פרסום לשון הרע על איש ציבור

פרסום לשון הרע על איש ציבור 1. א. פסק דין בתביעה אזרחית שהוגשה על ידי התובע בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, בעקבות דברים שאמר הנתבע ושהינם בבחינת "לשון הרע".   ב. על הפרק בשלב זה שאלת הנזק, לאחר שביום 28.08.2000 הוכרעה שאלת אחריות הנתבע לדברים שאמר, כמפורט בהחלטה הנ"ל.   2. אשר למהות הדברים שנאמרו ולשאלת האחריות, אציין בקליפת האגוז את עיקרי דבריי מההחלטה הנ"ל, וכדלקמן. בישיבת מועצת עירית אילת שנערכה ביום 22.05.1995, בה היו חברים הן התובע והן הנתבע, אמר הנתבע לתובע את הדברים הבאים: "קבלו הגנב התחלת לדבר", וכן: "... או שהתלונה במשטרה על גניבת חומר מנופי זה מה שעוזר לך?" [ראה: סעיף 2 להחלטה הנ"ל]. הנתבע ביקש בדרכים שונות להוכיח כי התובע אכן גנב. ראשית, ביקש הנתבע להוכיח שגנב התובע עפר מהקבלן נופי, בהמשך ביקש הוא להוכיח כי גנב אדמה ממינהל מקרקעי ישראל, ולבסוף ביקש להסביר שהתכוון בדבריו לכך שהתובע "גנב מנדט", וזאת על רקע פיצול בסיעה הפוליטית שעם שורותיה נמנה התובע, פיצול שהתרחש זמן מה קודם לאירוע הנדון [ראה סעיף 5 להחלטה הנ"ל]. בסיכומו של דבר, קבע בית המשפט כי הדברים המיוחסים לנתבע אכן נאמרו על ידו, ואולם לא היה בידי הנתבע ללמד על בסיס לדברים שאמר, ומכאן נקבעה אחריותו.   3. הערכת נזקו של נפגע בגין "לשון הרע" אינה נושא לתחשיב מדוייק, ומתבססת היא על אומדנא דדינא. מן הטעמים דלהלן הגעתי לכלל דיעה שזכאי התובע לפיצוי משמעותי.   4. בחרתי לפתוח בחומרת הדברים שביקש הנתבע לייחס לתובע: כי גנב הוא התובע, היינו עבריין שביצע עבירה פלילית שיש עימה קלון. חומרת הדברים מהווים שיקול בפסיקת הנזק: "ככל שההאשמה המיוחסת לנפגע חמורה יותר, כך ראוי יהיה להגדיל את סכום הפיצוי. בחומרה יתירה יראה בית המשפט פרסום המייחס לנפגע ביצוע של עבירה פלילית ובייחוד עבירה פלילית חמורה. בית המשפט יראה בחומרה גם ייחוס כוזב של שחיתות ציבורית, במיוחד כשהנפגע הוא איש ציבור" [שנהר, דיני לשון הרע, בעמ' 381]   5. התובע היה בתקופה הרלוונטית נבחר ציבור, חבר מועצת העיר, ואין כלל חולקין שהינו דמות מוכרת בעיר אילת. אף זה שיקול רלוונטי: "ישנה חשיבות למעמדו של הנפגע מקום שבאים לאמוד את הנזק הנובע מהפגיעה בשמו הטוב עקב פרסום לשון הרע, והבושה והבוז להם נחשף. מכאן, שככל ששמו מפורסם יותר בציבור, כך גדלה הפגיעה בשמו" [ת"א 636/71, שרף נ' שירותי יעוץ כלכלי בע"מ, פ"מ תשל"ז 271, 303 ג')   במעמדו הציבורי של הנתבע ביקש כל צד לעשות שימוש כטיעון לטובתו. בולטת בענין זה עמדת ב"כ הנתבע, אותה פירט בסעיף 8 לסיכומיו, תוך שציין כי: "יצויין עוד בהקשר זה כי התובע הינו איש ציבור במובן זה שהינו חבר מועצת עירית אילת. ככזה הוא חשוף יותר לביקורת...". צודק אכן ב"כ הנתבע שחשוף איש ציבור לביקורת יתר, ואולם ביקש הוא לעשות שלא כהלכה בטענתו זו. הביקורת לה חשוף איש הציבור, ובדין, ראוי שתהא ביקורת עניינית ומבוססת. הכפשת איש ציבור בטענות לפיהן ביצע אותו אדם עבירות פליליות כאלה או אחרות אינה ביקורת לגיטימית, אלא לאחר שתוכחנה עבירות נטענות אלה שביצע, אם ביצע, אותו איש ציבור: "... ואם לא די בכל זאת, - מבקשני ב"כ הנתבעים לפסוק פיצויים סימליים, מאחר והתובע הוא איש ציבור, אשר חשף עצמו לתקשורת. טענה זו, אין בה כל ממש - אלא היפוכו של דבר: הנזק שנגרם לאיש ציבור, בתוקף היותו כזה, עקב פרסום לשון הרע נגדו, רב הרבה יותר מנזק שנגרם לאדם פרטי, הידוע ומוכר בחוגו המצומצם בלבד. על פרסום לשון הרע על איש ציבור, אומר השופט עציוני ב- ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל בעמ' 243: "אמת ויציב, כי איש ציבור נתון לביקורת ולחשיפת עברו, אולם אין פירוש הדבר, שיש להתיר כלפיו כל רסן, ולהשמיצו ללא בסיס עובדתי". [ת"א (ת"א) 22815/85, עקיבא נוף נ' אורי אבנרי, פ"מ נ 3 9] אין הדעת סובלת שחשיפת איש הציבור לביקורת תכשיר הכפשות חסרות בסיס כלפי אותו איש ציבור. דווקא הצורך של הציבור, ולמעשה כל ציבור, שיעמדו בראשו אנשים שיוכלו לפעול לטובת הציבור, תוך שיקבלו על עצמם את האחריות הנחוצה לתיפקודם - דווקא צורך זה מצדיק שתינתן לנבחרים אלה הגנה מתאימה. אין להגן על נבחרי ציבור מפני ביקורת עניינית, אך בוודאי שחייב החוק להגן עליהם מפני הכפשות סרק שיפגעו ביכולתם לתרום מיכולתם לציבור שעל טובתו מופקדים הם. אם לא יגן בית המשפט על נבחרי ציבור במצבים אלה, ישלם את המחיר הציבור כולו, שימצא בראשו אנשים שיתקשו למלא את תפקידם בהעדר הגנה מפני הכפשות סרק של יריביהם. מכאן, שהעובדה שהתובע הינו איש ציבור, שהינה אכן עובדה רלוונטית, פועלת במסגרת הדיון הנדון ומשליכה דווקא בכיוון אליו שואף ב"כ התובע. היות שרבים הם המכירים אותו, הרי שנזקו עקב הדברים שהוטחו בו רב יותר.   6. לדברי ההגנה, קדמה לדבריו של הנתבע התגרות מטעם התובע, בכך שפרש מסיעתו המקורית, וראה סעיף 4 לפסקה השלישית של סיכומי ההגנה. אינני סבור שיש בסיס לטענה זאת. פרישת נבחר ציבור מהסיעה המקורית לה השתייך מהווה מעשה לגיטימי בזירה הפוליטית. אין הדעת נותנת שמעשה שאיננו בלתי לגיטימי במישור הפוליטי, יתפרש כהתגרות המצדיקה הכפשת שמו של אדם בטענות לפיהן הינו עבריין. בנקודה זאת אזכיר את הסכמת שני באי-כח הצדדים לפרוטוקול מיום 04.01.1999, ולפיה: "הצדדים מצהירים לפרוטוקול כי רואים זאת כעובדה מוסכמת שהתובע פרש מהסיעה המקורית שלו וכי פרישה זו מבחינה משפטית היתה חוקית...". נוכח הסכמה זו לא אסתיר, כי אף תמהתי מעט לקרוא את טענתו זו של ב"כ הנתבע. בהמשך לאמור לעיל, נדחית גם טענת ההגנה לפיה אמר הנתבע את דבריו בעידנא דריתחא. גם אם אכן נאמרו הדברים אגב כעסו של הנתבע, אין בכך מבחינה משפטית ולא כלום. אין "עידנא דריתחא" מהווה טענת הגנה בפיו של נתבע.   7. לטענת ההגנה, לא נאמרו הדברים לתקשורת אלא: "בישיבת מועצת העיר, ולפיכך רק אנשים מעטים שמעו. באשר לאותם אנשים, בין שהם מורגלים באמירות כאלו, ובין משום שבלא הכי הם מונעים מאינטרסים קואליציונים וכיוצ"ב לא היה בדברים שנאמרו כדי לפגוע בתובע בעיני אותם אנשים ששמעו את הפירסום" [סעיף 8 לפסקה השלישית של סיכומי ההגנה]. טענה זו דינה להידחות. מועצת עירית אילת איננה פורום פרטי, ומטבע הדברים זוכים דברים הנאמרים בזירה זו לסיקור תקשורתי מתאים. הנתבע לבטח ידע מתוקף היותו חבר מועצת העיר, שהדברים הנאמרים שם עתידיים בתוך ימים ספורים למצוא את דרכם לתקשורת המקומית, ולכל היותר ניתן לקבוע כי בוודאי ובוודאי שהיה עליו לדעת ולקחת בחשבון שדברים שנאמרים בפורום זה עשויים לקבל פרסום ניכר, לפחות בין תושבי אילת.   8. לטענת הנתבע, התנצל הוא במועד סמוך ועל בית המשפט לקחת זאת בחשבון. בנקודה זאת מבקש אני להפנות לסעיף 6 להחלטתי בשאלת האחריות, תוך שאציין שהמדובר בהתנצלות כה חלקית ומוגבלת שלא בנקל יוכל בית המשפט להכיר בה כהתנצלות העשוייה לבסס טענה של ממש לטובת הנתבע. יתרה מכך, אופן התנהגות הנתבע במשפט מלמדת עד כמה אפסית התנצלות הנתבע, אם בכלל התנצלות היא. ראשית אציין בנקודה זאת את העובדה הפשוטה שנאלץ בית המשפט לנהל הליך הוכחות שלם, אגב שמיעת עדים וסיכומים, עד מתן החלטתו בדבר אחריות הנתבע: הרי אילו היה הנתבע מקבל על עצמו מלכתחילה את האחריות לדבריו לא היה כל צורך לדון בשאלה זאת, ולכל היותר, נותר היה עוד לבית המשפט לעסוק בנזק; שנית, קווי ההגנה החלופיים שביקש לאמץ לעצמו הנתבע בבקשו להוכיח שהתובע גנב הוא, מדברים בעד עצמם. אין הדבר אופייני לאדם המבקש להתנצל על דבריו, שבמהלך משפטו מנסה הוא להוכיח (ונכשל) משלושה כיוונים שונים שדבריו נכונים. אין לי אלא לצטט בנקודה זאת את האמור בסעיף 5 (ו') להחלטתי בשאלת אחריות הנתבע: "... ביקש הנתבע ללמד על כך שהתובע גנב הן מהסכסוך שבין התובע לבין נופי - ולא עלתה בידו, ביקש הוא ללמד על כך מהסכסוך בין התובע למינהל, ושוב לא עלתה בידו, ולבסוף ביקש הוא לצקת למושג גניבה פרשנות חדשה בהקשר פוליטי, ובלא הצלחה. נסיונות להביא מכל מקום אפשרי ראיות לכך שהתובע גנב הוא, מן הגורן ומן היקב, אינן אופייניות לאדם תם-לב הנקלע למצב בו אמר הוא, בשוגג אך בתם-לב, דברים שמהווים לשון הרע, רק מן הטעם שטעה, מסיבה כזו או אחרת";   ושלישית, מתברר, שעד עתה סבור הנתבע שראוי התובע לרפש שמבקש להטיל בו הנתבע. כך, למשל, בסעיף 2 בפרק "ומכאן לדין" לסיכומיו עוד סבור הנתבע, אף כי לא הוכיח זאת, שבתובע דבק רבב, ובסוף סעיף 7 לסיכומיו טוען גם ב"כ הנתבע ש: "נקשר שמו של התובע בפרשיות רבות של חוסר נקיון כפיים". זאת, על אף שהוכחות קבילות ראויות ורלוונטיות לבית המשפט - לא הובאו, ובנקודה זו אציין שחוות הדעת שביקשה ההגנה בשלב מסויים להגיש ושנערכה על ידי כב' השופטת בדימוס חנה אבנור, לא נמצאה קבילה, וראה לענין זה החלטות קודמות של בית המשפט.   כללו של דבר. לא זו בלבד שקשה ללמוד מהתנהגות הנתבע כי מצטער הוא על דבריו, הרי שביקש הוא למצוא בבית המשפט במה נוספת לצורך הכפשת התובע. מסקנה זו רלוונטית לבית המשפט המתבקש לחשב את נזקו של התובע: "ההלכה הקובעת, כי התנהגות הנתבע בזמן המשפט מהווה שיקול בפסיקת הפיצויים הינה כלי חשוב למניעת ניצול לרעה של ההליכים המשפטיים על ידי נתבע בתביעת דיבה. נתבע בתביעת דיבה חייב לדעת, כי הוא רשאי לנהל את הגנתו לפי מיטב הבנתו, אולם אם יתברר בדיעבד שלהגנתו לא היה בסיס ושהתנהגותו במשפט החריפה את הנזק שנגרם לתובע, ישא הנתבע בתוצאות מעשיו" [שנהר, עמ' 400]   9. אשר לנזקו האישי של התובע. ביקש התובע להעיד על עוגמת הנפש הניכרת שנגרמה לו עקב דברי הנתבע, והפרסום להם זכו דברים אלה, ולענין זה העידה אף אשת התובע וידידו הפוליטי מאיר יצחק הלוי. ככלל, נכון אני לקבוע שמאמין אני שנגרמה לתובע גם עוגמת נפש אישית ומשפחתית מסויימת עקב הדברים הנ"ל. זאת, גם אם לא מצאתי בדבריו ראיות לאלמנטים מיוחדים הראויים לאיזכור קונקרטי (כגון פיטורים, אירוע בריאותי וכיוצא באלה). אהיה נכון, בפרופורציות הנכונות, לקחת בחשבון גם את עוגמת הנפש הנ"ל כשיקול בפסיקת הפיצויים.   10. א. בפוסקו את נזקו של מי שנפגע עקב לשון הרע, יקח בית המשפט בחשבון גם שיקולים שבמדיניות. הלגיטימיות של שיקולים מסוג זה קיבלו ביטוי ברור הן בחוק והן בפסיקת בתי המשפט. שיקולים אלה מתבססים על חזקת השם הטוב המוקנה לכל אדם כל עוד לא הוכח אחרת, ועל הצורך שראה המחוקק ופסיקת בתי המשפט בעקבותיו להיאבק בתופעה השלילית של לשון הרע. מהווה החוק בנקודה זו דוגמה מובהקת לחוק ששם לו למטרה לחנך ולהרתיע, וזאת תוך שפסיקת פיצויים כספיים, היינו פסיקה האופיינית לתיק אזרחי "רגיל", תיתן ביטוי גם למטרות מוצהרות אלה של המחוקק: "תכלית הפיצוי הנקבע לנפגע מעוולות לשון הרע היא כפולה; ראשית, ליתן סיפוק לנפגע בהכרה שנעוולה כלפיו עוולה ובאפשרות לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר - עד כמה שכסף יכול לתרום לכך - למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה; שנית, להחדיר לתודעת הציבור ולחנכו להבין כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, ובכך יש בפסיקתו מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחת" [ע"א 802/87, עקיבא נוף נ' אורי אבנרי, פ"ד מה (2) 489, עמ' 493-ז', 494-א']   וכן: "אחת ממטרות הפיצוי במשפטי לשון הרע הינה לחנך את הקהל ולהחדיר לתודעתו, כי שמו הטוב של אדם אינו הפקר. בפסיקת פיצויים יש משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד" [בע"א 259/89, הוצאת מודיעין בע"מ נ' גדעון ספירו, פ"ד מו (3) 48, 57 א']   ב. שיקולי מדיניות אלה קיבלו ביטוי, בין היתר, בתיקון 6 לחוק איסור לשון הרע, שהסמיך את בית המשפט לפסוק לתובע גם ללא הוכחת נזק פיצוי עד לסך של 50,000 ש"ח. בכך נתן המחוקק ביטוי סטטוטורי למצב הדברים המשפטי שנהג קודם שתוקן החוק, ואולם זאת תוך שהגביל את היקף הפיצוי שיוכל בית המשפט לפסוק ללא הוכחת נזק. עם זאת, ציינו באי-כח הצדדים, ובצדק, כי תיקון זה לחוק נכנס לתוקפו לאחר מועד האירוע, ונחלקו הצדדים בדבר השלכותיו של תיקון זה לחוק נוכח העובדה שקדם כאמור האירוע למועד החקיקה. ואולם, בנסיבות הענין, רואה אני עצמי פטור משאלה זאת משני טעמים. ראשית, אינני בדיעה שלא הוכח כל נזק. לעוגמת נפשו של התובע ולסבלו הובאו ראיות מסויימות; ושנית, היקף הפיצוי המתאים כמפורט להלן, הינו ממילא בתחום הסכום שהתיר המחוקק בלא הוכחת נזק, ולפיכך אין עוד טעם לדון בשאלת השלכותיה של המגבלה שקבע המחוקק בתיקון 6 לחוק.   11. סוף דבר. בית המשפט - בתוך עמו הוא חי, וער בית המשפט לכך שדרכי התבטאות בלתי ראויות קנו להן בשנים האחרונות שביתה בחוגים שונים של הציבור. כפי שציין בית המשפט בפתיח להחלטתו בשאלת האחריות, הרי למד בית המשפט גם על כך שבאותן שנים שררו במועצת העיר אילת אווירה וסגנון דיבור שלא היו מן המשופרים. ואולם, אין בית המשפט נכון להשלים עם מצב דברים זה ולראות בו בסיס ללגיטימציה לדברים שיש בהם לשון הרע: "אין כל סיבה שרמת הוויכוחים הציבוריים תרד לרמת שוק, וכי יריבים פוליטיים יוכלו להשמיץ איש את רעהו כאוות נפשם בהסתמך על העקרון שאיש ציבור חשוף לביקורת. אם אמנם זהו המנהג בארצנו, הרי מן הדין שניתן את ידינו לעקרו מן השורש" [ע"א 30/72, שמואל פרידמן נ' שמואל סגל עו"ד, פ"ד כז (2) 225, שם בעמ' 244].   אין בית המשפט נכון אף להתחשב בעובדה שהתבטאויות בלתי ראויות היו לרווחות בציבור הישראלי כשיקול שיהא בו להביא להקטנת הנזק אותו על בית המשפט לפסוק. על נבחר ציבור לעמוד לביקורת עניינית לגיטימית, נוקבת ככל שתהיה, ואולם אין בית המשפט מצפה מנבחר ציבור להסכים להוות מטרה להכפשות חסרות כל בסיס. אדם המטיל רפש בנבחר הציבור - יהא עליו לשאת באחריות המלאה למעשיו. העובדה שמדובר באיש ציבור, חומרת הדברים שביקש הנתבע לייחס לתובע והתנהגות הנתבע במהלך משפטו, הינם גורמים שמשקלם מצטבר זה לזה, ומחייבים פיצויים הולמים.   על בסיס האמור לעיל, קובע אני בזה את נזקו של התובע על הסך של 50,000 ש"ח. לסכום זה יצרף הוצאות משפט בסכום של 20,000 ש"ח נוספים (וזאת בשים לב להתמשכות ההליך המשפטי, ולצורך ניהול הוכחות בשני שלבים), וכן החזר מלא של אגרת בית המשפט בסך של 8,035.40 ש"ח. סכומים אלה צמודים ונושאי ריבית והצמדה מלאים מהיום ועד לתשלום המלא בפועל (ולמעט הסכום שישלם הנתבע לתובע כהחזר אגרה, שישא הפרשי ריבית והצמדה כאמור ממועד הגשת התביעה, 16.04.1997, ואילך).  פרסוםאנשי ציבור / דמות ציבוריתלשון הרע / הוצאת דיבה