קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגדרת בית כנסת בחוק: צווים שניתנו על-ידי במעמד צד אחד ביום 24.2.2009 (יום שלישי בשבוע) בשעה 15:00 בהתאם לסעיפים 239 ו-246 בחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, הורו למשיבים ולמי מטעמם להפסיק את השימוש בדירת מגורים ברחוב אנילביץ 36 בשכונת קריית יובל בירושלים כבית תפילה, וכן הורו להם להימנע משימוש החורג משימוש למגורים בדירה זו. ביום 27.2.2009 (יום שישי בשבוע), הגיש המשיב 2 בקשה לביטול הצווים. הדיון התקיים עוד באותו יום (בשעה 15:30), אולם מאחר שנמשך עד השעה 17:43, בעוד השבת בירושלים נכנסה בשעה 18:20, הוחלט שהדיון יסתיים ביום ראשון 29.3.2009. מסיבה זו ניתה ל-ידי החלטה בהסכמת הצדדים, כי עד מתן החלטה אחרת, יעמדו הצווים בעינם, וחל איסור להשתמש בנכס נושא הצו למטרת בית תפילה. עוד נאמר בהחלטה, כי כל עוד אין החלטה אחרת, לא תהיה כל תפילה במקום, פרט לתפילת יחיד. ביום 29.3.2009 הסתיימה שמיעת הצדדים, ומכאן החלטה זו. א. נושא ההחלטה 2. מבין שלל טענות הצדדים, שאלה אחת ויחידה עומדת להכרעה, והיא: אם אמנם נעשה שימוש חורג בנכס. אם אמנם כך, כי אז ממילא שבית המשפט מוסמך היה ליתן את הצווים אשר ניתנו. באי-כוחה של המבקשת טענו כי ייעודו של הנכס למגורים, וכי נעשה בו שימוש למטרת בית תפילה (להלן גם - בית כנסת), ולפיכך הצווים ניתנו כדין, ועל-כן יש להשאירם על כנם. מנגד טען בא-כוחו של המשיב 2, כי המקום אינו משמש כבית תפילה, ומכאן שאין מקום להותרת הצווים בתוקף. 3. קודם שאדרש לדיון בטענות הצדדים ולהכרעה בשאלה היחידה העומדת להכרעה, אבקש להבהיר כי משעה שהתקיים דיון במעמד שני הצדדים, אין עוד צורך לדון בטענות שעניינן השאלה אם מלכתחילה היה מקום למתן הצווים במעמד צד אחד. עוד אבקש להבהיר, כפי שהובהר לצדדים במהלך הדיון, כי החלטה זו עוסקת אך ורק במקרה הנדון, בעובדות הרלוונטיות לו, ובשאלה העומדת כאמור, להכרעה. החלטה זו איננה עוסקת בנושאים אחרים אשר עלו במהלך הדיון, בין במישרין ובין בעקיפין, אשר בית-משפט זה ממילא גם נעדר סמכות להכריע בהן. כך למשל, השאלה אם לקבוצת המתפללים שהתפללה בדירה, גם לפי גרסת המשיב 2, יש מקום חלופי לערוך בו תפילות במניין בשבתות, או אם ראוי היה שיוקצה לה מקום לשם כך, איננה בסמכותו של בית משפט זה, ואף איננה רלוונטית לשאלה הטעונה הכרעה. 4. עוד אבקש להעיר (כפי שהערתי במהלך הדיון), כי לאור עמדת המשיב 2, החלטה בשאלה אם נעשה שימוש חורג בדירה הנדונה, בכך שהמקום שימש כבית תפילה באופן שהצדיק את מתן הצווים, לכאורה מיותרת. שכן ממה נפשך, אם אמנם המקום אינו משמש כבית תפילה, כי אז אין בצווים כדי להעלות או להוריד. אם המקום אכן משמש כבית תפילה, כי אז משהוכיחה המבקשת כי ייעודו של הבית למגורים, והדבר לא נסתר על-ידי המשיבים, הרי שהנכס אינו יכול לשמש אלא לייעודו. מכל מקום, ובמידה רבה למעלה מן הצורך, תינתן החלטה לגופה של השאלה, אם נעשה שימוש חורג בנכס. ב. המסגרת הנורמאטיבית 5. סעיף 239 בחוק התכנון והבניה, שעניינו "צו הפסקה שיפוטי", קובע כי אם השתמשו במקרקעין בדרך ובנסיבות שיש בהם משום עבירה לפי סעיף 204, כי אז רשאי בית המשפט לצוות, גם אם טרם הוגש כתב אישום, על מי שנראה לבית המשפט אחראי לביצוע העבירה, להפסיק את השימוש במקרקעין. סעיף 204 בחוק, שהוא סעיף העונשין, קובע בסעיף משנה (א) את עונשו של "המבצע עבודה או משתמש במקרקעין בלא היתר כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר לפי חוק זה או תקנה על פיו". וסעיף משנה (ב) קובע את עונשו של "המבצע עבודה או משתמש במקרקעין בסטייה מהיתר או מתכנית". 6. סעיף 246 בחוק התכנון והבניה, מסמיך את בית המשפט ליתן "צו זמני למניעת פעולות", לפי בקשתם של אחד הגורמים המנויים בסעיף זה ובכללם נציגו של היועץ המשפטי לממשלה (כפי שהיה במקרה הנדון), אם נעשו במקום מסוים פעולות הכנה לשימוש במקרקעין ללא היתר או בסטייה מהיתר או מתכנית. צו זה יכול שיינתן על כל אחד משמונת אלו המנויים בסעיף 208, שעל-פי החוק רואים בהם כאחראים לעבירה לפי סעיף 204 בחוק, נוסף על מבצע העבודות בפועל או המשתמש בו בפועל, ובמסגרתו של הצו מורה להם בית המשפט להימנע מפעולה באותו מקום. בית המשפט אף מוסמך ליתן צו האוסר את השימוש במבנה או במקרקעין, או צו לסגירתו, וכן רשאי בית המשפט ליתן צו כאמור, בכפוף לתנאים שימצא לנכון בנסיבות העניין. 7. שימוש במקרקעין אשר יהווה עבירה לפי סעיף 204 בחוק, אשר מהווה תנאי למתן צווים לפי סעיפים 239 ו-246 הוא "שימוש חורג" בקרקע או בבניין, כפי שהוגדר בסעיף 1 בחוק התכנון והבניה. על-פי הגדרה זו, שימוש ללא היתר, או בניגוד להיתר בקרקע או בבניין הוא מקום שבו "השימוש בהם למטרה שלא הותר להשתמש בהם, הן במיוחד והן מהיותם באזור או בשטח מיוחד, לפי כל תכנית או תקנה אחרת שלפי חוק זה החלות על הקרקע או הבניין או לפי היתר על-פי כל חוק הדן בתכנון ובבניה". כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, "על התכנית להתיר במפורש שימוש מסוים, כדי שזה יהיה מותר. כל שאינו מותר מפורשות - אסור. אכן, האיסור יכול שיהפוך להיתר - אולם זאת רק בכפוף להליך חוקי מפורש. אם קובעת התכנית רשימת שימושים מותרים לאזור מסוים, או אז, על מטרת השימוש, שלגביו מבקשים היתר, לעלות בקנה אחד עם אחת מהפעילויות המותרות המפורטות באותה רשימה. רק בדרך זו ניתן יהיה להבטיח כי כל פעולה, המנוגדת לרשימת דרכי השימוש שבתוכנית, תובא לפני מוסד התכנון ותיבחן שם בהתאם להליכי שינוי התכנון שמציב החוק" (ע"א 1216/98 אסתר אבוטבול ו-84 אח' נ' ועדת ערר מחוז המרכז, פ"ד נה(5), 114 (2001), פסק-דינו של כבוד השופט א' ריבלין, בפסקה 14). ב. ייעוד הנכס למגורים 8. תוכנית המתאר של ירושלים, תוכנית 62 (שאושרה ביום 16.7.1959), היא התוכנית המאושרת החלה על הבית הנדון. על-פי תוכנית זו, ייעודה של החלקה שבה מצוי הבית הוא אזור מגורים 1 (המסומן בתשריט התוכנית בצבע ורוד. הקטע הרלוונטי - מב/5, וכן את עדותו של מר צחי כ"ץ, מנהל אגף רישוי ופיקוח בעיריית ירושלים). על-פי רשימת השימושים הכלולה בחלק ו' של תקנון התוכנית, השימוש המותר באזורי מגורים הוא לבתי מגורים וכן ישנו פירוט של שימושים נוספים המותרים באזור זה. בעניין שימוש בנכס לבית כנסת, קובע סעיף 5 ברשימת השימושים כי שימוש למטרת "בנייני ציבור, בתי יראה, בתי חינוך, בתי נכות, בתי ספר ובתי מלון, בתנאי שאיתורם ותוכניותיהם אושרו על-ידי הועדה המחוזית". 9. מעבר לכך שהוכח כי ייעודו של הנכס למגורים על-פי התוכנית המאושרת החלה במקום, עובדה זו נתמכה בשורה של ראיות שהוצגו על-ידי המבקשת. בכלל זה, טופס אישור ארנונה על הנכס, שבו מצוין כי מדובר ב"ארנונה למגורים" (מב/1), הסכם השכירות, מיום 15.2.2009, שעל-פיו שוכר המשיב 2 את הדירה מהמשיב 1 (מש/1), שבו נאמר במפורש כי "מטרת השכירות היא למגורי השוכרים בלבד ו/או כל שימוש חוקי" (סעיף 4 בהסכם - מש/1). היתר הבניה של הנכס לא הוצג, אולם הגברת חנה צלמונה, הגרה בדירה השנייה המצויה בבית הנדון, העידה כי היא גרה בבית זה מאז שנת 1953, חמישים ושש שנה, ומאז ומתמיד שימש הנכס למגורים. אמנם במשך תקופה קצרה שימש אחד מחדרי הדירה הנדונה למרפאת שיניים של בעלי הדירה, אולם, כפי שהעידה, הדבר לא שינה מאופייה של הדירה, שמטרתה הייתה למגורים. בעניין זה נפסק בעבר כי במקום שבו לא הוצג היתר בניה, מאחר שמדובר בנכס ישן, ניתן ללמוד כי ייעודו של הנכס למגורים, גם ממבנה הנכס ומאופיו, כפי שהם משתקפים מתוכניות הבניה שעל-פיהן ניתן היתר הבניה (ע"פ (ת"א) 605/82, 741/82 מדינת ישראל נגד שמואל רוסק ואח', פס"מ תשמ"ה(א) 189, פסק-דינו של השופט מ' אילן). 10. המשיבים לא חלקו כי ייעודו של הנכס למגורים. בדומה, המשיבים גם לא טענו ובכל מקרה גם לא הוכיחו, כי ניתן אישור על-ידי הועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים להשתמש בבית הנדון כ"בית יראה" (בית תפילה, או בית כנסת). כך שאין מדובר בשימוש שהותר. כאמור מעלה, "על התכנית להתיר במפורש שימוש מסוים, כדי שזה יהיה מותר. כל שאינו מותר מפורשות - אסור". מכאן, שאם לא הותר במפורש להשתמש בנכס כבית תפילה, כי אז השימוש בנכס למטרה זו אסור. 11. אין די שבאופן עקרוני תאפשר תוכנית בניין עיר שימוש למטרת בית כנסת באזור שייעודו למגורים, אלא יש צורך בהיתר מפורש שיתיר את השימוש למטרה זו בנכס. כך לעניין שימוש בדירת מגורים כבית כנסת, וכך באשר לשימוש בדירת מגורים למועדון קלפים. בבג"צ 609/75 מתתיהו ישראלי נ' ראש עירית תל-אביב-יפו ואח', פ"ד ל(2), 304 (1976), נדונה עתירה של אדם שביקש להפעיל מועדון קלפים בדירת מגורים. הדירה הייתה מצויה באזור שעל-פי תוכנית בניין עיר החלה במקום היה מיועד למגורים, אך בין השימושים המותרים בנכסים באותו אזור נמנה גם שימוש למועדון פרטי, וגם מועדון למשחקי קלפים. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה דחתה את בקשת העותר להתיר לו שימוש חורג בדירת מגורים למטרה זו, ומטעם זה הוגשה עתירתו לבג"ץ. בדחותו את העתירה קבע כבוד השופט צ' ברנזון בין השאר, לאמור: "ראשית לכל, גם אם שימוש פלוני מותר באזור מסוים לפי תכנית בנין עיר, אין פירושו של דבר שניתן להפעיל את השימוש הזה במקום כל שהוא בתוך האזור ללא היתר. 'שימוש מותר' פירושו שימוש לפי היתר מהרשות המוסמכת לתתו. אין חולקין על כך, כי המקום שאותו רוצה העותר להפוך למועדון שימש לפני כן כדירת מגורים. שימוש זה חזקה עליו שנעשה כדין בהתאם להיתר הבניה שהוצא בזמנו לבניית הבית ... 'שימוש חורג', כמוגדר בסעיף 1 לחוק התכנון והבניה, הוא שימוש בקרקע או בבנין למטרה שלא הותר להשתמש בהם, בין השאר לפי היתר על-פי כל חוק הדן בתכנון ובבניה. מכאן, שהשימוש בדירת מגורים כמועדון הינו בבחינת שימוש חורג, באשר הוא נוגד את היתר הבניה של הבית שבו מצויה הדירה. לפיכך, אף אם השימוש החדש הזה מותר על-פי תכנית בנין עיר, אין בכך די ועליו להתאים גם להיתר הבניה של הבית הנדון. על מקרה כזה כבר נאמר ב-ע"פ 95/57 עדנה מארש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא, 1314, 1316: ''שימוש בהתאמה' פירושו שימוש בבנין למטרה שלשמה נועד על-פי התכנית לבנין ערים ועל-פי רישיון הבניה גם יחד; ו'שימוש שלא בהתאמה' (הוא המונח המתאים כעת למונח 'שימוש חורג') פירושו שימוש שונה מזה ...; למשל, שימוש המנוגד לרישיון הבניה, אף אינו מנוגד לתכנית בנין הערים ... הפירוש המוצע על-ידי בא-כוח המערערת היה הופך במקרים רבים את רשיון הבניה לפיסת נייר נטולת ערך ... וזו תוצאה שאין הדעת סובלתה' ניתן איפוא להכשיר את השימוש בדירה כמועדון רק על-ידי מתן אישור לשימוש חורג על-פי דיני התכנון והבניה, ודבר זה סירבה הוועדה המקומית לעשות לאור מדיניות התכנון שלה לשמור ככל האפשר על אופי האזור כאזור מגורים ועל הייעוד והשימוש המקורי של בתי-המגורים שבו". ג. זיקת המשיבים לנכס 12.  הצדדים אינם חלוקים בשאלת זיקתם של המשיבים לנכס הנדון, ומכאן שאינם יכולים לחלוק על כך שאם ייקבע כי אמנם נעשה בו שימוש הנוגד את היתר הבניה ואת התוכניות החלות באזור, כי אז ניתן להטיל על המשיבים אחריות לעבירה זו. מכיוון שכך, הרי שאם אכן ייקבע כאמור, כי אז אין חולק שניתן היה להוציא את הצווים שהוצאו. המשיב 1, מר פיליפ דולמן, הוא הבעלים של הנכס, כפי שעולה מחוזה רכישת הדירה מיום 23.12.2007 (מב/2) ומטופס אישור ארנונה למגורים (מב/1), ואילו המשיב 2 שוכר את הנכס מהמשיב 1 בהסכם שכירות מיום 15.2.2009 (מש/1). ד. האם נעשה שימוש בדירה כבית תפילה - גרסת המשיבים והראיות מטעמם 13. בהיעדר מחלוקת כי ייעודו של הנכס למגורים, ובהיעדר מחלוקת בשאלת זיקת המשיבים אליו, עומדת להכרעה השאלה היחידה שהוצגה בפתח הדברים: אם אמנם נעשה שימוש חורג בנכס. השאלה היא אפוא, אם אמנם נעשה בדירה שימוש לבית תפילה, העומד בניגוד לשימוש המותר, והוא שימוש למגורים. 14. מטעם המשיבים ניתן תצהירו של המשיב 2, שאף נחקר עליו. כפי שיפורט עתה, מעדותו עלתה תמונה שונה מזו שהובאה בתצהיר, והיא שופכת אור על השימוש שנעשה בדירת המגורים הנדונה. (1) עיקרי העובדות המפורטות בתצהיר עיקרי הדברים שהובאו בתצהירו של המשיב 2 הם כי השימוש שנעשה על-ידו בדירה הוא למגורים בלבד (סעיף 7 בתצהיר). לטענתו בשכונה שבה הוא גר, שכונת קריית יובל, ישנן משפחות דתיות, המבקשות למצוא מקום לתפילה. אולם "קבוצה אלימה" של "שונאי דת, שבגסות רוח הכריזה מלחמה נגד יהודים דתיים וחרדים ורודפת אותם כקלגסים", "נוהגת בעבריינות ובגסות ... משסה כלבים באוכלוסיה הדתית", ומונעת ממשפחות אלו למצוא מקום תפילה (שם, סעיפים 12-9). "במספר פעמים שהתקיים המניין, צרו הבריונים על המתפללים ובאלימות" (שם, סעיף 25). על-פי האמור בתצהיר, בשל היעדר משכן קבוע לתפילה, "קבוצת משפחות המתגוררות באזור רחוב אנילביץ, נוהגת לקיים מניין מצומצם בבתיהם של חברי הקהילה. "מדי מספר שבועות מתפללים, כאמור, אצל אחד החברים", ובהמשך מונה המשיב 2 שמות של תשע משפחות שבבתיהם, כך לטענתו, מתקיים המניין, ובכלל זה גם בדירתו (שם, סעיפים 14-13). המניין מתכנס רק בשבתות, למשך כחמישים דקות בערב שבת, ולמשך כשעתיים בשבת בבוקר (שם, סעיפים 17-15). עוד הוסיף, כי באותן פעמים שבהן התפילה נערכת בדירתו, נעשה הדבר בחדר אחד מארבעת חדרי הדירה. בדירה אין ספר תורה, וכי ספר התורה המשמש את המניין, שמור בביתה של אחת ממשפחות המניין. למניין אין רב, אין גבאי, אין ריהוט האופייני לבית כנסת, אין ארון קודש ואן שום סממן של "בית תפילה". המניין אף אינו משמש את הציבור הרחב, אלא רק את הקבוצה המצומצמת שהוזכרה בתצהיר (שם, סעיפים 21-18). (2) עדות המשיב 2 בעניין זיקתו אל הנכס מעדותו של המשיב 2 בעניין זיקתו לנכס עלה כי הגם שהוא שוכר הדירה, ניכר היה כי אין מדובר בשכירות שנועדה בהכרח לצרכי מגוריו, והוא אף אינו עושה שימוש קבוע בדירה למטרה זו. כבר בשאלה הראשונה, כשנשאל היכן מצוי חוזה השכירות, נתן בנשימה אחת שלוש תשובות סותרות "חוזה השכירות אצל המשכיר. יש לי עותק של החוזה, אבל הוא נמצא אצל עורך הדין". רק כשעו"ד חביליו, בא-כוחה של המבקשת התעקש לדעת היכן מצוי החוזה, השיב "אצל המשכיר" (עמ' 2 בפרוטוקול מיום 27.3.2009). המשיב 2 העיד כי שכר את הדירה כשבעה או שמונה שבועות קודם לדיון, וכי הוא רווק שגר במקום לבד (שם, עמ' 3). יחד עם זאת, אישר כי בתום התפילות, אינו נשאר בדירה, לא נמצא בדירה בקביעות, ואף אינו לן בה בקביעות. כלשונו "בסיום התפילה הדירה ננעלת, ונכון שגם אני יוצא. אולי אני הולך לבקר מישהו ואח"כ אני חוזר. במשך השבוע, אין לי שעות קבועות שאני בדירה, ולכן לפעמים אני לא שם. גם חלק מהלילות אני לא שם. אני יכול לישון בימים". בהמשך דבריו אף חזר המשיב 2 ואישר כי אינו לן בדירה בקביעות, תוך שניסה להתחכם כי הסיבה שלכאורה נראה היה שאיש אינו לן בדירה, נעוצה בכך ש"כשישנים אין אור" (שם, עמ' 6). המשיב 2 אף התקשה להשיב מה שכר הדירה שהוא נדרש לשלם. רק לאחר התנגדות בא-כוחו לשאלה, והתמהמהות במתן התשובה, שבמהלכה הביט לעבר הקהל שנכח באולם, השיב ששכר הדירה הוא בסך 500$, כפי שאמנם נקבע בחוזה (מש/1). מתוך זהירות (ומאחר שהתקשתי לעקוב אחר התנהגות הקהל, מהטעם שאני הקלדתי את פרוטוקול הדיון שהתקיים ביום שישי אחר הצהריים), אני מתקשה לקבוע אם המשיב 2 ידע מהו שכר הדירה, או שהדבר נאמר לו על-ידי מי מהקהל. (3) עדות המשיב 2 בעניין השימוש בדירה למקום תפילה בעניין השימוש בדירה למקום תפילה, ניכר היה כי המשיב 2 עשה כל אשר יכול היה, כדי להתחמק ממתן תשובות ראויות ורציניות לשאלות שהוצגו לו, עד אשר לבסוף בא-כוחו, שחש כי ניסיונותיו של העד לחמוק ממתן תשובות ראויות, היה מי שאמר באופן בפורש כי "כן. התפללו במקום" (שם, עמ' 3). כך למשל כשנשאל המשיב 2 אם בדירה התקבצו כעשרים איש לתפילה, רק השיב "נכון שהיו גברים ונשים". כשנשאל, אם נכון שאותם אנשים ניהלו תפילה, השיב "פתחו את הסידור ואמרו פרקי תפילה. קראו את זה מתוך הסידור". רק לאחר סדרת שאלות, ולאחר התערבות בית המשפט אישר שבערב שבת "אמרו קבלת שבת" (שם). לאחר התערבותו כאמור של בא-כוח המשיבים, מיהר המשיב להסביר שהדבר לא הופך את המקום לבית כנסת. המשיב 2 אף אישר שבשבת האחרונה (שקדמה לדיון) התקיימה בדירה תפילה גם בערב שבת וגם בשבת בבוקר. כך היה גם בשבת שקדמה לה, ובשלוש השבתות שקדמו לאותה שבת. אולם גם תשובה זו, כתשובות אחרות, הגיעה לאחר ניסיונות חוזרים לקבל תשובה ברורה וישירה. בתחילה הייתה תשובת המשיב 2 בהצגת שאלה, "חסר בתי כנסיות?", ורק לאחר מכן השיב כאמור. כשנשאל למספר האנשים שהשתתפו בתפילות, המשיך המשיב 2 בהתחכמויותיו ואמר, שלא עמד וספר אנשים, אך הוסיף שבביתו היו כעשרים וחמישה איש, מכיוון שלא ספר "סקרנים". לדבריו מדובר בגרעין המונה כעשרים וחמישה איש ועוד "בערך עשרה, חמישה-עשר, עשרים איש שהגיעו" (שם). (4) עדות המשיב 2 בעניין סממנים המאפיינים את המקום כמקום תפילה התחכמויותיו של המשיב 2 נמשכו כאמור, לאורך כל עדותו. כשהתבקש להגיב לתמונה שבה נראים מתפללים מוציאים ספר תורה עטוף בטלית בתום תפילת שבת שהתקיימה שבועיים לפני הדיון (מב/3), אמר כי בתמונה לא רואים אם מוחזק ספר תורה, אלא "עץ חיים וזה מכוסה בטלית, כך שכנראה שזה ספר תורה" (עץ חיים, אלו מוטות העץ שעליהם מגולל ספר התורה). כשנשאל אם במקום היה שילוט שעליו נכתב "גברים" ו"נשים", כדי לכוון את הבאים למקום התפילה ולעזרת הנשים, השיב "טמטמת אותי לגמרי עם השאלה. יתכן שהיה שלט, בגלל שזה היה 'שבת זכור'". המשיב 2 אף הוסיף כי אינו יודע כמה כסאות או שולחנות יש בדירה, והדגיש כי אין ארון קודש (שם, עמ' 6-5). (5) עדות המשיב 2 בעניין זהות המתפללים במקום למשיב 2 הוצגה סדרת שאלות שתכליתה הייתה לברר אם הוא אמנם מכיר את המשפחות שמנה בתצהירו, כמשפחות שבבתיהן מתקיימות התפילות על-פי סבב שלטענתו, נקבע מראש (שם, בסעיפים 14-13). מתשובותיו של המשיב 2 ניכר היה כי ספק רב אם הוא מכיר את אותם אנשים, ואפילו מכיר מקצתם, את מרביתם אינו מכיר. כך למשל אישר שאינו מכיר את משפחות קיראון ונחמה, ואף התקשה לזהות אנשים שצולמו בעת יציאתם מהתפילה (שם, עמ' 6-5. ההתייחסות היא לתמונה מב/3). בכל מקרה נראה כי פרט לדירה הנדונה שאותה שכר המשיב 2, ושבה התקיימו התפילות, לא התקיימה תפילה באף דירה אחרת, ואף לא בביתו של אף אחד מאותם אלו שמנה בתצהירו, למעט אולי תפילה אחת בבית משפחת קושלנד. כלשונו בעדותו "נכון. אצל גולדברג לא נראה לי שהתפללתי. אני לא התפללתי אצל השמות שמוזכרים בתצהיר שלי בסעיף 14" (שם, עמ' 5-4). 15. כפי שהוזכר בניתוח פירוט עדותו של המשיב 2, ניכר היה כי מדובר בעד אשר עשה כל אשר ביכולתו כדי לחמוק ממתן תשובות שנראה היה לו כי לא תשרתנה את מטרתו. ניכר היה שהמשיב 2 התאמץ להציג תמונה תמימה של שכירת דירה על-ידו למטרת מגורים ולנסות ולחמוק מכל שאלה אשר תשובתה הייתה עשויה ללמד על כך שמטרת שכירת הדירה הייתה לקיים במקום בית כנסת. עדותו הייתה רצופה ניסיונות להתחכם, ולהימנע ממתן תשובות ברורות. חרף זאת, למשמע עדותו של המשיב 2 עולה תמונה כי הוא מעין "איש קש" אשר שכר דירת מגורים שנועדה לשמש כמקום תפילה לקבוצת אנשים. בפועל, הוא אינו מתגורר בדירה, אינו שוהה בה בקביעות, ובמרבית הלילות אף אינו לן בה. חוזה השכירות שנעשה על שמו אינו מעניין אותו במיוחד, ולכן אף לא ידע היכן מצוי עותק של החוזה (אצל המשכיר, אצלו או אצל עורך הדין). עוד עולה מעדותו של המשיב 2, כי מדי שבת מתקיימות בדירה תפילות בערב שבת ובשבת בבוקר, שבהן משתתפים בין ארבעים לחמישים איש, מתוכם כעשרים וחמישה מהווים את גרעין המניין. עובדה המתיישבת גם עם עדות השכנה, הגברת צלמונה, כי ראתה במקום למעלה מארבעים איש (עמ' 9). במקום אין ספר תורה בקביעות, אלא הוא מובא לצורך התפילה מידי שבת בבוקר, ואף אין ריהוט מיוחד. אולם לקראת שבת הוצבו שלטים להכוונת הקהל, המציינים "גברים" ו"נשים". הניסיון לשוות לדירה את אחד המקומות שבו התפללה קבוצת אנשים באופן חד פעמי, מהטעם שאותה קבוצה עורכת סבב בין בתי אנשיה, נסתר בדברי המשיב 2, שאישר כי הדירה הנדונה הייתה המקום העיקרי, אם לא היחיד, שבו נערכו התפילות. ה. שימוש בדירה כבית תפילה 16. מניתוח הראיות, ובייחוד מניתוח גרסת המשיבים, שבה הרחבנו, עולה כי אמנם נעשה בדירה הנדונה שימוש למטרת בית כנסת. כך בין אם היא משמשת בשאר ימי השבוע גם למגורים, ובין אם לאו. טענתם המרכזית של המשיבים היא כי מדובר בדירה המשמשת למגורים, אשר רק בערב שבת ובשבת בבוקר מתקיימות בה תפילות, כחלק מסבב שנעשה בין מספר משפחות. הטענה בדבר סבב זה נסתרה כאמור, ומכאן שיש לבחון את טענותיהם האחרות של המשיבים. לטענתם, למקום אין סממנים של בית כנסת, אין בו ריהוט של בית כנסת (ארון קודש, בימה וכדומה), אין בדירה ספר תורה בקביעות, ואין סידורים וחומשים לשימושם של המתפללים. כמו כן, אין רב ואין גבאי. 17. תחילה יש לומר כי התופעה שבה קבוצת אנשים, "מניין", שוכרת לעצמה מקום להתפלל בו בקביעות בשבתות ובימי חג ומועד היא תופעה רווחת ומוכרת. במקרים אלו, על-פי רוב, נשכר חדר או אולם, במבנה ציבורי (בתי ספר, מתנ"סים, גני ילדים וכדומה), למטרה זו. בכל אותם מקרים שבהם מדובר במבנה המשמש במשך השבוע לתכלית אחרת, אכן המקום נעדר סממנים של בית כנסת בכל ימות השבוע. המקום לובש צורת בית כנסת סמוך לכניסת השבת או החג, ופושט צורה זו לאחר צאת השבת או החג. העובדה שבמשך ימי השבוע משמש המקום לתכלית אחרת, לא שוללת את השימוש של המקום גם כבית כנסת. השאלה אם במקרים מעין אלו, שבהם מדובר במבני ציבור, יש צורך בהיתר מיוחד איננה רלוונטית להחלטה הנדונה, אולם נראה כי ככל שהדברים אמורים במבנים דוגמת מתנ"סים, המשמשים בין השאר גם להתקהלות חברתית, אין בהכרח צורך בהיתר מיוחד. 18. מרבית הסממנים שעליהם הצביעו המשיבים אינם סממנים החיוניים כדי להפוך מקום לבית כנסת, מה גם שהמשיבים אף לא תמכו את טענותיהם כי יש צורך בסממנים מעין אלו כתנאי לכך שמקום ייחשב לבית כנסת. כך למשל, העדרם של רב וגבאי מהמניין, אינם שוללים את אופיו של בית כנסת מהיותו בית כנסת. גם היעדר ריהוט קבוע המשמש בית כנסת, כמו ארון קודש, אינו שולל את אופיו של בית כנסת מהיותו כזה. יחד עם זאת, העובדה שבזמן התפילה ישנו ספר תורה, גם אם הוא מובא למקום לצורך התפילות בלבד, בהחלט מצביע על כך שמדובר בתפילה במניין, האופיינית לבית כנסת. סממנים נוספים שמצביעים על כך, הם השלטים שהוזכרו, שבהם נכתב "גברים" ו"נשים", גם אם אין הכרח בקיומם וגם אם הימצאותם יכולה להצביע על מטרות אחרות שעליהן מצביעים השלטים. טענה נוספת שטענו המשיבים היא כי מדובר בקבוצה קטנה ומצומצמת, וכי אין מדובר במקום תפילה הפתוח לקהל הרחב. גם עובדה זו אינה שוללת את העובדה שמדובר בבית כנסת. 19. במקרים לא מועטים נדון מקרה הדומה לענייננו. כפי שניתן ללמוד מבחינתם של אותם מקרים, אין רשימת מאפיינים סגורה ההופכת מקום לבית כנסת. ככלל, אם במקום מסויים נעשה שימוש קבוע לתפילה במניין, גם אם הדבר נעשה רק ביחס לקבוצה קטנה, מוגדרת ומצומצמת, די בכך כדי לקבוע כי נעשה שימוש במקום לבית כנסת, והדבר מחייב היתר מתאים. המכנה המשותף לכל אותם מקרים, שעליהם נבקש לעמוד עתה, הוא שבכל אותם מקרים התקיימו תפילות במועדים קבועים, גם אם רק בשבתות ובחגים. פרט לכך, לא ניתן משקל לגודלה של הקבוצה, ולשאלה אם מדובר בקבוצה סגורה של אנשים אם לאו. גם לא ניתן כל משקל לסוגו של הריהוט שמצוי במקום בעת התפילות, ואף לא לשאלה אם במניין ישנם בעלי תפקידים, דוגמת רב או גבאי. כך גם לא נבחנה השאלה, אם במקום מצוי ארון קודש וספר תורה דרך קבע. בת"פ (עמ"ק ירושלים) 3667/99 מדינת ישראל נ' ערן הוכברג ואח' (פסק-דינו של כבוד השופט משה סובל מיום 7.1.2002), הורשעו הנאשמים בעבירה של סטיה מתוכנית, לאחר שבית המשפט קבע כי הנאשמים משתמשים בגן ילדים למטרת בית כנסת, ללא היתר מתאים. למסקנה זו הגיע בית המשפט לאחר שקבע כי המקום שימש לתפילות קבועות בימי שבת וחג. באותו מקרה היו במקום סממנים ורהיטים כמו ארון קודש וספרי תורה, הוקצה מקום לעזרת נשים, והמקום שימש כבית כנסת לקבוצה גדולה, כמאה איש, ומוגדרת של אנשים. בית המשפט דחה שורה של טענות שנטענו על-ידי הנאשמים, שביקשו לשלול את הטענה כי מדובר בשימוש לבית כנסת בחריגה מהשימוש שנקבע בהיתר הבניה. בין השאר דחה בית המשפט את הטענה כי מדובר בקבוצה מוגדרת וסגורה, ולפיכך נשלל אופיו של המקום כבית כנסת. בת"פ (עמ"ק ירושלים) 1470/91 מדינת ישראל נ' שלמה דחבש (פסק-דינו של כבוד השופט משה חסון מיום 4.2.1993), הורשע הנאשם בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר. במקרה זה הפך הנאשם, אב למשפחה ברוכת ילדים המונה ששה-עשר ילדים, את אחד מחדרי ביתו למקום שבו התקיימה תפילה במניין לבני משפחתו. הגם שלנאשם היו שלושה ספרי תורה בביתו, הוא טען כי מדובר בפעילות משפחתית, ועל כן אין לראות בשימוש שנעשה בביתו משום פעילות של בית-כנסת. בהרשיעו את הנאשם קבע בית המשפט כי "ברגע שקיים בית כנסת, הרי שברור שהנאשם לא יברור את המתפללים. סביר שהנאשם לא יעמוד בפתח בית הכנסת כשוער ויתיר כניסה לבני ביתו וקרוביו, ויאסור את הכניסה ליחידים הבאים להתפלל יחד עימו ויתר המתפללים". על יסוד מכלול הראיות, קבע בית המשפט, שהנאשם הפך את אחד מחדרי דירתו לבית כנסת שבו מתפלל ציבור גדול יחסית בשבתות ובחגים. בת"פ (עמ"ק ראשל"צ) 2208/00 מדינת ישראל נ' עמותת בית כנסת נווה ים ראשון לציון ואח' (פסק-דינו של כבוד השופט א' ד' גולדס מיום 27.1.2002), הורשעו הנאשמים בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר. במקרה זה נעשה שימוש בחדרים המצויים בבניין שיעודו משרדים, למטרת בית כנסת בשבתות ובחגים. גם כאן שלל בית המשפט את הטענה שהמקום משמש לקהילה מצומצמת המונה כעשרים עד עשרים וחמישה איש, ולפיכך אין בכך כדי להפוך זאת לבית כנסת. בית המשפט נימק זאת בכך שגם אם מדובר בקבוצה של מתפללים קבועים, הרי ש"לא סגרו הם את דלתם בפני מי שביקש להצטרף אליהם לתפילותיהם". גם בעובדה שבעת ביקורו של המפקח במקום לא נראתה פעילות של בית כנסת, לא העלתה ולא הורידה. מה שהוביל את בית המשפט למסקנה שאליה הגיע, היה העובדה שבמקום אכן התקיימו תפילות בשבתות ובחגים. כמו כן ניתן משקל לעובדה שבמקום אף הוצב שלט שכלל את המילים "בית כנסת". בעפ"א (מחוזי תל-אביב) מדינת ישראל נ' ראובן חג'בי ואח' (פסק-דין כל כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר ונ' אחיטוב מיום 5.2.2003), התקבל ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים שקבע כי לא היה מקום למתן צו לפי סעיף 239 בחוק התכנון והבניה, כדי להביא להפסקת פעילות של בית כנסת במרתף בית משותף בפתח-תקוה. בקבלו את הערעור, ובקובעו כי היה מקום למתן צו, קבע בית המשפט כי על-פי תוכנית המתאר השימוש במרתפי בתי המגורים היה למטרת "מחסנים פרטיים לדיירים או חדרי משחק לדיירים בלבד", ולפיכך אסור היה השימוש למטרת בית כנסת. ו. סיכום ומסקנות 20. המסקנה שאליה הגעתי היא, כי בדירה הנדונה, ברחוב אנילביץ 36 בירושלים, שאותה שכר המשיב 2 מהמשיב 1, נעשה שימוש קבוע של קיום תפילות מדי שבת וחג, ובכך נעשה שימוש בדירה לבית כנסת. מאחר שייעודו של הנכס למגורים בלבד, הרי שהשימוש שנעשה בו מעבר לשימוש למטרת מגורים, חורג מהשימוש המותר. מכיוון שכך, הרי שהמשיבים משתמשים במקרקעין ללא היתר, או בסטיה מהיתר, ובכך הם משמשים במקרקעין בדרך ובנסיבות שיש בהם משום עבירה לפי סעיף 204 בחוק התכנון והבניה. משהגעתי למסקנה זו, ממילא גם הגעתי למסקנה כי שני הצווים שניתנו על ידי ביום 24.2.2009, ניתנו כדין. כך באשר לצו ההפסקה השיפוטי שניתן לפי סעיף 239 בחוק התכנון והבניה, וכך באשר לצו הזמני למניעת פעולות לפי סעיף 246. לפיכך, הבקשה לביטולם של הצווים שהגישו המשיבים ביום 27.3.2009 נדחית. הגדרות משפטיות