האם תאונה בה פלטה שנפלה ממנוף על עובד נחשבת תאונת דרכים ? צד ג' 1 - קטיף חרושת מתכת בע"מ צד ג' 2 - נגה חברה לביטוח בע"משתיהן ע"י עו"ד כרמלי ואח'צד ג' 3 - (ושולחת ההודעה לצד ד') הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ - ע"י ב"כ עו"ד האוזנר ואח' צד ד'1 - מי ערד בע"מצד ד'2 - קטיף חרושת מתכת בע"מ צד ג'צד ד' פסק דין חלקי לעניין החבות בלבד זוהי תובענה לפיצוי בגין נזק גוף, שארע לתובע בעת עבודתו, כתוצאה מפגיעת פלטה שנפלה ממנוף. העובדות ביום 20.2.96 נפגע התובע בתאונת עבודה, כאשר פלטה שהורמה על ידי עגורן זחל מכני (להלן: "המנוף") נפלה על רגלו, וגרמה לפציעתו וקטיעת שתי אצבעות כף רגלו (להלן: "התאונה"). נתבעת 1 היא בעלת המנוף, וביטחה אותו אצל נתבעת 2 בתעודת ביטוח חובה, על פי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן: "הפקודה"). התביעה הוגשה בשתי עילות חילופיות. האחת, על פי פקודת הנזיקין, כנגד נתבעת 1, בעלת המנוף, ומזמינת העבודה, והשניה מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), כנגד כל הנתבעות, על פי פוליסת ביטוח החובה. נתבעת 1 טענה, כי התאונה נשוא התובענה היא תאונת דרכים, ועל כן דין התביעה הנזיקית כלפיה להדחות, מחמת יחוד העילה הקבוע בחוק הפיצויים. נתבעות 2 ו-3 הודו כי הוציאו למנוף תעודת ביטוח חובה, אך כפרו בחבותן, והעלו את הטענות הבאות: א. תוקף תעודת הביטוח הותנה בהגדרת התאונה כתאונת דרכים. האירוע נשוא התובענה אינו תאונת דרכים כמשמעותו בסעיף 1 לחוק הפיצויים, בהיותו בגדר פריקה וטעינה. ב. תוקף תעודת הביטוח מותנה בקיומו של רשיון נהיגה תקף לנהג המנוף, במועד התאונה. לא הוכח כי נהג המנוף היה בעל רשיון נהיגה תקף. ג. אי צירופו של נהג המנוף לכתב התביעה, שומט את הבסיס לחבות. נתבעת 1 שלחה הודעת צד ג' למעסיקתו של התובע, חברת קטיף חרושת מתכת בע"מ, למבטחתה בביטוח אחריות מעסיקים, ולמבטחת המנוף. צד ג' 3 שיגרה הודעת צד ד' לנתבעת 1 ולחברת קטיף חרושת בע"מ, וטענה כי אם תוכר חבותה כלפי התובע, גם באם התאונה לא תסווג כתאונת דרכים, כי אז תהיה זכאית לשיפוי בעילות על פי פקודת הנזיקין. ביום 5.6.02 נקבע על ידי כי הדיון בתובענה יפוצל, באופן שראשית תוכרענה שאלות סיווג התאונה, וטענות ההגנה הנוספות שהעלו נתבעות 2 ו-3. דיון אי צירוף נהג המנוף טוענות נתבעות 2 ו-3, כי נוכח הוראות סעיף 19 לפקודה, המתנה את חבות המבטח בקבלת פסק דין נגד המבוטח, והואיל ונהג המנוף לא צורף לתובענה, וממילא לא ינתן פסק דין נגדו, לא קמה חבות המבטח. ב"כ נתבעות 2 ו-3 מפנה בסיכומיו לע"א 489/79 אליהו נ' עיזבון המנוח צאייג, פ"ד ל"ה(2) 131. איני מקבלת טענה זו. סעיף 19 לפקודה דורש כתנאי לחיוב המבטח כי ינתן: "פסק דין נגד המבוטח...". דרישה זו התמלאה משהוספה נתבעת 1 שהיא המבוטחת. אין דרישה מיוחדת בפקודה, לתבוע דווקא את נהג הרכב. מקרה דומה נדון בע"א 5623/90 כמאל עבד אלטיף נ' אבו נאיף נג'ם ואח', תק-על 92(3), 2022. גם שם ארעה תאונת עבודה ברכב המעביד, הנהוג על ידי אחר, והנפגע תבע את המעביד בעל הפוליסה, ולא את נהג הרכב. המבטחת עתרה לדחיית התביעה על הסף בהעדר יריבות, בהסתמכה על ע"א 489/79 צאיג הנ"ל. בית המשפט העליון, מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן, עמד על ההבדל בין המקרים. בע"א 489/79, הנהג היה גם המבוטח, ומשלא נתבע, ולא ניתן פסק דין נגדו, לא נתמלא התנאי שבסעיף 19 לפקודה. אולם בנסיבות בהן מוגשת התביעה כנגד המבוטח, גם אם לא היה הנהג, די בכך לענות לדרישות סעיף 19, ואין צורך לתבוע גם את הנהג. אשר על כן, אני דוחה טענה זו. הוכחת קיומו של רשיון נהיגה בר תוקף לנהג טוענות נתבעות 2 ו-3, כי תעודת ביטוח החובה אשר הנפיקו, מתנה את אחריותן בקיומו של רשיון בר תוקף לנוהג ברכב, והפרתו מביאה להיעדר כיסוי ביטוחי. חובת הוכחת קיומו של הרשיון מוטלת, לטענת נתבעות 2 ו-3 על התובע, והוא לא הרים אותה. גם טענה זו, דינה להדחות. ראשית, קיומו של התנאי הנטען לא הוכח, באשר נתבעות 2 ו-3 לא הגישו את הפוליסה כראיה. ראה עמ' 14 לפרוטוקול מיום 25.12.02 בו הצהיר ב"כ נתבעות ו-3 כי לא יציג את התעודה עצמה. בנוסף, גם אם היה מוכח קיומו של התנאי, נטל ההוכחה באשר להפרתו היה מוטל על נתבעות 2 ו-3, ולא על התובע. ברע"א 143/98 דיב נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח, פ"ד נג(1) 450, דן בית המשפט העליון בשאלת נטל השכנוע, בנסיבות בהן נטען כי ההסעה היתה בשכר, ולכן מוחרגת מגדר הכיסוי. נפסק, כי הפוליסה מכסה נזק גוף שנגרם בתאונת דרכים, במעורבות כלי הרכב על כל השימושים המפורטים בחוק. שלילת הביטוח במקרה של הסעת נוסעים בשכר, היא חריג לכיסוי הביטוחי, על פי מהותה, ומבלי קשר לאופן בו נוסחה, ולכן הוכחתה מוטלת על חברת הביטוח. דברים אלה יפים גם לענייננו. הפקודה אינה מוציאה בעצמה מכלל החבות את הנוהגים ללא רשיון, אלא מותירה עניין זה להסדר בין חברות הביטוח למבוטחים. מכאן, שגם נהיגה ללא רשיון, במידה ומוחרגת מהכיסוי, היא היוצא מהכלל והחריג, ועל כן הנטל להוכחתו מוטל על המבטחת. אכן, יתכן מצב בו יעבור נטל הבאת הראיות לכתפי הנפגע, וזאת באם יש ברשותו ידיעה מיוחדת על נסיבות התאונה. ברע"א 143/98 הנ"ל התייחס בית המשפט לעניין זה ואמר: "לבסוף, הערה בדבר נטלי ההוכחה בשאלת הסעת נוסעים בשכר. העובדה כי נטל השיכנוע מוטל על המבטח, אין פירושו של דבר כי המבוטח פטור בלא-כלום... ייתכנו מקרים שבהם יתחשב בית המשפט לעניין כמות הראיות שתידרש מהמבוטח בנסיבות מיוחדות שעל-פיהן העובדות לאמיתן ידועות למבוטח, ולמבטח קיים קושי להוכיח את מעורבותו של המבוטח בקרות מקרה הביטוח. ייתכנו נסיבות אחרות שבהן גם למבוטח אין כל ידיעות על דרך אירוע מקרה הביטוח, והוא יהיה נאלץ להסתמך על נסיבות עובדתיות אובייקטיביות שיוכחו ועל עדותו שלו..." במקרה הנדון עומדים למעשה כל הצדדים, התובע, נתבעות 2 ו-3, ונתבעת 1, באותו מצב מבחינת הנגישות לחומר הראיות. המנוף אמנם בוטח על ידי נתבעת 1, אולם נהג המנוף לא היה עובד של נתבעת 1, אלא של חברה אחרת, אשר הביאה אותו מרומניה, דאגה לו לרשיונות, והשאילה אותו ביחד עם המנוף לנתבעת 1. התובע עצמו היה עובד של חברה שלישית, ולכן אין לו, ולא יכולה להיות לו כל ידיעה עודפת של הנסיבות, על זו של נתבעות 2 ו-3. לפיכך אין להטיל על מי מהם נטל מיוחד של הבאת ראיות. לגופן של הראיות - נתבעת 1 זימנה את מר רז הוכמן, שהיה במועדים הרלוונטיים מנהל החברה יבואנית המנוף, אשר מכרה אותו לנתבעת 1. העד הצהיר כי כחלק מעסקת מכירת המנוף, השאיל לנתבעת 1 מפעיל מנוף בשם ג'ורג'ה גורגסקו. מדובר בעובד זר רומני, שהגיע מרומניה עם אישור להפעלת מנוף. העד ציין, כי כמעסיקו של ג'ורג'ה דאג כי יעבור את כל השלבים הנדרשים על פי הדין שהיה קיים בישראל, לקבלת אישור להפעלת מנוף בארץ, כולל בחינת בוחן מטעם משרד העבודה והרווחה. רק לאחר מכן הפנה אותו לעבודה אצל נתבעת 1. העד לא שמר את המסמכים הרלוונטיים, עקב חלוף הזמן מאז האירוע, וכניסתה של החברה בבעלותו להליכי פירוק. גם נסיון שנעשה באמצעות צו בית משפט לאתר את המסמכים הרלוונטים, לא צלח. נתבעות 2 ו-3 הציגו תעודת עובד ציבור מאת מר דוד גרינברג, ממונה אגף צ.מ.ה במשרד התחבורה, לפיה בדיקה שנערכה במאגר הנתונים העלתה, כי לא נמצא מסמך היכול להעיד על מתן תעודת הסמכה לאדם בשם גורגסקי גורגיה. הבדיקה בוצעה לפי פרמטר של שם פרטי ושם משפחה בלבד, נוכח אי ציון מספר הדרכון. טוען ב"כ נתבעת 1, ובצדק לטעמי, כי מאחר והבדיקה נערכה על פי שם פרטי ושם משפחה בלבד, אין היא מדוייקת, ולא ניתן לקבוע על פיה ממצא. מדובר בשם לועזי במקורו, אשר הכתיב שלו בעברית עשוי להשתנות ממסמך למסמך. לדוגמא, בתצהירו קרא מר הוכמן לעובד ג'ורג'ה גורגסקו בחקירתו הנגדית קרא לו ג'ורג'ה ג'ורג'סקו. תעודת עובד הציבור לעומת זאת, מתייחסת לאדם בשם גורגיה גורגסקי. בדיקה על פי שם ושם משפחה בעברית, אכן אינה מדוייקת, ועשויה להשתבש על קוצו של יוד, תרתי משמע, כפי שאכן קרה בנסיבות העניין. גם מר גרינברג, עורך ת.ע.צ אישר את הדברים באמרו: "ברגע שמקלידים את מס' הדרכון האדם עולה באופן אוטומטי, ובאותיות יכול להיות שיעשה טעות באות או שאדם ירשום את שמו בצורה אחרת" (עמ' 21 שורה 12 לפרוטוקול מיום 2.4.03). לפיכך, אין להעדיף את הבדיקה שנערכה על ידי מר גרינברג או מי מעובדיו, על הצהרתו של מר הוכמן כי דאג לעובד זה, כמו לכל עובדיו, לרשיון תקף. לסיכום נקודה זו, נתבעות 2 ו-3 לא הוכיחו קיומו של תנאי המחריג את חבותן בנסיבות של העדר רשיון נהיגה, לחילופין, לא הרימו את הנטל המוטל עליהן להוכיח כי נהג המנוף לא החזיק בעת התאונה, רשיון בר תוקף לנהיגה על מנוף. האם מוחרג אירוע התאונה על פי חוק הפיצויים בהיותו פריקה וטעינה טוען ב"כ נתבעים 2 ו-3 בסיכומיו, כי אירוע התאונה מוחרג מהכיסוי על פי הפוליסה, בהיותו טעינה ופריקה, ועל כן אינו נכנס להגדרת תאונת דרכים על פי חוק הפיצויים. גם טענה זו דינה להדחות. אעיר, כי ב"כ נתבעים 2 ו-3 לא פרט טענתו זו במסגרת הסיכומים, והסתפק באיזכורה בלבד. על כן ככל הנראה, זנח אותה. למען הסר ספק, אתייחס אליה בקצרה, ואפנה לצורך הרחבה, לסיכומי טענותיו מאירי העיניים של ב"כ נתבעת 1. הפעולה במהלכה ארעה התאונה, בוצעה תוך ניצול הכח המיכני של המנוף, ועל כך אין מחלוקת. מכאן, שהגדרת התאונה כתאונת דרכים, בנסיבות העניין, נעשית מכח אחת החזקות המרבות של סעיף 1 לחוק הפיצויים, ולא מכח ההגדרה הבסיסית. בנסיבות אלה, אין צורך לבחון את השאלה, האם מדובר בטעינה או פריקה, שאלה הנבחנת רק בהקשר של השימוש ברכב המנועי. ראה לעניין זה דברי כב' השופט אליעזר ריבלין בספרו "תאונות הדרכים" (מהדורה שניה מורחבת 1995), 118: "ההמעטה הכללית המצויה בראשיתה של הגדרת תאונת דרכים - 'מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה' - אין בה כדי לגרוע מן השימוש הבא לרבות את ההגדרה - אפילו אין הוא שימוש למטרות תחבורה. זהו 'ריבוי גובר'. החוק קובע מפורשות כי 'יראו כתאונת דרכים' גם מאורעות אחרים, המדגימים בחוק שימוש שאינו למטרות תחבורתיות. על כן מאורע שאירע 'עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו', אפילו אירע תוך כדי פריקה וטעינה כשהרכב עומד, ואפילו לא בא האירוע האמור 'עקב שימוש ברכב למטרות תחבורה' - עשוי לבוא בגדר תאונת דרכים" ראה גם רע"א 8061/95 - עוזר יצחק נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נ(3), 532 עמ' 563-564. לפיכך אני דוחה טענה זו. אשר על כן אני קובעת כי התאונה נשוא התובענה היא תאונת דרכים, המכוסה על פי תעודת ביטוח חובה שהוציאו נתבעות 2 ו-3 לנתבעת 1, כי התובענה הוגשה כנגד הנתבעים הנכונים, וכי לא התקיים כל תנאי הפוטר את נתבעות 2 ו-3 ממילוי חבותן על פי הפוליסה. בנסיבות אלה אני דוחה את הודעות צד ג' וצד ד'. נתבעות 2 ו-3 ישאו בהוצאות התובע ונתבעת 1, בסך 10,000 ₪ בצרוף מע"מ לכל אחד, וכן ישאו בהוצאות צד ד' 2 בסך 3,000 ₪ בצרוף מע"מ. נתבעת 1 תישא בהוצאות צד ג' 1 ו-2 ביחד ולחוד, בסך 3,000 ש"ח בצרוף מע"מ. ניתן היום ט"ו בתמוז, תשס"ד (4 ביולי 2004) בהעדר הצדדים טלי חיימוביץ, שופטת קטיעת איברמנוףאצבעותציוד מכני הנדסי (צמ"ה)רגליים