קיזוז ממכסת ימי מחלה התשתית העובדתית וטענות הצדדים 1. התובעת, גב' אהובה וינשטיין, עבדה עבור הנתבעת כמטפלת לילדיה, במשרה חלקית, החל מיום 1.7.02 ועד פיטוריה ביום 31.10.03. במסגרת תביעתה בפנינו הנה עותרת לקבלת הזכויות כדלקמן: א. פיצויי פיטורים; ב. דמי הבראה בגין 4 החודשים האחרונים לעבודתה; ג. החזר תשלומים שנוכו ממנה שלא כדין לצורך תשלום לביטוח הלאומי; ד. 12 יום הודעה מוקדמת; ה. פיצויי הלנה. במסגרת כתב התביעה דרשה התובעת גם פדיון ימי חופשה, אך חזרה בה מדרישה זו במהלך עדותה. 2. מעדויות הצדדים בפנינו עולה כי שעות העבודה של התובעת אמורות היו לעמוד על 4 - 4.5 שעות ליום החל מהשעה 12.30 - 12.45 לערך, כאשר סוכם על שכר חודשי של 2000 ₪ בעבור "שעות עבודה גלובליות", היינו ללא תשלום שעות עודפות או נוספות אלא תוך גמישות מירבית, בהתחשב בעבודת המשמרות של בעלה של הנתבעת. לאור זאת, היו ימים בהם התובעת עבדה שעות רבות יותר - החל משעות הבוקר (למשל בימי חופשה או מחלה של הילדים) או עד שעות הערב המאוחרות, ומאידך היו ימים בהם הגיעה לזמן קצר בלבד, הכל בהתאם להוראות שקיבלה מעת לעת ובהתאם לאוירה הטובה ששררה בין הצדדים משך כל תקופת העבודה. הגמישות באה לידי ביטוי גם בקיצור אחד מימי העבודה השבועיים לבקשת התובעת (לפחות לפרק זמן מסוים), כאשר הוחלפה במהלך אותו יום בסביבות השעה 15.00 ע"י חמותה של הנתבעת. כל זאת ללא שינוי שכר לטוב או לרע, אלא במסגרת הסיכום ההדדי בין הצדדים לגמישות מירבית. 3. בשלב מסוים, כפי הנראה החל מחודש אוקטובר 2002 ואילך, החלה הנתבעת לנצל את ימי החופשה אותם צברה ממקום עבודתה באופן קבוע בימי ראשון, כך שבימים אלו - למעט מקרים מיוחדים - לא נדרשה התובעת כלל להגיע לעבודה. התובעת הודתה בכך אך הדגישה כי גם ימים אלו נותרו גמישים, ולא יכולה היתה לעשות במהלכם כל דבר אחר, שכן נדרשה להמתין עד מוצאי השבת כדי לדעת אם תידרש להגיע לעבודה למחרת היום אם לאו (בשל שהנתבעת נדרשה בכל זאת להגיע לעבודתה בחלק מאותם ימי ראשון, או שהלכה לסידורים אחרים). אין מחלוקת בין הצדדים כי שכרה של התובעת נשאר על כנו גם לאחר שינוי זה. לדברי הנתבעת - קיבלה ייעוץ מההסתדרות לפיו במקום להפחית את שכרה של התובעת ב - 20% הנה רשאית לצבור לה את הימים הללו כחופשה שלילית ו"להתחשבן בסוף", כאשר תיאמה זאת עם התובעת בהסכמתה של האחרונה; לדברי התובעת - לא נאמר לה מעולם כי הימים הללו ייחשבו כימי חופשה שיקוזזו מזכויותיה, והיא אף לא היתה מסכימה לכך (בין היתר שכן לא ראתה בכך חופשה, נוכח ההתראות הקצרות והדרישה כי תעמיד עצמה גם בימים אלו לטובת מקום העבודה ככל שתידרש). 4. הנתבעת טענה כי התובעת לקחה מעבר לימים אלו ימי חופשה נוספים רבים, נוכח מחלת אמה ונוכח ניתוחים שעברה בתה (הגם שייתכן כי ימים אלו אמורים להיזקף על חשבון ימי מחלה דווקא, אך לא קיבלנו די פרטים בקשר לכך - ס.ד.). בנוסף שהתה בחופשה מספר ימים נוספים כאשר הנתבעת ומשפחתה נסעו לאילת. לדבריה, סך הכל שהתה התובעת ב- 56(!) ימי חופשה במהלך תקופת עבודתה, כאשר הנתבעת יצאה מנקודת הנחה כי תוכל לקזז ימים אלו בסוף התקופה. הנתבעת אף הציגה בפנינו פירוט של ימי החופשה הנטענים (נ/2 - בו מופיעים משום מה 66 ימי חופשה נטענים), אך הודתה כי פירוט זה נרשם בדיעבד על יסוד יומן העבודה שלה במקום עבודתה (נ/1), ותוך הנחה כי כל יום חופשה שלה היה גם יום חופשה של התובעת. התובעת מצידה כפרה ברישום זה כמו גם במספר ימי החופשה הנטענים. 5. הצדדים הסכימו כי התובעת פוטרה, בהודעה בעל פה מיום 19.10.03, כאשר עבדה בפועל עד יום 31.10.03. עילת הפיטורים היתה מצבם הכלכלי של הנתבעת ובעלה שלא איפשר עוד החזקת מטפלת. עוד הסכימו הצדדים כי עם סיום עבודתה התובעת לא קיבלה את יתרת דמי ההבראה המגיעים לה ו/או פיצויי פיטורים ו/או חלף הודעה מוקדמת. לדברי הנתבעת, לא שילמה זכויות אלו שכן ביצעה קיזוז מול יתרת ימי החופשה השלילית שעמדה לחובת התובעת כמפורט לעיל. 6. באשר לתשלומים למוסד לביטוח לאומי - אין מחלוקת בין הצדדים כי סך כל התשלום למוסד זה בגין התובעת, כפי שבוצע ע"י הנתבעת אחת לחצי שנה כמתחייב, חולק על ידה לשניים, כאשר בגין מחצית קיבלה החזר מהתובעת באמצעות קיזוז משכרה. לטענת הנתבעת, הדבר היה בהסכמתה של התובעת. התובעת מודה כי הדבר היה בידיעתה אך מבלי שהתכוונה לוותר על זכויותיה או לקחת על עצמה חלק ממחויבויות המעביד. קיזוז זה נעשה בגין 12 מתוך 16 חודשי עבודתה של התובעת, ועמד על סך כולל של 850 ₪ (זאת לפי כתב התביעה, והגם שבמהלך עדותה טענה התובעת ל- 870 ₪). 7. נוכח טענות הנתבעת כפי שהועלו לעיל, הגישה גם כתב תביעה שכנגד, במסגרתו ביקשה כי ישולם לה סך של 2711 ₪ שהנו היתרה בין הסכומים המגיעים לתובעת (בגין פיצויי פיטורים ודמי הבראה), לבין יתרת ימי החופשה השלילית שנותרה לחובת התובעת, יחד עם מחצית מדמי הביטוח הלאומי בגין ארבעת החודשים הנוספים אשר התובעת אמורה היתה לשלמה לפי הסיכום הנטען. התובעת מצידה הכחישה דרישות אלו מכל וכל. הכרעה 8. אין מחלוקת, עובדתית או משפטית, כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתה, העומדים - לפי שכרה ותקופת עבודתה - על סך כולל של 2,666 ₪. עוד אין מחלוקת כי התובעת זכאית להפרש דמי הבראה שטרם שולמו לה בסך 255 ₪ (הנתבעת אמנם הודתה בשיעור של 233 ₪ בלבד, אך לא ברור ממה נובע הפער). 9. אין חולק כי התובעת לא קיבלה את הסכומים הללו בזמן אמת, עם סיום עבודתה, וזאת נוכח "קיזוז" שביצעה הנתבעת. כפי שיפורט להלן, אינני סבורה כי הנתבעת זכאית היתה לבצע את הקיזוז האמור, כי אם היתה מחויבת לשלם לתובעת את הזכויות הסוציאליות המגיעות לה כדין עם סיום עבודתה. על אף זאת, החלטתי שלא לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנה, וזאת שכן אני מאמינה לה שסברה בתום לב כי הנה זכאית לבצע את הקיזוז. 10. באשר להודעה מוקדמת - אין חולק כי לפי חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א - 2001, זכאית היתה התובעת להודעה מוקדמת בת חודש טרם פיטוריה, מתוכו קיבלה הודעה מוקדמת בת 12 ימים בלבד. היתרה לתשלום הנה לפיכך 18 ימים, בסך כולל של 1,200 ₪. עם זאת, כיוון שהתובעת דרשה בגין רכיב זה 1,140 ₪ בלבד - זהו הסכום שאני פוסקת לה. 11. באשר לתשלומים למוסד לביטוח הלאומי - לפי תקנה 8 לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), התשל"א - 1971, דמי הביטוח שישלם מעביד בגין עובד במשק בית המבוטח לפי פרק י"א לחוק (כאשר התובעת נופלת במסגרת זו נוכח גילה ובהתחשב בכך שמטפלת הנה עובדת "משק בית" לצורך חוק זה) הם בשיעור 6.25% מהשכר (כאשר לכך יש להוסיף 1% לפי תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (תשלום דמי ביטוח בריאות לגבי עובד במשק בית), התשנ"ה - 1995). עוד נקבע כי: "מעביד יהיה רשאי לנכות משכרו של העובד 1% מהשכר ששילם לו או מהמינימום ליום, כפול מספר ימי העבודה בתקופת התשלום, לפי הגבוה יותר". במסגרת הכרעה זו אין צורך כי אדרש לשאלה התיאורטית האם עובד ומעביד יכולים להסכים על חלוקה שונה מזו הנקובה בחוק. זאת, שכן אני מקבלת את עדות התובעת בנקודה זו, לפיה לא נתנה הסכמה רצונית ומודעת להטלת מחצית מנטל התשלומים לביטוח הלאומי על כתפיה. לאור זאת, הנתבעת מחויבת להחזיר לתובעת את התשלומים שקיזזה ממנה בגין רכיב זה, בהפחתת 1% אותם אמורה היתה התובעת לשלם לפי החוק (320 ₪ בגין 16 חודשי העבודה). סך התשלום לתובעת בגין רכיב זה עומד על 530 ₪. 12. השאלה האחרונה בה נותר לנו לדון הנה שאלת ימי החופשה - האם אכן ניצלה התובעת 56 (או 66) ימי חופשה כנטען על ידי הנתבעת, והאם רשאית הנתבעת לדרוש החזר בגין יתרת החופשה השלילית לאחר סיום יחסי העבודה. אני משיבה על שאלות אלו בשלילה, וזאת מהטעמים הבאים: א. לא שוכנעתי כי התובעת אכן ניצלה את כל ימי החופשה המיוחסים לה, באשר ימים אלו לא הוכחו ברמת הוכחה מספקת. כידוע, הנטל הנו על המעביד לקיים יומן חופשות ולהוכיח את יתרת ימי החופשה (דב"ע לא/22-3 ציק ליפוט - חיים קסטנר, פד"ע ג' 215). בעניננו, כאשר הנתבעת לא ביצעה רישום כלשהו בזמן אמת לגבי חופשותיה של התובעת, אלא הנה מסתמכת בדיעבד על רישום החופשות שלה שערכה עבור עצמה במקום עבודתה - אינני סבורה כי מדובר ברישום מהימן המאפשר לקבוע את מכסת החופשה המדויקת שנוצלה ע"י התובעת. ייתכן הרי כי הנתבעת לקחה יום חופשה מעבודתה על מנת לבצע סידורים שונים, על מנת לנוח או לכל צורך אחר, מבלי שהדבר השפיע בהכרח על עבודת התובעת. בנוסף, הצדדים ממילא הסכימו כי שעות עבודתה של התובעת היו כפופות למשמרותיו של בעלה של הנתבעת דווקא. ב. לא שוכנעתי כי כל הימים הנטענים, גם בהנחה שבכולם התובעת לא עבדה, אכן היו ימי "חופשה" כהגדרתם בחוק. זאת, נוכח טענת התובעת, אותה אני מקבלת כאמינה, לפיה קיבלה - ולו בחלק מהפעמים - הודעה שלא להגיע לעבודה באותו בוקר ממש, באופן שלא איפשר לה לנצל את יום החופשה לצרכיה הפרטיים. כידוע, החוק דורש כי חופשה תהא - ככלל - רצופה (סעיף 8 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951), כאשר יש להודיע עליה לפחות 14 ימים מראש (סעיף 9 לחוק הנ"ל). גם אם הדרישה האחרונה אינה חלה כאשר מדובר ב"חלקי חופשה של פחות מ- 7 ימים" (סעיף 9(ב)) - לא יכול להיות חולק כי הודעה זמן סביר מראש נדרשת בכל מקרה, על-מנת להגשים את תכלית החוק ולגרום לכך שיום ההעדרות (מטעמי המעביד) אכן יהא יום "חופשה" כהגדרתו בחוק. אני סבורה כי חופשה מאולצת מדי יום א', תוך הודעה על כך ערב קודם, אינה מאפשרת ניצול של החופשה השנתית לפי מטרותיה. ג. לא שוכנעתי כי הנתבעת אכן סיכמה עם התובעת, במהלך חודש נובמבר 2002 או בכל מועד אחר, כי ימי א' (או כל יום אחר) בהם היא מתבקשת ע"י המעבידה ומטעמיה שלא להגיע למקום העבודה, ייחשבו בדיעבד כימי חופשה אשר יקוזזו מהתובעת בסיום יחסי העבודה. אני נותנת אמון מלא בעדות התובעת בהקשר זה, לפיה לא סוכם כל דבר מעין זה; נהפוך הוא - אני סבורה כי מערכת היחסים היתה כה גמישה, כל זאת בהסכמה הדדית וכאשר שני הצדדים נהנים מכך, עד שהיה לתובעת ברור כי ימים בהם אינה מגיעה לעבודה אינם על חשבונה אלא כחלק מההסדר ה"גלובלי" הכולל. לאור זאת, וכשם שהתובעת אינה באה כיום ותובעת תמורת שעות עודפות או נוספות הגם שאין חולק כי היו ימים בהם עבדה מעבר לתכנון המקורי - כך אין הצדקה לחייבה בדיעבד בימי חופשה "ביתר" בניגוד לנוהג שנוצר ע"י הצדדים. מבחינה משפטית יש לראות בכך הסכמה על מכסת ימי חופשה שהנה מעבר לחוק (הסכמה מכח התנהגות ומעצם כך שהנתבעת לא ניכתה את ימי החופשה בזמן אמת), כאשר אין לאפשר לנתבעת לחזור בה מהסכמה זו בדיעבד - גם אם מבחינה סובייקטיבית היא מרגישה ש"נתנה יותר מדי". 13. סוף דבר - הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן:- א. פיצויי פיטורים בסך 2,666 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.11.03 ועד התשלום בפועל; ב. חלף הודעה מוקדמת בסך 1,140 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.11.03 ועד התשלום בפועל; ג. יתרת דמי הבראה בסך 255 ₪ בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.11.03 ועד התשלום בפועל; ד. החזר כספים שנוכו מהתובעת לצורך תשלום למוסד לביטוח לאומי בסך 530 ₪ בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.3.03 (מחצית התקופה) ועד התשלום בפועל; ה. הוצאות המשפט בסך 750 ₪. התביעה שכנגד נדחית. רפואהדמי מחלהקיזוז