גניבת רכב - נזקים עקיפים

התובע, בעלים של רכב מדגם מזדה טנדר מ.ר. 29-604-59 (להלן: "הרכב") שבוטח בפוליסת ביטוח מקיף אצל הנתבעת, פוליסה שבמועדים הרלוונטיים לתביעה דנן היתה בתוקף. תביעה זו הוגשה נגד הנתבעת מכח הוראות הפוליסה, לאחר שבתאריך 11/9/00 נגנב רכבו של התובע, והנתבעת דחתה את תביעתו לקבלת תגמולי ביטוח בגין ארוע הביטוח. התובע תיאר בסעיף 3 לכתב התביעה את ארוע הגניבה: ”ביום 11/9/00 נסע התובע למשתלה בכביש טייבה-טול כרם, באזור הנמצא בשליטה ישראלית מלאה ובעוד התובע מעמיס צמחים למכוניתו, נכנס ערבי תושב השטחים לרכב, התניע את הרכב עם המפתחות שנותרו במתנע וברח מהמקום. התובע עצר רכב ישראלי והחל לרדוף אחרי גנב הרכב, אך זה החל להכנס לסמטאות והנהג הישראלי סירב להמשיך במרדף. לאחר מספר ימים זומן התובע למשטרה ובמסדר הזיהוי שנערך שם, זיהה את גנב הרכב אך מאז התובע אינו יודע מה נעשה בתיק המשטרה". הנתבעת דחתה את דרישת התובע, לפצותו בגין גניבת רכבו הן בשל העובדה שמפתחות הרכב הושארו בו והן בטענה, כי הארוע התרחש מעבר לקו הירוק כשלדברי התובע, מדובר בציר תנועה "ציר אירתאח" בשטח C הנמצא בשליטה ישראלית מלאה בין מחסום טייבה לטול כרם. הנתבעת הכחישה את טענת התובע, בדבר נסיבות הגניבה וטענה כי התובע עמד בריחוק מן הרכב וללא קשר עין עמו, דבר שמנע ממנו כל אפשרות למנוע את מעשה הגניבה ובכך הפקיר את רכבו ואין הוא זכאי לפיצוי מהנתבעת. הצדדים, נוסף לטענות בדבר חבותה של הנתבעת, העלו טענותיהם לעניין שווי הרכב. האם זכאי התובע לפיצוי בגין גניבת רכבו מהנתבעת? השאלה העולה לדיון היא, האם ניתן לראות בנסיבות בהן נגנב רכבו של התובע, שהרכב היה מאויש? התובע יצא מהרכב לאחר שהשאיר את המפתחות בסוויץ והמנוע מדומם, את הרכב הוא החנה במרחק כ - 6-5 מטר מהמשתלה אליה ניגש לשם העמסת שתילים כשלדברי התובע בעדותו, השתילים היו במרחק של כ - 2 מטר משער הכניסה למשתלה. דלת הרכב היתה סגורה, אך לא נעולה. נכון הדבר שאין לדרוש ממבוטח שבכל פעם שהוא יורד מרכבו, אף אם לשניות מספר, תוטל עליו ללא סייג חובה להפעיל את מערכות המיגון ברכבו ושאם לא יעשה כן, תישלל זכאותו לקבלת פיצוי מכח הפוליסה ויש לבחון כל מקרה ומקרה, האם על אף העובדה שהמבוטח איננו נמצא בתוך רכבו פיזית, עדיין הוא שולט ברכבו, תוך שמירת קשר עין ויכולת נגישות מהירה למניעת גניבה. בעדותו בבית המשפט (עמ' 7) מתאר התובע את נסיבות הארוע כדלקמן: ”ביום הארוע נסעתי למשתלה, היא נמצאת סמוך מאוד לרשות הפלסטינית בשטח של שליטה ישראלית מלאה. ישנו מחסום ישראלי צבאי בקרבת מקום. המשתלה נמצאת בין טייבה לטול כרם. באותו היום נכנסתי למשתלה להוריד שתילים, אחר כך נסעתי לשטוף את האוטו וחזרתי. נכנסתי עם האוטו למשתלה ועצרתי את הרכב 5 מטר משער המשתלה, הצמחים היו מוכנים. מאחר והצמחים היו 2 מטר מהשער, הפועל או בעל המשתלה הכין אותם כך שהמרחק בין הצמחים לאוטו היה - 3 מטרים. ... ירדתי מהאוטו והמפתחות היו בסוויצ'. הדלת של האוטו היתה סגורה אך לא נעולה, אני בטוח בכך". בהמשך עמ' 8 הוא מציין: ”כשירדתי מהאוטו והתכופפתי לשתיל, הייתי עם הגב לאוטו כדי להרים את הצמחים להרים אותם לטנדר. כשהתרוממתי ראיתי את הבן אדם לא ראיתי אותו פותח את הדלת ואני בטוח שהיא היתה סגורה, זה עניין של שניות, הוא נכנס לאוטו, טרק ויצא". התובע אישר, כי ברכב קיימת אזעקה עם מנגנון השהייה וכן אימובולייזר. בתשובה לשאלת ב"כ הנתבעת ציין התובע (עמ' 8): ”כשיורדים מהרכב יש מנגנון השהיה עד שינטרל האימבולייזר לא במיידית זה היה מנטרל תוך דקה. מתוך נסיוני הוא היה דורך עצמו לפחות דקה. האימבולייזר לא עבד כי הוא במפתח עצמו והאזעקה לא עבדה כי ההשהיה היא אחרי כדקה". התובע העיד, כי גנב הרכב למעשה שהה בקרבת המשתלה והוא אף עבר על פניו. מצב דברים זה, יצר לגנב הרכב "הזדמנות פז", להתקרב לרכב בלא לעורר חשד ואז להכנס לרכב ולנסוע. מצב דברים זה, נתן לגנב שניות יקרות מאוד אם לעניין התנעת הרכב בטרם תפעל האזעקה הפועלת על פי "דריכה פסיבית", או שהאימובולייזר ינותק וכן, שתשומת לבו של התובע או חשדו שרכבו עומד להגנב, לא יתעוררו מיד בשניה שהגנב עובר על פניו אלא ברגע שהוא, הגנב, נכנס לרכב. כפי שהתובע העיד, מדובר בעניין של מספר שניות ושניות אלו נוצלו "עד תום" על ידי אותו גנב. יצויין כבר עתה, כי עדותו של התובע, עשתה רושם אמין וחיובי, דבריו נשמעו כנים ונכונים ולא היה בחקירה הנגדית כדי לפגוע באמינותו. גם עיון בהודעה לחברת הביטוח, וכן בהודעה שנגבתה על ידי החוקר מטעם חברת הביטוח, אין כדי לפגוע באמינות דברי התובע. אמירת הדברים, אם בעדות ואם בהודעה לחוקר, עקבית והגיונית ואין בה כדי להעלות אי אלו סימני שאלה בדבר "שיפוץ" העובדות לשם קבלת תגמולי ביטוח. המינוח בו השתמש התובע בפני החוקר שהרכב היה "פתוח", הוסבר על ידו בכך שהכוונה היתה שהרכב לא היה נעול, והסבר זה מקובל עליי. עדות החוקר מטעם חברת הביטוח ודו"ח החקירה שהוא הכין, לא היה בהם כדי להטיל דופי בתובע. התובע היה מוכן לביצוע שחזור בשטח, אך בשל המצב הבטחוני ששרר באיזור, הוא נמנע מלעשות כן ואין לזקוף זאת לחובתו. יש להזכיר, כי מדובר בארוע שהתרחש בתחילת מה ששגור בפי כל כ - "אינתיפאדת אל-אקצא" כאשר מדובר בשטח C ואין לי כל צורך להדרש לענין זה מעבר לכך, כך שהתנהגותו של התובע מובנת עד מאוד, עת לא הסכים בהמשך לביצוע השחזור. יצויין כי, החוקר בעדותו בבית המשפט, ציין כי הוא עצמו לא ניגש למשתלה לביצוע חקירה כלשהי אם של בעל המשתלה ואם של עובדו וכי אם החוקר לא עשה זאת, מטעמים מובנים ככל הנראה, מדוע סרוב התובע לגשת למקום לביצוע שחזור, יזקף לחובתו? אין מקום לטענה לפיה, סירב התובע לשתף פעולה עם חברת הביטוח לחקירת פרטי הארוע, וכי איזה אינטרס יש לנ"ל בכך? מה גם שאין לראות כלל, כי התובע אכן התנהג בצורה שלא היה בה משום שיתוף פעולה עם חברת הביטוח. גנב הרכב נתפס, עדויות נגבו במשטרה, הגנב הועמד לדין, התובע העיד במשפט ואותו גנב אף הורשע בדין. מכל מקום, מעדות התובע והמסמכים שצורפו, ניתן לקבוע כי התובע החנה את רכבו, דומם את המנוע, השאיר את המפתחות בסוויץ וירד מהרכב לשם העמסת שתילים, הוא התכופף על מנת להעמיס את השתילים כאמור ואז הגנב שהיה בסמוך לו, ניצל שבריר שניה זה, עלה לרכב ונסע. בעל המשתלה היה בתוך המשתלה ולא בחוץ בעת ארוע הגניבה, ואינני רואה באי זימונו כפועל לחובת התובע, מה גם שלא ברור, אם ניתן היה לזמנו בהיותו תושב שטחים. הטענה לפיה, ארוע הגניבה היה בשטחי הרשות, נזנחה ונותרה הטענה כי בנסיבות הענין, לא היה מקום לראות ברכב, כרכב מאוייש ועל כן אין כיסוי ביטוחי לארוע הגניבה. שני הצדדים ציטטו בסיכומיהם את פסק הדין בעניין אשר חנן נ' סהר חב' לביטוח של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (ע"א 156/96) (לא פורסם), בו דובר על מקרה שמבוטח ירד מרכבו, השאיר את המפתחות בסוויץ והלך לפגוש את חברו במרחק מטרים ספורים מהרכב, ללא נעילת הרכב והפעלת אמצעי המיגון וכאשר מפתחות הרכב כאמור בסוויץ. וכך נקבע באותו עניין: ”יש לבחון כל מצב לגופו ולראות האם מדובר בסיטואציה שבה בעל הרכב נמצא בסמוך לרכב, תוך קשר עין ואפשרות מעשית לשלוט בנעשה ברכב במקרה הצורך, שאז יחשב הרכב כ"מאוייש" גם אם אין הוא נמצא פיזית בתוך הרכב". אין חולק, כי על מנת שהרכב יחשב כמאוייש, המבוטח אמור להיות בקשר עין עם הרכב ושתהיה אפשרות מעשית לשליטה שלו ברכבו למניעת הגניבה. במקרה דנן, התובע היה במרחק מטרים ספורים מהרכב והתכופף לשבריר שניה לשם העמסת השתילים. כפי שכבר ציינתי לעיל, מזלו הרע של התובע "ומזלו הטוב" של אותו גנב, היה שבאותו זמן שהתובע העמיס את השתילים, אותו גנב עבר על פניו בלא לעורר חשד ותשומת לבו של התובע התערורה רק כאשר הנ"ל נכנס כבר אל תוך הרכב. יש להזכיר, כי התובע אף זיהה את הגנב במסדר זיהוי במשטרה לאחר מעצרו. לו היה הגנב מעורר את חשדו של התובע בעת שחלף על פניו, היה ביכולתו הרי למנוע את ארוע הגניבה, אך נסיבות המקרה היו כאלה שהתובע לא חשד והגנב ניצל את השניות הספורות האלו כדי לבצע את זממו. מכאן, שבעיני, אני רואה כי בנסיבות הענין, ניתן היה לראות ברכב כרכב מאוייש וכי קשר העין עם הרכב, לא נותק ומכאן שהתובע לא היה חייב להפעיל את מנגנוני האבטחה (נעילה ואזעקה) ומכאן, גם חבותה של הנתבעת לפיצוי התובע בהתאם להוראות הפוליסה. אמנם, התנהגותו של התובע במקום מועד לפורענות היתה אמורה להיות זהירה יותר, אך אין בכך כדי לשלול קיומו של כיסוי ביטוחי. ב"כ הנתבעת העלה בסיכומיו טענה של אשם תורם, טענה שלא הועלתה כלל בכתב ההגנה והינה בגדר הרחבת חזית אסורה. מנימוק זה אינני נדרשת לטענה ואף לא נכנסת לדיון בשאלה אם ניתן להעלות טענות אשם תורם בתביעה לתגמולי ביטוח. שווי הרכב: התובע טען לשווי רכב של 72,000 ₪. על פי תנאי הפוליסה, שווי הרכב באבדן גמור, הינו שווי השוק. בשיבת 16/12/01 שהתקיימה בפני כב' השופט צרפתי, הסכימו הצדדים כי מחיר המחירון של 72,000 ₪, מהווה בסיס לחישוב שווי הרכב על פי תנאי הפוליסה. אמנם, ההסכמה לא נרשמה כהודעה מוסכמת ומפורטת, אך על בסיס אותה הסכמה לא הוגשה חוות דעת כלשהי מצד התובע להוכחת נתון זה. ב"כ הנתבעת טען, כי יש בקילומטרג' כדי להפחית משווי הרכב ואילו ב"כ התובע טען, כי הרכב היה במצב מצויין ולכן שוויו הינו אותם 72,000 ₪. משלא הובאו ראיות לעניין שווי הרכב, בהנתן אותה הסכמה לא ברורה, מלבד הטענה לקיזוז שווי המע"מ, אינני רואה לנכון להכנס לנתונים נוספים של הרכב כגון: מספר בעלים קודמים, קילומטרג' וכיו"ב נתונים שיש בהם כדי להשפיע על שווי הרכב, הואיל וקיימים נתונים נוספים גם לפי אותו מחירון שיש בהם כדי להעלות שווי רכב כגון צבע מיטלי בכלי רכב מסויימים או אי אלו נתונים. מכאן, שאני מקבלת את הטענה לפיה, שווי הרכב הוא 72,000 ₪ למועד הארוע. מהסכום הנ"ל יש לנכות את סכום המע"מ בשיעור 17%, הואיל ואין מחלוקת כי מדובר ברכב מסחרי ששימש את התובע לעסקו, תמורת הרכישה ניתנה חשבונית מס והתובע ממילא הזדכה על סכום המע"מ. נזקים עקיפים: מדובר בתביעה מכח הוראות פוליסת ביטוח, דרישת התובע נדחתה לאור קיומה של טענה, שהיה מקום לבירורה ואין ליחס לנתבעת חוסר תום לב בדחיית הדרישה. בנוסף לא בוססה כראוי התביעה לחיוב הנתבעת באי אילו הוצאות או נזקים עקיפים שנגרמו לתובע בעקבות ארוע הגניבה, ואין הנתבעת מחויבת על פי הוראות הפוליסה והדין המהותי החל, לפצות את התובע בגין נזקים אלו. לסיכום: לאור כל האמור לעיל, על הנתבעת לפצות את התובע בסכום של שווי הרכב לאחר ניכוי המע"מ קרי, סך של 59,760 ₪ כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד ארוע הגניבה ועד לתשלום המלא בפועל. בנוסף תישא הנתבעת בהוצאות התובע בגין הליך זה בסכום של 7,000 ₪ + מע"מ הנושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. ניתן היום ו' בטבת, תשס"ד (31 בדצמבר 2003) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק פסק-הדין לב"כ הצדדים. ג'אדה בסול, שופטת רכבגניבת רכבביטוח גניבת רכב