קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אמצעים פסולים בחקירת הנאשם: עניינה של החלטה זו, טענת ההגנה כי הודאתו של הנאשם בשבעה אישומים מתוך תשעה (האישום העשירי נמחק) ניתנה על ידו כתוצאה מנקיטת אמצעים פסולים ע"י החוקרים שהביאו את הנאשם שהיה על סף גיל הקטנות, לידי הודאה במעשים שלא ביצע. כתב האישום מייחס לנאשם עבירות רכוש רובן התפרצויות לבתי עסק ודירות. הנאשם מודה באישומים 4 ו-7 ולגבי היתר התנהל משפט זוטא. מספר הערות על התנהלות ההגנה ממועד ההקראה ועד מתן ההחלטה במשפט הזוטא: כתב האישום הוגש במאי 2007 בסמוך למעצרו של הנאשם. ישיבת ההקראה הראשונה נקבעה ליום 11.6.07. כשבועיים לאחר מכן, הנאשם התייצב והודיע כי מייצגת אותו עו"ד ינאי אשר לא הגיעה לאותו דיון. הנאשם הודיע באותה ישיבה כי הוא נמצא בקהילה טיפולית לגמילה מסמים. בישיבה מיום 6.11.07 אליה התייצבו הסנגורית והנאשם, ביקשה ההגנה דחייה כדי להציג מסמך מהקהילה וכן הצהירה כי אין בכוונתה לנהל הוכחות בתיק - ראה עמ' 3 לפרוטוקול. בשתי הישיבות הבאות הסנגורית לא התייצבה ואף לא ביקשה דחייה ולבקשת הנאשם מונה לו סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית. לישיבה הנדחית הגיעו הן עו"ד בו נון מטעם הסנ"צ והן עו"ד ינאי אשר חזרה לייצג את הנאשם. גם באותה ישיבה התבקשה דחייה ע"י ההגנה והפעם לקבלת תשובות מהתביעה. ביום 17.2.08, תשעה חודשים אחרי הגשת כתב האישום, הודיעה ההגנה כי הנאשם כופר ובדעתה לטעון טענות מקדמיות. בישיבה מיום 9.3.08 הועלו טענות ההגנה כנגד ההודאה וביוני נשמעו העדויות במשפט זוטא וסיכומי הצדדים. בטרם מתן ההחלטה, הוברר לתביעה כי החקירה מיום 10.4.07 במהלכה ניתנה ההודאה נשוא המחלוקת, צולמה בוידיאו. התביעה ביקשה להגיש כראיה את הקלטת, אך ההגנה התנגדה מן הטעם הפורמאלי שאין להגיש ראיות לאחר סיום הדיון. התנגדות ההגנה נדחתה שכן סברתי כי מדובר בראיה מהותית, ועל מנת שלא לקפח זכויותיו של הנאשם, נעתרתי לבקשת ההגנה לזמן לעדות נוספת את החוקר שחר אהרון. הסנגורית לא התייצבה לדיונים שנקבעו להשלמת הטיעונים במשפט זוטא בשל תאונת דרכים שעברה ולבסוף ביקשה ליתן החלטה ע"פ החומר הקיים. טענות ההגנה באשר האמצעים הפסולים שננקטו נגד הנאשם: הנאשם נחקר במשטרה זמן קצר אחרי מות אביו בהיותו בטראומה ובמצב נפשי קשה. לטענת הסנגורית: "הם הביאו את אמו והודיעו לה שהם מתכוונים לעצור אותה למרות מצבה הנפשי והפיזי. הם השתמשו בכל האמצעים הבלתי ראויים...אין שום דבר שקושר את הנאשם למעט הודאתו." (עמ' 11 ש' 16 ואילך). בישיבה הנדחית נטען: "במהלך המעצר שלו הגיעו לשולחן החוקרים כל התיקים הבלתי מפוענחים שנותרו באזור שבו מצוי הנאשם. הנאשם...הסתובב עם נוער שוליים...ועל כן היו לו פרטים כאלה ואחרים על שדירות שנפרצו." (עמ' 13) ובהמשך נטען כי הנאשם הכחיש תחילה אולם החוקרים ניצלו את העובדה שאמו של הנאשם התעלפה מול השופט והובהלה באמבולנס, וכאשר חזר לחדר החקירות, אמרו לו שהיא גוססת והדרך היחידה שלו לראותה היא להודות בעבירות, אותן לדבריו לא ביצע. לגבי ההובלה שנעשתה עימו לאחר ההודאה, הוא טוען שהשוטרים הדריכו אותו וכשעשו זאת, הסיטו ממנו את המצלמה. אמנם אין ביטוי בפרוטוקול מיום 8.4 להתמוטטות האם, משום שהתמוטטה לאחר סיום הדיון, אך מההודאה שבמחלוקת ומהדיון השני בהארכת מעצרו-ת/2, עולה כי הנאשם הביע דאגה לאמו, דבר המחזק את טענתו. בפרוטוקול אליו מפנה באת כוח הנאשם נאמרו מפי הנאשם הדברים הבאים: "אני מכיר בטעויות שלי. אני יודע מה עשיתי. רוב התיקים שלי, אף פעם לא הודיתי בתיקים, אבל הפעם החלטתי להודות כדי לסיים...את הבלאגן שלי. רוצה להגיע לקהילה טיפולית. אמי נכנסה לפה לפני יומיים וזה שבר אותי לגמרי." לאמור בהודאה אתייחס בהמשך. - ולבסוף נטען כי גם פעולת ההובלה והצבעה בשעה 2:00 בבוקר פסולה כיון ששללה מהנאשם את רצונו החופשי. השתלשלות החקירה - מעצר וגביית ההודאות: ביום 8.4.07 בשעה 6:17, לאחר מעצרו של הנאשם בשעות של לפנות בוקר בחשד שבאותו לילה ביצע ניסיון להתפרצות בבני ברק, נחקר ע"י שחר אהרון ( להלן שחר) והכחיש את החשד. באותו יום הובא לביהמ"ש לדיון בהארכת מעצרו אשר הוארך עד ליום 10.4.07- ת/1. ביום 9.4.07 נגבתה מהנאשם הודעה נוספת על ידי חוקר אחר בה הודה במיוחס לו. ב- 10.4.07 הובא הנאשם פעם נוספת להארכת מעצר וביהמ"ש החליט להאריכו עד 12.4.07, ראה ת/2. ביום 10.4 בשעה 18:21, מסר את הודאתו נשוא המחלוקת, בה הודה במספר רב של מקרי התפרצות ועבירות נלוות. בשעה 22:50 יצא עם החוקר שחר להובלה והצבעה והצביע על המקומות בהם ביצע את העבירות עליהן התוודה בהודאתו. כפי שציינתי לעיל, לפני מתן ההחלטה במשפט זוטא, הגישה התביעה קלטת וידיאו המתעדת את החקירה נשוא המחלוקת מיום 10.4, וכן הוגשו באמצעות שחר דו"ח הובלה והצבעה- ת/3 וקלטת הוידיאו המתעדת אותו. תמצית העדויות: עד תביעה רס"ר שחר אהרון : גבה מהנאשם שתי הודעות ביום 8.4.07 וביום 10.4.07. כמו כן, יצא עמו להובלה והצבעה בסיום רישום ההודעה השנייה. לטענתו, כל פעולות החקירה נעשו היו בהסכמת הנאשם ומרצונו הטוב והחופשי. נסיבות מסירת ההודאה: הנאשם לא הודה בתחילה, אולם לאחר שהוארך מעצרו, סוהר מבית המעצר באבו כביר טלפן לתחנה והודיע כי הנאשם "רוצה להודות 'לספר את האמת' ולהביע חרטה" (עמ' 15,ש' 11-12), ולכן חקרו אותו ביום 9.4.07. לדברי שחר, הוא לא ידע כי אמו של הנאשם התעלפה בביהמ"ש שכן לא נכח בדיון. לפי השעה הרשומה בהודעה הוא מסיק, שעבד באותו יום במשמרת לילה ובבוקר הלך לביתו. לגבי טענת הנאשם על נוכחותו בביהמ"ש אמר: "או שהוא לא אומר את האמת או שהוא טועה בבן אדם" (עמ' 16, ש' 8). העד הכחיש מכל וכל כי אמר לנאשם לאחר הארכת מעצרו כי אמו גוססת וכי ישחררו מהמעצר באם יודה באירועי התפרצות. כמו כן, שלל מתן הוראה לחוקר אחר לחקור את הנאשם לאור הדברים שהוא עצמו אמר לנאשם על אודות אמו, ולאחר שהנאשם הודה בפני החוקר השני, חקר אותו בשנית על מנת שתהיה לו האפשרות לטעון כי חקר אותו לאחר שהנאשם כבר הודה. לדבריו, הנאשם הודה בחקירתו " והיה מוכן, להובלה והצבעה והוא דיבר איתי על כתובות ואמר שהוא מוכן להצביע עליהן. במהלך החקירה נוצרה בינינו אינטראקציה הוא היה מוכן להצביע בפניי על כל המקומות. בסוף החקירה המשכנו איתו ביציאה למקומות." ( עמ' 16-17). לדבריו יצא עם הנאשם להובלה והצבעה בלילה כי "לפעמים זה חשוב לעשות דברים כאלה במהלך חקירה. הוא אם רוצה להצביע, צריך לעשות זאת מייד ולא לדחות." (עמ' 19, ש' 14-15). העד אישר כי במהלך ההובלה והצבעה הוביל הנאשם את החוקרים לבניין מגוריו שם "אמו הייתה למעלה וצעקה משהו" (עמ' 17, ש' 22), אך שלל כי סבר שהנאשם ביים את ההובלה לבניין מגוריו (עמ' 17). כ 3.5 שעות לפני שיצאו להובלה והצבעה התקשר העד לבקשת הנאשם לאחותו כדי לשאול לשלום אמו, לבקש סיגריות ועל מנת שתיצור קשר עם עו"ד ולכן לא פנה לסנגוריה הציבורית לפני שיצא להובלה והצבעה עם הנאשם. החקירה התנהלה במשרדו. בהמשך טען כי לא ידע שחוקר אחר נשלח לחקור את הנאשם באבו כביר ביום 9.4.07. העד לא היה החוקר המוביל בתיק, והיא נוהלה על ידי החוקר סרגיי. העד לא זכר כי במהלך ההובלה והצבעה הנאשם אמר לו כי הוא מדריך אותו. כמו כן, שלל כי אמר לנאשם "אכלת אותה אין דרך חזרה" וזאת בעת שהנאשם ראה את אמו והבין שדברי העד על מצבה- מופרכים. גרסת הנאשם ביום המעצר היה כבן 18. לדבריו, לאחר שנעצר נלקח לחדר החקירות שם שאל אותו החוקר שחר באם ביצע את העבירה והוא הכחיש. בהמשך הובא להארכת מעצר, ולאחר שהשופטת האריכה מעצרו, אמו התמוטטה ונפלה והחלו צעקות באולם. הנאשם התמוטט בתא המעצר ונלקח לבית המעצר באבו כביר ומשם לחקירה נוספת שם פגש את החוקר שחר אהרון שאמר לו "שאמא שלי במצב קשה, שהיא גוססת והיא בבית חולים והדרך היחידה לראות אותה זה להשתחרר במקום." (עמ' 20, ש' 14-16). לאחר מכן, שב לאבו כביר "והרגשתי שאני מתפוצץ, לא ידעתי מה לעשות, התחלתי לבכות כמו ילד" (עמ' 20, ש' 16-17). למחרת בבוקר הגיע חוקר ואמר לו "שלחו אותי אליך בוא תתן את העניין ומחר בבוקר אתה הולך הביתה. אמרתי לו שאין שום בעיה." הנאשם הודה אך על ההודעות רשם ט.ל.ח - טעות לעולם חוזרת, וכלשונו: "הכוונה שאני לא חותם את זה באמת, שאני מודה על דברים שלא עשיתי" (עמ' 20, ש' 20-21). הוא לא שוחרר מהמעצר למרות הבטחות החוקרים והוחזר לאבו כביר. למחרת בבוקר הובא שנית להארכת מעצר, "התחננתי לשופט להשתחרר, לא ראיתי את אמא שלי באולם. שאלתי את עו"ד שלי, היא אמרה לי שהיא לא זמינה בטלפון."(עמ' 20, ש' 22-24). בהמשך טען :"לקחו אותי לחקירות אצל שחר אהרון. לא יכולתי לעמוד בזה, כי חודש לפני כן איבדתי אבא. לא ידעתי מה לעשות."(עמ' 21, ש' 1-2). בהתייחסו להודאה נשוא המחלוקת אמר " מסרתי לו עוד דירה ועוד דירה כדי שישחרר אותי כי לפני החקירה הוא ישב איתי בצד ואמר לי תן לי 18 דירות ואני אשחרר אותך הביתה. בהתחלה הם ביקשו שאלשין על חברים, אמרתי שאני לא יודע. נתתי לו אפילו דירות שלא פרצתי אליהם, ששמעתי מחברים בשכונה. אם הוא אומר שהתקשרו למתלוננים , זה לא אומר שאני עשיתי את זה בהכרח. דברים שעשיתי- אמרתי." (עמ' 21, ש' 3-7). הנאשם נלקח להובלה והצבעה בלילה, כאשר לפני כן מנעו ממנו להיפגש עם עו"ד. במהלך ההובלה ראה את אמו בריאה ושלמה והבין כי הוליכו אותו שולל. "הייתי ילד שובב אז הפילו עלי את אבא ולא רציתי שיפילו עלי גם שהרגתי את אמא." בסוף ההובלה אמר לו החוקר "אכלת אותה, את שלנו קיבלנו" (עמ' 21,ש' 14-15). בחקירתו הנגדית אמר: אישר כי לא אמר לשופטת בדיון השני בהארכת מעצרו כי הודה בעבירות שביצע רק כדי לפגוש את אמו, אלא שרצונו להשתחרר כדי ללכת לקהילה טיפולית. הוא נהג כך כי חשב שרק סיבה זו יכולה להביא לשחרורו וחשש להלין במעמד זה על החוקר. הנאשם הכחיש שפנה לסוהר כלשהו ומסר לו כי ברצונו לשנות את גרסתו, וכפועל יוצא נשלח אליו חוקר לבית המעצר. הנאשם טען כי החוקר שחר שוחח עמו פעמיים על אמו ופגש אותו בתחנה. ברם, כאשר עומת עם העובדה כי החוקר לא היה בתחנה לאחר הארכת מעצרו ביום 8.4. ועד למחרת ב 9:00 בבוקר, השיב כי אינו זוכר היכן פגש אותו. כמו כן, הוסיף כי גם החוקר ירון שחורי הבטיח לו להשתחרר לאחר שיודה. הנאשם לא שאל לשלום אמו בעת שנפגש עם הסנגורית שלו בבימ"ש והעדיף להודות בתיק בפני שחר "כי שחר הבטיח לי שאם אתן לו 18 דירות אני אלך הביתה. אפשר לראות בחקירה עוד דירה". (עמ' 23, ש' 18-19). הנאשם הכחיש כי צחק בזמן החקירה. בחקירתו החוזרת השיב לסנגורית כי לא אמר לשופטת כי הודה לשווא הואיל והשופטת לא הייתה משחררת אותו מהמעצר. הפן המשפטי משמעות המושג הודיה חופשית ומרצון: הודיה הנמסרת בנסיבות שבהן נשמרת למוסרה יכולת הבחירה אם להודות ואם לאו וכן אפשרות להיוועץ בעו"ד בטרם מסירת ההודייה. יכולת הבחירה נשמרת כאשר ההודיה נמסרה ללא נקיטת אמצעים פסולים מצידו של מקבלה, אולם אין בקיום אמצעים פסולים כדי לפסול את ההודיה באופן אוטומטי. המבחנים שנקבעו בע"פ 115/82 מועדי נ' מדינת ישראל, לח (1) 197 (להלן: "פס"ד מועדי"): כאשר מדובר באמצעי פסול שדרגתו אינה קיצונית- ההודיה אינה נפסלת באופן אוטומטי בשל הנקיטה באמצעי הפסול, אלא בית המשפט יבדוק האם היה באמצעי הפסול, כדי לשלול את "חופשיות הרצון" של מי שמסר את ההודיה. כאשר מדובר באמצעי פסול באופן קיצוני -דעת השופטים נחלקו בעניין: על פי גישת השופט כהן (דעת הרוב) - גם במקרה זה יש לבדוק את השפעת האמצעי הפסול על חופשיות רצונו של מוסר ההודיה. על פי גישת השופט גולדברג- כאשר הופעל אמצעי פסול באופן קיצוני, יש לפסול את ההודיה בכל מקרה. מהם אמצעים פסולים? אמצעים פסולים הינם אמצעים השוללים מאדם את יכולתו לעשות שימוש בשתי זכויות היסוד הבאות: זכות השתיקה. זכות ההיוועצות בעורך דין. קטגוריות האמצעים הפסולים: אלימות ואיום באלימות. שיטת תחקור בלתי הוגנת. יצירת לחץ נפשי בלתי הוגן. תחבולה בלתי הוגנת. פיתוי והשאה. התביעה היא זו אשר נושאת בנטל הוכחת עמידתה של ההודיה בתנאי הקבילות (סעיף 12 לפקודת הראיות). על התביעה להוכיח כי ההודיה עומדת במבחני הקבילות במידה של למעלה מספק סביר. קרי, על התביעה להפריך את טענותיו של הנאשם בדבר האמצעים הפסולים שננקטו כלפיו עובר למסירת ההודיה. עוד אציין כי בפס"ד מעודי נקבע שבית המשפט רשאי לעיין בהודיה לשם החלטה בהתנגדות לקבילותה. הכלל האמור כוחו יפה "להודעה כתובה, מוקלטת ומוסרטת" כאחד. מקום שהתביעה תבקש מבית משפט שיעיין באמרה, ישמע הקלטה או יצפה בסרט, עליה לפרט בקשתה ולנמקה; חובה שאינה קיימת כשבקשת העיון באה מצידו של הנאשם (ע"פ 296/85 חמידאת נ' מ"י, פד מא (4) 573, ראה גם י' קדמי, על הראיות , חלק ראשון עמ' 109). דיון וממצאים: לאחר ששמעתי את העדים, עיינתי בהודעות הנאשם וצפיתי בקלטת המתעדת את החקירה ובקלטת ההובלה וההצבעה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את גרסת הנאשם כי ההודיה נמסרה שלא מרצון חופשי ולאחר שננקט נגדו אמצעי פסול ע"י החוקר שחר, וזאת על סמך הנימוקים הבאים: מצפייה בדיסק המתעד את החקירה נשוא המחלוקת, התרשמתי כי החקירה התנהלה בנינוחות ללא יצירת לחץ, כאשר בין החוקר לנאשם התקיימה אינטראקציה חיובית ושיתוף פעולה. הנאשם הוזהר באופן רשמי לרבות זכותו שלא לומר דבר- זכות השתיקה. זוהי חקירתו השלישית, לאחר הארכת מעצר שנייה בה היה מיוצג על ידי הסנגוריה הציבורית. מההודעה עולה כי הנאשם היה מודע לזכותו להיוועצות עם עו"ד ולאחר שהודה במספר תיקים ביקש מהחוקר ליצור קשר עם אחותו, בין היתר, שתסדיר ייצוגו כשהנאשם מתכוון, ככל הנראה, לייצוג שלא מטעם הסנ"צ, אך לא התנה בכך את המשך חקירתו. זאת ועוד, להודאת הנאשם בפני שחר, קדמה, באותו יום, הודאת מפורשת בפני ביהמ"ש ביוזמתו שלו ובנוכחות באת כוחו באותה עת. ג. כמו כן, אין כל אמירה בקלטת מצד החוקר או הנאשם, המצביעה או מרמזת על כך ששחר אמר לו דבר שקר כי אמו גוססת והבטיח לשחררו מהמעצר באם יודה בהתפרצויות. הנאשם בתחילת החקירה ובמהלכה מרבה לשאול על הליך שחרורו מהמעצר, להעריך את הסיכוי למעצרו עד תום ההליכים, לברר את העונש הצפוי לו, כדאיות צירוף תיקים ומשמעות שהייה בקהילה טיפולית. החוקר אינו מבטיח לנאשם דבר ומסביר לו בסבלנות כי הכול תלוי בהחלטת השופט. בשלב מסוים בחקירה אומר החוקר לנאשם: "אסור לי להבטיח להשתחרר...אני לא משלה אותך, שלא תגיד אחר כך שחר אמר אני אשתחרר אם אני אודה ב- 80 תיק, אני לא צריך 80 תיק שתודה ואח"כ אני אצא מניאק" (אציין, כי לדברים הנ"ל הנאמרים על ידי החוקר אין ביטוי בהודעה מיום 10.4.07, אלא עולים מצפייה בדיסק). החוקר מסביר לו כי שחרורו מהמעצר תלוי בנסיבות אישיות, אופיו ועברו הפלילי כאשר הוא מדגיש בפניו כי בית המשפט אינו חותמת גומי. הדבר היחיד שהחוקר מבטיח לנאשם, הוא שאם בית המשפט יאריך את מעצרו, הוא ישהה במעצר בתחנת המשטרה. ד. ולעניין מצבה של האם: בתחילת החקירה, לאחר שהנאשם מברר את סיכויי שחרורו מהמעצר, הוא אומר לחוקר כי לא כדאי לו להודות בתיקים חדשים אם לא ישוחרר, והחוקר משיב לו כי הוא עושה זאת בשביל עצמו ולא בשביל המשטרה, והנאשם עונה בתגובה כי הוא עושה זאת בשביל עצמו וכדי לראות את אמו. החוקר אומר לו כי הוא מבין מדבריו שאמו מאושפזת, והנאשם אומר שאינו יודע, אך עצורים סיפרו לו שפונתה מביהמ"ש על ידי חובשים, ושחר מבטיח לו כי בסוף חקירתו הוא יתקשר לברר באם אמו מאושפזת וישתדל לעזור לו. זאת ועוד, באמצע החקירה, לאחר שהנאשם הודה במספר רב של תיקים, החוקר התקשר לבקשתו לאחותו לשאול לשלום אמו, לבקש סיגריות וליצור קשר עם עו"ד. האחות מעדכנת את הנאשם כי אמם אינה מאושפזת אלא נמצאת בביתה כשהיא חשה ברע. החוקר מעדכן אותה כי הנאשם הודה ב-20 תיקים. גם לאחר שהנאשם ידע כי אמו נמצאת בבית, המשיך לספר על אירועים נוספים. לא זו אף זו, בשום שלב של החקירה הנאשם לא הזכיר לחוקר כי הוא הבטיח לשחררו על מנת לפגוש את אמו הגוססת. ה. ובאשר לטענה כי החוקר "הלביש" על הנאשם את התיקים הבלתי מפוענחים; החוקר מבקש מהנאשם לספר בעצמו על ההתפרצויות שעשה מבלי שהחוקר מוסר לו פרטים לגביהן. הוא מדגיש בפניו כי אם רצונו להביע חרטה על מעשיו ולזכות בהתחשבות בעונש, עדיף שיספר מיוזמתו על אירועי ההתפרצות בהם השתתף. בניגוד לטענת הנאשם כי חתם על הודעתו ט.ל.ח כמחאה על הודייה במעשים שלא עשה, מהצפייה בדיסק עולה כי התוספת לחתימה לא היתה בתום לב אלא לצורך התחכמות והגנה במידה וירצה לטעון כנגד הודאתו, וכלשונו : "לא איכפת לך שאני רושם את זה? אתה יודע מה זה? ט.ל.ח - עורכי דין אוהבים להשתמש בזה.. זה תופס בבית משפט .. מקסימום ארצה להגיד משהו אני יכול ט.ל.ח.. אל תיקח את זה אישי.. זה רק מגן על עצמי במקרה שיכניסו אותי לבית סוהר..." (אציין כי לדברים אלה הנשמעים בקלטת אין ביטוי בהודעה מיום 10.4.07). מקריאת פרוטוקול דיון המעצר ביום 8.4.07 עולה כי אמו נכחה באולם, אך לא מצוין כי היא התמוטטה או חשה ברע. כמו כן, לא למותר לציין כי הסנגורית טענה תחילה כי האמצעי הפסול היה בהבאת האם למשטרה ואיום למעצרה, טענה שמקורה מן הסתם בנאשם ולא אחר והיא סותרת לחלוטין את הטענה החלופית. ברם, גם אם אקבל דברי ההגנה כי האם התמוטטה במהלך דיון המעצר, אין בכך, נוכח הראיות הסותרות, כדי לתמוך בגרסת הנאשם כי החוקרים ניצלו עובדה זו, העצימו אותה ושיקרו לנאשם כי אמו גוססת. מקובלת עלי עדותו של החוקר שחר המגובה בקלטת שראיתי ושמעתי, שלא אמר לנאשם דברי שקר, לא הבטיח לו שישוחרר לאחר שיודה ולא השפיע עליו בכל אמצעי אחר. לעומת עדותו של שחר, גרסת הנאשם מעוררת שאלות מהותיות שלא מצאתי להן תשובה בדבריו, כך למשל: באם אכן נקט החוקר בפיתוי והשאה, מדוע לא ניצל הנאשם את ההזדמנות לספר על כך לשופטת המעצרים או לפחות לסנגורית שלו?! וכן, מדוע לא בירר עם הסנגורית מה אירע לאימו והאם היא בבית חולים במצב קשה, ו/או מדוע לא ביקש לטלפן מבית המעצר למי ממשפחתו? תהיות אלה מעמידות את גרסת הנאשם באור בלתי אמין ובלתי סביר ומעלות חשד כי הטענה התגבשה במוחו בשלב מאוחר כאמצעי להיחלץ מהמשמעות העונשית של הודאתו בעבירות רכוש רבות וחמורות. התביעה הוכיחה לדידי כי ההודיה נתנה חופשית ומרצון. בגרסת הנאשם נתגלעו סתירות בנוגע למועד ומקום בו אמר לו החוקר שחר כי אמו גוססת. תחילה טען כי החוקר אמר לו כי אמו גוססת בתחנת משטרה, אך כשעומת עם העובדה כי החוקר לא היה בתחנה לאחר הארכת מעצרו ביום 8.4.07. ועד למחרת בשעה 9:00 בבוקר השיב " הוא פגש אותי. אני זוכר אותו מול העיניים שלי. אני לא זוכר איפה." (עמ' 23, ש' 11). נתונים אלה מצטרפים לאמור לעיל. זאת ועוד, מעיון בהודאתו מיום 10.4.07 ומצפייה בקלטת ההובלה וההצבעה, עולה כי הנאשם מסר גרסה מפורטת המתייחסת למועד ומקום ביצוע העבירות; חלקו במהלך ביצוען, כגון: עמידה בתצפית או השתתפות כמבצע עיקרי; תיאור הפריטים שגנב והאמצעים והשיטות בהם נקט, בעצמו או יחד עם אחרים לשם ביצוע העבירות. בהובלה והצבעה, הוביל מיוזמתו למקומות שהמשטרה כלל לא ידעה שנפרצו וזיהה שינוים שנערכו במקומות מסוימים אליהם פרץ. כך לדוגמא: הוביל את החוקר לרחוב מטולה 3 בר"ג ואמר " נכנסתי לבנין הזה בנין 3 לא הייתה דלת כזאת נכנסו בפנים לקומה ראשונה או שניה הדלת הייתה פתוחה הרמנו את המזרון והיה שם דולרים משהו כמו 50,000$ שאותם פרטנו ...ויצא לנו מזה 200,000 ₪ (ש' 52-54 לדו"ח, וכן ראה ש' 7-8 לדו"ח); כמו כן סיפר על השתלשלות ביצוע האירועים והאמצעים שבהם נקט על מנת לבצע את העבירות (לדוגמא בעת שניסה לפרוץ עם חבריו לבית ברח' חברון השתמש בקיסמים על מנת לבדוק אם ישנו אדם בבית (ראה ש' 33 לדו"ח) או במקום אחר הרים את הסורגים למעלה באמצעות ג'ק, שמן, (ש' 42 לדו"ח); ולכל אלה הוסיף הסברים מדוע לא פרץ למקומות מסוימים (ראה ש' 37-38 לדו"ח). ואם לא די בכל אלה, מדו"ח ההצבעה וההובלה ומהקלטת, עולה כי הנאשם הוביל את החוקר לאזור מגוריו וביקש להגיד שלום לאמו. החוקר בתגובה אמר לו "לא, אי אפשר להגיד לאמא שלך שלום, אנחנו באמצע הצבעה". בהמשך, עבר הנאשם ליד ביתו והבחין באמו אשר קראה לו מהחלון, והוא צעק לה "מה העניינים אמא." (אציין, כי אין ביטוי לפגישה עם אמו בדו"ח, וניתן ללמוד עליה מהצפייה בדיסק) . מכאן, גם לאחר שפגש את אמו ונוכח כי היא אינה גוססת בבית חולים המשיך הנאשם להוביל את החוקר למספר רב של מקומות בהם ביצע את העבירות. נראה כי מה שהניע את הנאשם להודות הוא ככל הנראה הרצון לנקות את מצפונו ולפתוח דף חדש בחייו. הנאשם הרבה לחזור בהודאתו כי "אין לי עניין להלשין, יש לי עניין להתנקות" (ראה ש' 132, 154 להודעה מיום 10.4.07). ואף מצפייה בדיסק ההובלה והצבעה (אין לכך ביטוי בדו"ח), עולה כי בסיום ההובלה והצבעה הנאשם נשאל על ידי החוקר אם יש עוד מקומות אליהם פרץ? הנאשם ענה : " לא יכול לעזור, מנסה להתנכות מכל מה שעשיתי לא באשמתי, באשמת נעורים." כך גם בדיון ביום 10.4.07 בעניין הארכת מעצרו אמר הנאשם לשופטת כי הוא מכיר בטעויותיו והחליט להודות כדי לסיים את "הבלאגן" שלו וכי הוא חפץ ללכת לקהילה טיפולית. כמו כן, הוסיף ואמר כי נוכחות אמו בדיון הקודם "שבר אותי לגמרי" (עמ' 2, ש' 6). יג. הלכה ידועה כי קיומו של חשש "כי הנאשם פעל מתוך "לחץ פנימי" אשר הביא אותו לידי כך שייטול על עצמו אחריות לביצוע מעשה שלא עשה "אינו מקים" כל מחסום של קבילות... אך בית המשפט יבחן זאת במסגרת המשקל שהוא מעניק להודאה" (ראה קדמי "על הראיות" חלק ראשון (עמ' 22). לאור האמור לעיל אני קובעת כי ההודאה מיום 10.4.07 ניתנה מרצון חופשי והינה קבילה. משפט פליליחקירת נאשםחקירה משטרתית