ר ברהם. כפי העולה מחוות הדעת שניתנה ביום 24.10.95, לא נמצא כי יש מקום לשנות את ההחלטה הקודמת לפיה אין קשר בין כאבי הראש מהם סובל המערער לבין החבלה בראשו משנת 1978. כך אכן החליט גם קצין התגמולים. המערער הגיש ערעור על החלטה זו תוך שהוא תומך ערעורו בחוות דעתה של ד"ר שיפר מיום 8.11.96 אשר מציינת כי מאז הפגיעה סובל המערער מכאבי ראש וסחרחורות וקובעת "את נכותו עקב הפגיעה בראש, והתסמונת כתוצאה ממנה…". בתגובה לחוות דעתה של ד"ר שיפר הוגשה מטעם המשיב חוות דעת נוספת של ד"ר ברהם מיום 30.11.96. ד"ר ברהם מציין, בין היתר, כי "ד"ר שיפר אינה מזכירה את הכתוב בתעודה הרפואית שלה מיום 26.1.82 בה נאמר שהתסמינים החלו כשנתיים אחרי תאריך החבלה" (ההדגשה במקור). ד"ר שיפר נחקרה בפני ועדת הערעורים אך לא הביאה כעדות כל רישום בדבר כאבי ראש של המערער מאז החבלה ב- 1978 ועד לשנת 1980. באשר לרישום שנעשה על ידה בשנת 1982, אשר קובע כי המערער סובל מזה כשנתיים מכאבי ראש, ציינה ד"ר שיפר בעדותה כי "כשאני כותבת שנתיים זה יכול להיות גם ארבע שנים". הדיון בועדת הערעורים נסב על מועד הופעתם של כאבי הראש והקשר בינם ובין החבלה משנת 1978, שכן הנחת הועדה היתה כי גם ד"ר ברהם היה קובע קשר סיבתי בין כאבי הראש לחבלה, אם אלו היו מופיעים כמה שבועות לאחריה. נוכח העדר תיעוד רפואי המתייחס לתלונות על כאבי ראש בשנים הרלבנטיות 1978-1980 (להלן- התקופה הרלבנטית), והופעת כאבי ראש רק שנתיים לאחר החבלה, קבעה הועדה כי היא מעדיפה את חוות דעתו של ד"ר ברהם, ודחתה את הערעור. 3. המערער משיג בפנינו על החלטתה זו של הועדה. לטענתו, מסמכים רפואיים רבים המתעדים את התקופה הרלבנטית אשר היו אמורים להימצא בידי משרד הביטחון נעלמו כלא היו. המערער מדגיש כי עשה כל מאמץ אפשרי לאיתור אותם מסמכים לרבות קבלת צווים מידי בית המשפט להמצאת מסמכים של המשיב לבית החולים "אסף הרופא" (ממנו נענה כי תיקו בוער), בית החולים תל השומר והשלישות הראשית. משרד הביטחון וקצין התגמולים לא שמרו את מלוא התיעוד הרפואי הנוגע למערער ואת המסמכים הרפואיים אותם מסר המערער לידי המשיב במסגרת תביעותיו השונות ובכך גרמו "נזק ראייתי". לטענת המערער, צריך מחדל זה להיזקף לחובת המשיב ולהעביר אליו את נטל הראיה לסתור את טענות המערער. עוד טוען המערער כי איזכור כאבי הראש בהחלטת הועדה הרפואית מיום 24.3.83 (כמפורט לעיל), מעיד על כך שבפניה עמד חומר רלבנטי אשר תמך בתלונותיו. בהתייחס לאישורה הרפואי של ד"ר שיפר מבקש המערער לשוב ולהדגיש כי טעות נפלה בידי ד"ר שיפר בכותבה כי הינו סובל מכאבי הראש "מזה שנתיים". המשיב מצידו טוען כי העדפת חוות דעתו של ד"ר ברהם על זו של ד"ר שיפר הינה בגדר קביעה עובדתית אשר עליה לא ניתן לערער לבית משפט זה לפי סעיף 34(א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט- 1959. באשר לטענת ה"נזק הראייתי" טוען המשיב כי לא הוכח חסרונם של מסמכים אשר היו קיימים בתיק מלכתחילה, ואף אם היו קיימים לא היה מקום לזקוף אובדנם על ידי גוף אחר (בתי החולים ובית ההבראה הצבאי) לחובתו. נטל ההוכחה- לטענתו- מוטל על המערער וזה לא עמד בו. 4. כפי שכבר הובהר, על מנת לקבל הכרה בכאבי הראש כנכות שנגרמה בעקבות החבלה, נדרש המערער להוכיח כי סבל מכאבי הראש גם בשנתיים הראשונות שלאחר החבלה. ועדת הערעורים מצאה כי לא קיימים מסמכים רפואיים המתעדים תלונות בדבר כאבי ראש בפרק זמן זה, ולפיכך בחרה להעדיף את חוות דעתו של ד"ר ברהם ודחתה את הערעור. השאלה הטעונה הכרעה הינה האם מדובר בהעדר תיעוד רפואי הנובע מנזק ראייתי אותו גרם המשיב למערער ומה המשמעות שיש לייחס להעדרו של התיעוד. לצורך קביעה כי נגרם נזק ראייתי שומה על בית המשפט להשתכנע, בשלב הראשון, כי אכן היו קיימים מסמכים אשר תיעדו תלונות בדבר כאבי ראש בסמוך ולאחר החבלה. המערער מפנה לפרוטוקול הועדה הרפואית מיום 24.3.83 בו נכתב בפרק תוצאות הבדיקה כי "התובע הציג מסמכים רבים המעידים על ביקורים תכופים בבתי חולים, לאחרונה אושפז בגלל מחלת חום כאבי ראש, סחרחורת בבתי חולים". בכך, אין כדי להוכיח כי מסמכים אלו אכן מתייחסים לתקופה הרלבנטית. בהחלט יתכן כי דובר במסמכים המאוחרים לתאריכים אלה, אך קודמים למועד הדיון בועדה. המערער לא עמד בנטל להוכיח כי אכן היו קיימים מסמכים המתייחסים לתקופה הרלבנטית שיש בהם תיעוד של כאבי הראש אשר צורפו לתביעתו הראשונית, ואף לא פירט מהם המסמכים אשר הוא טוען לקיומם. לעומת זאת, במסמכים אותם הגיש מן התקופה הרלבנטית, אין כדי לתמוך בטענתו בדבר קיומם של כאבי ראש בתקופה זו: במסמכו של ד"ר סרובה-פנחס מיום 31.5.78 כמו גם בהודעת השחרור ממתקן האישפוז מיום 12.6.78 אין איזכור לכאבי הראש. במסמך מחדר המיון בבית חולים אסף הרופא המציין כאבי ראש, חסר תאריך ברור. משלא הוכח קיומם של מסמכים כאמור, המתייחסים לתקופה הרלבנטית, ממילא יש לדחות את טענת המערער כי המשיב גרם לו נזק ראייתי באי שמירתם. בנסיבות אלה, אין אנו נדרשים לסוגיית החלתן של ההלכות אליהן הפנה המערער [ראה ע"א 58/82 משה קנטור נ' ד"ר שלום מוסייב פ"ד לט(3) 253, 259-260] בדבר העברת נטל הראיה בענייננו. נציין רק כי ההלכות המעבירות את נטל הראיה אל שכמו של גורם הנזק הראייתי (מבצע מחדל אי הרישום או אי שמירת הרישומים הרפואיים) פותחו במסגרת דיני הנזיקין.[ר' לדוגמא ע"א 3263/96 קופת חולים הכללית נ' שבודי פ"ד נב(3) 817]. לכאורה, אין דינו של מעוול, שהוא בעל אינטרס שלא להימצא חייב בדין, כדינו של קצין התגמולים שתפקידו להחליט בדבר קיומה של נכות, בהתאם לחוות הדעת ולמסמכים המונחים לפניו. עם זאת, כאמור, אין אנו נדרשים בנסיבות האמורות להכריע בשאלה זו. עוד נעיר כי מוטב היה אילו המערער היה שומר גם בחזקתו העתקים של מסמכים הנוגעים לתביעתו, עליהם הוא מבקש להסתמך. נציין בנוסף כי חוות דעתה של ד"ר שיפר, שניתנה בשנת 1982, "בזמן אמיתי", מצביעה אף היא על כך שבתקופה הרלבנטית לא התלונן המערער על כאבי ראש. ועדת הערעורים לא מצאה לקבל עדותה של ד"ר שיפר משנת 1996 שכן לא עלתה בקנה אחד עם הרישום הרפואי שעשתה ד"ר שיפר במהלך הבדיקה בשנת 1982. גם בעניין זה אין שום יסוד להתערב בקביעת הועדה. דברים שנמסרו לצורך הטיפול הרפואי זכאים לאמון רב יותר מדברים שנמסרו לשם מתן חוות דעת לצורך התדיינות עם קצין התגמולים - השווה: ע"א 472/81 קצין התגמולים נ' גבריאל פנחס אברג'יל פ"ד לז(2) 785, 790. בנסיבות אלה, לא ראינו להתערב בהחלטת ועדת הערר, שהעדיפה את חוות דעתו של ד"ר ברהם על פני זו של ד"ר שיפר. נוכח מסקנתנו זו למותר הוא להידרש לטענת המשיב לפיה יש לדחות את הערעור בגין בחירת זכויות לפי חוק הביטוח הלאומי. 5. אשר על כן אנו דוחים את הערעור. בנסיבות המקרה אין אנו עושים צו להוצאות. ניתן ביום כ' באייר תשס"ב, 2 במאי 2002, בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים. יהושע גרוס, שופטסגן נשיא נורית אחיטוב, שופטת עוזי פוגלמן, שופט צבאקצין התגמולים