קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם מחאה ליד הבית מהווה הטרדה: כללי בפני שתי בקשות נפרדות, המחזיקות תשתית עובדתית זהה בחלקה, ועניינן בקשה למנוע מהחשודים/משיבים להפגין או לערוך משמרות מחאה ליד ביתו של תת אלוף נועם תיבון בתל אביב. הבקשה הראשונה (מ 10630/09) הינה בקשה לשחרור בתנאים בהתאם לסעיף 44(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן - חוק המעצרים) בגדרה עותרת המשטרה לקביעת תנאי שחרור בעניינם של החשודים לרבות תנאי לפיו ייאסר על החשודים להתקרב לביתו של תא"ל נועם תיבון (להלן - בקשת השחרור בתנאים). הבקשה השנייה (בש 1103/09) הינה בקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת לפי סעיף 4(א) לחוק למניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב - 2001 (להלן - החוק למניעת הטרדה מאיימת או החוק) בגדרה עותרת המשטרה למתן צו אשר יאסור על המשיבים להטריד את תא"ל תיבון ובני משפחתו; יאסור עליהם להימצא במרחק הפחות משני קילומטרים ממקום מגוריו או רכבו של תא"ל תיבון ובני משפחתו; וכן יאסור עליהם לפגוע בפרטיותו או פרטיות בני משפחתו (להלן - הבקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת). ביום 4.2.09 הובאו החשודים לבית המשפט. בהסכמת הצדדים, נקבע כי הדיון יתקיים כשבוע לאחר מכן, וכי עד החלטה אחרת ייאסר על החשודים להתקרב עד לרדיוס של קילומטר מביתו של תא"ל תיבון. עוד הוסכם כי הצו יחול באופן פרסונלי אף כלפי תא"ל תיבון ובני משפחתו כך שייאסר על החשודים להתקרב עד לרדיוס של קילומטר ממקום הימצאם. ביום 11.2.09 הסכימו הצדדים, מטעמים פרקטיים, לאיחוד הדיון בשתי הבקשות. רקע עובדתי ביום 4.2.09 בסמוך לשעה 07:00 עמדו החשודים על המדרכה הנמצאת מול ביתו של תא"ל תיבון בתל אביב. החשודים החזיקו שלט עליו צוין: "מי שמגרש יהודים לא ראוי לשרת בצה"ל". לאחר מספר דקות, כך על פי האמור בדו"ח הפעולה שערך השוטר ברדיין, יצא מביתו תא"ל תיבון ושני החשודים החלו לצעוק לעברו מספר פעמים: "נועם, ככה אתה משאיר את האשה לבד?". בדו"ח הפעולה שערך פקד זיו אלנתן נרשמה האמירה הבאה: "נועם, למה אתה משאיר את אשתך לבד בבית? אתה לא פוחד?" עקב כך עוכבו שני החשודים ונלקחו להמשך חקירה בתחנת המשטרה. חלק זה של האירוע תועד על ידי עיתונאי מטעם ערוץ 10 ושני התקליטורים (החופפים בחלקם) המנציחים האירוע הוגשו על ידי חשוד 1 (הראשון במעמד הדיון, והשני ביום 18.2.09). אדרש בהמשך החלטתי לתיעוד זה. בשלב זה אציין כי בתיעוד נשמעות שתי אמירות הנאמרות בסמוך אחת לשניה: "נעם, למה אתה משאיר את אשתך לבד בבית? ככה אתה עושה, משאיר את אשתך לבד?". מייד בסמוך לעיכובם של החשודים והכנסתם לניידת, נצפו ליד ביתו של תא"ל תיבון שתי קטינות: גב' יסכה פדרמן (בתו של חשוד 1) וגב' אמונה סטריק. על פי האמור בדו"ח הפעולה שערך השוטר הדס, החזיקו השתיים שלט זהה לשלט אותו החזיקו החשודים עליו צוין: "מי שמגרש יהודים לא ראוי לשרת בצה"ל", ובהמשך אף צעקו "בוגד" לעבר ביתו של תא"ל תיבון. על פי האמור בדו"ח הפעולה שערך פקד זיו אלנתן נכנסו הקטינות לחצר הבית, החלו לצלצל באינטרקום של משפחת תיבון ולצעוק: "נעם תיבון בוגד נועם תיבון רשע". בהוראת המשטרה חזרו הקטינות למדרכה הנמצאת מול הבית, והמשיכו לצעוק: "נעם תיבון בוגד נועם תיבון רשע". הקטינות עוכבו לחקירה, בהמשך נעצרו ושוחררו בתנאים שנקבעו בבית המשפט לנוער. בין התנאים שנקבעו נאסר על הקטינות להתקרב לשכונת מגוריו של תא"ל תיבון לתקופה של 90 יום. תמצית טענות הצדדים טיעוני המשטרה בבקשת השחרור בתנאים המשטרה מבססת את בקשתה על חשד כי יש בדברי החשודים שנאמרו לתא"ל תיבון כשיצא מביתו כדי להוות עבירת איומים, וכי מהנסיבות הכלליות (האמור בשלט בצירוף לאמירות) עולה חשד לעבירה של העלבת עובד ציבור. בהקשר זה טוענת המשטרה לקשר בלתי ניתן לניתוק בין האירוע בו היו מעורבים החשודים לבין האירוע בו היו מעורבות הקטינות, ועל כן, לשיטתה, ניתן לייחס לחשוד 1 (אביה של אחת הקטינות) את תכנונו. המשטרה, באמצעות נציגה עו"ד ברנרד, הגישה לבית המשפט שני נספחים. נספח סודי אשר סומן בש/1 וכן העתק כתב אישום בהליך המתנהל כנגד חשוד 1 אשר סומן בש/2. לשיטת המשטרה, יש בחשד המיוחס לחשודים כמו גם בנסיבות המקרה, כדי להקים עילת מעצר של מסוכנות, ועל כן יש מקום להורות על תנאי השחרור שהתבקשו, לרבות הרחקה מביתו של תא"ל תיבון. טענות המשטרה בבקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת בבקשה שהוגשה מטעם מפלג תביעות נטען כי התנהלות המשיבים מעלה חשש לפגיעה ממשית בשלוות חייהם של תא"ל תיבון ובני משפחתו. עוד נטען כי התנהלות זאת, על רקע עברו הפלילי של משיב 1, מקימה סיכון של ממש. הן בבקשה והן בטיעונו בבית המשפט, עמד נציג המשטרה, עו"ד בני דורון, על האבחנה שיש לבצע בין נבחר ציבור לעובד ציבור. נטען כי הפגנה מול ביתו הפרטי של עובד ציבור, ומעבר לפגיעה הממשית בשלוות חייו, עלולה להרתיע אותו מלבצע את תפקידו, ויש בכך כדי להוות חריגה מהלגיטימיות הברורה של הזכות להפגין ולמחות. עוד ציין עו"ד דורון כי הבקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת הוגשה, בין היתר, על רקע רצף אירועים דומה. נטען כי מדובר באירוע שלישי אשר נחקר בנסיבות דומות, כאשר שני האירועים הקודמים אירעו בחודש דצמבר 2008. בעניין זה הוגש לבית המשפט מנשר אשר חולק לעוברים ושבים על ידי משיב 1 אשר סומן על ידי בש/3. המנשר נושא את הכותרת: "מפלצת ברחוב ושמה נועם תיבון" והוא כולל תיאור אירוע, שעל פי גרסת המשיב 1 - עיקריו נסקרו בהחלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט דרורי) מיום 25.11.08, הבעת חשש שמא יפעל תא"ל תיבון בצורה דומה כלפי אחרים, וציון כתובתו המדויקת של תא"ל תיבון. טענות החשודים/משיבים חשוד 1, אשר ייצג עצמו בשני ההליכים טען כי אין מקום "לקשור" בין האירוע בו היה מעורב לאירוע בו היו מעורבות שתי הקטינות. נטען כי בקשת המשטרה פוגעת בזכותו הלגיטימית של החשוד להפגין ולמחות על פעולות שונות אשר ביצע, על פי הנטען, תא"ל תיבון. חשוד 1 הפנה את בית המשפט למספר החלטות אשר ניתנו בערכאות שונות, מהן, כך על פי פרשנות החשוד, ניתן ללמוד כי אין מקום לקבל עמדת המשטרה ויש ליתן משקל בכורה לזכותו הלגיטימית להפגין ולמחות. לשיטת החשוד, זכותו להפגין למחות אך מעצימה נוכח האמור בהחלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בב"ש 5426/08, , בדבר פעולות בלתי חוקיות או למצער - בלתי ראויות, אשר בוצעו כנגדו וכנגד משפחתו. כפי שצוין, חשוד 1 הגיש תקליטור המתעד את האירוע אשר צולם על ידי עיתונאי מטעם ערוץ 10. ביחס לבקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת, נטען כי מעשיו של החשוד לא עולים כדי הטרדה מאיימת, הן בשל הפרשנות בה נוקטים בתי המשפט ביחס לאופיים של המעשים המוגדרים כהטרדה מאיימת, והן בשל העובדה כי תא"ל תיבון כלל לא נחקר ועל כן אין בנמצא עדות ממנה עולה כי פעולות החשוד מהוות מטרד עבורו. שני החשודים ציינו בטיעוניהם כי אל לבית המשפט לעשות שימוש בדו"ח הסודי שהוגש וסומן בש/1 במסגרת הבקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת. נטען כי אין אפשרות להגשת דו"ח סודי במסגרת בקשה לצו, שכן אין עסקינן בבקשה אשר הדיון בה מתקיים בהתאם להוראות חוק המעצרים. חשוד 2, באמצעות סניגורו עו"ד עדי קידר, כפר בקיומו של חשד סביר המצדיק הטלת תנאים כלשהם על החשודים. לשיטתו, אותה אמירה שנאמרה אינה מהווה עבירה, וכך יש להתייחס אף לאמור בשלט אותו נשאו החשודים. נטען כי אין המדובר בהתקהלות אסורה אלא באירוע בו נטלו חלק שני החשודים בלבד. עו"ד קידר הוסיף וטען כי פרשנות ראויה של החוק למניעת הטרדה מאיימת מחייב עשיית פעולות חוזרות ונשנות כתנאי למתן צו, ואין באותה פעולה חד פעמית המיוחסת לחשוד 2, כדי לאפשר החלת החוק בעניינו. נטען כי פעילות המשטרה מנסה לצמצם באופן לא ראוי ולא מידתי את זכויותיהם של החשודים. דיון והכרעה לצורך הכרעה בשתי הבקשות עיינתי בתיקי החקירה על החומר המצוי בהם. אציין כבר כעת כי אני נוטה לקבל טיעון החשודים בדבר העדר האפשרות להגשת דו"ח סודי במסגרת סדרי הדין הנוהגים בבקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת, ועל כן לא יינתן כל משקל לאמור בדו"ח הסודי בבואי לשקול בקשת המשטרה למתן הצו כאמור. אסקור תחילה את מסקנותיי ביחס לתשתית העובדתית, ולאחר מכן אדון בנפרד בעניינה של כל אחת מהבקשות. התשתית העובדתית הצדדים לא חלקו על עיקרי האירוע בו היו מעורבים שני החשודים, ודומה כי תיעוד האירוע כעולה מצפייה בתקליטור אשר צולם על ידי עיתונאי ערוץ 10 (להלן - התקליטור), משקף בעיקריו את המתואר בדוחות הפעולה של השוטרים שהיו במקום. המחלוקת העובדתית התמקדה בשתיים: האם נטל חשוד 2 חלק באמירת אותן אמירות כלפי תא"ל תיבון ("נועם, ככה אתה משאיר את האשה לבד?"), והאם קיים קשר בין האירוע בו היו מעורבים החשודים לאירוע בו היו מעורבות הקטינות. ברור כי ככל שקיים קשר בין האירועים, יהא בכך כדי משום העצמת האירוע בכללותו, וכדי ללמד על תכנון מוקדם ומוקפד של החשודים בהכנת תוכנית חלופית למקרה שייעצרו. באשר למחלוקת הראשונה - בשלב זה, נטען בדוחות השוטרים שהיו במקום כי האמירות נאמרו אף על ידי חשוד 2. חשוד 2 שמר בחקירתו על זכות השתיקה, ואין בתקליטור כדי לאשש או להזים את דוחות השוטרים בעניין זה. בתקליטור (בחלק שתועד) מתועדות שתי אמירות, אולם המצלמה אינה מצלמת הדוברים בשעת אמירת הדברים. המסקנה המתבקשת אפוא הינה כי בשלב זה, קיימת תשתית ראייתית בעוצמה הנדרשת, לפיה אף חשוד 2 נטל חלק באותן אמירות שנאמרו כלפי תא"ל תיבון. באשר למחלוקת השניה - דהיינו לקשר בין שני האירועים, סבורני כי יש טעם בטענת המשטרה לקיומו של קשר הדוק בין שני האירועים. ראשית, שני האירועים כמעט חופפים מבחינת הזמנים, כך שהקטינות מופיעות ומאותרות בזירה מייד לאחר שהחשודים מעוכבים. שנית, הגיונם של דברים מוביל למסקנה כי לא יד המקרה הביאה את בתו של החשוד לפעול כפי שפעלה דקות ספורות לאחר "שבמקרה" אביה היה במקום ונקט אף הוא בפעולה דומה. שלישית, התיעוד המופיע בתקליטור מצביע על קיומו של קשר מובהק בין שני המקרים, ואסביר: חשוד 1 מצולם על ידי עיתונאי ערוץ 10 החל מרגע כניסתו לרחוב בו מתגורר תא"ל תיבון וברור כי פעולתו תואמה מראש עם אותו עיתונאי אשר היה מודע לפרטי "התוכנית" וליווה את שני החשודים החל משעות הבוקר המוקדמות. בשלב מסוים ובעוד החשודים עומדים מול ביתו של תא"ל תיבון, ומספר שוטרים מתחילים להגיע למקום, מתפתחת שיחה (אחת מיני רבות) בין העיתונאי לבין חשוד 1 במסגרתה שואל העיתונאי את חשוד 1 אם הוא חושש. חשוד 1 משיב שאינו חושש ממעצר ואז שואל העיתונאי את חשוד 1: "מה קורה עם הסטנד ביי"?" (13:36 מתחילת ההקלטה). תשובת חשוד 1 נשמעת מקוטעת אך מהמלל שכן נשמע ניתן להבין כי חשוד 1 משיב שצריך לחכות ולראות מה יהיה. לטעמי, הקשר בין השיחה אודות החשש ממעצר, שאלת ההמשך של העיתונאי המודע לפרטי התוכנית - "מה קורה עם הסטנד ביי"?", והגעתן "המקרית" של שתי הקטינות לזירה מייד לאחר עיכובם של החשודים - מובהק, משתלב היטב עם עיסוק אינטנסיבי של חשוד 1 במכשיר הטלפון הנייד בזמן ההמתנה מחוץ לביתו של תא"ל תיבון, ויוצר את אותה תשתית נדרשת לקשר בין האירועים. בקשת השחרור בתנאים המשטרה מייחסת לחשודים חשד לביצוע עבירה של איומים ועבירה של העלבת עובד ציבור. אמקד סקירתי בעבירת האיומים, שעילת המסוכנות הנטענת נגזרת ממנה. המחלוקת בין הצדדים התמקדה באפשרות לראות באמירות שנאמרו כאיומים. בשלב בו אנו נמצאים, די בחשד סביר לביצועו של עבירה, וסבורני כי חשד זה בכל הנוגע לעבירת האיומים מתקיים גם מתקיים. האמירה שעל פי החשד נאמרה על ידי שני החשודים רחוקה בעיני מלהיות לגיטימית, ורחוקה בעיני מלהיות תמימה. מדובר באמירה אשר נוטעת תחושה כי החשודים יודעים מי נמצא בביתו של תא"ל תיבון בכל רגע נתון, וכי קיימת בעייתיות או אפילו סכנה ביציאת תא"ל תיבון מביתו והשארת אשתו לבדה בבית, שאם לא כך הם פני הדברים מדוע מכל המשפטים האפשריים בחרו החשודים דווקא "להסב" את תשומת ליבו של תא"ל תיבון לנתון זה? אוסיף כי האמירה אינה אמירה בעלת קונוטציה "מחאתית" כפי שניתן לפרש את האמור בשלט אותו החזיקו החשודים ("מי שמגרש יהודים לא ראוי לשרת בצה"ל") אלא נמצאת במגרש אחר לחלוטין, בו קיים חשש, לכאורה, להימצאותה של אשת תא"ל תיבון לבד בביתה. אמירה זאת מקימה לטעמי עילת מסוכנות, ואף אם ברור כי אין מדובר בעילה המצדיקה מעצר ממש, יש מקום לבחון אם היא מצדיקה הטלת תנאי השחרור המבוקשים על ידי המשטרה. בהיעדר חשש כי החקירה תשובש (ולא נטען כי קיים חשש כזה), או כי החשודים יימנעו מהתייצבות להמשך הליכי החקירה והמשפט (ואף בעניין זה לא נשמעה כל טענה), ברור כי הבקשה להרחקת החשודים מביתו של תא"ל תיבון נועדה להבטיח מניעת מעשי עבירה נוספים מאותו סוג בתקופת החקירה. האפשרות להטיל "תנאי מניעתי", נלמדת מרשימת התנאים המופיעים בסעיף 48(א) לחוק המעצרים (ראה בעיקר פסקאות 10-12). אף פסיקת בתי המשפט הכירה בהטלת "תנאי מניעתי" כאפשרי אולם נקבע כי יש לעשות שימוש באפשרות זאת בזהירות יתרה ובאופן מצומצם, וזאת מבלי לפגוע, מעבר לנדרש, בזכויות החשוד (ראה בעניין זה ב"ש 5426/08 מדינת ישראל נ' נועם פדרמן ). כאשר הנני בוחן את הפגיעה האפשרית הקיימת בזכויות החשודים אל מול יתר הנתונים, סבורני כי קיימת הצדקה להטלת התנאי בדבר הרחקת החשודים מביתו של תא"ל תיבון, מתא"ל תיבון עצמו ומבני משפחתו, וזאת עד לסיומה של החקירה. תנאי זה אינו חמור לטעמי, ושונה בתכלית השינוי מתנאים שעיקרם ב"הגבלת התנועה". איזור ביתו של תא"ל תיבון אינו איזור מגוריהם או עבודתם של החשודים, ואין באותו תנאי כדי לשבש את שגרת יומם. לחשודים האפשרות לממש את זכותם למחות ולהפגין, בכפוף לכל דין, במקומות אחרים (לדוגמא - מול משרד הביטחון). יחד עם זאת, עדיין יש לבחון את היקף החקירה, ומשכה, וזאת על מנת שתהיה הלימה בין צורכי החקירה, אורך התקופה בה יחולו תנאי השחרור, וזכויות החשודים. לטעמי, מדובר בחקירה קצרה ופשוטה, הנמצאת בישורת הסופית שלה, ואף אם קיימת הצדקה לביצוע השלמות חקירה כאלה ואחרות, עדיין התקופה המבוקשת על ידי המשטרה בה יחולו התנאים אינה תואמת את כלל הנתונים. לאור כל האמור לעיל, אני מאריך את התנאים שנקבעו בהסכמת הצדדים ביום 4.2.09 וזאת ב-30 יום מהיום. מעבר לאותם תנאים שנקבעו, ותוקפם מוארך כעת ל-30 יום נוספים, לא מצאתי להטיל על החשודים תנאים נוספים. הבקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת מטרת החוק מוגדרת בסעיף 1 לחוק באופן הבא: "מטרת חוק זה היא להגן על אדם מפני פגיעה בשלוות חייו, בפרטיותו, בחירותו או בגופו, בידי אדם אחר שנקט נגדו הטרדה מאיימת או שפגע בגופו". הטרדה מאיימת מוגדרת בסעיף 2 לחוק באופן הבא: 2. הטרדה מאיימת מהי ? הטרדה מאיימת היא הטרדתו של אדם בידי אחר בכל דרך שהיא או נקיטת איומים כלפיו, בנסיבות הנותנות בסיס סביר להניח כי המטריד או המאיים עלול לשוב ולפגוע בשלוות חייו, בפרטיותו או בחירותו של האדם או כי הוא עלול לפגוע בגופו. בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (א), הטרדה מאיימת כלפי אדם יכול שתהא, בין השאר, באחד מאלה: (1)   בבילוש, במארב או בהתחקות אחר תנועותיו או מעשיו, או בפגיעה בפרטיותו בכל דרך אחרת; (2)   בנקיטת איומים בפגיעה בו או במאיים עצמו; (3)   ביצירת קשר עמו בעל פה, בכתב או בכל אמצעי אחר; (4)   בפגיעה ברכושו, בשמו הטוב, או בחופש התנועה שלו. (5)   בעיסוק בשמירה בבית משותף בניגוד להוראות לפי חוק הגבלת שירותי שמירה בבתים משותפים, התשס"ט - 2008. (ג) לענין חוק זה אחת היא אם המעשים המפורטים בסעיפים קטנים (א) או (ב) נעשו כלפי האדם או כלפי אדם אחר הקרוב לו, בין במפורש ובין במשתמע, בין במישרין ובין בעקיפין. בדברי ההסבר של הצעת החוק (ה"ח 328 מיום 23.7.01 עמ' 769), נקבע כי: "המושג "הטרדה מאיימת" או מקורו בשפה האנגלית STALKING מתייחס לדפוסי התנהגות הכוללים הטרדה ואיומים מסוגים שונים הפוגעים בשלוות חייו, בפרטיותו, או בגופו של כל אדם, ועל פי ניסיון החיים המצטבר מקימים גם חשש לפגיעה בגופו או בחייו של האדם המוטרד. "מרבית המעשים המצטרפים יחד לכדי הטרדה מאיימת מהווים כל אחד בפני עצמו עבירה פלילית. . . . .עם זאת, גם הטרדה ואיומים מרומזים משתמעים בעקיפין שאינם עולים כדי עבירה פלילית עלולים ליצור כמכלול הטרדה מאיימת" (ההדגשות אינן במקור - ב.ש). בפסיקה נקבע כי יש לפרש את המונח "מאיימת" כחשש מחזרה על הפעולות האמורות ולאו דווקא במובן של איום (ראה ת"א (פתח-תקוה) 3532/02 שגיב נ' עזרא ). נכון אני לקבל את הרציונל העומד בבסיס עמדת עו"ד קידר בדבר הצורך בבחינת היקף הפעולות טרם מתן הצו, אם כי לשון החוק אינה מחייבת קיומו של מוטיב חוזר בעבר כתנאי למתן הצו אלא בסיס סביר להניח כי המטריד או המאיים עלול בעתיד לשוב ולפגוע בשלוות חייו של הנפגע, דהיינו - חשש כי הפעולה תחזור על עצמה. פרשנות ראויה של הוראות החוק, ויישומו על מקרים פרטניים צריכה להביא בחשבון את האינטרסים עליהם מגן החוק וזכויותיו של הנפגע, תוך איזונם מול זכויות אחרות של הפוגע, ככל שקיימות כאלה ונמצא כי ראויות אלה לשמירה והגנה. הזכות לפרטיות, שהינה זכות יסוד במשפט הישראלי כוללת בתוכה אף את זכותו של כל אדם למקום בו ייהנה משקט ושלווה. זכותו של כל אדם לחזור מעבודתו, לחלקת אלוהים הקטנה שלו, וזאת ללא חשש כי שלוותו ומנוחתו יופרו. יש אף ליתן את הדעת לחשיבות החברתית ליכולתו של בעל תפקיד ציבורי למלא תפקידו כהלכה, ללא חשש מלחצים זרים, ומבלי ששיקול דעתו יוסח ויופרע בשל הטרדתו או הטרדת בני משפחתו. אל מול זכות זאת ניצבת זכות ההפגנה, אשר נגזרת מחופש הביטוי. הצורך באיזון בין הזכות לפרטיות לזכות להפגנה נדון, בין היתר, בבג"צ 2481/93 דיין נ. מפקד מחוז ירושלים, וכן במסגרת בג"צ 6658/93 עם כלביא ואח' נ' מפקד תחנת ירושלים שם צוין על ידי המשנה לנשיא (כתוארו אז) השופט א' ברק: "על רקע זה קמה השאלה, מה היקף זכותו של אדם (כחלק מקבוצה) לקיים הפגנה או אסיפה מול ביתו הפרטי של איש ציבור. השאלה נדונה בהרחבה בבג"צ 2481/93 דיין נ. מפקד מחוז ירושלים (טרם פורסם) . בפסק-דין זה נתגלתה מחלוקת בין השופטים. השופט ש. לוין גרס כי זכות ההפגנה צריכה להגשים עצמה מול מוסדות הציבור, ואילו ביתו הפרטי של איש ציבור הוא מבצרו. אליו ימלט נפשו בתום פעולותו הציבורית. זכות ההפגנה והאסיפה אינה מגיעה לתחום זה. שונה היתה גישתי באותה פרשה. סברתי כי הזכות לקיים אסיפה והפגנה משתרעת גם לעבר ביתו הפרטי של איש ציבור. פרטיותו של המעון תתבטא באיזון הראוי - מבחינת זמן, מקום ואמצעים - בין זכות האסיפה וההפגנה מזה לבין זכותו של איש הציבור (וזכותם של בני משפחתו ושכניו) לפרטיות ולהנאה מהקניין. השופט גולדברג קבע כי אם קיימת חלופה אפקטיבית, ניתן למנוע הפגנה ליד ביתו הפרטי של איש ציבור. בהעדר חלופה אפקטיבית, מוכרת זכותו של אדם להפגין ליד ביתו הפרטי של איש הציבור. חילוקי הדעות אשר התעוררו בבג"צ 2481/93 עומדים בעינם. משקפים הם את המורכבות של הפעילות האנושית במשטר דמוקרטי, ואת רב-הגווניות של השיקולים והערכים שיש להתחשב בהם בחברה דמוקרטית נאורה. מהווים הם ביטויים שונים לתפיסות היסוד של "הציבור הנאור" בישראל (ראה בג"צ 693/91 אפרת נ. הממונה על מירשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(749 (1). עם זאת, השקפות שונות אלה - פרי נקודות המוצא השונות באשר ליחס בין חופש הביטוי לבין זכויות אדם חוקתיות אחרות - מאוחדות הן בתפיסה כי חופש האסיפה והתהלוכה הינו זכות יסוד מרכזית של האדם בישראל, וכי אין בזכותו של איש הציבור לפרטיות ולקניין, כדי לשלול את הפעלתה של זכות היסוד לאסיפה ולתהלוכה בכל הנוגע ל"מעונו הרשמי" של איש הציבור". יש כעת צורך לבחון את עניינו של כל משיב ומשיב ביחס לעובדות הנטענות על רקע לשון החוק והאמור בפסקי הדין. משיב 1 - כפי שצוין לעיל, עיון בחומר הקיים בתיק החקירה מלמד כי הבקשה למניעת הטרדה מאיימת הוגשה, בין היתר, על רקע רצף אירועים דומה. אין חולק כי מדובר באירוע שלישי אשר נחקר בנסיבות דומות. האירוע הראשון התרחש ביום 8.12.08 כאשר במסגרתו הגיעו המשיב 1 ואשתו לביתו של תא"ל תיבון, הפגינו מול ביתו ואף חילקו מנשרים שכותרתם: "מפלצת ברחוב ושמה נועם תיבון" (בש/3). האירוע השני התרחש כ-5 ימים לאחר מכן, ביום 13.12.08 במסגרתו המשיב 1 ואנשים נוספים הגיעו לביתו של תא"ל תיבון, והפגינו מול ביתו. האירוע השלישי הוא האירוע הנוכחי מיום 4.2.09, ולאור הנתונים שפורטו לעיל, הוא כולל הן את המעשים המיוחסים למשיבים והאמירות שצעקו הם לעברו של תא"ל תיבון שעה שזה ירד למכוניתו: "נעם, למה אתה משאיר את אשתך לבד בבית? ככה אתה עושה, משאיר את אשתך לבד"?", והן את המעשים המיוחסים לקטינות, דהיינו את הצלצול באינטרקום ביתו של תא"ל תיבון והצעקות: "נעם תיבון בוגד נועם תיבון רשע". דומני כי רצף האירועים עולה כדי פגיעה בשלוות חייו ובפרטיותו של תא"ל תיבון ובני משפחתו. לשיטתי, אין משמעות מכרעת לעובדה כי תא"ל תיבון לא נחקר באירוע הנוכחי. ראשית, קיימת תשתית ראייתית ברמה הנדרשת אף ללא עדותו. שנית, הגיונם של דברים מחייב מסקנה כי תא"ל תיבון ובני משפחתו מוטרדים מפעולותיו של המשיב 1 ובני משפחתו. אין ממש צורך בעדותו של תא"ל תיבון כדי להגיע למסקנה כי מנשרים המכנים אותו "מפלצת" ומציינים את כתובתו, המחולקים בסביבת מגוריו, מפריעים לשלוות חייו וחיי בני משפחתו ופוגעים בפרטיותם. לאותה מסקנה ניתן להגיע אף לאור האמירות שנאמרו לעברו באירוע הנוכחי. המעבר ממחאה כללית כנגד התנהלות הצבא לעימות אישי בנוסח "פדרמן נגד תיבון" הוא כשלעצמו מטריד וסבורני כי לא בכדי בחר משיב 1 לנקוט באותו "קו מחאה אישי". יש לבחון כעת האם זכותו של משיב 1 להפגין גוברת על זכותו של תא"ל תיבון לפרטיות ועל הצורך למנוע המשך הפרעה לשלוות חייו. לטעמי, לו היה מדובר באירוע חד פעמי, ניתן היה ליתן משקל בכורה לזכותו של משיב 1 להפגין מול ביתו של תא"ל תיבון, אך שעה שמדובר בשלושה אירועים משתנה נקודת האיזון ומטה את הכף לטובת שמירה והגנה על זכותו של תא"ל תיבון לפרטיות והצורך למנוע המשך הפרעה לשלוות חייו. יתרה מכך, כפי שציינתי, דברי משיב 1 באירוע האחרון אינם בעלי אופי מחאתי אלא בעלי קונוטציה מאיימת, כך שאין עסקינן רק באותה הבעת מחאה לגיטימית אותה יש לאזן מול הזכות לפרטיות. במסגרת בדיקת התשתית הפסיקתית לצורך כתיבת החלטה זו, נתקלתי בהחלטת בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת ד' שריזלי) אשר ניתנה אף היא בעניינו של משיב 1, במסגרת ערר שהוגש מטעמו על החלטת המשטרה למנוע ממנו להפגין מול ביתו הפרטי של אלוף יאיר נווה (ב"ש 5025/06 פדרמן ואח' נ' משטרת ישראל ). מהאמור בהחלטה עולה כי אין זו הפעם הראשונה בה בוחר משיב 1 לבצע פעולות מחאה מול ביתם הפרטי של קציני צה"ל. באותה החלטה ציינה כב' השופטת שריזלי כדלקמן: "ביני לביני, סברתי כי התנהלותם של העוררים מעוררת תהייה שמא אין מדובר במימושה של הזכות לחופש הביטוי וההפגנה, אלא בנסיון להפעיל לחץ על ממלא תפקיד בכיר בדרך של הטרדתו והטרדת בני משפחתו בסביבת מגוריו". דברים אלה, שנכתבו עוד בשנת 2006 ביחס לפעולות משיב 1 כלפי האלוף יאיר נווה, משקפים את תחושתי מהתנהלות משיב 1 כלפי תא"ל תיבון. במסגרת הדיון הגיש משיב 1 לעיוני את החלטת בית המשפט בבג"צ 3845/05 בן גביר נ' משטרת ישראל . כפי שציינה כב' השופטת ד' שריזלי (שאף לה הוגשה אותה ההחלטה) האמור בהחלטה אינו יכול להשליך על ענייננו. בהחלטת בג"צ צוין במפורש כדלקמן: "טרם שהיה סיפק בידינו לשמע את פסק הדין בעתירה זו, הודיעונו הצדדים כי הגיעו לכלל הסכמה, לפיה יותר לעותר, "לפנים משורת הדין ומבלי שהדבר יהווה תקדים", קיום משמרת מחאה שקטה וללא שימוש באמצעי הגברה, שתיערך במשך שעתיים בהשתתפות של כ-20 משתתפים בפינת הרחובות לוי אשכול וחיים לנדאו בגבעת שמואל. המדינה מדגישה, כי אין בכך כדי לשלול את סמכויות המשטרה על פי כל דין, ובפרט לשמור על הסדר הציבורי, וכי מועד קיום משמרת המחאה ייקבע בתיאום בין העותר למשיבים" (ההדגשה אינה במקור - ב.ש). חשוב להדגיש - למשיב 1 טענות מלוא הסל כלפי התנהלות צה"ל ותא"ל תיבון, ואין באמור לעיל כדי למנוע ממנו, בכפוף לכל דין, למחות ולהפגין כנגד אותה התנהלות נטענת. יחד עם זאת, סבורני כי בנקודת הזמן הנוכחית, לאחר רצף האירועים שתואר ונוכח האמירות המילולית שנאמרו, יש בהמשך פעולות המחאה של משיב 1 מול ביתו הפרטי של תא"ל תיבון משום הטרדה כפי הגדרתה בסעיף 2(א) לחוק למניעת הטרדה מאיימת. החשש מחזרה על הפעולות האמורות ולאו דווקא במובן של איום קיים בהחלט, ועל כן יש מקום להעניק לתא"ל תיבון את אותה הגנה אפשרית על פי האמור בחוק למניעת הטרדה מאיימת. האפשרות הקיימת למשיב 1 להפגין ולמחות במקום שאינו קרוב לביתו הפרטי של תא"ל תיבון, מאזנת במידה ראויה ונכונה בין זכויותיו של תא"ל תיבון מחד, וזכויותיו של משיב 1 מנגד. לאור האמור לעיל, ובהתאם לסמכותי הקבועה בסעיף 4(א) לחוק, אני מקבל את הבקשה ביחס למשיב 1 ואוסר עליו לבצע הפעולות הבאות: א. להטריד וליצור קשר עם תא"ל תיבון ובני משפחתו בכל דרך. ב. להתקרב למרחק הפחות מקילומטר מביתו של תא"ל תיבון בתל אביב. ג. להתחקות אחר תנועותיו ותנועות בני משפחתו של תא"ל תיבון. לאור מקום מגוריו של המשיב, לא מצאתי לכלול בהחלטתי האיסור הקבוע בסעיף 5(א)(6) לחוק, שאף לא נתבקש על ידי המשטרה. איסורים אלה יעמדו בתוקפם לתקופה המבוקשת על ידי המשטרה, דהיינו עד ליום 3.8.09. משיב 2 - אין חולק כי משיב 2 איננו מעורב בכל אותו רצף אירועים בהם היה מעורב משיב 1. לא ניתן לשלול את החשש כי משיב 2 ישוב לביתו של תא"ל תיבון בנסיבות דומות באם יתאפשר לו לעשות כן, אך סבורני כי בשלב זה, לאור מעורבותו החד פעמית, אין הצדקה למתן צו בעניינו. דברים אלה נאמרים אף בשים לב לעובדה כי ממילא, במסגרת הבקשה לשחרור בתנאים, נאסר על משיב 2 להתקרב לביתו של תא"ל תיבון לתקופה של 30 יום מהיום. אשר על כן הבקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת בעניינו של משיב 2 - נדחית. שאלות משפטיותמטרד