החלטות על הפקדת ערובה כתנאי לערעור בבית הדין לעבודה 1. בפנינו ערעור על החלטתו של כב' הרשם הובר מיום 20.5.01 בתיק בש"א 3701/00, במסגרת התיק העקרי: עב 1159/98-3.   בהחלטה מיום 20.5.01 נשוא ערעור זה שבפנינו התקבלה בקשת המערער לביטול פסק דין שניתן נגדו במעמד צד אחד, אולם כתנאי לביטול, חויב המערער בהפקדת ערובה בסך של 35,000 ש"ח בקופת בית הדין, וזאת לא יאוחר מיום 31.7.01.   להלן הרקע לערעור:   2. המשיב 1 הינו התובע בתיק העקרי עב 1159/98-3, שעניינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים.   עיקר המחלוקת בתיק העיקרי: מי היה מעבידו של המשיב 1, בגין איזו תקופה זכאי הוא לפיצויי פיטורים וממי. 3. תביעת המשיב 1 הוגשה תחילה נגד "ניסים שאבו- המפלס מדרגות".   ביום 9.5.99 קבע כב' הרשם הובר כי על המשיב 1 להודיע מי הם יריביו בהליך ולציין את מענם להמצאת כתבי בית דין. ביום 15.6.99 הודיע המשיב 1 כי החליט לתבוע את המערער, כבעלים הראשון של "המפלס מדרגות" ואת והמשיב 2, כבעלים שני.   4. ביום 5.10.99 הגיש המשיב 2 (הנתבע 2 בתובענה) כתב הגנה מטעמו.   5. המערער הגיש ביום 18.10.99 בקשה שעניינה "דחייה בהכרעת בית הדין ומתן אפשרות להגשת כתב הגנה המפרט את השתלשלות הדברים ויחסי העבודה ביני ובין מר עמרם". בקשת המערער לא ציינה את מענו להמצאת כתבי בית הדין.   בהחלטה מיום 13.12.99 האריך כב' הרשם הובר את המועד להגשת כתב הגנה מטעם המערער וקבע מועד לדיון מוקדם. החלטתו להאריך את המועד להגשת כתב הגנה נשלחה אל המערער על פי המען שצויין בכתב התביעה.   בתחילה חזרה המעטפה בשלמותה לתיק בית הדין, תוך שצויין על גביה כי "המען לא נכון" ואחר כך נשלחה ההחלטה פעם נוספת.   על פי תרשומת המזכירות מיום 24.2.00 הודע טלפונית לגיסתו של המערער מועד הדיון המוקדם.   6. המערער לא התייצב לדיון המוקדם שנקבע ליום 13.3.00 ואף לא הגיש כתב הגנה, על אף שחלפו כבר, באותו מועד, קרוב לחמישה חודשים ממועד הגשת בקשתו להארכת מועד להגשת כתב הגנה.   ביום 14.3.00 ניתן נגד המערער, לבקשת המשיב 1, פסק דין המסיים את ההתדיינות בינו לבין המשיב 1 , בהעדר הגנה.   בפסק הדין מיום 14.3.00 (להלן: "פסק הדין"), קבע כב' הרשם הובר כי המערער ישלם למשיב 1 הפרש פיצויי פטורין בסך של 71,261 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק.   המערער לא חוייב בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, מחמת התיישנות.   7. המערער הגיש בקשה לביטול פסק הדין. בתצהיר התומך בבקשה לביטול פסק הדין נאמר כי המערער לא ידע על הדיון שנועד ליום 13.3.00 (סעיף 14 לתצהיר) וכי לא נכח בדיון הקודם שנועד ליום 6.10.99, מאחר ובאותו יום עבר ניתוח ואושפז בבית חולים.   8. בהחלטה מיום 20.5.01 קבע כב כב' הרשם:   "כיוון שהמבקש לא ציין מען להמצאת כתבי בי-דין, וכיוון שהחמיץ את המועד להגשת כתב הגנה, מצופה היה שיבדוק במזכירות מה עלה בגורל בקשתו לדחיית מועד דיון, אשר חבקה בתוכה בקשה לארכת מועד להגשת כתב הגנה. אם המבקש לא עשה כן, אין לו אלא להלין על עצמו. בנסיבות אלה, כאשר המזכירות עשתה שני נסיונות להמציא אל המבקש הודעה בדבר מועד הדיון ונסיונות אלה לא צלחו, יש לראות בהודעה הטלפונית שהודיעה המזכירות אל גיסתו של המבקש בדבר מועד הדיון, כהודעה שיש בה כדי לחייב את המבקש להתייצב בפני בית הדין במועד הדיון. ... מהאמור עד כה, עולה כי אין מקום לבטל את החלטתי מיום 14.3.00, מחובת הצדק".   בהמשך ההחלטה בחן כב' הרשם האם מתחייב ביטול ההחלטה מתוקף שיקול דעתו של בית הדין. כב' הרשם הגיע למסקנה כי יש מקום לבטל את פסק הדין ובלבד שהמערער יפקיד בקופת בית הדין ערובה בסך של 35,000 ש"ח, לא יאוחר מיום 31.7.01.   עוד חייב כב' הרשם את המערער בהוצאות משפט וכן הורה על הגשת כתב הגנה לא יאוחר מיום 1.2.01.   כאמור, על החלטת כב' הרשם מיום 20.5.01 הוגש הערעור שבפנינו.   9. הערעור נדון על דרך של טיעון בכתב, בהתאם לתקנה 103 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב 1991, כאשר הצדדים בחרו שלא להוסיף טיעון על זה שפורט בכתב הערעור והתגובה שהוגשה, בעקבות החלטת בית הדין מיום 3.9.01 שאפשרה להם לעשות כן.   10. להלן, בתמצית, נימוקי הערעור:   א. המערער טוען כי פסק הדין ניתן בלא שניתנה לו הזכות להשמיע טענותיו. לטענתו, אומנם אין מחלוקת כי לא הופיע לדיון ביום 6.10.99, אולם זאת בשל אשפוזו בבית חולים ועל כך הגיש המערער בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה.   לטענת המערער, לא קיבל את החלטת בית הדין מיום 13.12.99 המאפשרת לו להגיש כתב הגנה ובה נקבע מועד דיון ליום 27.2.00.   כמו כן טוען המערער כי לא ידע אודות הדיון מיום 13.3.00 ואודות פסק הדין שניתן נגדו ביום 14.3.00.   ב. המערער טוען כי היה מקום להקל עליו שכן הוא אינו עו"ד הבקיא בענייני פרוצדורה אלא "מדובר באדם פשוט מן השורה אשר לא מבין ואינו יודע דבר וחצי דבר בעניין זה".   ג. לטענת המערער, אין לראות בהודעה הטלפונית של מזכירות בית הדין אל גיסתו, מבלי שצויין שמה וזהותה, מסירה כדין.   ד. המערער טוען כי המועד הראשון בו ידע אודות פסק הדין היה ביום 1.6.00, בו הופיע לדיון בפני כב' הרשמת יהלום. לטענתו, כבר ביום 27.6.00 הוגשה על ידו בקשה לביטול פסק הדין.   ה. המערער טוען כי משקיבל כב' הרשם הובר את בקשתו לביטול פסק הדין, לא היה מקום לחייבו בהפקדת ערובה מבלי שישקלו סיכויי התביעה בתיק העקרי ומבלי שינתן כל הסבר.   המערער מעלה גם טיעונים הנוגעים לתביעה גופה,אשר עיקרם התיישנות, העדר עילה והעדר יריבות, באשר לטענתו, המשיב 2 (הנתבע 2) קיבל בשם החברה אחריות לתשלום פיצויי פיטורין וכל הזכויות הסוציאליות למשיב 1 (התובע) וכי מאז 1992 לא יצר המשיב 1 כל קשר עם המערער בדרישה לתשלום זכויות המגיעות לו לכאורה מעבודתו אצל המערער.   לטענתו, מדובר במצב של חילופי מעבידים בשנת 1991 ואשר כתוצאה מכך המשיך המשיב 1 (התובע) לעבוד באותו מקום אצל המשיב 2 ועל פי הדין המשיב הוא האחראי לכל זכויותיו הסוציאליות, לרבות פיצויי פיטורים.   11. להלן, בתמצית, תגובת המשיב 1 לערעור:   א. לטענת המשיב 1, ידע המערער כי הוגשה תביעה נגדו עוד בטרם עשה את הניתוח ואושפז בבית חולים וכי היתה זו מחובתו לבדוק ולברר בבית הדין מה עלה בגורל התביעה.   ב. המשיב 1 טוען כי מאחר והיה המערער מעביד שהעסיק עובדים חזקה שהוא עליו שידע מה זכויות עובדיו והוא אינו יכול להסתתר מאחורי המושג "אדם פשוט".   ג. המשיב 1 טוען כי משהגיש המערער בקשה, אך לא ציין בה את כתובתו למשלוח כתבי בית דין, בצדק חוייב בהפקדת ערובה וזאת לאחר שנעשה מאמץ לאתרו ולהשיג את כתובתו.   בנוסף העלה גם המשיב 1 בתגובתו טיעונים הנוגעים לתביעה גופה. 12. להשלמת התמונה יצויין כי ביום 11.7.01 הגיש המערער בקשה בפני כב' הרשם הובר לעיכוב ביצוע ההחלטה מיום 20.5.01, עד למתן החלטה בערעור שבפנינו.   המשיב 1 הגיש תגובה לבקשה בה התנגד לעיכוב ביצוע פסק הדין. ביום 25.7.01 דחה כב' הרשם הובר את בקשת המערער לעיכוב ביצוע ההחלטה עד למתן פסק דין בערעור.   המערער לא פנה במסגרת הערעור שבפנינו בבקשה לעיכוב ביצועה של ההחלטה עד למתן פסק דין בערעור.   למרות זאת, נכון ליום 2.9.01 (מועד קיום דיון מוקדם נוסף בתובענה בפני כב' הרשם הובר) ואף עד למועד מתן פסק דין זה, לא קיים המערער את התנאי שנקבע בהחלטה מיום 20.5.01 לעניין הפקדת הערובה.   ההכרעה בערעור   13. על-פי תקנה 129(2) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, חלות בבית הדין לעבודה תקנות 466 עד 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984 בדבר עיכוב ביצוע וסעד זמני בשל ערעור.   על פי תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984, הכלל הוא כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים.   יחד עם זאת, הערכאה אשר נתנה את ההחלטה רשאית להורות על עיכוב ביצוע החלטתה עד להכרעה בערעור, ואם היא סירבה לעכב את ביצוע ההחלטה, "רשאי בית המשפט שלערעור לצוות על העיכוב" (תקנות 468 ו-469 לתקנות סדר הדין האזרחי).   ההלכה היא כי עיכוב ביצוע פסק דין נעשה בנסיבות מיוחדות, כאשר לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו, וכן בשים לב לסיכויים לכאורה של הצלחת הערעור.   כמו כן יש לבחון ולשקול את מאזן הנזקים, הנוחות והאינטרסים של הצדדים להליך ואת התוצאות אשר תיגרמנה לכל אחד מהם כתוצאה מההחלטה. (ב"ש 396/86 ש. שטיין נ' יעקב חזן ואח', פ"ד מ(3) 133, בש"א 2966/96 אלי עטיה נ' עירית תל-אביב - יפו ואח', פ"ד נ(1) 668, 672; י' זוסמן: סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית), סעיף 666, עמ' 859-861; א' גורן: סוגיות בסדרי דין אזרחי (מהדורה רביעית), עמ' 529)   14. כאמור, בקשת המערער לעיכוב ביצוע הליכים נדחתה בהחלטת כב' הרשם הובר מיום 25.7.01 (בשא 3787/01).   המערער לא ביקש עיכוב ביצועה של ההחלטה בפנינו ולמרות זאת לא ביצע את הוראות ההחלטה, על פיה תנאי לביטולו של פסק הדין שניתן ביום 14.3.00 בהעדר הגנה הוא הפקדת ערובה בסך 35,000 ש"ח בקופת בית הדין, לא יאוחר מיום 31.7.00.   משלא הופקדה הערובה במועד שנקבע, בלא שהתקבל היתר לכך, לא מכב' הרשם הובר ולא ממותב זה כערכאת הערעור, ומשחלף מועד זה, הרי שהלכה למעשה נותר פסק-הדין מיום 14.3.00 בתיק העיקרי עומד בעינו ואף הפך לחלוט, בחלוף המועד להגשת ערעור עליו. 15. הגם שפסק הדין מיום 14.3.00 הפך לחלוט, משלא בוצעה ההוראה האופרטיבית שבהחלטה נשוא ערעור זה בדבר הפקדת ערובה עד ליום 31.7.00, בלא שהערכאה קמא או ערכאת הערעור הורו על עיכוב ביצועה, בחנו את ההחלטה נשוא הערעור לגופה ונחה דעתנו כי לא היה בסיס משפטי להתערב בה. במקרה זה שוכנענו גם אנו כי היה מקום להטיל על המערער ערובה כפי שהוטלה, כתנאי לביטול פסק הדין שניתן נגדו בהעדר הגנה.   16. תקנה 50(ג) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991 קובעת, לעניין ביטול פסק דין שניתן בהעדר צד (על פי תקנה 49, המחילה את תקנה 43 (א) לתקנות) כי:   "... רשאי בית הדין או הרשם לבטל את פסק הדין או ההחלטה האחרת, לפי העניין, לשנותם או לאשרם, בתנאים שיראו לו בדבר הוצאות או בעניינים אחרים".   תקנה דומה היא תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984- הקובעת: "ניתנה החלטה על פי צד אחד ... רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בעניינים אחרים ...".   בתי המשפט פירשו את הסמכות להתנות ביטול פסק דין בתנאים "בעניינים אחרים" כרחבה ביותר. (ע"א 436/83 יפת לוי נ' דקו, פ"ד מ(4) 589, 605; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה ששית, 2001), 278-279. במאמר מוסגר: כאשר נבצר מהמבקש לעמוד בתנאים שנקבעו, יכול הוא לפנות לבית המשפט בבקשה להקלת התנאים.   אין ספק כי בגדר התקנה נכנסת גם התניית ביטול פסק דין בהפקדת סכום כסף לצורך הבטחת הופעתו של הנתבע בבית הדין, במיוחד כאשר פסק הדין במעמד צד אחד ניתן בשל התנהגות לא אחראית של הנתבע שגרמה להעדרו מהדיון.   17. בנסיבות המקרה שלפנינו, שוכנענו כי התנהגותו של המערער מאז פתיחת ההליכים נגדו במסגרת התיק העיקרי, עוררו ספק רב בענין כוונתו להתדיין לגופו של עניין וניתן היה להסיק על כוונה הפוכה, של נסיון להתחמק דוקא מההליכים המתנהלים.   כאמור, המערער לא הגיש כתב הגנה בתיק העיקרי ולא התייצב לדיון המוקדם הראשון, שנועד ליום 6.10.99.   ביום 18.10.99 הודיע המערער כי נבצר ממנו מסיבות רפואיות להתייצב לדיון המוקדם שהתקיים ביום 6.10.99 וביקש מתן אפשרות להגיש כתב הגנה.   כאמור, המערער לא ציין בבקשה את מענו להמצאת כתבי בית דין. החלטת כב' הרשם הובר להאריך את המועד להגשת כתב הגנה נשלחה אל המערער על פי המען שצויין בכתב התביעה, מען שלפחות במועד משלוח כתב התביעה אל המערער היה מענו הנכון, שכן אין חולק כי המערער אכן קיבל את כתב התביעה.   אלא שהמעטפה הוחזרה בשלמותה לתיק בית הדין בציון: "המען לא נכון".   עולה איפוא כי ממועד קבלת כתב התביעה ועד למועד הגשת הבקשה להארכת המועד להגשת כתב הגנה חל שינוי במענו של המערער, שינוי אשר המערער לא טרח להודיע עליו לבית הדין, אף לא במסגרת בקשתו להארכת המועד להגשת כתב הגנה.   בנוסף, המערער לא הגיש כתב הגנה מטעמו על אף שחלפו (במועד מתן פסק הדין מיום 14.3.00), קרוב לחמישה חודשים מאז הוגשה בקשתו להארכת מועד להגשת כתב הגנה.   המערער אף לא טרח לברר מה עלה בגורל בקשתו.   יתרה מכך, התנהגותו של המערער גם לאחר מתן ההחלטה נשוא ערעור זה מלמדת אף היא על מידת הרצינות בה התייחס מלכתחילה להליכים המתנהלים נגדו:   כעולה מפרוטוקול הדיון מיום 2.9.01 בתיק העיקרי, לא שילם המערער את סכום ההוצאות (הלא גדול) שנפסק לחובתו בהחלטה מיום 20.5.01.   המערער לא מילא גם אחר ההוראה להגשת כתב הגנה שבהחלטה נשוא ערעור זה עד היום (שוב, מבלי שגם ביצועה של הוראה זו עוכב על ידי כב' הרשם או ערכאת הערעור).   כל זאת כמובן בהתווסף לכך שהמערער בחר, על דעת עצמו ומבלי שהדבר הותר לו לא על ידי כב' הרשם ולא על ידי ערכאת הערעור, שלא להפקיד את הערובה שהוטלה.   המערער אף לא פנה בבקשה להקלת התנאים שהותנו בהחלטה.   19. לאור מכלול הנסיבות כפי שפורטו לעיל, שוכנענו כי קיים היה ספק אמיתי באשר לרצינות המערער לקיים את ההליך לגופו.   לפיכך כדין הוטלה על המערער החובה להפקיד ערובה כספית בקופת בית הדין כתנאי לביטול פסק הדין, במסגרת סמכות הרחבה של כב' הרשם לעשות כן. באשר לשיעורה של הערובה, בנסיבות העניין לא מצאנו בה חוסר סבירות קיצוני שמצדיק היה התערבותנו.   20. דין הערעור שבפנינו איפוא להדחות.   21. המערער ישא בהוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד לטובת המשיב 1, בסך כולל של 1,200 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק, לתשלום תוך 30 יום ממועד המצאת פסק דין זה שאחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק-דין זה ועד למועד התשלום המלא בפועל.   באשר למשיב 2 - הואיל ולא הוגשה תגובה מטעמו לערעור, איננו עושים צו להוצאות לגביו.    ערובהערעורבית הדין לעבודה