1. בית הדין האזורי בבאר שבע (תב"ע נז/270-0; השופט הראשי כליף כדן יחיד), דחה תביעת המנוח ז"ל (להלן - המנוח) לסעד הצהרתי, לפיו הוא "תושב", מאז שב לישראל ביום 14.4.1996, וזאת לעניין חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן - חוק ביטוח בריאות).   2. העובדות הנוגעות לעניין פורטו בפסק דינו של בית הדין האזורי, כדלקמן:   "א. התובע, נולד בישראל ביום 27.9.1932, רווק וללא ילדים, שהה בארה"ב מאז שנת 1958. בתחילה, יצא התובע, ככל הנראה, למטרת לימודים, אך במשך הזמן החליט להשאר שם ולימים הפך להיות פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת רוד איילנד ורכש אזרחות אמריקנית וכרטיס המקנה לו זכות לעבוד בארה"ב (גרין קארד). התובע חי בארה"ב ועבד בה במשך כ-38 שנים. עם זאת, התובע היה מבקר את אחיו מעת לעת בארץ במהלך השנים בהן שנה בחו"ל ובשנת 1986 גם רכש דירה בישראל והשכיר אותה לאחרים והמשיך לגור כרגיל בארה"ב.   ב. ביום 31.3.95 נפגע התובע קשות בתאונת דרכים. הוא נפגע בגזע המוח והיה בתרדמת והונשם. הוא אושפז בארה"ב עד אמצע אפריל 96 ואז יזם אחיו, מר שלמה אחיה (שמאז 1.9.96 הוא גם אפוטרופסו של התובע) את הבאתו של התובע לטיפול סיעודי בארץ. התובע הוטס כמחוסר הכרה ועל-פי החלטת אחיו - אפוטרופסו לארץ ואושפז בבית-החולים ע"ש הרצפלד בגדרה. התובע הינו חולה סיעודי קשה ולא ניתן ליצור עימו קשר. האפוטרופוס - אחי התובע, מבקר את אחיו וסועד אותו ליד מיטת חוליו.   ג. האפוטרופוס פנה לקופ"ח הכללית כדי שזו תכיר בתובע כ'מבוטח' וכ'תושב' במסגרת חוק בריאות ממלכתי. קופ"ח דחתה את פנייתו של האפוטרופוס ואז הוגשה תביעה זו שלפנינו שהופנתה כנגד קופ"ח הכללית ונגד המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד), אך במהלך הדיון נמחקה התביעה כנגד קופ"ח, ומשרד הבריאות צורף כנתבע מס' 2 (להלן: משרד הבריאות). המוסד דחה את התביעה בטענה כי התובע אינו 'תושב ישראל' וכי 'מרכז חייו' של התובע היה, עד להבאתו ארצה, בחו"ל. לטענה זו מצטרף משרד הבריאות. כן טוען משרד הבריאות כי מניתוח הוראות חוק בריאות ממלכתי עולה כי התובע אינו זכאי לסעד כלשהו.   ד. (1) אחי התובע התמנה לאפוטרופוס רק ביום 1.9.96, כלומר כ-5 חודשים לאחר הבאתו של התובע ארצה.   (2) אין מחלוקת כי מאז 1958 לא שילם התובע דמי ביטוח לאומי, מס אחיד, דמי קופ"ח וכל מס אחר בישראל בתקופת שהייתו הממושכת בחו"ל ואף לא שילם דבר מאז הובא ארצה באפריל 1996.   (3) בשנת 1986 רכש התובע דירה בישראל, אך מעולם לא גר בה, והשכיר אותה לאחרים.   (4) ביום 8.5.96 פנה אחי התובע אל משרד הפנים והוציא תעודת זהות ישראלית על-שם התובע".   3. המחלוקת בבית הדין האזורי הייתה, האם המנוח היה בגדר "תושב" כמוגדר בסעיף 2 לחוק ביטוח בריאות.   בית הדין האזורי נשען על ההלכות בדבר תושבות בישראל, ופסק בהליך כדלקמן:   "6. ..... במקרה שלפנינו, התובע, מתוך בחירה חופשית, חדל להתגורר בישראל החל משנת 1958 ואילך וקבע את מקום מושבו בארה"ב שם חי ועבד, כפרופסור באוניברסיטה, ומשום כך לא ניתן כלל לראות בו, על-פי המבחן הנ"ל, כ'תושב ישראל'...   7. אשר על כן, ככל שמדובר בטענה שהתובע היה 'תושב ישראל', למרות שהיגר לארה"ב בשנת 1958, הרי שהטענה נדחית. לכך יש להוסיף כי ביקורים בארץ מעת לעת הנחשבים לביקורי קרובים אין בהם, כשלעצמם, כדי ללמד על 'תושבות'. המדובר באדם שניתק את קשרי המגורים שלו בישראל, רכש לעצמו מקום מגורים בחו"ל ועבד שם כאזרח של ארה"ב, עם רשיון עבודה על-פי חוקי ארה"ב. במעשיו אלה גילה התובע דעתו, כי הוא מבקש להתנתק מישראל ולהיות לאזרח אמריקאי ולתושב ארה"ב, לכל דבר וענין.   8. בצר לו, טוען אפוטרופסו של התובע, כי יש לראות בתובע 'תושב ישראל' החל מיום 14.4.96, כאשר הובא לארץ כשהוא מחוסר הכרה ואינו מתפקד. לדעתי, גם טענה זו דינה - להידחות.   ראשית, קשה בנסיבות הענין לייחס לתובע 'רצון' לבוא לישראל. יש לזכור, כי באותה עת (14.4.96) לא היה אפוטרופוס שפעל בשמו, ואחיו של התובע החל להיות אפוטרופסו רק החל מ-1.9.96. גם הוצאת תעודת זהות על-שם התובע, באמצעות האפוטרופוס, אין בה, כשלעצמה, כדי להעיד על 'תושבות'.   ושנית, אפילו תאמר כי עם 'כניסתו' של התובע לישראל הוא הפך ל'תושב' (ואין בית-הדין קובע כך), הרי שככל שהמדובר בזכויות על-פי חוק הבריאות, להן טוען התובע - מקובלות על בית-הדין כל הטענות שבסיכומי ב"כ משרד הבריאות שתמציתן הובאה לעיל.   9. סוף דבר: למרבה הצער - אין מנוס מדחיית התובענה". 4. על כך הוגש הערעור שלפנינו. לאחר הגשת הערעור, נפטר המנוח, ביום 17.4.1998, והובא לקבורה בישראל. אחיו, מר אחיה שישא, שהיה גם אפוטרופסו של המנוח, ביקש להמשיך בהליך הערעור בשם עזבון המנוח.   5. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, נתבקשו הם לברר אפשרות של מציאת תשובה מוסכמת לשאלות המתעוררות בהליך הערעור שלפנינו. כמו כן הוצעו לצדדים הצעות פשרה, אך משאלו לא נתקבלו, סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב, כפי שהתבקשו לעשות.   6. א. בא-כוח המערער קובל על כך, שסווגו של המנוח כמי שאינו "תושב" נגזר כל כולו מן התקופה בה התגורר המנוח מחוץ לישראל, מבלי להביא כלל בחשבון את תקופת שהייתו בישראל.   ב. לעניין זה ציטט בא-כוח המערער את סעיף 58 לחוק ביטוח בריאות בנוסחו בטרם תיקונו בשנת תשנ"ט ועל פיו "שר הבריאות רשאי בתקנות להגביל את זכותו של מי שהיה תושב או של תושב שהתגורר מחוץ לישראל לקבל שירותי בריאות לפי חוק זה (חוק ביטוח בריאות - ע.ר.) בהתחשב, בין היתר, בתקופת השהייה ובסוג שירותי הבריאות". לטענתו, מסעיף זה למדים אנו, כי המחוקק צפה, איפוא, מצב בו חדל אדם להיות תושב ישראל, ואפילו לתקופה ארוכה, עקב כך שהדיר את רגליו שנים הרבה ממדינת ישראל, ובכל זאת עם שובו ארצה ישוב להיות "תושב" "על פי כל קנה מידה הגיוני וסביר". תיקונו של סעיף זה בשנת תשנ"ט מעיד על תכליתו הרצויה, התומכת בעמדת המערער בערעור זה.   7. א. בא-כוח המערער רואה גם בתעודת זיהוי, שהונפקה למנוח ביום 8.5.1996, ובעובדה שאפוטרופסו של המנוח - אחיו - הינו תושב ישראל - סימנים המצביעים על תושבותו של המנוח.   ב. לעניין תעודת הזיהוי סומך בא-כוח המערער על הפסיקה, לפיה עצם הוצאתה למנוח מעביר את נטל ההוכחה על המוסד להוכיח, כי מחזיק התעודה אינו תושב, וכי גם קיומה של החזקה, לפיה תושבותו של חסוי נגזרת מן התושבות של אפוטרופסו, מעבירה את נטל ההוכחה במקרה זה אל המוסד.   ג. לטענת בא-כוח המערער, העובדה שהמנוח בא ארצה נטול הכרה, אינה שוללת את עובדת הימצאותו בארץ בשאירית ימיו עד למותו ולקבורתו בארץ.   8. באת-כוח המוסד לביטוח לאומי ובא-כוח המדינה תמכו בפסק-הדין של בית הדין האזורי, כשהם מדגישים את הנקודות הבאות:   א. אדם יסווג כתושב במקום בו "מרכז חייו", כשבבדיקת "מרכז חייו" יש חשיבות מכרעת לכוונתו של האדם לחיות במקום מסויים, ולא במקום אחר. במקרה הנוכחי היכולת של המנוח לבטא את רצונו נטלה ממנו בעת אירוע התאונה. מכאן ואילך יש לשפוט את רצונותיו וכוונותיו של המנוח, כפי שבאו לידי ביטוי לפני אירוע התאונה, ואילו מעידים שלא בתושבות בישראל חפץ, אלא בארצות הברית.   ב. "תושב" אמור לשאת בתשלום שירותי הבריאות על ידי תשלום דמי ביטוח. במקרה הנוכחי תנאי זה לא התקיים.   ג. אין אפוטרופוס יכול להעניק זכויות, שפסול הדין בעצמו לא יכול היה לרכשן בעצמו.   ד. האפליה לטובת "העולים" בחוק ביטוח בריאות מקורה בחקיקה, שנועדה במודע ליתן העדפה לרצון ה"עולה" להשתקע בישראל, דבר שלא התקיים במנוח.   9. א. אנו סוברים, שדין הערעור להידחות מטעמיו של בית הדין האזורי ומטעמי ב"כ המשיבים. עם כל הצער שבתוצאה, אין להימלט מן המסקנה, שמרכז חייו של המנוח כל עוד היה בריא בגופו היה בארצות הברית. הוא לא עלה לישראל, אלא "בעל כורחו" הובא לכאן, ו"בעל כורחו" נשאר כאן לצרכי טיפול רפואי בלבד, מבלי שלרצונו, למרבה הצער, ניתן ביטוי עצמאי או שהיה לו איזשהו חלק במהלכים אלה.   ב. המנוח לא שילם דמי ביטוח, ולא קנה לו זכויות על פי חוק ביטוח בריאות, לא בעצמו, וודאי לא באמצעות אפוטרופסו.   ג. הנתונים העובדתיים האלה סותרים כל חזקה, אם ובמידה שקיימת על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, או מכוח הנפקה של תעודת זהות, ועל פיהם הרימו המשיבים, ללא ספק, את הנטל המוטל עליהם להוכיח, שהמנוח לא היה תושב ישראל.    10. סוף דבר - עם כל הצער שבדבר, אין מנוס מדחיית הערעור. אין צו להוצאות.    סעד הצהרתי