קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול צו סילוק פולשים: 1. בקשה לפי סע' 5 לחוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), תשמ"א - 1981 (להלן "החוק" או "החוק לסילוק פולשים"). ברקע - מתיחות בין כמה חוגים שבציבור שומרי המסורת בחיפה ביחס לניהולו של בית הכנסת הגדול שבעיר חיפה והשימוש במבנה. בתווך מצויה עירית חיפה, הן כבעלת המקרקעין, והן בכובעה כרשות המקומית המעוניינת כנאמן הציבור שבית הכנסת הגדול בעיר יוכל לשמש כמקום תפילה לציבור כולו, על זרמיו. העירייה היא שהוציאה הצו שלפי החוק לסילוק פולשים כנגד המבקש. האחרון הוא אחד מפרנסי הקהילה הידועה בשם קהילת בעלזא (להלן "הקהילה") , ומי שהיה "הרוח החיה" בקידום עניינה של הקהילה באותו בית כנסת. אקדים ואציין כי מצאתי שדין הצו לביטול. טרם שאתאר עובדות הרקע שהוליכו להוצאת הצו, ראוי לייחד מספר מלים ביחס לחוק וגדרו. החוק לסילוק פולשים 2. כפי שהובהר בהלכה, החוק לסילוק פולשים הנו יציר חקיקתי מיוחד: מאפשר הוא עשיית דין עצמית ומזורזת לרשות המנהלית המוסמכת להוציא צו מכוחו, כתחליף לתביעה לסילוק יד, ובלא בקרה שיפוטית (אלא אם פנה הנפגע ממתן הצו במועד לבית המשפט). החוק מגדיר "ממונה" מטעם מינהל מקרקעי ישראל או מטעם הרשות המקומית, לפי העניין: תלוי אם מדובר במקרקעי ישראל או מקרקעי רשות מקומית. החוק חל הן על מקרקעי ישראל והן על מקרקעי רשות מקומית, ומגדיר אותם כ"מקרקעי ציבור". הממונה כהגדרתו בחוק , הנו במקרה שלנו ראש עירית חיפה. להלן אצטט חלק מסעיפי החוק הרלבנטיים לענייננו (חלק מסעיפים 1, 4 ו 5ב): 4. (א) תפס אדם מקרקעי ציבור, ושוכנע הממונה, לאחר שעיין בדין וחשבון בכתב מאת פקח שביקר במקום ועל סמך מסמכים לענין הזכויות במקרקעי הציבור, כי תפיסתם היתה שלא כדין, רשאי הממונה, בתוך שישה חודשים מיום שהתברר לו כי התפיסה היתה שלא כדין, ולא יאוחר משלושים ושישה חודשים מיום התפיסה, לתת צו בחתימת ידו, הדורש מהתופס לסלק את ידו ממקרקעי הציבור ולפנותם, כפי שקבע בצו ועד למועד שקבע בו (להלן - מועד הסילוק והפינוי), ובלבד שהמועד האמור לא יקדם מתום שלושים ימים מיום מסירת הצו. (ב) (1) תפס את מקרקעי הציבור אדם שלדעת הממונה לא ניתן לקבוע את זהותו או לאתרו, תהא מסירת הצו לתופס בדרך של הדבקתו במקום הנראה לעין במקרקעי הציבור; בשעת ההדבקה, יירשמו בגוף הצו המודבק היום והשעה של ההדבקה. אם כן תוכן צו שלפי החוק הוא סילוק יד ופינוי. מה לגדר "פינוי" ייחשב?: למען הסר ספק באה הגדרה מפורשת של "פינוי מקרקעי ציבור" בסע' 1 לחוק : "פינוי מקרקעי הציבור" - פינוי מקרקעי ציבור מכל אדם, ממיטלטלין, מבעלי חיים, מכל הבנוי והנטוע עליהם, ומכל דבר אחר המחובר אליהם חיבור של קבע; 5ב. (א) הרואה את עצמו נפגע ממתן צו, רשאי לפנות לבית משפט השלום שבתחום שיפוטו נמצאים מקרקעי הציבור שהצו חל עליהם, עד למועד הסילוק והפינוי הקבוע בצו, כדי להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור; הוכיח את זכותו כאמור, יבטל בית המשפט את הצו ואת הפעולות שנעשו מכוחו. (ב) פניה לבית המשפט לפי סעיף זה לא תעכב את ביצוע הצו, אלא אם כן החליט בית המשפט אחרת, לאחר שנתן לממונה הזדמנות להשמיע את טענותיו. (ג) על אף הוראות סעיף קטן (ב), רשאי בית המשפט, במעמד צד אחד, ליתן צו זמני לעיכוב ביצוע הצו, לתקופה שלא תעלה על עשרה ימים, ועד למועד קיום הדיון בבקשת העיכוב במעמד הצדדים. 3. סע' 5 לחוק ותקנות שהותקנו מכוח החוק דנים בדרך ביצוע הצו, שניתן לביצוע בהוצאה לפועל. 4. ההלכה הציבה סייגים על השימוש בחוק לסילוק פולשים: אלו נקבעו ברע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' אליעזר בן שמחון (להלן "ענין בן שמחון"). סייגים אלה נובעים מן המשפט המנהלי ונוגעים לשיקול הדעת שעל הרשות ("הממונה") להפעיל , בטרם תוכל להוציא צו לפי החוק, בהתייחס לנתונים העומדים בפניה. במקרה שנידון בפרשת בן שמחון נדחה ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי שביטל צו שהוצא לפי החוק. בית המשפט העליון הבהיר כי החוק לסילוק פולשים הנו חריג בנוף החקיקה, בהקנותו לרשות המוסמכת רשות למעין עשיית דין עצמית לסילוקו של מחזיק בקרקע ציבור. צו שהוצא מכוח החוק דינו כפסק דין הנתון להוצאה לפועל, בלא שפסק דין כזה ניתן: דרך המלך הרגילה , שהחוק סוטה ממנה, הנה הגשת תביעה לסילוק יד לבית המשפט, במסגרתה על התובע להוכיח זכותו שלו בקרקע, ואת היעדר זכותו של הנתבע המחזיק בנכס. ואילו משעה שמוצא צו כנגד תופס קרקע לפי החוק לסילוק פולשים על האחרון גם לפנות במועד לבית המשפט וגם הנטל להוכיח זכותו לחזקה. מעין "היפוך היוצרות". כפי שבואר בפסק הדין: ברגיל לא מכיר הדין בעשיית דין עצמית לשם הגנה על הבעלות או החזקה במקרקעין אלא בפרק זמן מוגבל, כאשר מדובר על פלישה "טריה" בתוך 30 יום או מניעת פלישה (סע' 18 לחוק המקרקעין שמעניק האפשרות למחזיק כדין בהתקיים תנאיו). בשאר המקרים יש להגיש תביעה לבית המשפט. והדין הקבוע בסע' 19 לחוק המקרקעין אף מכיר בזכותו של המחזיק שנושל בלא קביעה שיפוטית, להגיש תביעה פוססורית להשבת החזקה, אף משעה שתופס הקרקע טוען לזכות עדיפה (מבלי לגרוע מזכותו של האחרון להגיש תביעה בה תתבררנה זכויותיו). הדין מגן אפוא על החזקה במקרקעין. אלא שבכפוף לחריג המצומצם ביחס, הקבוע בסע' 18 לחוק המקרקעין מתבצעת ההגנה באמצעות פנייה לערכאות לשם בירור הזכויות, ולא באמצעות עשיית דין עצמי (חריג מתוחם נוסף שתואר בהלכה כעשיית דין עצמית ניתן להימצא בברירת בעל המקרקעין לגבי סילוק מחוברים הקבועה בסע' 21(ג) לחוק המקרקעין - ראה סע' 14 לפסק דינה של כב' השופטת ארבל בבג"צ 2287/04 אבו מדיגם נ' מינהל מקרקעי ישראל). בסע' 14 של פסק הדין בעניין בן שמחון עמד בית המשפט העליון על הרציונל שביסוד החוק: " הרחבת ההיתר לעשיית דין עצמית על פי חוק סילוק פולשים מקורה בגישה לפיה ההסדר הכללי שבסעיף 18 לחוק המקרקעין נמצא בלתי מספק כשמדובר במקרקעי ציבור. בשטחים פתוחים רבים השייכים למדינה היא איננה מממשת את תפיסת החזקה בפועל. מצב זה פותח פתח לפלישות, ולעיתים פלישות המוניות. במקרקעים אלה המשתרעים לאורכה ולרוחבה של הארץ, עשוי לחלוף זמן רב מעת הפלישה ועד שהמידע אודותיה נודע לבעלים. הקושי בפיקוח צמוד על המתרחש בכל אתר ואתר במקרקעי הציבור הפזורים בשטח הארץ גורע במידה רבה מיעילותם של אמצעי עשיית הדין העצמי כנגד "פלישה טרייה" על פי ההסדר הכללי. מכאן שצרכים מינהליים מיוחדים הנובעים מהיקפם ומפרישתם של קרקעות המדינה והצורך להגן עליהם מפלישה ולשמור בכך על אינטרס ציבורי חשוב הם שהכתיבו את הצורך בהרחבה ניכרת של יכולת הפעולה לסילוק פולשים שלא דרך ערכאות המשפט. ניתן להניח כי אמצעים אלה נדרשו גם על מנת לתת בידי המדינה מכשיר יעיל לפעול כנגד פלישה מאסיבית של קבוצות גדולות של בני אדם, שאלמלא ניתן, היה מחייב הגשת תביעות משפטיות פרטניות רבות-היקף כנגד כל אחד מבני הקבוצה - דבר שהיה קושי ניכר להתמודד עמו. ההגנה על קרקעות הציבור מפני פלישת מסיגי גבול ומתן אמצעים יעילים לרשות הציבורית להתמודד כנגד תופעה זו הם שעמדו ביסוד חקיקת החוק ומתן הסמכויות להוצאת צווי סילוק מכוחו. " אלא שהחשש שנזכר בפסק הדין, היה שבסמכות להוציא צו לפי החוק לסילוק פולשים, ניתן יהא לעשות שימוש גורף, במקום שימוש חריג, כתחליף לדרך המלך של הגשת תביעה לסילוק יד: ולו מן הטעם שכ 90% מן הקרקעות בשטח המדינה הנן מקרקעי ציבור בהן דן החוק (סע' 15 של פסק הדין). 4.1 סדר בחינת הטענות בהליך לפי סע' 5ב לחוק: כעולה מהלכת בן שמחון, במידה ותופס הקרקע (נגדו הוצא הצו) פונה במועד לבית המשפט, ולא מעלה טענות לגבי תוקף הצו אלא רק לגבי זכותו בקרקע, הרי שבית המשפט יניח כי הצו הוצא כדין, ויפנה לבחינת שאלת זכויות הצדדים בקרקע: נטל ההוכחה מוטל אז כאמור על התופס, להוכיח את זכותו לחזקה (סע' 5ב(א) לחוק). אלא שמקום, כמו בעניינו, בו מעלה התופס גם טענות לגבי תוקף הצו, יש להידרש קודם לסוגיה זו היינו האם הצו הוצא כדין, והאם מסגרת הדיון לפי סע' 5ב לחוק הנה המסגרת הנאותה או שמא תביעה לסילוק יד. במסגרת זו הנטל הנו על הרשות המוסמכת שהוציאה הצו, לבסס התקיימותם במצטבר של מספר תנאים שהנם תנאי מוקדם להוצאת הצו. ואלו התנאים: א. אדם תפס מקרקעי ציבור: ביחס לתנאי של תפיסת חזקה: במקרה שלנו כפי שיחוור, מסכת הנתונים שהוצגה אינה מאפשרת לקבוע שהמבקש או מי מקהילת בעלזא "תפס" את מקרקעי הציבור. ספק רב בעיני אם מסכת הנתונים שהוצגה מתאימה כלל לטרמינולוגיה המקובלת של "תפיסת מקרקעי ציבור" בה נועד לטפל החוק לסילוק פולשים. אשוב לכך בהמשך. ביחס לתנאי שהמקרקעין הנם מקרקעי ציבור: גם אם ערכאה זו אינה המוסמכת ליתן הצהרה בדבר בעלות במקרקעין, הרי שלצורך בחינת התנאי הראשון ביחס לתקיפות הצו יש להיזקק כאמור לשאלת הבעלות. תחילה, בגדר בקשתו חלק המבקש אף על בעלותה של העיריה במקרקעין: הובהר כי אף שהעיריה רשומה כבעלים בפנקס השטרות (צורף נסח), הרי שעסקינן במקרקעין לא מוסדרים, ולפיכך , כפי קביעת סע' 125 לחוק המקרקעין, הרישום הוא רק ראיה לכאורה לתוכנו. אלא שהוצגו המסמכים המבססים בעלותה של העיריה, ולפיכך אין צורך לדוש בדבר: במהלך חקירתו הוצגו למבקש המסמכים, והוא הודה כי לא היה מודע להם ומכאן טענתו המקורית שיש לבדוק מקור רישומה של העיריה כבעלים, ושמא שגוי הוא. הוגשו ההצהרה לשלטונות מיסוי מקרקעין המלמדת על מכירת זכות במקרקעין, כאשר הזכות הנה זכות הבעלות שעברה בזמנו מן החברה להתיישבות היהודים בא"י (פיק"א) אל העיריה, ללא תמורה, וכאשר בפרטי הזכות הנמכרת נרשם "עקב חיסול רכוש פיק"א בארץ מועבר בית הכנסת המרכזי ברח' הרצל ע"ש העיריה". עוד הוגש שטר המכר המלמד על העברת המגרש על הבניינים שעליו, מפיק"א לידי העיריה. בכך לדידי, לפחות לצורך הליך זה, עמדה העירייה בהוכחת התנאי שעסקינן במקרקעי ציבור, וכי היא הרשות המוסמכת לצורך הוצאת הצו. ב. תנאים מבחינת הלו"ז להוצאת הצו: הצו ניתן תוך 3 חודש מיום שהתברר לממונה דבר התפיסה שלא כדין, ולא יאוחר מ 12 חודש מיום התפיסה. המבקש אינו מכוון חיציו לעבר תנאים אלה, בכפוף לקיום הרכיב של תפיסת חזקה. ג. לדעת הממונה שמטעם הרשות המוסמכת, התפיסה אינה כדין: על תנאי זה נסב עיקרו של הדיון בפרשת בן שמחון. פרשנות תנאי זה נקבעה בשים לב לצורך לשמור שהפעלת הסמכות הקנויה בחוק תיעשה רק כחריג, בהיותה אמצעי קיצוני ומרחיק לכת, ולא כברירת המחדל לגבי מקרקעי ציבור, כך שלא תורחב עד מאד עשיית הדין העצמית במקרקעי ציבור (על הטעמים המצדיקים לגופם סיוג היקפה של עשיית דין עצמית, עיין בפסה"ד) . נקבע כי נדרש שברור על פניו שמדובר בתפיסה שאינה כדין, ואין עולה בענין זה ספק של ממש המחייב בחינה. מדובר אפוא ברף העליון של וודאות גם ביחס לרכיב תפיסת החזקה וגם ביחס להיעדר-זכות של התופס לחזקה בקרקע. וגם אז, נדרש שהיזקקות לעשיית דין עצמי על פי המתווה הכללי שבדין הקבוע בסע' 18 לחוק המקרקעין אינה יעילה או אינה עומדת, ותביעה רגילה לסילוק יד תהא מלווה בהכבדה ניכרת ופגיעה באינטרס הציבורי ויש צורך במענה מיידי. מכל מקום מסע' 18 ו 19 של פסה"ד נובע כי במקרה של ספק ביחס לפלישה או זכויות התופס - אין להיזקק לחוק לסילוק פולשים, תהא אשר תהא הדחיפות. הדחיפות היא אך תנאי נוסף. במידה וטען אפוא התופס לאי חוקיות הצו, ולא מתקיימים התנאים האמורים במצטבר, יבוטל הצו, ושאלת זכויות הצדדים בקרקע תתברר, במידת הצורך, במסגרת הדיונית הרגילה (סע' 20 של פסה"ד). 5. הצדדים: הצדדים בעלי המעמד במסגרת הליך לפי סע' 5ב לחוק הנם הרשות המוסמכת שהוציאה הצו, ומי שנפגע ממנו ומבקש ביטולו. עם זאת, כדי שיעמדו לנגד עיני הנתונים הרלבנטיים ביחס לשיקולי העיריה בהוצאת הצו (לנוכח טענות שנטענו נגדה בענין זה ע"י המבקש), ואף כדי שמי שהנו בעל עניין יוכל להשמיע עמדתו, הוריתי (בהחלטתי הראשונה על העיכוב הזמני) על צירוף המשיבה 2, העמותה לה נמסר ניהול בית הכנסת (להלן: "העמותה"). בועד העמותה חברים הרב הראשי לחיפה - הרב שאר ישוב, הרב אדלשטיין וד"ר מוריס סיימון. בהחלטה מאוחרת יותר מ 10.9.09, ומאותם טעמים, נעתרתי לבקשת המשיבים 3 עד 6 (חסידים מחסידות חב"ד), להצטרף להליך. בבקשה זו תמכה אף העיריה בסע' 9 לתגובתה לבקשה, על מנת להמחיש ענייניות שיקוליה. כך - למרות שהן העמותה והן המשיבים 3 - 6 אינם הנפגעים ממתן הצו, כפי שיחוור נהפוך הוא. חסידות גור (שהעיריה טענה שאף היא טוענת לזכויות בבית הכנסת) לא ביקשה להצטרף. מתברר כי נשוא המחלוקת נוגע למפלס העליון של המבנה, זה שהכניסה אליו מרח' הרצוג. ואילו חסידות גור משתמשת במפלס התחתון כבית כנסת (מפלס רח' הרצל). סע' 5ב' לחוק מקים הליך בקורת שיפוטי על מעשה המינהל בהוצאת הצו לסילוק יד. ההליך מתקיים בבית משפט השלום לבקשת מי שנפגע מהוצאת הצו, ובמסגרתו נבחנת גם חוקיות הצו והתאמת ההליך, ככל שנטען ע"י המבקש בעניינים אלה, היינו האם ניתן להשתמש בחוק לסילוק פולשים חלף תביעה לסילוק יד. היות וזו המסגרת שהוצבה לשם בחינת תוקף הצו, יכול אפוא שייבחנו כל הנתונים הרלבנטיים, היינו אף עילות תקיפה שבפי המבקש מתחום המשפט המנהלי, הנוגעות לשיקול הדעת של הרשות בהחלטה להוציא את הצו. יכול אפוא ויהא טעם בצירוף צדדים מעוניינים המבקשים להציג עמדתם ולצרף נתונים רלבנטים שבידם, גם אם אינם מי שנפגע מהוצאת הצו, ולא קנוי להם מעמד פורמלי. אף ביחס לזכויות הצדדים במקרקעין - הנתונים משתנים כמובן ממקרה למקרה ויכול שתיטענה טענות הן ביחס לזכויות חזקה או שימוש הקנויות למי שהצו הוצא נגדו, והן ביחס לזכות הקניינית של הרשות שהוציאה הצו. במקרה זה אכן טוען המבקש גם לזכויותיו וזכויות קהילת בעלזא אך גם שפגם נפל בשיקול הדעת המנהלי שהופעל למטרה זרה, שלא לתכלית לה יועד החוק, עת הוחלט על הוצאת הצו. מייחס הוא לעיריה ניסיון "זוחל" להשתלט על בית הכנסת, ולייחדו לצרכיה (בין היתר שיכון המועצה הדתית וארכיון במבנה); במקום שייעשה בכל המבנה שימוש למטרה המקורית לה הוקדש במקור ע"י משפחת רוטשילד: בית כנסת. זה לטעם המבקש הנו המניע האמיתי להוצאת הצו. אקדים ואומר כי לא שוכנעתי שמניעי העיריה פסולים הם או לא ראויים, בלא שאדרש לשם כך לשאלה שמעורר המבקש בדבר מיהות בית הכנסת כהקדש, ואם אכן הקדש הוא כיצד מקרין הדבר על זכויות העיריה כבעלים, ומה רשאית היא לעשות במבנה. ככל שעסקינן במניעים להוצאת הצו, שוכנעתי כי העיריה אכן מעוניינת בהקצאת מקום תפילה לכלל הציבור הדתי על זרמיו. אלא שבכך עדיין אין כדי לומר כי הצו שהוצא - הוצא כדין, רק להדוף ראש תקיפה אחד הנוגע למטרות זרות שבבסיס שיקול דעתה לעת הוצאת הצו. מכל מקום, לטעמי יכול ובגדרה של הבקשה, ולו לשם הצגת נתונים ביחס לבירור תנאי התאמת ההליך, יצורפו צדדים נוספים , אף אם אינם מי שנפגע מהוצאת הצו (אלא אולי דוקא מצו העיכוב, שהנו הסעד הזמני שבגדרו של החוק). ההליך: 6. הצו הוצא ב 9.7.09, ואין טענה שנפל בו פגם צורני כלשהו, להבדיל מטענות ביחס לשאלה את מי "תפס" , היינו מי מחויב מכוחו. המבקש טוען שממילא אין רבותא מבחינת העיריה בצו המופנה רק אליו, כאשר אין בו כדי "לתפוס" את כלל חסידי קהילת בעלזא, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו וכקהילה הם ציבור לא מסוים: האם כל אימת שיבוא חסיד בעלזא להתפלל בבית הכנסת יידרש להזדהות כחסיד הקהילה, ואם יזדהה ככזה תיאסר כניסתו? מכל מקום, הצו הופנה ל "דר' נחמן אליעזר, ועד קהילת בעלזא". ב 9.8.09 הוגשה בקשה לצו עיכוב זמני מכוח סע' 5(ג) לחוק, היינו עיכוב ביצוע הצו שהוצא כנגד המבקש מכוח החוק. נעתרתי לבקשה לצו עיכוב זמני בהחלטה מאותו יום. בסע' 4 של ההחלטה הבהרתי כי מועד הדיון נקבע בשים לב לסד הזמנים של 10 יום לקיום דיון במעמד הצדדים: אולם הואיל ולמקרא הבקשה ראוי ככל הניתן לנסות ולהגיע לפתרון מוסכם, הרי שהיה וזקוקים הצדדים לזמן הידברות נוסף יוכלו, בהסכמה הדדית, לבקש הותרת צו העיכוב בעינו תוך דחיה של מועד הדיון במעמד הצדדים (בבקשה נטען שמתקיימים מגעים, ולפיכך הוגשה הבקשה במועד האחרון הקבוע בחוק). ב 17.8.09 הגישה העיריה תגובתה, וגם בקשת דחיה מוסכמת לטווח התאריכים של ה 16 עד ה 30 לספטמבר, שנועדה אכן לאפשר ניסיון נוסף של גיבוש הסדר בין כל המעורבים ; הסדר שיבטיח שימוש שוויוני בבית הכנסת לכלל הציבור הדתי . הדיון נדחה אפוא ונקבע לתאריך 24.9.09. בין לבין כאמור, ב 10.9.09 , נעתרתי לבקשה לצירוף המשיבים 3 עד 6. האחרונים אף הגישו עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בה התבקש בית המשפט, בין היתר, להורות לעיריה לפנות את בית הכנסת המרכזי ברח' הרצוג, ולהורות לה לגרום לביטול ההסכם שנחתם בין העמותה לבין ועד קהילות בעלזא (להלן "ההסכם"). באותו הסכם שיתואר בהמשך, וכאמור בכותרתו, נמסר לועד קהילות בעלזא נושא ניהול מנייני התפילה בבית הכנסת, בכפוף להוראות נוספות. אותו הסכם, תוקפו, ואף זהות הערכאה המוסמכת להכריע בתוקפו שנויים במחלוקת בין הצדדים. לנוכח אותה עתירה מנהלית שהגישו ביקשו המשיבים 3 עד 6 לדחות על הסף בקשת המבקש שבהליך זה, שכן ערכאה אחרת יושבת על המדוכה באותו עניין. בקשה זו דחיתי, כאשר אין למבקש דרך אחרת, במידה והוא חולק על הצו שהוצא נגדו לפי החוק לסילוק פולשים, אלא להגיש הבקשה לפי סע' 5ב לחוק לערכאה זו בתוך מנין הימים שנקבע בצו עצמו: שאחרת יהפוך הצו לחלוט. זוהי דרך התקיפה הספציפית שנקבעה בחוק עצמו, שמכוחו הוצא הצו. ב 24.9.09 התקיים אפוא דיון ארוך במעמד הצדדים, לאחר שנוכחתי שלא יעלה בידי להביא הצדדים לעמק השווה. המבקש נחקר על תצהירו. מטעמו אף העידו 2 שומרי מסורת שאינם מקהילת בעלזא , אך מצאו להם אכסניה נוחה במשטר בו מנוהלים מנייני התפילות על ידי קהילה זו. מטעם העמותה נחקר ד"ר מוריס סיימון , יו"ר ועד בית הכנסת. הצדדים הגישו סיכומים בכתב. 6.1 יחד עם הבקשה ותחת אותו מס' תיק, ראה המבקש לנכון להגיש גם המרצת פתיחה בתורת ההליך העיקרי, שהבקשה לפי סע' 5 לחוק הנה כביכול הסעד הזמני המשרת אותו: בהמרצת הפתיחה התבקשו שורה של הצהרות שבמידה ותתקבלנה, כולן או חלקן, עשוי שהדבר יזכה המבקש בביטול הצו. נמצא שבפועל ההליך העיקרי - המרצת הפתיחה - נועדה לשרת "הסעד הזמני" שלפי החוק ולא להיפך. מכל מקום, עמדתי שלי הנה היא שאין מקום ואין צורך בהליך נפרד שכזה, ואף לא ניתן לנצל ההליך שלפי החוק לסילוק פולשים על מנת להגיש בגדרו תובענה נפרדת: בכוונתי אפוא למחוק המרצת הפתיחה. השאלות שעורר המבקש בהמרצת הפתיחה הן אותן שאלות שעורר המבקש אף במסגרת הדיון בבקשתו לפי סע' 5 לחוק. החוק לסילוק פולשים הנו בבחינת דין ספציפי ומיוחד ואין הקבלה בינו לבין סעד זמני שאמור לשרת הליך עיקרי. הוא עצמו מהווה "ההליך העיקרי" (אף אם בראשית אין מדובר בפניה לערכאות אלא אם פנה לשם הנפגע מן הצו), כתחליף לתביעה לסילוק יד. והרי בחוק עצמו נקבעה מסגרת המאפשרת ליתן סעד זמני של עיכוב צו שהוצא לפי החוק, לפרק זמן שעד לדיון במעמד הצדדים. למעלה מן הצורך, יצוין כי חלק מן הסעדים לגביהם התבקשה הצהרה בהמרצת הפתיחה, כמו היות בית הכנסת הקדש, אינם מצויים בגדר סמכותה של ערכאה זו (ראה סע' 37 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979). טוען המבקש כי המקרקעין נמסרו בזמנו ע"י משפחת רוטשילד (באמצעות פיק"א) לעמותה, בגלגולה הקודם כאגודה עותמאנית לתכלית של הקמת בית הכנסת; ומשכך, אף אם פיק"א העבירה הבעלות במקרקעין על מבנה בית הכנסת לידי העיריה - הרי שיש להפריד בין שאלת הבעלות הקניינית לבין מהותו של בית הכנסת כהקדש, שניהולו והשליטה בו נמסרו לידי הנאמן (העמותה) ולא לידי הבעלים. הסמכות העניינית לדון בנושא נאמנות, לרבות נאמנות מסוג הקדש, לא נמסרה לערכאה זו. יכול ותעלה שאלה (אף היא שאלה לא מבוטלת) , שמא ניתן להיזקק לסוגיה באופן אינצינדנטלי: לשאלת סמכותו של ביהמ"ש בגדרה של תביעה לסילוק יד להיזקק אינצידנטלית להצהרה על קיום הקדש-במעשה, חרף אי קיומו של כתב הקדש, וחרף אי פנייה של המעוניין בהצהרה בהליך נפרד ומפורש ראה ע"א 6613/06 נאמני ההקדשות של העדה הספרדית בעיה"ק צפת נ' תומר שמעון (פס"ד מיום 16.6.08) והדיון הנוסף ב דנ"א 6693/08. אף אם אצא מהנחה כי הסמכות קנויה באופן אינצינדנטלי בתביעה לסילוק יד, ואף לערכאה זו, הרי מחזק הדבר ביתר שאת סימני השאלה ביחס לקריטריון השלישי שהוצב בהלכת בן שמחון בשאלת התאמת ההליך: שכן ככל שיש רלבנטיות לנושא מיהות בית הכנסת כהקדש, וכיצד מקרין הדבר על זכויות הצדדים הניצים ביחס לשימושים בו או ניהולו, ראוי שהדברים ילובנו במסגרת הדיונית המתאימה, ולא במסגרת הליך מזורז שלפי החוק לסילוק פולשים. 6.2 בהיעדר הסכמה של הרשות שהוציאה הצו ושל המבקש את ביטולו, ברירת המחדל הנה שיש לקבוע הדיון במעמד הצדדים בטווח קצר של 10 יום , (שלרוב אינו מאפשר זמן תגובה ניכר לרשות, אך יש לזכור מאידך, שהיא זו שהוציאה הצו ועליה להיות ערוכה לדיון בפרק זמן מהיר. עוד יש לזכור שכפי שנעשה כאן יכול ותהא הסכמה הדדית לדחיית הדיון כדי לנסות ולהגיע לפתרון מוסכם). אין זאת אומרת שעל הדיון להסתיים בהכרח בו ביום מבחינת שמיעת הצדדים או עדיהם, אף שדומה שזה המצב הרצוי, כאשר הוא באפשר: ברי, שאם הדיון במעמד הצדדים מעלה שיש שאלות רלבנטיות המצריכות ליבון נוסף או גביית ראיות נוספות לשם הכרעה בהתאמת ההליך או בהכרעה הסופית, ניתן לקבוע ישיבות המשך ולגבות ראיות נוספות. לשם כך אין צורך בהגשת "תביעה עיקרית" בנוסף להליך שלפי החוק, שהוא - הוא ההליך העיקרי, ובפרט כאשר בפועל אותה תביעה עיקרית נועדה עוד לשרת אותו הליך ולא להיפך. מאידך, לא בכל מקרה יש הכרח בקביעת דיונים נוספים. למעשה, סביר שעל פי רוב, די בדיון אחד על מנת לברר התאמת ההליך שלפי החוק, ותקיפות הצו: סביר שלרוב לא תהא הבעלות במקרקעין שנויה במחלוקת אמיתית (למרות שבמקרה זה טען המבקש כאמור אף בעניין זה), והשאלה העיקרית הנה זכויות החזקה או השימוש של הנטען להיות פולש, והתאמת ההליך (עמידה בתנאי הלכת בן שמחון). סביר שבחלק הארי של המקרים אכן די בדיון אחד כדי לקבוע האם נסיבות המקרה הן כאלה המאפשרות לרשות לעשות שימוש בחוק לסילוק פולשים אם לאו. ושמא יהיו מקרים (כפי שהיה בענין בן שמחון) , בהם עצם הצבת סימני שאלה לא מופרכים על פניהם ביחס לזכויות הצדדים הניצים או ביחס לשטח, כאשר טעונים הם ליבון עובדתי של ממש, הופכים השימוש בחוק לבלתי נאות ומביאים לביטול הצו, תוך הפנית הרשות להגשת תביעה רגילה לסילוק יד ככל שחפצה היא בדבר, שם יכול ויתבררו הדברים באופן מעמיק. דיון 7. ישוב ויובהר: גם מקום בו ניתנת תשובה שלילית להתאמת ההליך או תקיפות הצו, אין פירושו בהכרח שנסתתמו טענותיה של הרשות שהוציאה הצו; אם המקרה אינו מתאים לעשיית שימוש בחוק לסילוק פולשים, יבוטל הצו, אך יכול והרשות תוכל להגיש תביעה לסילוק יד, בהליך רגיל. אלא שכאן כושלת הוצאת הצו שלפי החוק לסילוק פולשים במכשלה בסיסית יותר מאשר תשובה שלילית לשאלת התאמת ההליך לסייגים שהוצבו בהלכה. הסיטואציה שנלקחה בחשבון בגדר ההלכה הפסוקה, היתה שהרשות שהוציאה הצו מעוניינת בסעד של סילוק יד ממקרקעיה כלפי פולש או קבוצה של פולשים (פלישה המונית). לא עלתה כלל שאלה ביחס לסעד המבוקש של סילוק יד - אלא אך בשאלה האם בנסיבות מתאים האמצעי המשפטי בו נעשה שימוש לשם השגת אותו סעד. ואילו בענייננו אנו לא מעוניינת כלל העיריה לסלק ידו של המבקש ממתחם מסוים בחלל בית הכנסת, אף לא ידם של חסידי בעלזא כקבוצה. כך נעניתי בתום הדיון בתגובה לשאלה מפורשת שהצגתי לב"כ העיריה. הדבר אף נובע מתגובתה בכתב. העיריה אינה מבקשת אף להורות על סילוק מזגנים שהתקינה קהילת בעלזא במבנה (בעלות ניכרת), אם כי נכונה היא לאפשר לה ליטול אותם מזגנים: לא בני אדם מבוקש לסלק, ואף לא לפנות מיטלטלין או מחוברים. אין תמה אפוא שהעיריה השיבה כי אינה מעוניינת בסילוק יד. עמדת העיריה הנה כי המבקש, כמו גם יתר חסידי בעלזא רשאים להוסיף ולהשתמש בבית הכנסת כמקום תפילה, ממש כמו שאר בני הציבור. אלא שלטעמה השתלטה קהילת בעלזא בפועל על בית הכנסת. מעוניינת העיריה לא בסילוק ידם של חסידי בעלזא אלא בפועל, בהסדרת ניהול בית הכנסת, כך שמנייני התפילות ייקבעו על ידי העמותה המשיבה 2, ובית הכנסת לא יהפוך דה פאקטו לכולל של חסידות בעלזא, או לבית כנסת שזרמים אחרים שבציבור הדתי מודרים ממנו בפועל, גם אם אין מניעה פיסית בעדם להיכנס ולהתפלל. לשם כך חפצה העיריה בהצבת שומר שיאפשר כניסה רק בהתאמה לזמני התפילה שתקבע העמותה. בשונה מב"כ המבקש, "המיידה בליסטראות" בעיריה, אני סבור שהבעיה שנחשפה היא בעיית אמת. מוכן אני להניח שהמטרה של ייעוד בית הכנסת לשימוש כלל בני הציבור הנה לא רק מטרה ראויה אלא אכן מה שהעיריה שואפת לו בכנות. ב"כ העיריה ביאר בדיון כי נעשה מאמץ של חודשים להשגת הסדר בין הצדדים הניצים, והדבר לא הסתייע. כל הצדדים בהליך (חסידות בעלזא , חסידות חב"ד - לכל הפחות אותם משיבים בה שצורפו, העמותה והעיריה) מצהירים על אותה מטרה בדיוק: שבית הכנסת ישמש את כל הציבור הדתי על פלגיו וגווניו. אלא שמסתבר שהצהרות נאות לחוד, והיכולת להגיע לכדי פתרון מעשי לחוד. כך, בשים לב לניואנסים שבין ציבור אמוני זה ואחר, שבפועל מציבים הם ככל הנראה מכשולים לא מבוטלים על דרך הסדרת ניהולו של בית הכנסת והשימוש בו כמקום תפילה משותף. ושמא שיקולים שלא כולם שיקולים-שברוח, מעצימים גדר המחלוקת ואינם מניחים להגיע לכלל הסכמה. כך או אחרת, פתרון ישים שבפשרה טרם נמצא, וחששן של העיריה והעמותה הנו שבפועל יהפוך בית הכנסת לכזה המשרת רק קהילת בעלזא, אם לא בכוח הזרוע, כי אז על דרך דחיקת רגליהם של זרמים אחרים, או של חלק מציבור המשתמשים הוותיק בבית הכנסת, מכוח הדומיננטיות של קהילת בעלזא בקרב ציבור המתפללים וקביעת סידורי תפילה ושימוש הנוחים לקהילה זו ולחלק מן הציבור הדתי , אך לא בהכרח לכולו. העובדה שקיים מניין לא מבוטל בקרב ציבור שומרי המסורת מחוץ לקהילת בעלזא שנוח לו משטר ניהול בית הכנסת ומנייני תפילה על ידי קהילת בעלזא (לנוכח עדותם של מר שמעון אמסלם ומר משה ישראל, אני נכון להניח שזה המצב), אינה נעדרת חשיבות לגוף הסכסוך שבין הצדדים, אך אין פירושה שזה המצב ביחס לכלל ציבור שומרי המסורת על פלגיו וגווניו: הנה עובדה שחסידות חב"ד למשל, או לפחות חלקה, שואפת שבית הכנסת יימסר לניהולה שלה, שוב, לתועלת הציבור כולו על זרמיו ועדותיו; ולצנינים בעיניה העובדה שחסידות בעלזא היא המנהלת בפועל את בית הכנסת באופן שתואר על ידה בפני כהשתלטות ממן "כל דאלים גבר", ועובדה מוגמרת. ממילא נכונים הדברים גם מן העבר שכנגד: כפי שעלה מחקירות עו"ד בלוי, "ועד קהילת בעלזא" שהמבקש עומד מאחוריו , והוא שניהל את בית הכנסת הקודם של הקהילה ברח' חרמון, בטרם עברה זו לבית הכנסת הגדול, לא נבחר בבחירות דמוקרטיות ע"י חסידי הקהילה. והנה, עובדה שקהילת בעלזא מבקשת שהעמותה תפתח שעריה לחברות של כלל ציבור המתפללים וכי תיערכנה בחירות לועד המנהל של העמותה, בה ישתתף כלל ציבור המתפללים, מן הסתם על מנת ליתן ביטוי בהרכב העמותה למשקל הממשי של חסידות בעלזא בקרב הקהל. הנה, דרכה ועמדתה של העמותה, בהרכבה הנוכחי, לעניין ניהול בית הכנסת, אינה חופפת כיום בהכרח בכל העניינים את דרכה של קהילת בעלזא, או את האינטרסים התורניים של קהילה זו. שאחרת, ואם ממילא הכל שפיר, לא היה צורך מעשי מבחינתה, בבחירות לעמותה שלה נמסר ניהול בית הכנסת. אלא שהמטרה של הסדרת השימושים התורניים בבית הכנסת וניהולו כמוסד המשרת צרכי הרוח והדת של כלל ציבור שומרי המסורת, היא מטרה מעודנת ומורכבת , נוגעת לציביון בית הכנסת, ואינה ניתנת להשגה בגדרה של תביעה לסילוק יד. ומהו החוק לסילוק פולשים?: כל כולו אינו אלא "קיצור הדרך" לתביעה לסילוק יד, שבמידה ותוגש בפרוצדורה הרגילה - יקח זמן לבררה. הסעד שהוא נותן זהה, ורק הדרך קצרה יותר. נועד אכן החוק כטענת העיריה לא רק לקצר הדרך, אלא גם לאפשר לעתים התמודדות עם פלישות של קבוצה, למקרקעי הציבור. אלא שתוכנו של צו שמוצא לפי החוק אינו אלא סילוק יד. הא ותו לא. לא הסדרת זמני שימוש במקרקעין, בודאי לא הסדרה של סוג השימוש , הסדרת דרכי גישה נפרדות לבנין לנשים וגברים (כן או לא בהתאם לנוהג בקבוצה אמונית זו או אחרת), הסדרת ניהול תורני של בית כנסת , שימוש במבואה או אולם זה או אחר לצורך תפילה בלבד או לימוד, באילו מועדים וע"י איזו קבוצה, או קביעה ביחס לזהות הגוף המנהל את בית הכנסת , קביעת זמני התפילה, אופיה או מי ינהל המניינים (סוגיות מעין אלה שהן העומדות בבסיס המחלוקת שבין הטוענים לזכות לנהל את בית הכנסת צפו ועלו - בפרט לעת עדותו של ד"ר מוריס. נקל היה להתרשם שהאחרון - שנחזה כאדם נעים הליכות - חש כמי שנקלע "אל בין המצרים" בנסותו לאחות בין הדבקים, ולפשר בין תביעות סותרות. מה שחב בו מי שהוצא נגדו הצו אינו אלא "פינוי מקרקעי ציבור" ולהסרת ספק הנה שוב ההגדרה: " פינוי מקרקעי ציבור מכל אדם, ממיטלטלין, מבעלי חיים, מכל הבנוי והנטוע עליהם, ומכל דבר אחר המחובר אליהם חיבור של קבע". אם כן, עוד בטרם תשאל השאלה האם הדרך הנאותה לבירור שאלת הזכאות לסעד הנה הוצאת צו לפי החוק לסילוק פולשים, או שמא תביעה לסילוק יד, צריך שתישאל השאלה מדוע יש לאפשר קיצור הדרך להשגת הסעד של סילוק יד למי שכלל אינו מעוניין בו. "קיצור הדרך" למה בדיוק?: רק מטעם זה דין הצו לביטול. מטרותיה של העיריה ראויות, אך השימוש שחפצה לעשות בחוק אינו זה לו יועד, ולמעשה לא ניתן להשיג בגדרו הסעד הממשי בו חפצים. ולאחר שנאמרו הדברים, הרי שאף אלמלא כן, לא עומד הצו בתנאי הלכת בן שמחון. 8. לא אדרש כאן לכל העובדות והטענות , שעלו בדיון ובכתובים אלא רק לעיקר: כאמור, נטען בבקשה כי עמותת בית הכנסת (עוד בגלגולה הקודם כאגודה עותומאנית, טרם רישומה כעמותה לפי חוק העמותות ) קבלה הקרקע ממשפחת רוטשילד לשם הקמה וניהול של בית כנסת, אף אם לא הועברה הקרקע לבעלותה אלא נותרה בידי פיק"א. העמותה הקימה חלק גדול מבית הכנסת בימי המנדט, מחזיקה במבנה בית הכנסת ומנהלת אותו ברציפות מיני אז ועד היום. למעשה אין חולק , לפחות בהליך זה, על נתונים אלה, שהמבקש אף צירף מסמכים היסטוריים לאישושם. כאמור פיק"א העבירה המקרקעין על מבנה בית הכנסת, לבעלות העיריה. המבקש הפנה לע"א 6406/03 נאמני ההקדשות של העדה הספרדית בעיה"ק צפת נ' תומר שמעון (פס"ד מיום 19.7.04 באותו עניין שהניב ההחלטות המאוחרות יותר של בית המשפט העליון, שאזכרתי בסע' 6.1 להחלטה זו). כפי שנקבע בסע' 6 לאותו פסק דין, ניתן עקרונית להכיר בהקדש, גם משעה שהבעלות במקרקעין רשומה על שם יוצר ההקדש (שרשאי כמובן להעבירה לאחר). למצער עשוי שההקדש יקים הגנה מפני תביעת סילוק היד של הבעלים: כך אף משעה שבמקרקעין מוסדרים עסקינן (כפי שהיה באותו מקרה) ומקל וחומר משעה שאינם מוסדרים. יוצרת ההקדש לשיטת המבקש הנה אפוא משפחת רוטשילד או פיק"א, והנאמן לשיטת המבקש הנה העמותה (שאף העיריה אינה חולקת על זכותה לנהל את בית הכנסת). הנהנה הנו כלל הציבור, שאת צרכיו אמור בית הכנסת לשרת. היינו לשיטת המבקש, יש להפריד בין הבעלות הקניינית לבין השליטה בנכס, המוקנית לנאמן משעה שבהקדש עסקינן. ואין לעיריה זכות להתערב בניהול ההקדש. 8.1 ומדוע מדגיש המבקש מעמדה של העמותה?: היות ולטעמו בית הכנסת הוא הקדש שהעמותה היא הגוף המוסמך לניהול ענייניו, הרי שיש כאמור להפריד בין מעמד העיריה כבעלת המקרקעין לבין זכות, שלא נתונה לה, להתערב בניהולו של ההקדש: העמותה (בתורת חבר נאמני ההקדש) - היא שהעניקה לקהילת בעלזא הזכות לנהל מנייני התפילות בהסכם , שקיבל אישור של ביה"ד הרבני מכוח שטר בוררות, ביום 3.5.09. להסרת ספק איני מתייחס כאן לתוקף האישור, השנוי במחלוקת בין הצדדים, אף לא לתוקף ההסכם שגם הוא שנוי במחלוקת. הצדדים החתומים על אותו הסכם מיום ב' באייר תשס"ט היו העמותה מחד (ועד בית הכנסת המרכזי חיפה), וועד קהילת בעלזא מאידך - בחתימת המבקש (אכן לא אושש שועד קהילת בעלזא ככזה הנו בעל אישיות משפטית מוכרת). 8.2 ההסכם ואף הבקשה נוגעים למפלס העליון של בית הכנסת, מפלס רח' הרצוג, ולא למפלס התחתון ברח' הרצל בו מצויים אולם תפילה ועזרת נשים, הממוקמת חצי קומה מעליו. כיום כאמור , לדברי הצדדים, מצוי המפלס התחתון בשימושה של קהילת גור. במפלס העליון , אליו מתייחסת הבקשה, ממוקם אולם תפילה נוסף (להלן "אולם התפילה המרכזי", בגובה 3 קומות, כשמסביבו, בצורת האות "ח" במפלס קומות שניה ושלישית מצויה עזרת הנשים. קומה וחצי מעל למפלס אולם התפילה מצוי אולם קטן שלדברי המבקש משמש שנים כ"כולל" של מוסדות אריאל. ההסכם מציין בכותרתו שוועד קהילת בעלזא פנה לעמותה בבקשה לאשר לקהילה להתפלל ולנהל המנינים והתפילות , והיות וכב' הרב הראשי לחיפה הרב שאר ישוב והרב אדלשטיין (רב בית המדרש) נתנו הסכמתם העקרונית, הוסכם כדלקמן - כאשר כאן באה שורה של הסכמות. החשובות לענייננו הנן: א. קהילת בעלזא תתקין מיזוג אוויר בבית הכנסת הגדול, תדאג לתיקון והחלפת החלונות, סידור מחיצה ראויה לעזרת הנשים ובמשך הזמן לריפוד המושבים . ב. קהילת בעלזא תשפץ אולם תפילה מרווח וממוזג למתפללים הוותיקים לפי תוכנית שתסוכם עם ד"ר מוריס ונציגי המתפללים. הקהילה אמורה גם לשלם התשלומים החודשיים מים, חשמל, ניקיון, אחזקה והוצאות שוטפות. ג. בחגים ובימים טובים, ובימים נוראים וכן בחגים הלאומים (יום העצמאות) יתפללו המתפללים הוותיקים בהיכל הגדול. כמו כן כל אירוע ציבורי של הקהל הרחב יתקיים בהיכל הגדול, ורק העמותה תוסמך להחליט על כך. ד. קהילת בעלזא כנהוג אצלה, תקרב ותתן כבוד למתפללי כל החוגים והעדות, ספרדים, אשכנזים, כיפות סרוגות וכד'. ה. חברי ועד קהילת בעלזא מתחייבים על הסכם זה בערבות אישית. ו. כל שינוי במבנה יובא לידי ועדה משותפת, ובהיעדר הסכמה יוכרע ע"י הרב הראשי לחיפה. ז. כל ביצוע בניה על פי הסכם זה מותנה וכפוף להסכמת עירית חיפה. 8.3 טוען המבקש כי קהילת בעלזא עמדה בחלקה. כך, בעלות כספית ניכרת של כ 600,000 ₪ שעיקרה נבע מהתקנת המיזוג ועבודת החשמל. הסכום המדויק לא אושש, אך ניתן לכל הפחות להניח שמדובר אכן בהשקעה כספית נכבדה: התקנת המיזוג לרווחת המתפללים, אוששה בעדויות. המבקש מדגיש כי בשום מקום לא ניתנה לקהילת בעלזא זכות חזקה או שימוש בלעדית באולם התפילה המרכזי או בכל חלק אחר של בית הכנסת. 8.4 הרקע להסכם: המבקש מפרט כי בשנים עברו שירת בית הכנסת את כל הקהילה הדתית שבשכונת הדר, על זרמיה. אלא שבמהלך העשור האחרון ועם שינוי סביבת המגורים של חלק ניכר מן הציבור, פחת מאד מניינם של המתפללים בבית הכנסת, והועם זוהרו. במקביל, הוזנחה גם תחזוקת המבנה, ונטען כי העיריה סירבה במהלך השנים להפנות תקציבים לבית הכנסת. המבקש טוען כי כפי ששיכנה העיריה במפלס הקומה התחתונה ארכיון של אגף ארנונה, ספריה ומחסן ציוד שעת חירום, כך היא מבקשת להשתלט על חלקים במפלס העליון, והקימה באלו הימים ברוב חלל עזרת הנשים וחלל המבוא לבית הכנסת 2 קומות למשרדי המועצה הדתית. העיריה אטמה פתחים הפונים לאולם התפילה בעזרת הנשים באמצעות חלונות שקופים ללא יכולת פתיחה, כאשר נטען שהמשמעות היא חוסר יכולת להשתמש במקום כעזרת נשים. "תוצא לוואי" של פעולה זו היה גם עליית הטמפרטורה באולם התפילה המרכזי, מה שהפך לחיוני הצורך בהתקנת מיזוג. בין לבין, גדלה האוכלוסיה של חסידי בעלזא בשכונת הדר ברחובות הסמוכים למתחם בית הכנסת. לקהילת בעלזא היה בית כנסת ברח' החרמון, בניהולו של המבקש. עם גידול האוכלוסיה הגיע מנין מתפללי הקהילה באותו בית כנסת שברח' החרמון לכ 150 איש בשבתות, ובנוסף 500 איש מן הציבור הכללי לגווניו. כחצי שנה עובר להגשת הבקשה הפיצה העמותה (משיבה 2) מודעות שקראו לציבור הרחב להגיע ולהתפלל בבית הכנסת הגדול ולקוממו. כך נולדה היוזמה להצליב בין אינטרס הציבור כולו בשיפור תנאיו הפיסיים של בית הכנסת הגדול מחד, ומאידך לאפשר לקהילת בעלזא לעבור לבית כנסת גדול יותר, משצר המקום בבית הכנסת שברח' החרמון. המבקש העלה יוזמה זו שנטען שזכתה לתמיכת הרבנים הראשיים בחיפה ולתמיכת ועד העמותה. לראיה צורף מכתבו של הרב הראשי הספרדי לחיפה , מכתב מ 19.4.09 המברך על היוזמה. מכתב נוסף שלו מ 22.7.09 (לאחר פרוץ הסכסוך) מציין כי חסידי בעלזא, שרוב הציבור הספרדי מתפלל בבית מדרשם (כזכור - בית הכנסת ברח' החרמון) ביקשו וקיבלו רשות מהרב הראשי (הכוונה לרב שאר ישוב) להתפלל בבית הכנסת הגדול ובכך להחיות את השממה. המבקש מציין כאמור כי הקהילה השקיעה סכום ניכר במבנה, ואישר בחקירתו כי בית הכנסת הישן ברח' החרמון של קהילת בעלזא, על הכולל שבו "עבר" בפועל לבית הכנסת הגדול. ביחס לטענות לפיהם הפך המבנה בפועל ל"כולל" של בעלזא: המבקש ציין כי אין בית כנסת בלי בית מדרש - לרבות כולל. כאשר אין בבית הכנסת הגדול מקום מוגדר לכולל המשמש רק את אברכי בעלזא ללימודים, אלא יש מקום המשמש ללימוד (עמ' 11 לפרוטוקול) . 8.5 ב 10.5.09 וב 6.7.09 שיגר היועץ המשפטי של עיריית חיפה מכתב לנשיא העמותה, ד"ר מוריס. בתמצית העיריה הפנתה שימת הלב שבית הכנסת הגדול הנו רכוש העיריה, מיועד לשימוש כלל המתפללים בעיר, ואין איש רשאי למסור או לקבל חזקה בו או בחלקו שלא על דעת העיריה. העיריה כפרה בתוקף ההסכם שנעשה שלא על דעתה, והחתומים עליו נדרשו לפעול לביטולו. במכתב השני התרעמה העיריה על פניה של ועד בית הכנסת וועד קהילת בעלזא לחברת יפה נוף, בבקשה לקבל אישור לביצוע עבודות הנוגעות להתקנת מיזוג (כך, לאור העובדה שהעבודות הנ"ל היו חייבות להתבצע בחלקן גם בחלקי בניין ששופצו מטעם יפה נוף, באמצעות קבלן שטרם מסר המבנה ויש לו אחריות קבלן). העיריה דרשה להימנע מכל עבודת בניה במבנה, ובכלל זה התקנת המזגנים, קהילת בעלזא נדרשה להחזיר לאלתר החזקה בבית הכנסת לידי העיריה, וועד בית הכנסת (העמותה) נדרשה לבטל ההרשאות שנתן לקהילה, ולהימנע מלהתיימר להקנות זכויות חזקה או שימוש בבית הכנסת לכל גורם אחר. 8.6 במכתב תגובה מה 8.7.09 ציין ד"ר סיימון כי ועד בית הכנסת הבהיר לאנשי קהילת בעלזא שלא מוקנית להם זכות בעלות או שכירות או כל זכות חוקית במבנה , אשר שייך לעיריה. אך מאחר ואולם בית הכנסת הגדול עומד ריק זה שנים פרט לימים שהוצאו מכלל ההסכם, קיבלה קהילת בעלזא המקיימת עשרות מניינים באופן סדיר, כולל מניינים של ספרדים ובני כל העדות, כיפות סרוגות וכדומה, רשות לקיים תפילותיהם באולם התפילה המרכזי. הובהר שכל שינוי במבנה טעון הסכמת העיריה, וכי מדובר רק בתפילות לכל חלקי הציבור. ממשיך המכתב שועד בית הכנסת שמח על נכונות הקהילה לדאוג לתחזוקה שוטפת ותיקונים הכרחיים, ועל הבטחתם לכיסוי הוצאות שוטפות שכן משך שנים חרף פניות הועד לא הקציבו העיריה אף לא המועצה ולו פרוטה לבית הכנסת. ואלמלא ההסכם היה גורל המפלס העליון כגורל בית המדרש שבמפלס הרצל, בקומת הקרקע שהוכרזה כמבנה מסוכן. עוד מצוין כי המכתב לחברת יפה נוף בו נתן הועד הסכמה להתקנת המיזוג נעשה על דעת האדריכל שמונה ע"י העיריה לתכנן השיפוצים בבנין והעברת המועצה הדתית למבנה. וברור כי כל עבודה במבנה טעונה אישור מהנדס העיר. עוד ציין ד"ר מוריס כי הועד עוסק בניהול ואחזקת בית הכנסת בהתנדבות, והועד גרס לתומו כי אחרי שהצליח להבטיח את זכות הבכורה של "המנין הציוני שלנו", שמתפלל בבית המדרש העליון ובשבתות במבואה הגדולה, וכן באולם התפילה המרכזי בימים נוראים וחגים, יזכה הועד לברכת העיריה ועידודה. אין לועד מטרה אחרת מלבד לשרת את כל חלקי הציבור החפץ להתפלל בבית הכנסת, והם היחידים שמסוגלים למלא בית הכנסת בקהל מכל הסוגים. קיום תפילות כסדרן אינו מהווה פלישה למקרקעי העיריה, וההחזקה בכל חלקי בית הכנסת הנה בחזקת ועד בית הכנסת, והקרקע עליה הוקם בית הכנסת הוענקה לעיריה ע"י משפחת רוטשילד למטרת הקמת בית כנסת מרכזי. 8.7 אלא שב"אידיליה " הראשונית בין העמותה לקהילת בעלזא ניבעו עד מהרה סדקים. בתגובת העמותה , שניתנה בתצהירו של ד"ר סיימון, צוין כי ועד בית הכנסת המרכזי אפשר לקהילה רק קיום תפילות: לא רשות להכניס פריטי ריהוט, לא לסלק ריהוט קיים, ובודאי לא להעביר את ה"כולל" שלהם מבית הכנסת שלהם ברח' החרמון לבית הכנסת הגדול. בקטע של אולם בית הכנסת הפונה לכיוון רח' הרצוג התקינה הקהילה ארונות בין העמודים באופן התוחם הקטע, תוך סילוק ריהוט קיים, ולקטע זה הועבר ה"כולל" של בעלזא; כאשר יש בכך משום שימוש בלעדי ברכוש כלל הציבור ושלילת זכויות אחרים. במהלך הדיון נשמעה העמדה לפיה אמור מבנה בית הכנסת לשמש רק כמקום תפילה ולא לימוד. אלא שבעמדה זו אין עקביות, לאור הטענה שבתגובת העמותה, שאף ציבור המתפללים הותיקים חפץ לקיים במבואות שיעורי תורה, ולא רק תפילה: אלא שהקהילה משתמשת במבואות בימי חול ומקיימת בהם תפילות ופעילות נוספת שאינה מאפשרת לכלל הציבור השימוש בהם. עוד נטען כי הקהילה ביטלה את עזרת הנשים של אולם בית הכנסת תוך סילוק הספסלים והריהוט, ותוך התקנת ארונות בין העמודים המשמשים כמחיצה. במקום זאת התקינו אנשי הקהילה שני מנייני תפילה כשבפועל אין בהם שימוש כלל. לעת הדיון התברר והומחש בתמונות כי אכן הותקנו שורות ארונות אך תוך הותרת מעברים בין הארונות, ללא כל שינוי מבני או עבודת בניה ולו פנימית במבנה, כך שלא בוטלה עזרת הנשים. עוד אישר ד"ר מוריס בחקירתו כי העיריה התקינה בחלק מחלל עזרת הנשים הישן את משרדי המועצה. ממילא אין בכך כדי לשנות התוצאה הסופית בהליך זה. מעדות ד"ר מוריס עלה כי לאור החיכוכים שהתגלעו בין הקהילה לעמותה, גרסה העמותה כי ראוי לפנות ולבטל ההסכם, המופר לשיטתה ע"י הקהילה. האחרונה טוענת שדווקא נהפוך הוא - היא שעמדה בחלקה. המחלוקות נוגעות כאמור לשאלת השימושים התורניים שנעשים במבנה ובחלוקתו לצרכי תפילה ולימוד בין הציבורים השונים. בפועל נוגעת המחלוקת לשאלה מיהו "בעל הבית" לענין ניהול בית הכנסת. 8.8 העיריה בתגובתה הבהירה כי עסקינן במבנה ביהכ"נ המרכזי שבעיר שייעודו לשמש כבית כנסת אורתודוכסי ציוני הפתוח לכל המבקשים ליטול חלק בתפילות. בכפוף לכך, העיריה אינה מונעת ואין בכוונתה למנוע שימוש מכל המבקש לבוא ולהתפלל כולל המבקש וקהילת בעלזא, ואין היא מתנגדת לפתיחת ביהכ"נ לכלל הציבור בשעות ובזמנים שייקבעו ע"י העמותה, שהיא המוסמכת לנהל בית הכנסת כנאמן הציבור כולו; אך אין היא מוסמכת להעביר זכויותיה במקרקעין לצד ג' כלשהו ללא רשות או הסכמה של בעל המקרקעין. כך גם בהתאם להוראות נוהל משרד הפנים - נוהל הקצאת קרקעות ומבנים ללא תמורה או בתמורה סמלית. ההתנגדות היא ליצירת זכויות שימוש או חזקה ייחודיים במבנה ביהכ"נ. העיריה רואה בהסכם כבטל. עוד בתגובתה, הפנתה העיריה לפניות ומכתבים לראש העיר ושר הדתות מקבוצות מתפללים שונות החשות שרגליהם נדחקו. בין היתר, פניה של חסידי חב"ד חיפה לביה"ד הרבני בחיפה בבקשה שיורה לחסידות בעלזא לפנות המבנה. בפניה נטען שאף חסידי חב"ד השקיעו עשרות אלפי ₪ כדי לארגן בית הכנסת, לאחר שהובטח להם שבבוא העת הם שיקבלו המקום, והם רואים עצמם כמתאימים ביותר לנהלו לתועלת כלל הציבור וקירוב לבבות, וחסידי חב"ד מורגלים בקליטת עולים חדשים מחבר המדינות ויתר התפוצות. עמדה זו נטענה אף בדיון, כאשר נטען שחסידות חב"ד עזבה המבנה לעת השיפוצים שנערכו בו, כאשר הובטח לה שהיא תקבל המבנה, ואז גילתה להוותה "שאין לאן לחזור", לאור השתלטות קהילת בעלזא, וההסכם שמולה ש"עקף" הבנות קודמות מול חב"ד. אולי ראוי לציין בקצרה כי המכתבים שאינם של חסידות חב"ד וצורפו לתגובת העיריה, הנם של אברכים ובני ישיבות, ומכתבים של מתפללים ותיקים: המכתבים מלינים על השתלטות קהילת בעלזא באופן בריוני על בית הכנסת העירוני והפיכתו לקניינה הפרטי; המכנה המשותף לכולם שאינם חתומים ואינם מציינים זהות שולחיהם . כל אלה ואף הדיון בפני מאששים כאמור עמדת העיריה בדבר הקושי לגבש מתווה שיבטיח שימוש פתוח ושוויוני בביהכ"נ בו ירגיש בנוח כלל הציבור הדתי, לאור ריבוי קהילות הטוענות לזכות להחזיק או להשתמש בביהכ"נ על פי דרכן, והקושי להביאן לכלל הסכמה. אך אין הם מכשירים הצו, אף לא ברור כיצד יכול הצו להשיג יעד מעין זה, ביחס לכלל הציבור על זרמיו (לרבות בעלזא). 8.9 לטענת המשיבים 3-6 עובר לחתימת ההסכם אף פרצה תגרת ידיים בין חסידי גור וחסידי בעלזא ביחס לשימוש במבנה, שהצריכה התערבות המשטרה (האירוע האלים אושש בעדות דר' סיימון, ומר משה ישראל שהתייחס לאירוע כאל "הבלגאן הגדול"): עד שנמצא הפתרון לפיו תשמש חסידות גור באולם התפילה שבמפלס התחתון, ואילו עם חסידות בעלזא נחתם ההסכם. ד"ר סיימון אישר כי "זכה" לקבל איומים, וברקע אף נטען לשימוש באלימות כלפיו. אולם הובהר מפיו בתגובה לשאלה מפורשת כי האיומים והאלימות לא באו מכיוונה של קהילת בעלזא. המשיבים 3-6 טוענים לבטלות ההסכם שהורתו, לשיטתם באיומים, גם אם לא של בעלזא, ותומכים בעמדת העיריה. עוד לטעמם, ממילא נעדר ביה"ד הרבני סמכות לאשר ההסכם כבורר , מכוח בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' ביה"ד הרבני הגדול. לשם הכרעה בתוקף הצו לא נדרשת ממילא הכרעה ביחס להסכם ותוקפו, או חיובה של העמותה בהסכמות שמכוחו, ולו מכוח סמכות נגררת. די בכך שיש סימני שאלה של ממש הטעונים ליבון. המבקש מכל מקום, מפנה לפער שבין עמדת העמותה כפי שהיא משתקפת בתגובתה ועדות ד"ר סיימון בהליך זה, לבין התגובה במכתבו לעיריה מיום 8.7.09 שם הגן על ההסכם. 9. חזקה ושימוש ייחודיים לא הוכחו בפני כאמור (לכל הפחות ביחס לעובדות שהתבררו בפני ונגעו לשלב שעד להוצאת הצו). למעשה גם לא תפיסת מקרקעי ציבור. שימוש בבית כנסת לצורך תפילה, כאשר גם בעל המקרקעין אינו חולק שהמבנה אמור להוות בית כנסת, לשימוש בני הציבור כולו לרבות המבקש וקהילת בעלזא - אינו יכול להיראות כתפיסת מקרקעי ציבור במובן החוק לסילוק פולשים, ודאי לא תפיסה יחודית. כך אף מעבר לשאלה האם "תפס" הצו את כלל בני הקהילה או רק את המבקש (יתכן ובענין אחרון זה יש רגליים לעמדת העיריה, הואיל והחוק נועד להתמודד גם מול התופעה של פלישה המונית, בה קשה לזהות כל פולש בשמו המפורש בכותרת הצו, ויתכן שדי בזיהויו באופן לא מסוים כחלק מקבוצה מוגדרת. מדובר בטכניקה חריגה אמנם, אך גם החוק כאמור - חריג). גם השאלה האם ניתן לעשות שימוש במבנה גם לצרכי לימוד נוגעת לנושא ניהול בית הכנסת ולא לתפיסת חזקה במקרקעין (מה גם כאמור שאף לשיטת העמותה, כפי שעלה בעדויות, מתברר ששימוש מסוים לצרכי לימוד נעשה גם ע"י חוגים שאינם מקהילת בעלזא, ואף בחסות העמותה). איש לא הוכיח כי נמנע ממתפלל פלוני להיכנס לבית הכנסת, או כי חדר מסוים בבית הכנסת יוחד אך ורק לשימושם של חסידי בעלזא, באופן שאינו מאפשר כניסה של מי שאינו חבר הקהילה. כך אף ביחס למתחמים המשמשים ללימוד, ותוארו ככולל, ופתוחים לכלל הקהל, כעולה מעדויות מר ישראל משה ומר שמעון אמסלם. נהיר לי, כי יכול ויש מתפללים שיחושו שלא בנוח להתפלל או להשתמש במתחם לנוכח הדומיננטיות של קהילת בעלזא (דומה שכך טוענים המשיבים 3-6 בסע' 29 לעתירה המנהלית שהגישו וצורפה על ידם); אך בתחושות סובייקטיביות שכאלה אין כדי להקים חזקה יחודית במקרקעי ציבור, או אף תפיסת חזקה, מה גם שכל ציבור יכול לטעון להם. כך למשל, נשמעה העמדה מפי מר אמסלם שאצל בעלזא "הוא חש בבית" ואילו בבתי כנסת של חב"ד נוח לו פחות להתפלל (תוך הדגשה שאין הוא חפץ לפגוע באיש). גם הניסיון לחלץ מפי העדים אמסלם וישראל בעייתיות מבחינתם בתפילה ביום שבת ומועד לעומת ימי חול, אינו סביר (גם אם לא התפללו בשבת יחד עם חסידי בעלזא), כאשר מדובר באנשים בוגרים שחזקה שהם יודעים היכן הם אישית חשים בנוח, ומה הטעמים בגינם לא התפלל מי מהם בשבת יחד עם חסידי בעלזא: לא תחושת ניכור , הדרה או אי התאמה לסגנון תפילה זה או אחר היא שעלתה מתשובותיהם. גם שינויים מבניים לא בוצעו כאמור בבית הכנסת ומפי ב"כ המבקש אף הוצהר שאין כל כוונה לכך. עם זאת יש מאפיינים חיצוניים בדמות שילוט, המתיימרים לתאר בית הכנסת ככולל של הקהילה. השאלה אם יכול או צריך מי לעתור להסרה של מאפיינים חיצוניים אלה, אף היא אינה נצרכת להכרעה, כאן. ברור שלא לשם כך יכול ויוצא צו לפי החוק לסילוק פולשים. גם ביחס לנושא הסדרת זכויות השימוש של מי מבני הקהילה לעומת זכויות העיריה כבעלים, מתעוררות סוגיות הנוגעות לשאלת מעמדו של בית הכנסת כהקדש, מעמד העמותה, ותוקף ההסכם. המבקש כאמור גורס שאין לעיריה זכות התערבות בניהול ענייני ההקדש, כמו אכיפת זמני תפילה, מכוח בעלותה במקרקעין. בהקשר זה אסתפק בציון כי גם אם בהקדש עסקינן , בו מועברת השליטה בנכס לידי הנאמן (להבדיל מן הבעלות שאינה מועברת בהכרח - סע' 6 לפסה"ד שבע"א 6406/03 האמור), וגם אם העמותה היא הנאמן, הרי שסימני השאלה צריך שיוצבו גם מן העבר שכנגד , היינו: מה תוקף ההסכם שערכה עם הקהילה, ובהנחת תוקפו, עד כמה ניהול ההקדש וקבלת השליטה בנכס מזכה הנאמן בזכויות בעלות אופי קנייני במהותן, להבדיל מניהולי. מכל מקום, סימני השאלה השונים, בכל כיוון, בוודאי שאינם מקימים רף הוודאות הנדרש בהלכת בן שמחון הן ביחס לתפיסת החזקה, והן ביחס לזכויות החזקה של התופס הנטען. 10. אני מורה על ביטול הצו נשוא הבקשה. אני מוחק המרצת הפתיחה שהגיש המבקש תחת מספר התיק שבכותרת. בנסיבות, אין צו להוצאות. צוויםפלישה למקרקעין