קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם משא ומתן עוצר את מירוץ ההתיישנות: בפני בקשה לדחיית התביעה בשל התיישנותה. השאלה המתעוררת היא - האם הצעת מבטחת לסילוק תביעה בפשרה אשר ניתנת בתוך תקופת ההתיישנות מהווה "הודאה בקיום זכות" כמשמעותה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). ביום 4.4.05 פנתה התובעת, באמצעות בא כוחה, לנתבעת, במכתב דרישה לפיצויים בשל נזקי גוף שנגרמו לה, כטענתה, בתאונת דרכים שארעה ביום 26.3.99. צורף אישור משטרה, טופס הודעה על תאונת דרכים למשטרה ותעודת חדר מיון. במכתב זה נרשם כי התובעת תהא נכונה לסלק תביעתה כנגד פיצוי בסך 30,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד. ביום 20.4.05 ענתה הנתבעת לב"כ התובעת כי יש להמציא תצהיר נסיבות, אישור משרד הרישוי, וס"ר, ייפוי כח וחוות דעת שמאי. ביום 4.5.05 השיב ב"כ התובעת לדרישה זו וצרף וס"ר וייפוי כח. הוא ציין במכתבו מה היו נסיבות התאונה וציין כי הוא פועל על מנת להשיג את אישור משרד הרישוי וחוות דעת השמאי - אם קיימת. בסיום מכתבו רשם: "בינתיים, אודה עבור הצעתך הריאלית לסיום התיק בפשרה, בכפוף ובמקביל לבדיקת החבות". ביום 19.5.05 השיבה לו הנתבעת כך: "בהסתמך על התיעוד הרפואי שהועבר נאות להציע למרשתך לצרכי פשרה בלבד סך של 4000 ₪ כולל בכפוף לאישור משרד הרישוי. עם קבלת הסכמתך ישלחו שטרי סילוק לחתימה". בראש המכתב ציינה הנתבעת: "מבלי לפגוע בזכויות. לצרכי פשרה בלבד". ב"כ התובעת השיב למכתב זה רק לאחר כשנתיים. ביום 1.4.07 פנה לנתבעת, צרף למכתבו אישור משרד הרישוי וביקש כי הנתבעת תשלח לו כתבי קבלה על סך 4000 ₪. ביום 19.4.07 השיבה לו הנתבעת כי "בתיק זה חלה כבר התיישנות". לאור כך, הגישה התובעת את תביעתה זו. התביעה הוגשה ביום 24.2.08, כשנתיים לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי דין התביעה להידחות על הסף בשל התיישנותה. בישיבת 22.12.08 הוחלט כי הצדדים יגישו סיכומיהם בשאלה זו. הנתבעת טוענת כי המסמך מיום 19.5.05 מהווה חלק מתכתובת נהוגה ומקובלת בין נפגע למבטחת במסגרת משא ומתן לפשרה. כוונת הצדדים הייתה משא ומתן לפשרה וזאת בלבד, כפי שניסחו זאת שני הצדדים. מדובר בהצעה שלא באה לפגוע בזכויות הנתבעת, לצרכי פשרה בלבד, הצעה שבאה לקנות סיכויים כנגד סיכויים, בניסיון להסדיר הפיצוי מבלי להיזקק להכרעת בית המשפט. אין מדובר בהודאה בקיום זכות התובעת. הודאה בקיום זכות צריכה להיות מפורשת כך שיהא ברור לכל כי הנתבעת הסכימה לוותר על טענת התיישנות ולהאריך לתובעת את המועד להגשת התביעה מעבר לתקופת ההתיישנות. התובעת כלל לא בקשה הארכת התקופה וממילא לא קבלה. הצעת הפשרה ניתנה על מנת למנוע התדיינות בבית המשפט ואין להבין ממנה שאם המשא ומתן לא יסתיים בפשרה הנתבעת מודה בזכות התובעת לפיצויים. מעבר לכך, קיבול של ההצעה אמור להיעשות בתוך פרק זמן סביר ופרק זמן של שנתיים אינו סביר, במיוחד כאשר בינתיים חלפה תקופת ההתיישנות. התובעת טוענת כי הנתבעת לא העלתה מעולם את טענת ההתיישנות במסגרת המשא ומתן שנוהל ולא ציינה כי היא שומרת לעצמה את הזכות לטעון להתיישנות. הצעת הנתבעת מיום 19.5.05 מהווה הודאה בזכות ו/או במקצת הזכות לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות הדוחה את תחילת מרוץ ההתיישנות לתאריך זה. מכתב הנתבעת מיום 19.5.05 מהווה הצעה, שניתנה ללא התניה או הגבלה, והסכמת התובעת מהווה קיבול ההצעה על פי דיני החוזים. העלאת טענת ההתיישנות מצד הנתבעת לוקה בחוסר תום לב כיון שהנתבעת יצרה מצג שווא בפני התובעת ובא כוחה כי היא מוותרת על טענת ההתיישנות שאותה לא טענה במהלך ניהול המשא ומתן ו"הרדימה" את התובעת. עוד טוענת התובעת כי דין טענת ההתיישנות להידחות אף מכח דיני הצדק ואין למנוע מהתובעת, שניסתה לסיים את הסכסוך מחוץ לבית המשפט, את יומה בבית המשפט. כל צד מסתמך על פסיקה התומכת, לטענתו, בעמדתו. לאחר עיון בטענות הצדדים, מסקנתי היא כי דין בקשת הנתבעת להתקבל. התביעה הוגשה לאחר כתשע שנים מיום הארוע ובהתאם להוראת סעיף 5 לחוק ההתיישנות היא התיישנה. סעיף 9 לחוק ההתיישנות אכן יכול ויהווה חריג לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות. סעיף זה קובע כך: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית המשפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום בצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה". ביסוד הסעיף עומד הרעיון שהודאתו של הנתבע בזכות התובע יחד עם שתיקתו לעניין התיישנות התביעה, מקום בו היה עליו להזהיר את התובע מפני התיישנות תביעתו, מצדיקה להשתיק הנתבע מלטעון טענת התיישנות. כיון שמדובר בחריג לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, הרי הנטל להוכיח התקיימותו מוטל על הטוען לכך. על מנת להוכיח קיומו של החריג יש להראות כי הנתבע אכן הודה בזכותו של התובע. אין די בהודאה בחלק מהעובדות הנטענות אלא "לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות" (ע"א 1017/91 פסח משה ואח' נ' הכפר הירוק ואח' ; בר"ע (ת"א) 1058/02 הפניקס הישראלי בע"מ נ' כור מתכת בע"מ (21.8.06). זאת ועוד. "על מנת שניתן יהיה להסתמך על הוראותיו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות דורש הסעיף כי הודאתו של הנתבע בזכותו של התובע, תיעשה בכתב או בפני בית המשפט. על מסמך ההודאה לכלול הודאה מפורשת בקיום הזכות, וכי ניתן יהיה להסיק מהמסמך כי הנתבע הודה בכל העובדות הנדרשות לצורך ביסוס הזכות. כמו כן, דרישת הכתב הינה מהותית" (ע"א (ת"א) 2946/03 קל וחומר לבנייה ושיווק 1985 בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (12.6.06). עוד נקבע כי אין חובה על הנתבע לסייג מכתבו בכך שהוא שומר על טענת ההתיישנות: "מלשון סעיף 9 הנ"ל אין מתחייבת המסקנה כי העדר טיעון התיישנות הינו שיקול שיש לשקול במסגרת השאלה אם אמרת נתבע בכתב, או בפני בית המשפט, היא בגדר "הודאה" שכן רק אם עברנו את המשוכה הראשונה וקבענו כי אמרת הנתבע היא הודאה "בקיום זכות התובע", מגיעים אנו למשוכה השנייה, במסגרתה נבחנת השאלה אם נלוותה להודאה טענת התיישנות" (רע"א 9041/03 בטחיש נ' מדינת ישראל , , וראה גם ע"א (ת"א) 3553/02 עיריית הוד השרון נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (11.8.05); ע"א (ת"א) 1683/02 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' יעקבי יגאל 26.2.07); ש' ולר, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981, כרך שני, 2005, עמ' 672- 673; י' אליאס, דיני ביטוח, כרך שני, 2002, 744- 747). הכלל המרכזי העולה מפסיקת בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים לעניין משא ומתן בין מבטחת ובין מי שתובע תגמולי ביטוח הוא, כי כל עוד פועלת המבטחת ומנהלת משא ומתן באופן ענייני במטרה להגיע לפשרה היא לא תיחשב כמודה בזכות התובע. הצעת פשרה בפני עצמה לא תיחשב כהודאה בקיום זכות. לעומת זאת, מבטחת המטעה את התובע לחשוב שתביעתו תידון באופן ענייני ושהיא לא תעמוד על טענת ההתיישנות לא תוכל לטעון לאחר מעשה שהתובענה התיישנה, אף אם מדובר בהטעיה בתום לב. אם מנוהל משא ומתן בסמוך לתום תקופת ההתיישנות על המבטחת להזהיר המבוטח שאם לא יפעל למימוש זכותו היא עלולה להתיישן, כאשר כלל זה נובע מחובת תום הלב המוטלת על המבטחת (ראה ולר, שם, עמ' 676). בענייננו, מדובר בהצעת פשרה בלבד, אין לראות בה הודאה בזכות התובעת ואין לראות בה כל מצג מטעם הנתבעת על פיו היא ויתרה על טענת ההתיישנות. פניית ב"כ התובעת הייתה כשש שנים לאחר התאונה. הנתבעת השיבה באופן מיידי לפניית ב"כ התובעת ובקשה מסמכים נוספים. מיד לאחר קבלת חלק מהמסמכים העבירה הצעה לסילוק התביעה בפשרה. נרשם באופן מפורש על גבי ההצעה כי מדובר בהצעת פשרה בלבד. התובעת לא השיבה להצעה במשך כשנתיים תמימות ובינתיים חלפה תקופת ההתיישנות. אין במכתב הנתבעת משום הודאה בזכות התובעת לקבל פיצויים אלא נכונות להגיע לפשרה על מנת לסיים התביעה בערך נמוך, אשר ניתן לראותו כערך מטרד, בשקלה את מכלול הנסיבות באותה העת בה הוצעה ההצעה, כשנה לפני תום תקופת ההתיישנות. ההצעה ניתנה לצרכי פשרה בלבד ואין לראות בה משום הודאה בזכות התובעת לפיצויים. באותה עת לא היה על הנתבעת להזהיר התובעת כי בבוא היום תעמוד על תקופת ההתיישנות שהרי המשא ומתן כלל לא היה סמוך לתום התקופה. הנתבעת לא "הרדימה" את התובעת, כטענתה ולא השתהתה בתשובותיה. היא השיבה באופן מיידי לכל פניות התובעת והייתה נכונה לסלק את התביעה בעת בה עדיין לא התיישנה. מנכונותה זו אין ללמוד דבר על עמדתה כאשר השתנו הנסיבות והשתנה הסיכון בפניה עמדה - לאחר חלוף שנתיים, במהלכן התיישנה התביעה. התובעת לא השיבה בתוך זמן סביר להצעת הנתבעת והנתבעת רשאית הייתה להניח שהתובעת זנחה תביעתה. יצוין כי התובעת, אשר הייתה מיוצגת לכל אורך הדרך וחזקה שהייתה מודעת לדיני ההתיישנות, אינה מסבירה כלל מדוע השתהתה בטיפול בתביעתה: מדוע פנתה לנתבעת לראשונה רק לאחר כשש שנים מהתאונה, מדוע לא השיבה להצעת הנתבעת אלא רק לאחר כשנתיים ומדוע גם לאחר תשובת הנתבעת כי התביעה התיישנה הגישה תביעתה רק לאחר חלוף כעשרה חודשים נוספים. יש לזכור כי בהתאם לחומר הרפואי שצורף מדובר בתאונה קלה ביותר, כאשר החומר הרפואי מסתכם בתעודת חדר מיון בלבד. בנסיבות אלו סבירה עמדת הנתבעת כי ניתן היה לסיים התביעה באותה עת בערכי מטרד וסבירה ההשערה כי יתכן והתובעת זנחה בסופו של דבר את תביעתה. יש עוד להביא בחשבון כי אינטרס הציבור מצדיק מגמה של ניהול משא ומתן בין צדדים. אם כל הצעת פשרה במסגרת משא ומתן תיחשב כהודאה לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, יהא בכך כדי לפגוע בנכונות צדדים יריבים לצור תקשורת מכל סוג שהוא ויפגע הדבר בנכונותם לנהל משא ומתן וליישב סכסוכים שלא באמצעות בית המשפט. כך פסק מפורשות בית המשפט העליון, במקרה בו הצעת הפשרה ניתנה אף לאחר תקופת ההתיישנות: "ככלל...אין לראות בניהול משא ומתן לצרכי פשרה הודאה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ומגמה זו מאפיינת את גישתם של בתי המשפט כמדיניות משפטית ראויה" (רע"א 9041/03 הנ"ל). מסקנה זו מתיישבת גם עם הטעמים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות: האחד, שיקולים ראייתים הקשורים בקושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן. השני, הצורך להקנות ודאות לנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו ולהבטיח שיוכל לכלכל צעדיו ולהיערך כלכלית לסיכוני תביעות צפויות ולא להיות חשוף לסיכון להיתבע לפרק זמן בלתי מוגבל. השלישי, ההנחה לפיה תובע אשר "ישן על זכויותיו" ונמנע מהגשת תביעה במשך תקופה ארוכה, ויתר ומחל על זכויותיו. הרביעי, אינטרס הציבור שהמערכת המשפטית תקדיש זמנה לטיפול בבעיות ההווה ולא תעסוק בבירור זכויות שהורתן בעבר הרחוק (ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב, פ"ד נד(2) 535, 554 - 555). האיזון בענייננו בין זכות התובעת וזכות הגישה לערכאות הנתונה לה ובין אינטרס ההסתמכות של הנתבעת מביא למתן תוקף לטענת ההתיישנות. התובעת מנסה להסתמך על דיני החוזים ולטעון כי נכרת חוזה בין הצדדים עם קיבול ההצעה. יש לזכור כי הצעת הנתבעת לא ניתנה לזמן בלתי מוגבל. יש לראותה כאילו היה בה תנאי מכללא השאוב מהוראות חוק ההתיישנות. ההצעה פקעה ועבר המועד לקיבולה עם חלוף תקופת ההתיישנות, בהתאם לסעיף 4 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973. היא עמדה בתוקפה למשך פרק זמן סביר וכל עוד לא השתנו הנסיבות. אילו התובעת הייתה משיבה להצעה בתוך פרק זמן סביר ניתן היה לראות בכך קיבול, כטענת התובעת. מקום בו תשובת התובעת ניתנה רק לאחר כשנתיים ולאחר שהשתנו הנסיבות באשר להתיישנות עילת התביעה, לא ניתן לקבל הטענה כי יש לחייב הנתבעת לעמוד מאחרי הצעתה גם בנסיבות אלו. גם את טענת חוסר תום הלב יש לדחות. כאמור, המשא ומתן נוהל כשנה לפני תום תקופת ההתיישנות ולא היה על הנתבעת לצפות שהתובעת תשהה תשובתה כשנתיים ולהתריע בפניה מראש כי עליה להיזהר ולהגיש תביעתה במועד, במיוחד כאשר מדובר בתובעת מיוצגת. אין לראות בענייננו כל הטעיה מצד הנתבעת. אין להשוות המקרה שבענייננו עם מקרים אחרים אליהם הפנה ב"כ התובעת בסיכומיו, בהם השהתה המבטחת תשובתה למבוטח למשך פרק זמן לא סביר, כאשר בינתיים חלפה תקופת ההתיישנות, שם נפסק כי המבטחת פעלה בחוסר תום לב והיא מושתקת מלטעון טענת התיישנות. לאור כלל האמור אני מקבלת את טענת הנתבעת ומורה על דחיית התביעה בשל התיישנותה. התובעת תשא בשכ"ט עו"ד הנתבעת בסך 1500 ₪ בתוספת מע"מ. שאלות משפטיותמשא ומתןהתיישנות