התביעה מאשימה את הנאשם בכך, שבהיותו בעליו של רכב פרטי, הוא אחראי לתאונה, על פי חזקת הבעלות. המאשימה טוענת כי, נהג הרכב המעורב בתאונה נהג בחוסר זהירות תוך כדי נסיעה לאחור, גרם לתאונת דרכים שבה ניזוקו כלי רכב, לא השאיר את פרטיו וברח מהמקום - הכל כמפורט בכתב האישום. הנאשם כפר באשמה. לטענתו, לא היה לו כל קשר לתאונה, אין לו רשיון נהיגה, הרכב הרשום על שמו שייך לאחיו, נביל. לטענתו, נביל קנה את הרכב מכספו, ותוך כדי מרמה, לאחר שגנב את תעודת הזהות שלו, רשם את הרכב על שם הנאשם מבלי שהנאשם ידע על כך. מטעם המאשימה העידו: מר דוד בן זקן - חוקר ובוחן תאונות דרכים, עורך מזכר ת/1. מר לאון דכטר - חוקר ובוחן תאונות דרכים, גבה הודעת הנאשם ת/2. מר מוסא אבו גרבייה - חוקר ובוחן תאונות דרכים, גבה הודעת הנאשם ת/3. מר דורון פייר - חוקר ובוחן תאונות דרכים, גבה הודעות הנאשם ת/4 ו-ת/5. גובה הודעת העד ת/6. גב' עינת משאליאן - המתלוננת. מטעם הנאשם העידו: מר דבעי בהאאלדין - הנאשם עצמו. מר יחיא מוחמד עלי - בעליו הקודם של הרכב. מר מחמד דבעי - אחי הנאשם. מר מוחמד חליל דבעי - אביו של הנאשם. מר נביל דבעי - אחי הנאשם. החלטתי לזכות את הנאשם ולהלן נימוקי: העובדות שאינן שנויות במחלוקת: בתאריך 9.1.01, בסמוך לשעה 11:06 נהגה המתלוננת, גב' עינת משאליאן ברכב משטרתי מסוג מזדה. איתה ברכב היו שתי שוטרות נוספות. בהגיעה לצומת רח' חשין-יפו בירושלים, עצרה המתלוננת את רכבה אחרי רכב לבן מסוג סובארו שמספרו הרשום 15-666-71 (להלן: הרכב). בעודה עומדת, הבחינה שברכב שעמד לפניה דלקו אורות הנסיעה לאחור. היא החלה לצפור, אך הרכב בכל זאת המשיך בנסיעה לאחור ופגע ברכבה. המתלוננת קראה לנהג הרכב בכריזה לעצור, נהג הרכב הפוגע עצר, וכשהשוטרת שישבה ליד המתלוננת ירדה מהרכב כדי לגשת לנהג הרכב הפוגע, הוא החל לנסוע, עבר רמזור באור אדום וברח מזירת התאונה. המתלוננת לא הספיקה לראות את הנהג. אולם השוטרת שישבה לידה רשמה את מס' הרכב והוא 15-666-71. כתוצאה מהתאונה ניזוק רכבה של המתלוננת. הנאשם טען שאין הוא קשור לתאונה והרכב אינו שלו, ולפיכך לא הכחיש את התאונה והתרחשותה, ואת בריחת הנהג הפוגע. אין ספק שהרכב שהיה מעורב בתאונה הינו רכב מסוג סובארו בצבע לבן, מס' רישוי 51-666-71. אין אף ספק שרכב זה רשום במשרד הרישוי על שמו של הנאשם. מן הנאשם נגבו ארבע הודעות. האחת ביום 16.1.01, שניים ביום 18.1.01, בבוקר ואחה"צ ורביעית ביום 21.1.01. כתב האישום הוגש נגד הנאשם על פי חזקת הבעלות בהתאם לסעיף 27ב לפקודת התעבורה תשכ"א-1961 (להלן: "סעיף 27 ב'"), בראש ובראשונה יש לקבוע האם אמנם רכב זה שייך לנאשם, מי החזיק בו, מי שילם תמורתו וכיצד נרשם הרכב על שם הנאשם. כמעט שלא יכול להיות ספק כי בעת התאונה הנאשם לא נהג ברכב. לא רק שעדי התביעה לא זיהו אותו, הכחשה זו של נהיגת הרכב עובר לתאונה הובעה בארבע הודעותיו של הנאשם ובעדותו בפני. יש לקבוע כי הרכב נקנה על ידי אחיו של הנאשם נביל, והוא אף שילם תמורת הרכב. מעיד על כך עד ההגנה מוחמד עלי, שממנו נקנה הרכב, מעידים על כך שני אחיו ואביו של הנאשם. לא רק זאת, אלא אף כחודש לאחר התאונה, ביטח נביל את הרכב, הרכב נגנב, ונביל גבה את התמורה מחברת הביטוח. נביל אמנם מכחיש שקנה את הרכב מכספו, והוא אף מכחיש שקיבל את כספי הביטוח. לטענתו של נביל, הרכב נקנה בכספי המשפחה כולה, וכספי הביטוח חולקו באופן יחסי לכל בני המשפחה, דהיינו, לאחים ולאב. לנביל אין להאמין. דבריו עומדים בסתירה לכל יתר העדויות. הוא בעל עבר פלילי רציני, לחובתו ניסיון הצתת רכב, שוד מזוין, מעשה מגונה, הנחת חומרי חבלה כדי לגרום מוות, הצתת רכב מנועי ועבירות סמים. הנאשם, שני אחיו והאב, אומרים במפורש שנביל הוא אדם "מסובך", הוא מסוכסך עם כל בני המשפחה וגרם להם צרות לא מעטות. עובר לתאונה, לנביל לא היה רשיון נהיגה. כל בני המשפחה ואף הנאשם, בחלק מהודעותיו ובעדותו בפני, אומרים כי רק נביל נהג ברכב. לפיכך, מאוד מתקבל על הדעת שבעת התאונה נביל נהג ברכב. מאחר שהיה פסול נהיגה, ברח מהמקום מבלי להשאיר פרטים ומבלי שזוהה. הנאשם טוען כי הוא לא ידע שהרכב נרשם על שמו, כי תעודת הזהות שלו נגנבה או הוצאה מביתו במרמה, ע"י נביל, ונביל רשם את הרכב על שמו מבלי שהנאשם ידע על כך. אינני מקבלת את דבריו של הנאשם כי לא ידע שהרכב רשום על שמו. ודאי שהוא ידע זאת. הוא אומר זאת בהודעתו הראשונה ת/2 מיום 16.1.01. מיד בשורה הראשונה הוא אומר: "אני בעל הרכב שמספרו לא זכור לי, זה רכב סובארו צבע לבן." באותה הודעה ת/2 הוא מיד קושר את נביל לתאונה, הוא אומר שנביל הוא הנהג. בשורה 13 של ת/2 הוא אומר: "אני לא נהגתי ברכב ששייך לי (ההדגשה שלי ר.ז.) אף פעם, ולא הייתי מעורב בשום תאונה". בהודעתו השניה מיום 18.1.01 - ת/3, בבוקר שוב הוא טוען בשורה הראשונה "אני הבעלים של רכב מסוג סובארו בצבע לבן" (ההדגשה שלי - ר.ז.). גם בהודעה זו הוא מכחיש שנהג ברכב. באותו יום בשעה 14:30 נגבתה מהנאשם ההודעה ת/4. ושוב הוא אומר מיד בתחילת ההודעה, בשורה הראשונה: "אני הבעלים של רכב מספר 51-666-71". בהמשך הוא כבר לא אומר באופן פוזיטיבי שהאח נביל נהג, ומוסיף שכל אחיו נהגו לסירוגין ברכב. בהודעה ת/5 שניתנה ב-21.1.01 מכחיש הנאשם למרות הודעותיו הקודמות ובניגוד להן, שהוא ידע שהרכב רשום על שמו. הוא טוען שאינו יודע כלל מי נהג ברכב, אך אומר בכל זאת שהוא חושב שאחיו נביל נהג בזמן התאונה כי רק הוא נוהג ברכב. בעדותו בפני נסוג הנאשם עוד צעד לאחור, וטען כי הוא לא נהג ברכב וכי הרכב לא רשום על שמו (עמ' 4 שורה 14 לפרוטוקול). אינני מקבלת גירסה זו. מובן שהרכב רשום על שמו של הנאשם, יש על כך מסמכים - ת/7 ו- ת/8. אני אף קובעת שהנאשם ידע כי נביל שילם עבור הרכב ונהג בו. הנאשם ידע עוד לפני התאונה שהרכב רשום על שמו. אין זה דבר בלתי רגיל שרכב נקנה על ידי אדם אחד ונרשם מסיבות שונות על שמו של אחר. אני קובעת על פי העדויות, שהנאשם הכיר את בעל הרכב, יחיא מוחמד עלי, כיוון ששניהם מאותו כפר וגרים בו שנים רבות. הנאשם ידע ללא ספק שאחיו נביל נהג ברכב, שהרכב חנה ליד ביתו של נביל. ביתו של נביל מרוחק מבית המשפחה, לדברי מוחמד דבעי, כחמישים מטר בלבד (עמ' 10 שורה 8 לפרוטוקול). מכאן אף יש להגיע למסקנה שהנאשם הכיר את הרכב, ידע שאחיו נהג בו, ואף היה קשור לתאונה. אינני מאמינה למוכר הרכב, יחיא מוחמד עלי, שהוא לא ידע למי הוא מוכר את הרכב. הוא ידע. הוא הכיר את נביל, יש להניח שהכיר את עברו, אך הוא לא התעניין וגם לא היה אכפת לו על שם מי יהיה רשום הרכב ובלבד שיקבל את התמורה. הוא קיבל את התמורה לא ישר לידיו, אלא בתשלומים בשיקים לאחיו. הוא לא יודע למי שייכים השיקים וטוען שאחיו, עמר מוחמד עלי, לקח את השיקים (עמ' 8 שורה 8-12 לפרוטוקול). הנאשם אינו אומר אמת בעדותו בפני. בעמ' 4 משורה 22 לפרוטוקול הוא משיב: "ש. אתה מכיר את האוטו הזה? ת. לא. ש. בכלל לא? אף פעם לא ראית את האוטו הזה? ת. אף פעם. ש. מתי בפעם הראשונה שמעת שיש אוטו שרשום על שמך? ת. שלחו לי הזמנה ללכת למשטרה..." לאור האמור לעיל אני קובעת שהנאשם הכיר את הרכב. לא יתכן שהרכב של אחיו חנה חמישים מטר מביתו והוא לא הכיר אותו. לנאשם אינטרס חזק ומוצדק להרחיק עצמו מהתאונה. אולם, יש לו אף אינטרס חזק להראות שרישום הרכב על שמו נעשה שלא בידיעתו, וכך להרחיק מעצמו אשמה על פי חזקת הבעלים. מכאן שעלי לדון בשאלה המשפטית, האם למרות שהנאשם לא נהג ברכב המעורב בתאונה בעת התאונה, בכל זאת אחראי מהיותו הבעלים הרשום של הרכב. סעיף 27 ב'(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א - 1961, מורה: "נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה... זולת אם הוכיח מי נהג ברכב... או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב... או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו". סעיף 27 ב' אינו מתפרש לשני פנים, וקובע את החזקה שרואים את בעל הרכב, במשמע כאילו נהג ברכב בעת ביצוע העבירה, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב או הוכיח שהרכב נלקח ממנו ללא ידיעתו ובלי הסכמתו. סעיף זה מעביר את נטל ההוכחה לכתפי הנאשם, שהוא בעל הרכב. אין חולק כי רכב הנאשם היה מעורב בתאונה, וכי לאחר התאונה הסתלק נהג הרכב מן המקום בלא שהשאיר פרטים. על פי המפורט לעיל אני קובעת, כי הנאשם ידע שהרכב רשום על שמו, כי הרכב נרכש על ידי אחיו נביל. נביל החזיק ברכב, הרכב חנה ליד ביתו של נביל מהיום שנרכש ואף חודש לאחר התאונה. הרכב נגנב כחודש לאחר התאונה ונביל קיבל מחברת הביטוח את תמורת הגניבה. טענת הנאשם שלא הוא נהג ברכב באותה עת הוכחה. נחה דעתי, שעל פי הראיות יש לקבוע במידה רבה של סבירות, שהאח נביל נהג ברכב עובר לתאונה. אני קובעת איפה, שעל אף שהרכב נרשם על שם הנאשם והוא ידע על כך, הרכב היה בחזקתו של אחיו נביל, גם זאת בידיעת הנאשם. ככל הנראה, האח נביל נהג ברכב עובר לתאונה. לפיכך, עלה ביד הנאשם להפריך את החזקה שבסעיף 27 ב'. לאור האמור לעיל אני מזכה את הנאשם. זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי. המזכירות תשלח העתקי פסק דין זה לב"כ הצדדים. ניתן היום ד' בסיון, תשס"ב (15 במאי 2002) במעמד הצדדים. רות זוכוביצקי, שופטתסגן נשיא השארת פרטים לאחר תאונהתאונת קטנוע