ניהול חיים משותפים - הבטחת הכנסה

ניהול חיים משותפים - הבטחת הכנסה תביעה זו עניינה תביעה לתשלום גימלת הבטחת הכנסה. 1. התובעת הגישה תביעה לתשלום גימלת הבטחת הכנסה, אשר נשללה ממנה בטענה כי היא מנהלת משק בית משותף עם אבי ילדיה. לטענת התובעת אין היא מנהלת משק בית משותף עם אבי ילדיה ואף שמעת לעת מנסה אבי בנה להתקרב אליה, אין היא נעתרת לו עד כדי הוצאת צו הרחקה כנגדו. התובעת הגישה שתי תביעות למוסד לביטוח לאומי לתשלום גימלת הבטחת הכנסה, הראשונה (מיום 5/7/95) נשללה בשל ניהול משק בית משותף החל מיום הולדת בנה סתו (יליד 10/02), ואילו התביעה השנייה (מיום 24/2/03) נדחתה גם בשל העובדה שהתובעת משתמשת באופן קבוע ברכב מס' רישוי 5387809. 2. הנתבע ביקש לדחות את תביעת התובעת בשל חיים משותפים עם בן זוג, ובשל שימוש ברכב באופן קבוע. 3. מהעדויות שהוצגו בפני בית הדין עולה התמונה כדלקמן: א. לתובעת שני ילדים מגרושה יחיאל לוי, וילד נוסף שהוא בנו של מלכה אלי והוא כבן שנה. ב. התובעת מתגוררת בדירה הרשומה על שמה ומשלמת משכנתא חודשית. ג. ביום 18/2/03, ניתן בהסכמה צו הגנה ארעי בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע. ד. בביקור שערך החוקר אצל אמו של אלי מלכה, הציגה זו בפניו את חדרו וחפציו. בביקורים שערך החוקר בבית התובעת, לא נמצאו בגדי גבר או חפצים אחרים המעידים על נוכחותו של גבר בדירה. ה. בעת שביקר החוקר בדירת התובעת, שהה במקום אלי מלכה, אף שלא היה זה היום לביקורים על פי הסדרי הראיה. ו. התובעת השתמשה ברכב מסוג טויוטה אשר היה רשום על שם אחיינה . 4. לטענת התובעת, אין היא מנהלת משק בית משותף עם אלי מלכה. התובעת מודה כי אלי מלכה מגיע אליה מפעם לפעם, לן בביתה וכי הם מקיימים יחסי אישות, אך לטענתה אין מדובר בניהול משק בית משותף. מעדותה עולה, כי אלי מלכה מסייע לה ברכישת טיטולים לבנו, ובעבר חיבר את דירתה לרשת הכבלים. כמו כן, ציינה התובעת וכן ציין אלי מלכה, כי מעת לעת, הוא מוסר לידיה סכומי כסף הנאמדים בסביבות ה-400 ₪. התובעת הוסיפה וטענה כי הרכב הושאל לה לצורך סידורים בעת שעמד למכירה. מנגד טען הנתבע, כי התובעת מנהלת משק בית משותף עם אלי מלכה וכן השתמשה ברכב באופן השולל את זכאותה לקבלת גמלת הבטחת הכנסה. 5. על פי הפסיקה תכליתו של חוק הבטחת הכנסה הוא להעניק גימלה למי שאין לו הכנסה וגם אינו יכול להפיק הכנסה מטעמים שאינם תלויים בו (עב"ל 1169/00 נסים חזן נ' המוסד, לא פורסם). על פי הוראות החוק, נבחנת זכאותו של תובע על פי מבחן ההכנסה המשפחתית, דהיינו, יש לבחון את כלל הכנסות היחידה המשפחתית החיה חיי שיתוף ומנהלת משק בית משותף, כאשר כל מערכת יחסים בין בני זוג נבחנת לגופה (דב"ע 450/97-04 המוסד נ' חסן מוחמד, לא פורסם; ע"ע 132/99 גבריאל ונונו נ' שירות התעסוקה והמוסד, לא פורסם). על פי סעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א - 1980 הוגדר המונח - "בני זוג" - "לרבות איש ואשה הידועים בציבור כבני זוג ומתגוררים יחדיו", כאשר התנאי הוא שהזכאות לגמלה היא כשבכל אחד מבני הזוג מתקיים תנאי הזכאות בנפרד. 6. השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים הן - א. האם מקיימת התובעת משק בית משותף עם מר אלי מלכה. ב. האם עשתה התובעת שימוש ברכב באופן קבוע, והפיקה ממנו טובת הנאה כך שיחשב ל"נכס" (על פי סעיף 9(ג) לחוק הבטחת הכנסה). 7. משק בית משותף שמענו את ראיות הצדדים ולא שוכנענו כי התובעת מנהלת משק בית משותף עם מר אלי מלכה. בביקורת שערך החוקר, לא נמצאה כל ראיה או ראשית ראיה לעובדת היותו של אלי מלכה מתגורר תחת אותה קורת גג עם התובעת. בדירה לא נמצא דבר השייך לו ולמעט חשבון כבלים אשר רשום על שמו, לא נמצא בדירה דבר הקושר אותו למקום. העובדה, כי נכח במקום אין בה כשלעצמה כדי להעיד שהוא מתגורר שם. גם הודאת התובעת כי הינה מקיימת יחסי אישות עם אלי מלכה, אין בה בנסיבות הספציפיות, כפי שתוארו בפנינו, כדי להביא למסקנה שהצדדים מנהלים משק בית משותף. ניהול משק בית משותף יש בו יותר מאשר לינה מזדמנת תחת קורת גג משותפת. בניהול משק בית משותף יש לכל אחד הצדדים חלק בנטל הכלכלי או בטיפול במשק הבית ובילדים וכן מגורים קבועים במקום. כאשר אחד מהצדדים אינו נושא בכל עול או נטל שהוא ושהותו בדירה תלויה בהחלטת בעל הדירה או הזמנתו, לא ניתן לומר כי מדובר בניהול משק בית משותף. מהימנה היתה עלינו עדותה של התובעת כי אינה מקבלת תמיכה כלכלית כלשהי מאלי מלכה מלבד תמיכה אקראית בילדם המשותף. הוצגה בפנינו הודעה שנגבתה מאמו של אלי מלכה אשר טענה כי הוא אינו מתגורר בביתה ולאחר מכן טענה כי הוא מתגורר אצלה ואף הציגה בפני החוקר את חדרו וחפציו. ההסבר שקיבלנו לפיו, הכחישה האם תחילה את מגוריו בביתה מפחד נושיו של הבן, התקבל על דעתנו לאור העובדה, כי האם הציגה בפני החוקר את חפציו מחד ואילו בבית התובעת לא נמצאו כל חפצים השייכים לגבר, מאידך. מר אלי מלכה העיד בפנינו כי אינו חי עם התובעת וכי אינו לן בביתה כלל אלא לעיתים רחוקות. ככלל, עדותו לא עשתה עלינו רושם מהימן, אך בכל הנוגע לניהולו של משק בית משותף, הנתבעת לא הביאה כל ראיה שיש בה כדי לסתור את גרסת התובעת לפיה אינה מנהלת משק בית משותף עם אלי מלכה. משכך, הננו קובעים כי התובעת ומר אלי מלכה לא ניהלו משק בית משותף וכי אין לבחון את זכאותה כתלויה בזכאותו של אלי מלכה. שימוש ברכב 8. סעיף 5 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (להלן "החוק") קובע - "(א) הגימלה לזכאי שאין לו הכנסה תהיה בסכומים המחושבים לפי התוספת השניה, בהתאם להרכב משפחתו... (ב) הגימלה לזכאי שיש לו הכנסה תהיה בסכום השווה להפרש שבין הגימלה, שהיה זכאי לה לפי סעיפים קטנים (א) או (ה) לולא ההכנסה, לבין ההכנסה." (הדגשה שלי - י.א.ש.) סעיף 9(א)(4) לחוק קובע כי בגדר "הכנסה" יש לראות גם סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם אין מופקת הכנסה מאותו הנכס. "(א) בחוק זה, "הכנסה" - הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודה, אף אם לא צמחה, הופקה או נתקבלה בישראל, ולרבות - (1) כל גימלה כמשמעותה בחוק הביטוח; (2) תשלומים למי שמצוי בהכשרה מקצועית; (3) דמי מזונות שמקבל אדם לפי כל דין בעדו ובעד ילדיו, לרבות תשלום בעדו ובעד ילדיו לפי חוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972; (4) סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה; (5) סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס שהוא רכב כאמור בסעיף 9א." סעיף 9(ג) לחוק קובע כי בגדר "נכס" יראו גם כל זכות או טובת הנאה. שר העבודה והרווחה בהסתמכו על הסמכות שהוקנתה לו מכח סעיף 9(ב)(1) לחוק התקין בתקנות הבטחת הכנסה התשמ"ב-1982 (להלן "התקנות") כללים בדבר סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה. תקנה 10(ג) לתקנות הבטחת הכנסה התשמ"ב - 1982 קובעת, כי אם ה"נכס" הוא רכב מנועי, הרי שיש לראותו כאילו מופקת ממנו הכנסה חודשית בסכום שאיננו נמוך מסכום הגמלה שהיתה משתלמת לתובע לולא האמור בתקנת משנה זו. הוראות תקנה זו שולבו בחוק הבטחת הכנסה בשנת תשס"א עת נחקק סעיף9א(ב) שקבע שרכב ייראה כנכס שמופקת ממנו הנאה חודשית שסכומה אינו נמוך מסכום הגמלה שהיתה משתלמת לתובע, לולא הוראות סעיף קטן זה. 9. עד לאחרונה היתה ההלכה הפסוקה כי לאור סעיף 9(ג) הקובע שגם טובת הנאה מנכס תחשב להכנסה, הרי שמי שמשתמש בכלי רכב, שימוש שאינו אקראי או חד פעמי, שיעור הגמלה שלה הוא זכאי - הוא אפס, כאילו היה הבעלים של הרכב. 10. אולם בית הדין הארצי בעב"ל 1066/02 מלכה נ' המל"ל, סטה במעט מהלכה זו עת קבע- "במקרה הנוכחי לא נסתרה טענת המערערת, כי איננה בעלת הרכב. כמו כן, לא נסתרה טענת המערערת שהיא בעיקרו של דבר אינה זו שמממנת את אחזקת הרכב. אכן למערערת נגישות קלה לרכב, אך לא הוכח שהרכב חונה בדרך קבע ליד ביתה, גם השימוש ברכב אינו יום יומי, למרות שמדובר בשימוש קבוע: פעם בשבוע עד 10 ימים. לא נעלם מעינינו שפוליסת הביטוח של הרכב היא עדיין של המערערת. נתון זה מעורר תמיהה, אך אין בו כדי להכריע את הכף לחובתה. התמונה הכוללת מנתונים עובדתיים אלה היא, שלא ניתן להתרשם שהמערערת מפיקה טובת הנאה של ממש מן הרכב. נוחות כשלעצמה, ללא תשלום תמורה ממשית עבורה, אינה מצביעה על סוג של טובת הנאה, או על רמת חיים חריגה שבשלה ביקש החוק לשלול את הגמלה". (ההדגשות שלי י.א.ש.) מהלכה זו עולה, כי אין להחיל באופן אוטומטי את סעיף 9(ג) על מי שמשתמש בכלי רכב מנועי שאינו בבעלותו. במקרים בהם אין בעלות על הרכב והמבוטח אינו מממן את אחזקתו, והשימוש ברכב הנו קבוע אך לא יומיומי אין שימוש תדיר ברכב שולל בהכרח את הזכאות לגמלה וזאת להבדיל משימוש של קבע השוללת זכאות לקצבת הבטחת הכנסה (עב"ל 396/03 מנסארה נ. המוסד ניתן ביום 17.2.04). הלכה מחודשת זו של בית הדין הארצי אושרה גם בעב"ל 394/03 המוסד נ' כמאל אבו נימר (ניתן ביום 25.3.04) שם נדחה ערעור המוסד לביטוח לאומי על פסק דינו של כב' השופט ארמון, ובית הדין בחר לאמץ את החלטת בית הדין האזורי אשר קבע - "לא מצאנו שהתובע ממן את אחזקת המכונית. לא מצאנו שהתובע שילם תמורה עבור השימוש במכונית. לא מצאנו כי לתובע יש רמת חיים חריגה (לטובה). הוא אמנם הפיק נוחות מהשימוש שעשה במכונית, אך נוחות לכשעצמה, בלא תשלום תמורה בעבורה, אינה מצביעה על סוג של טובת הנאה ששולל את הזכאות לגמלה. לפיכך אנו סבורים שלפי ההלכה הקיימת היום- השימוש שעשה התובע במכונית, אינו שולל את זכאותו לגמלה." (ההדגשות שלי י.א.ש) 11. במקרה שלפנינו, התובעת ציינה בפני חוקר המוסד כי הינה משתמשת ברכבו של אחיינה, רכב מסוג טויוטה מס' רישוי 09-878-53. על פי דו"ח סיכום החקירה של החוקר אף שהחקירה נפתחה בשל מידע שהגיע לפיו התובעת משתמשת ברכבו של אלי מלכה, הרי שהרכב מסוג טויוטה הינו של אדם בשם ליאור רגב המתגורר בתל אביב והינו לטענתה, אחיינה של התובעת. במעקב שביצע חוקר המוסד עלה כי הרכב חנה בחניית הביתה של התובעת והתובעת אף נצפתה נוהגת בו. לשאלת החוקר טענה התובעת, כי אחיינה מבקש למכור את הרכב על כן העבירו לאחיה לטיפול במכירת הרכב. התובעת לא ידעה להסביר מדוע כיצד נמצא הרכב ברשותה כל העת אף שטענה כי היא נוטלת אותו מאחיה אך אינה יודעת היכן הוא מתגורר. יודגש כי עדותה בעניין זה בפני החוקר אינה מהימנה עלינו ואף אינה מתיישבת עם הודאתה בפנינו לפיה - "אני משתמשת ברכב אבל הוא לא של אלי" ובהמשך - "בזמן שהרכב היה אצל אחי השאלתי אותו מספר פעמים לצורך סידורים ולאחי יש רכב משלו ומאחר ולא היה מקור פרנסה הרכב כן עזר וחסך לי כסף של מוניות אני אם לשלושה ילדים ולצאת מנווה זאב זה רק עם מוניות. כשאבא שלי שמע שבן אחותי רוצה למכור את הרכב אבא שלי קנה את הרכב ממנו, שני הורי קשישים סיעודיים אבי נעזר בכסא גלגלים והם לא יכולים לעלות מדרגות....ואת כל סידורי החוץ קופ"ח בדיקות מרפאות חוץ קניות שוק וכדו' אני עושה בשבילם עם רכבו של אבי" אין ספק כי התובעת עשתה שימוש קבוע ברכב ואף הודתה בכך בסיכומיה בטענה כי החלה להשתמש בו בחודש 5/03. אמנם הרכב היה רשום על שם אחיינה. אולם מהעדויות עולה כי ברכב נעשה שימוש יומיומי על ידי התובעת וכי בהמשך אביה של התובעת רכש את הרכב עבור שימוש קבוע של התובעת אשר הפיקה ממנו טובת הנאה ממשית כפי שהעידה בעצמה "ומאחר ולא היה מקור פרנסה הרכב כן עזר וחסך לי כסף של מוניות" . יתר על כן - עולה מעדות התובעת כי היא היחידה שהשתמשה ברכב שכן לאחיה שלפי דבריה הרכב היה לכאורה בחזקתו, היה רכב אחר. אשר על כן, הננו סבורים כי התובעת עשתה שימוש יומיומי ברכב והפיקה ממנו טובת הנאה ממשית ששיפרה את רמת חייה באופן משמעותי וחסכה בהוצאותיה בצורה ניכרת. משכך, יש לראות ברכב בגדר "נכס" לפי סעיף 9(ג) לחוק ודין תביעתה להדחות. טענת התובעת לפיה, רשאית היא היום להחזיק ברכב בשל הוריה הסיעודיים לא נתמכה בכל ראיה שהיא ודינה להדחות. אחרית דבר 12. כאמור, במקרה שלפנינו הגישה התובעת שתי תביעות. האחת (מיום 5/7/95) נדחתה בשל ניהול משק בית משותף ביום 23.1.03. והגמלה נשללה מהתובעת החל מחודש 10/02. השניה - תביעה נוספת שהוגשה ביום 24.2.03 אשר נדחתה מהטעם שהתובעת משתמשת באופן קבוע ברכב. משקבענו כי התובעת לא ניהלה משק בית משותף עם מר אלי מלכה הרי שדין תביעתה זו להתקבל. אולם משקבענו כי התובעת אכן השתמשה ברכב והפיקה ממנו טובת הנאה ממשית ומשעולה מחומר הראיות, כי הרכב עמד לשימושה החל מחודש 4/03 הרי שמחודש זה ואילך אין היא זכאית לקבלת הגמלה. 13. לאור כל האמור - הנתבע ישלם לתובעת את גמלתה בעבור החודשים 10/02 ועד 3/03 כולל, בתוספת ריבית והצמדה כחוק. בנוסף ישלם הנתבע לתובעת הוצאות המשפט בסך 700 ₪. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. הבטחת הכנסהמשרד הפניםחיים משותפים