קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא איסור שימוש במבנה לא חוקי: 1. בפניי בקשה למחוק חלק מן הנאשמים מכתב האישום וכן בקשה בטענת אין להשיב לאשמה. 2. נגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של בניה ושימוש חורג במקרקעין ללא היתר על-פי סעיפים 145(א)+(ב), 204(א)+(ב), 208 ו-219 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, (להלן: "החוק"). כמו כן מיוחסת לנאשמים עבירה של אי קיום צו הפסקה שיפוטי על-פי סעיף 240 לחוק. 3. כתב האישום מפרט שלושה אישומים שונים המתייחסים לפעולות שהנאשמים ביצעו כביכול במקרקעין בחוף פלמחים, הידועים כגוש 5276, חלקות 3-2 (להלן: "המקרקעין"): א. האישום הראשון (ביצוע עבודות במקרקעין ללא היתר): הקמה ללא היתר של גדר רשת בגובה של כ-2.20 מטר ובאורך של כ-100 מטר, התוחמת שטח של כ-2,000 מ"ר, וכן הקמה ללא היתר של כ-20 עמודי תאורה (להלן: "האישום הראשון"). ב. האישום השני (שימוש חורג במקרקעין ללא היתר ובסטייה מתוכנית): עשיית שימוש חורג במקרקעין בשטח של כ-2,000 מ"ר למטרת גן אירועים (להלן: "האישום השני"). ג. האישום השלישי: אי-מילוי צו בית-המשפט בתיק ב"ש 2418/04, אשר הורה על הפסקת השימוש החורג הנ"ל (להלן: "האישום השלישי"). 4. כאמור, משנסתיימה פרשת התביעה הגישו הנאשמים בקשה בכתב ובה, למעשה, שתי בקשות נפרדות: א. ביחס לאישום הראשון בלבד: בקשה למחוק מכתב האישום את הנאשמים 3-1 או לחילופין את הנאשמים 5-4 (להלן: "הבקשה למחיקת נאשמים"). ב. ביחס לאישום השני בלבד: בקשה בטענת אין להשיב לאשמה לפי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982 (להלן: "טענת אין להשיב לאשמה"). ביחס לאישום השלישי לא נתבקשו בקשות בשלב זה. 5. המאשימה הגיבה בכתב לבקשות אלה ולהלן אדון בהן על-פי סדרן. הבקשה למחיקת נאשמים באישום הראשון 6. בהקשר זה טען בא-כוח הנאשמים כי על-פי הראיות שהובאו בפרשת התביעה, חמשת הנאשמים לא החזיקו מעולם במקרקעין בצוותא חדא. בנסיבות אלה - כך על-פי הטענה - לא ניתן להאשים את כל חמשת הנאשמים בבניית הגדר ועמודי התאורה ועל המאשימה להצביע על המועד המדויק שבו בוצעה לכאורה העבירה ולייחדה לנאשמים ספציפיים. לפיכך יש למחוק מכתב האישום את הנאשמים 3-1 או לחילופין את הנאשמים 5-4. 7. אני סבורה כי יש לדחות טענה זו בשלב זה של המשפט. 8. ראשית, מן הראיות שהובאו בפרשת התביעה עולה לכאורה כי לפחות חלק מן הנאשמים היה מעורב בהקמת הגדר ועמודי התאורה. יתרה מכך, לאור טענתו המצוטטת לעיל של בא-כוח הנאשמים, דומה כי הנאשמים עצמם אינם מכחישים למעשה עובדה זו. 9. אשר לחלוקת האחריות בין הנאשמים, הרי שמן הראיות שהובאו בפרשת התביעה עולה לכאורה כי הנאשמת 1 (חברת צוות 3 בע"מ, להלן: "צוות 3"), שמנהליה הם הנאשמים 3-2, קיבלה ביום 14.4.04 זיכיון מאת המועצה המקומית גן-רווה להפעלת מזנונים במקרקעין בקיץ 2004 (ת/7). עוד עולה מראיות אלה כי בתאריך 24.6.04 נחתם הסכם בין צוות 3 לבין חברת גם-ים ניהול חוף פלמחים בע"מ (להלן: "גם-ים"), שמנהליה הם הנאשמים 5-4, שלפיו שכרה צוות 3 את שירותיה של גם-ים כקבלן משנה מטעמה להפעלת המזנונים (נ/2). 10. בנסיבות אלה אני סבורה כי המאשימה הציבה תשתית ראייתית - ולו ראשונית - בדבר מעורבותם של הנאשמים בבניית הגדר ועמודי התאורה וכי ההכרעה בשאלה מי מבין הנאשמים היה אחראי לבניית הגדר ועמודי התאורה כרוכה בבירור שאלות עובדתיות ומשפטיות שהתמונה המלאה לגביהן תתבהר רק לאחר הבאת כל הראיות במשפט, ובפרט לאחר שמיעת עדויות הנאשמים. 11. אדגים את מורכבות היחסים בין צוות 3 לבין גם-ים בהקשר של כתב אישום זה באמצעות שתי דוגמאות העולות מן הראיות שהובאו עד כה בתיק (וכאמור אלו הן דוגמאות בלבד): א. סעיף 16 להסכם הזיכיון (ת/7) קובע כי "המפעיל (צוות 3 - א.ל.ע.) מתחייב לא למסור ו/או להעביר את זכויותיו על פי הסכם זה, כולן או חלקן, לכל אדם אחר, וכן לא להרשות לאחר להשתמש במזנונים או בחלק מהם. כמו כן, המפעיל מתחייב לא לשתף אחר בהחזקת המזנונים, או בשימוש בהם או בהנאה מהם, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, מבלי לקבל את הסכמת המועצה לכך מראש ובכתב". בהתאם לכך, סעיף 5 להסכם בין צוות 3 לבין גם-ים (נ/2) מדגיש במפורש כי "הצדדים מצהירים ומבהירים בזאת כי אין בהסכם זה משום המחאת ו/או העברת זכויותיה של צוות 3 לפי הסכם ההפעלה (הסכם הזיכיון ת/7 - א.ל.ע.)". בנסיבות אלה, אף אם יוכח, למשל, כי גם-ים הייתה זו שבנתה בפועל את הגדר ועמודי התאורה, וככל שיתברר כי מדובר בבנייה ללא היתר, הרי שאין זה ברור כלל ועיקר כי בכך תוסר אחריותו של הקבלן הראשי לפעילותו הפלילית של קבלן המשנה שלו. השוו, למשל, לתקנה 6(ב) לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988. ב. אף האופן שבו בא-כוח הנאשמים עצמו הציג את מהות היחסים בין הנאשמים מעורר ספקות בעניין זה. כך, במכתב ששלח הלה למאשימה ביום 29.7.04 נכתב מטעם שתי החברות במשותף כי: מרשותנו, צוות 3 בע"מ וגם ים ניהול חוף פלמחים בע"מ (להלן: "צוות 3; גם ים") מלאו ידי לפנות אליך בעניין שבנדון כדלקמן: ... צוות 3 זכתה בשעתו במכרז שפורסם ע"י המועצה לשם הפעלת המזנונים... לאחר חתימת ההסכם, ובהסכמת המועצה, הופקדה הפעלת המזנונים בידה של גם ים, שהיא זו הפועלת בשטח, משקיעה הכספים (לרבות התשלומים למועצה, כאשר צוות 3 משמשת כמעין "מתווך") ומפעילה את המזנונים. ויודגש, צוות 3 או בעליה אינם מבצעים כל פעילות שהיא במזנונים ואין קשר בעלות או אחרים בין שתי החברות, למעט קשרים עסקיים ולמעט פעולות של נציגי צוות 3 במטרה לסייע לגם ים בכל הנוגע להתנהלות מול הרשויות השונות. ... נוכח הרצון המשותף של המועצה ושל מרשותנו... לשם הנעמת הבילוי במקום... הוחל בפעילות הרחבת גדר תיל שהייתה במקום.... הוקמו מספר עמודי תאורה... ... במקביל נוכח עמדת הוועדה בנושא... החלו מרשותנו בפעולות לשם הגשת בקשה לקבלת היתר בניה לגדר ולעמודים. במאמר מוסגר יצוין כי ציטוט זה נלקח מתגובת המאשימה לבקשה זו, שבה צוין כי מכתב זה הוצג בבית-המשפט כמוצג ת/11. ברם, בתיק בית-המשפט מצוי מוצג ת/11 אחר, שאף הוא מכתב ברוח דומה שנשלח על-ידי צוות 3 ליו"ר המאשימה. 12. מכלל האמור לעיל אני סבורה אפוא כי יש לדחות את הבקשה למחיקת נאשמים. הבקשה בטענת אין להשיב לאשמה באישום השני 13. אשר לבקשה בטענת אין להשיב לאשמה, אשר עניינה כאמור האישום בדבר עצם השימוש החורג ללא היתר במקרקעין (להבדיל מן הבנייה ללא היתר במקרקעין), הרי שזו נומקה על-ידי בא-כוח הנאשמים כדלקמן: א. ייעוד המקרקעין נקבע בתוכנית מתאר מפורטת ב.ר. 236 (ת/13, להלן: "התוכנית"). על-פי סעיף 10 לתוכנית, ייעוד המקרקעין הינו גן לאומי להכרזה, כאשר בגב חוף הרחצה (השטח הרלוונטי לעניינינו - א.ל.ע.) הוגדרו השימושים המותרים כ"טיול וסיור, ספורט, משחקים, שרותי חוף, שרותי חרום, בידור, אחסון והשכרת ציוד לפעולות נופש ומסעדות". ב. הואיל ופעילות של גן אירועים במקרקעין עולה לטענת בא-כוח הנאשמים בקנה אחד עם השימושים המותרים במקרקעין על-פי התוכנית, ובפרט השימושים של "בידור" ו"מסעדות", הרי שאין בפעילות זו משום שימוש חורג במקרקעין וממילא גם לא נדרש לה היתר שימוש כלשהו. ובלשונו של בא-כוח הנאשמים: "איש אינו צריך לפנות לוועדה המקומית לשם קבלת היתר לזריעת אספסת במקרקעין המיועדים לחקלאות [ו]איש אינו זקוק לאישור הוועדה לרחוץ בחוף ים במקרקעין שייעודם חוף ציבורי..." (סעיף 27 לבקשה). ג. מכאן, שאף אם נקבל את כל ראיות המאשימה כפשוטן, הרי שזו לא השכילה להביא ראיות להוכחת אשמתם של הנאשמים באישום זה ועל כן לא חלה עליהם החובה להשיב לאשמה. 14. יש לדחות אף טענה זו, אשר - בלבוש כזה או אחר - נדחתה כבר פעמים רבות על-ידי בתי-המשפט. לא מכבר עמד על כך, למשל, כבוד השופט ס' ג'ובראן ברע"פ 727,924/08 גוטליב ואח' נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 30.3.08, ): לטענת באי-כוח המבקשים... סוגיה משפטית חשובה במעלה, המתעוררת במקרה דנן, הינה השאלה האם קיימת עבירה פלילית עצמאית שעניינה שימוש במבנים שנבנו ללא היתר, שכן מחד לא קיימת הלכה מחייבת של בית-משפט זה בסוגיה זו ומאידך, כתבי אישום בגין עבירה נטענת זו, מוגשים לבתי המשפט לעניינים מקומיים בכל רחבי הארץ וקיימת פסיקה סותרת בשאלה האם שימוש במבנה שנבנה ללא היתר, כאשר השימוש עולה בקנה אחד עם התכנית החלה במקום, הינו בבחינת עבירה. לטענתם, מסעיפי חוק התכנון והבניה עולה, כי על-מנת ששימוש יחשב כעבירה, עליו להיות שימוש חורג. ואולם, כאשר שימוש במבנה שנבנה ללא היתר אינו נכנס להגדרת המונח שימוש חורג, שכן הוא לא נאסר על-פי תכנית או היתר, המסקנה המתחייבת מכך היא, שלא קיימת עבירה של שימוש במבנה שנבנה ללא היתר. .... דין בקשות רשות הערעור להידחות. בפרשת אדיב אסמאעיל [רע"פ 10782/07 אדיב אסמאעיל עיאס נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 1.2.08, )] קבע בית-משפט זה באופן מפורש, כי אף אם השימוש למגורים הולם את ייעוד המקרקעין על-פי תכנית הבינוי, שימוש שנעשה במבנה שנבנה ללא היתר, הוא בגדר מעשה עבירה. וכך נקבע: "כאמור, לפרשנות המוצעת על ידי המבקש התייחס בית משפט זה בעבר, והיא נדחתה. נקבע, כי "אף אם השימוש מותר על-פי תוכנית בניין עיר, אין בכך די ועליו להתאים גם להיתר הבניה של הבית הנידון" (בג"צ 609/75 ישראלי נ' ראש עירית תל-אביב-יפו, פ"ד ל(2) 304, 308 (1976); וכן ראו ע"פ 95/57 מארש נ' היועץ המשפטי, פ"ד יא(3) 1314, 1316 (1957); ר"ע 170/83 אורנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 276, 279 (1983)). לפיכך, מקום שלא ניתן כלל היתר לבניין, כל שימוש בו, ואפילו הוא תואם את יעוד הקרקע, הנו שימוש חורג. הפרשנות לה טוען המבקש חותרת תחת תכליתו של היתר הבניה, והופכת הן את הבניה והן את השימוש לכשרים אף בלא היתר, ובלבד שהם עולים בקנה אחד עם התוכנית החלה על המקרקעין. עם כך אין להשלים." [ההדגשה הוספה - ס.ג'.] דברים אלה עולים בקנה אחד עם תכלית דיני התכנון והבניה וברי, אפוא, כי הן הבנייה והן השימוש הנעשים במסגרת תכנית, חייבים להיעשות כדין, הן מבחינת המבנה והן מבחינת השימוש שנעשה במבנה. בית-משפט זה כבר קבע, כי המגמה הכללית שבחוק התכנון והבניה רואה בבנייה ובשימוש כעניינים האוחזים זה בזה, שאין מקום לנתק ביניהם וכי כל בנייה הינה לתכלית מסוימת. לא ניתן לנתק בין אופי הבנייה לבין השימוש. שניהם מהווים חלק מהתכנית והשניים נבחנים בעת קבלת ההיתר. ... משמע, השימוש במבנה ייחשב כמותר אך ורק כאשר הוא יתבצע בתוך המסגרת החוקית. אם נעשה שימוש במבנה, על המבנה להיות חוקי ועל השימוש הנעשה בו להיות תואם את השימוש המותר שנקבע לאותו מבנה בהיתר הבנייה. שימוש המתבצע במבנה שאינו חוקי, אשר לא נקבע לו ייעוד בהיתר, מהווה עבירה פלילית. ...פרשנותם המוצעת של המבקשים מביאה למצב אבסורדי, לפיו אדם הפועל על-פי החוק, פנה וקיבל היתר בניה, יהיה מוגבל לשימוש מסוים אשר הותר בהיתר הבנייה ואם יחרוג מהשימוש, יהיה צפוי לעמוד בשל כך לדין. לעומתו, אדם המשתמש במבנה שנבנה ללא היתר כלל, יהא רשאי לעשות במבנה כל שימוש מותר אפשרי לפי התכנית החלה, ככל העולה על רוחו, ללא כל חשש מהעמדה לדין. בפרשנותם זו, למעשה נותנים המבקשים מעין חסינות מהעמדה לדין לכל שימוש במבנה בלתי חוקי. ברי, אפוא, כי מצב זה מביא לתוצאה מעוותת, הנוגדת לחלוטין את תכליתו של חוק התכנון והבניה. אכן, אין כל דמיון בין הדוגמאות "הטהורות" הנ"ל שהובאו על-ידי בא-כוח הנאשמים (זריעת אספסת ורחצה בחוף ים), שבהם נעשה שימוש גרידא במקרקעין ולא במתקנים שונים שהוקמו עליו, לבין המקרה שבפנינו, שבו הנאשמים אינם חולקים למעשה על העובדה כי עשו שימוש כגן אירועים במבנים שנבנו לכאורה ללא היתר (הגדר ועמודי התאורה). כך, למשל, ייתכן שלא קיים צורך בהיתר לשימוש חורג לזריעת אספסת בקרקע שניתן בה כבר היתר לשימוש חקלאי. ברם, אילו היה חקלאי מגדר שטח שלא ניתן בו היתר לשימוש חקלאי וזורע בו אספסת, ואפילו שטח זה מיועד בתוכנית להיות שטח חקלאי, ודאי שהיה מדובר בשימוש חורג. כך גם גידורו ללא היתר של חוף ים או הצבת סוכת מציל, ואפילו אם הדבר נעשה לשם רחצה כקבוע בתוכנית, מהווה שימוש חורג במקרקעין. 16. בנסיבות אלה, ובוודאי בשלב זה של המשפט ובמסגרת טענת אין להשיב לאשמה, אין כל מקום לקבל את הבקשה. מעבר לדרוש יצוין עוד כי ספק רב בעיניי אם נכונה פרשנותו של בא-כוח הנאשמים לפיה שימוש במקרקעין כגן אירועים עולה בקנה אחד עם השימושים המותרים במקרקעין על-פי התוכנית, ובפרט השימושים של "בידור" ו"מסעדות". שכן, השימושים המותרים לפי התוכנית - ובוודאי לאור האופי המיוחד של מקרקעין אלו כחוף ים וכגן לאומי - הינם שימושים שונים שנועדו לנוחות הציבור הרחב המבקר במקום ואין הכוונה לשימוש המיועד לציבור מוגדר ומוגבל במתחם מגודר ומובדל מן הציבור הרחב. ברם, נכון יהיה להכריע בטענה זו לאחר הבאת כל הראיות במשפט ושמיעת סיכומי הצדדים ואף בכך יש כדי לדחות את הבקשה בשלב זה של המשפט. סיכום 17. מכלל האמור לעיל הבקשה, על כל חלקיה, נדחית. בניה לא חוקיתאיסור שימושמבנה