קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא היטל ביוב בגין שטחי שירות: 1. לפנינו שני עררים שהדיון בהם אוחד: המערערת בע"א 247/06, מ.ח. ארז בניין ופיתוח בע"מ, בנתה בניין מגורים, והמערערים בע"א 105/07, ה"ה כשכש ותמם, בנו בית דו משפחתי. שני העררים הוגשו כנגד עיריית ראשון לציון (להלן: העירייה) וכנגד מניב ראשון בע"מ (להלן: מניב) שהיא "חברה" כמשמעותה בחוק תאגידי מים וביוב, התשס"א - 2001 (להלן: חוק תאגידי מים וביוב). 2. בדיון קדם ערר הוסכם כי השאלה היחידה שבמחלוקת בעררים דנן נסבה על חיובם של העוררים בהיטל ביוב בגין "שטחי שירות", להבדיל משטחים עיקריים. היטלי הביוב הושתו על העוררים על פי חוק עזר לראשון לציון (ביוב), התשל"ה - 1974 (להלן: חוק העזר), כפי שתוקן בחוק עזר לראשון לציון (ביוב) (תיקון), התשנ"ה - 1995. בקדם הערר הוסכם כי טענת העוררים אינה נסבה על תקינות התעריף על פי חוק העזר, אלא רק על חיובם בהיטל הביוב בגין שטחי שירות. על פי הסכמת ב"כ הצדדים, נקבע כי המחלוקת תוכרע על פי סיכומים בכתב ובהסתמך על החומר שבכתבי הטענות ובתיקי המוצגים שהוגשו על ידי הצדדים, ללא שמיעת הוכחות. הדיון בקדם הערר נערך, בהסכמת ב"כ הצדדים, במותב קטוע, ולצורך מתן ההחלטה צורף למותב חבר ועדת הערר, עו"ד פרג'ון. 3. העוררים סומכים את טענתם על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי (כב' השופטת חיות) ב-ת"א 1070/96 אלי רוני ואבי יוזמה ופיתוח בע"מ נ. עיריית ראשון לציון (להלן: פס"ד יוזמה) שדן בחוק העזר שבו עסקינן. שם נקבע כי על פי חוות דעתו ועדותו של הכלכלן אלי כהן מטעם העירייה, התחשיבים שעל פיהם נקבעו התעריפים הרלבנטיים הביאו בחשבון, בשטח הבנוי, רק שטחים עיקריים ולא שטחי שירות. "לפיכך, העובדה כי מצד אחד לא כללה הרשות את שטחי השירות בתחשיב העלויות, אשר על פיו קבעה את היטלי הפיתוח, ומצד שני גבתה את ההיטל גם בגין שטחי השירות, יש בה טעם ממשי לפגם, בהעדר מתאם בין השטחים אשר שימשו בסיס לקביעת התעריף ובין השטחים אשר עליהם הוחל התעריף" (בסעיף 13 של פסק הדין). בשל כך נפסק כי העירייה לא היתה רשאית לחייב בגין שטחי השירות, בתעריפים המבוססים על אותו תחשיב, ועליה להשיב לתובעת את הסכומים היחסיים הנובעים מחיובם של השטחים הללו. העוררים דנן טוענים כי כיוון שמדובר באותו חוק עזר, יש להחיל לגביהם את הפסיקה האמורה ולבטל את חיובם בגין שטחי השירות. ודוק: העוררים אינם טוענים כי שטחי השירות, בתור שכאלה, אינם ברי-חיוב בהיטל ביוב, או כי יש פסול בעצם חיובם בהיטל זה. אדרבא: לשיטתם של העוררים, "אין מחלוקת כי קיימת הסמכות למשיבות להטיל חיוב באגרות היטלי פיתוח בגין כלל השטחים הבנויים, לרבות שטחי שירות" (סעיף 8 לסיכומי העוררים). על כן לא היה צורך בטיעוני ב"כ המשיבות, בסעיפים 23 - 34 לסיכומיהם, שבאו לתמוך בעצם החיוב בגין שטחי שירות. המחלוקת שלפנינו מתמקדת בטענתם של העוררים, כי על בסיס הפסיקה בפסק דין יוזמה - שנסבה על חוק העזר ועל התעריף שבהם עסקינן בעררים דנן - יש להחיל בעניינם את ההלכה שבאותו פסק דין, כי בקביעת סכום החיוב יש להביא בחשבון רק את השטחים העיקריים, ואין לחייב בגין שטחי השירות. בעניין יוזמה הגישה העירייה ערעור לביהמ"ש העליון (ע"א 7740/02), ובמהלכו הושג הסדר פשרה בין הצדדים. בהתאם לכך ניתן, ביום 26.2.04, פסק דין שבו אישר ביהמ"ש העליון את הסדר הפשרה, לגבי התשלומים שישולמו על ידי הנישומה לעירייה. בהחלטה נוספת, מיום 15.3.04, הורה ביהמ"ש העליון, כי אם הצדדים מבקשים שיינתן פסק דין, שמתייחס לגופו של פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, עליהם להודיע על כך לביהמ"ש תוך זמן נקוב, ואז יינתן פסק דין שבו "יוחלט האם ראוי לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, או להשאירו בעינו". משלא נתקבלה הודעה כאמור מטעם הצדדים, נתן ביהמ"ש העליון, ביום 1.4.04, החלטה נוספת ובה קבע כי יעמוד בעינו פסק הדין שניתן ביום 26.2.04 ובו אושר כאמור הסדר הפשרה הכספי שהושג בין הצדדים. אנו מסכימים עם ב"כ העוררים דנן, כי בנסיבות אלה אין לומר כי פסק דין יוזמה של ביהמ"ש המחוזי בוטל, לגופו של עניין, על ידי ביהמ"ש העליון. ב"כ המשיבות טוענים (בסעיפים 50 - 51 לסיכומיהם) כי ביהמ"ש העליון לא נתן אמנם תוקף של פסק דין לאותו חלק בהסכמתם של הצדדים, שבו הסכימו כי פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי יבוטל, אלא רק להסדר הכספי שהושג ביניהם; אולם ההסכמה שבין הצדדים, כי פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי יבוטל, נותרה שרירה וקיימת, וכיוון שמדובר בפסק דין אזרחי, תחולתו היא in personam ולא in rem, ועל כן זכאים הצדדים לו לבטלו. דומה כי דברים אלה אינם שנויים במחלוקת, אך משלא יצאה מביהמ"ש העליון הלכה לגופו של עניין, שמבטלת את פס"ד יוזמה - רשאים העוררים דנן לטעון כי הרציו של אותו פסק דין צריך לחול בעניינם. 4. המשיבות טוענות כי פס"ד יוזמה הוא שגוי, ואין לפסוק לפיו, וכן - כי אינו רלבנטי לעררים דנן. אינו רלבנטי, בין היתר - כיוון שהעוררים חוייבו על פי התיקון לחוק העזר, משנת 1995, בעוד שבפסק דין יוזמה חוייבה הנישומה על פי חוק העזר משנת 1974. טענה זו אינה מדוייקת, מההיבט העובדתי: בפסק דין יוזמה לא נדון תחשיב התעריף, כפי שנקבע לקראת חקיקתו של חוק העזר לראשונה, בשנת 1974, אלא נדון תחשיב משנת 1988, כפי שהמשיבות עצמן טוענות בכתב התשובה ובסיכומיהן. התיקון שחוקק בחוק העזר, משנת 1995, נעשה רק לגבי מדד הבסיס, לצורך חישוב ההצמדה של שיעורי ההיטל למדד, אך אין מדובר בתחשיב כלכלי חדש של תעריף ההיטל עצמו. יתרה מזאת, ב"כ המשיבות עצמם כותבים, בסעיף 10 של סיכומיהם, כי "... התעריף שבו חוייבה יוזמה זהה לתעריף בענייננו (בתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן),..". אף בסעיף 12 של סיכומיהם מבהירים ב"כ המשיבות, כי בתיקון לחוק העזר, משנת 1995, "לא עודכנו התעריפים" (ראו אף המפורט בסעיף 13 ובסעיף 55 לסיכומים). המשיבות טוענות כי תחשיב 1988, שנדון בעניין יוזמה, אינו התחשיב "הנכון", כיוון שתעריפי ההיטל על פי חוק העזר - ששימשו בסיס לחיוב בהיטל הן בעניין יוזמה והן בענייננו - התבססו על תחשיב משנת 1983, ולא על התחשיב משנת 1988, שהוצג בטעות לפני ביהמ"ש בעניין יוזמה, כתחשיב "הנכון". טענה זו תידון להלן, אך היא שונה מטענת המשיבות כי די בכך שחיוב העוררים בוסס על התיקון לחוק העזר משנת 1995, כדי לשלול את הסתמכותם על פס"ד יוזמה. טענה אחרונה זו אין לקבל, שהרי המשיבות עצמן מאשרות כי מדובר באותו תעריף, וכי התיקון משנת 1995 אינו משנה זאת. טענה נוספת של המשיבות היא כי אין זהות בין הצדדים דנן לבין אלה שבפס"ד יוזמה, ואין אף זהות בין התחשיבים הרלבנטיים ובין סוגי המבנים, בשני המקרים, ועל כן אין פסק דין זה מהווה מעשה בית דין לענייננו. אולם העוררים אינם טוענים למעשה בית דין, אלא ביקשו להחיל בעניינם הלכה שנפסקה במקרה, אשר לשיטתם הוא זהה במהותו למקרה שלהם. לפיכך, טיעוניהם של ב"כ המשיבות בסוגיית מעשה בית דין אינם דרושים לענייננו. טענה נוספת של המשיבות היא כי החל מיום 10.6.03 באה מניב בנעליה של העירייה, מכוח חוק תאגידי מים וביוב, בשונה מהמצב שהיה קיים בעת שנפסקה הלכת יוזמה, וגם מטעם זה אין פס"ד יוזמה רלבנטי לענייננו. אף טענה זו, כשלעצמה, אינה מועילה למשיבות, כיוון שאם מדובר באותו חוק עזר ובאותם תעריפים, אזי אין בעובדה שחל שינוי ברשות שמוסמכת לגבות את ההיטל כדי לגרוע מטענתם המשפטית של העוררים, כי הרציו של הלכת יוזמה צריך לחול גם לגביהם. עוד מסתמכות המשיבות על חזקת התקינות המינהלית, לגבי תחשיב 1983, אשר לטענתן הוא התחשיב שעליו מבוססים תעריפי חוק העזר. אין צורך בכך, לענייננו, כיוון שכאמור - העוררים אינם טוענים כי תעריפי חוק העזר, כשלעצמם, אינם סבירים. כל טענתם היא כי אין לחייב את שטחי השירות, וזאת - בהסתמך על פס"ד יוזמה. [נעיר כי היאחזותן של המשיבות בכך שמדובר בתחשיב בן למעלה מ- 20 שנים, אינה מצביעה דווקא על "תקינות מינהלית", אך כאמור, אין צורך להיזקק לחזקת התקינות המינהלית, כאשר הנישום אינו תוקף את תקינות התעריף, כשלעצמה]. 5. המשיבות טוענות כי הממצאים העובדתיים של ביהמ"ש בפס"ד יוזמה, וכפועל יוצא - ההלכה שהתבססה על אותם ממצאים, הם שגויים מהטעם כי בשל שגגה שנפלה אצל העירייה הוצג בטעות לפני ביהמ"ש כי התעריפים בחוק העזר מבוססים של תחשיב שנערך בשנת 1988, בעוד שלאמיתו של דבר מבוססים הם על תחשיב שנערך בשנת 1983, ואשר על בסיסו חוקק חוק עזר לראשון לציון (ביוב) (תיקון), התשמ"ד - 1983. בתיקון לחוק העזר משנת 1983 נקבעו תעריפי היטל הביוב, שעמדו בתוקף גם בעת חיובם של העוררים דנן (כפוף לשינויים שבהצמדה למדד). המשיבות טוענות כי בשנת 1988 נערך אמנם תחשיב כלכלי נוסף, לצרכים פנימיים של העירייה, אך תחשיב זה מעולם לא שימש בסיס לתעריפים שבחוק העזר, אלא הם נותרו כפי שחוקקו על בסיס תחשיב 1983. בשל טעות של העירייה הוצג, בעניין יוזמה, התחשיב משנת 1988 כתחשיב ששימש בסיס לתעריפים שבחוק העזר, והוגשה לביהמ"ש חוות דעת של הכלכלן אלי כהן, שהכין את התחשיב האמור. ממצאי ביהמ"ש התבססו על חוות דעתו ועל עדותו של מר כהן. יש לציין כי בפסק הדין עצמו לא נאמר במפורש כי מדובר בתחשיב משנת 1988 (בסעיף 13 של פסק הדין צויין כי מדובר בתחשיבים שנערכו בשנות השמונים), אך נראה כי אין מחלוקת שהדיון בעניין יוזמה נסב על תחשיב 1988, אשר הומצא לתובעת שם על ידי העירייה והוצג כתחשיב ששימש בסיס לקביעת תעריפי היטל הביוב בחוק העזר (כך, על פי כתב תביעה מתוקן שהוגש בעניין יוזמה, מוצג י' בתיק המוצגים של המשיבות, וכן המסמכים שצורפו כמוצגים י"א ו-י"ב). המשיבות טוענות כי בשל השגגה שנפלה - לגבי התחשיב שהוצג לפני ביהמ"ש ושנדון בעניין יוזמה - פס"ד יוזמה שגוי מיסודו, בכך שממצאיו מתייחסים לתחשיב, שלא הוא התחשיב שבבסיס תעריף ההיטל על פי חוק העזר. על כן, כבר מטעם זה אין להחיל את הלכת יוזמה במקרים אחרים. המשיבות טוענות כי לצורך הסתמכות על הרציו של הלכת יוזמה היה על העוררים להניח תשתית עובדתית מתאימה, לגבי תחשיב 1983, היינו - להוכיח כי בתחשיב 1983 לא הובאו בחשבון שטחי השירות. אך גם בכך לא סגי: ה"שבר" שעל פיו נקבע תעריף היטל הביוב הוא, כידוע, המנה שבין עלויות מערכת הביוב לבין סך-כל השטחים שעליהם מועמסות עלויות אלה (ראו לעניין זה, בהרחבה, את המוסבר בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי [כב' השופטת רונן] בעמ"נ (ת"א) 278/07 רוני דו השקעות בע"מ ואח' נ. עיריית הרצליה; להלן: פס"ד רוני דו). אין די בבחינת מכנה השבר בלבד, אלא יש לבחון גם את המונה שלו. בעניין יוזמה לא נקבע ממצא: האם עלויות בגין שטחי השירות נכללו במונה השבר, אם לאו, אלא נקבע רק כי שטחי השירות לא נכללו במכנה השבר, וביהמ"ש דחה את טענת העירייה כי יש לראות את אי-ההבאה בחשבון של שטחי השירות במכנה השבר כמתאזנת, אם מביאים בחשבון את העלויות שצריך להוסיף למונה השבר, וכי מטעם זה יש לחייב בהיטל גם את שטחי השירות. המשיבות דנן טוענות כי לא זו בלבד שהיה על העוררים להוכיח - לגבי תחשיב 1983 - ששטחי השירות לא הובאו בו בחשבון, אלא היה עליהם להוכיח גם את עניין מונה השבר, היינו - לבסס, עובדתית, קיומו של אי תואם ממשי בין סך כל העלויות לבין אי הכללתם של שטחי השירות במכנה השבר; וזאת - לאחר שהוכיחו תחילה את העובדה הנטענת, כי שטחי השירות לא הובאו בחשבון בתחשיב 1983. המשיבות טוענות כי העוררים ויתרו על הבאת ראיות והשליכו את כל יהבם על הלכת יוזמה. בהתאם לכך, השאלה היחידה שעומדת להכרעה היא: היש לבטל את חיובם של העוררים בגין שטחי השירות, על בסיס הלכת יוזמה. המשיבות טוענות כי בשל הטעמים שצויינו לעיל, וטעמים נוספים שיובאו להלן, יש להשיב על כך בשלילה. 6. המשיבות מסתמכות על פס"ד רוני דו, אשר לשיטתם קובע כי "אף אם לא נלקחו שטחי המרתפים בחשבון בעת עריכת התחשיב, אין בכך כדי לפטור שטחים אלו מתשלום היטל על פי חוק העזר, שכן השטחים לחיוב נקבעים בהוראות חוק העזר, כשאין בכוחו של נתון כזה או אחר בתחשיב לשנותם או להתנות עליהם" (סעיף 39 לסיכומי ב"כ המשיבות). איננו מסכימים עם הדרך שבה מציגים ב"כ המשיבות את הרציו של פס"ד רוני דו. העובדות שברקע של פסק דין זה שונות מאלה שעמדו בעניין יוזמה: בעניין רוני דו נדון תחשיב של תעריף היטל ביוב, על פי חוק עזר של עיריית הרצליה, שבו לא הובאה בחשבון תכנית הר/ 2000/ מ' - "תכנית המרתפים" - אשר בעת עריכת התחשיב היתה מופקדת, אך טרם אושרה למתן תוקף. תכנית המרתפים חלה על כל שטח העיר, ומכוחה ניתן היה לבקש היתרי בנייה לשטחי מרתפים, בהתאם לתנאי התכנית. חברת המהנדסים, שהכינה את התחשיב של תעריף ההיטל, לא הביאה בחשבון את שטחי המרתפים הפוטנציאליים, על פי תכנית המרתפים, לא במונה השבר, שמשקף את עלויות מערכת הביוב, וגם לא במכנה השבר, שמשקף את סך-כל השטחים, שעליהם מועמסות עלויות אלה. אי-ההבאה בחשבון של שטחי המרתפים, על פי התכנית שהופקדה אך טרם אושרה, מתיישב עם הנחיות משרד הפנים בעניין זה, וזאת על פי האמור בספרו של עו"ד ע. שפיר: אגרות והיטלי פיתוח ברשויות המקומיות, מהד' שניה (להלן: שפיר), כמפורט בסעיפים 35 - 36 של פסק הדין בעניין רוני דו. ביהמ"ש קבע כי ההתעלמות של עורכי התחשיב מתכנית המרתפים - בהיותה תכנית מופקדת שטרם אושרה - היא לגיטימית, כל עוד הוחלה הן על מונה השבר והן על המכנה שלו. ניתן אמנם, בנסיבות מסויימות, להביא בחשבון תכנית מופקדת שטרם אושרה, אך הדבר מסור לשיקול דעתם של עורכי התחשיב. כל אחת מההחלטות: להביא שטחים כאלה בחשבון, או לא להביאם בחשבון, היא לגיטימית, כל עוד פעלו על פיה הן לגבי מונה השבר והן לגבי המכנה שלו. כב' השופטת רונן מאבחנת את עניין רוני דו מעניין יוזמה בכך שבעניין יוזמה היה מדובר בשטחי שירות, על פי תכנית שאושרה, להבדיל מתכנית שרק הופקדה וטרם אושרה. כשמדובר בתכנית שכבר אושרה, על עורכי תחשיב ההיטל להביאה בחשבון, הן במונה השבר והן במכנה שלו. בעניין יוזמה לא קבע ביהמ"ש מסמרות לגבי הבאת שטחי השירות בחשבון במונה השבר, או לאו, אך כיוון שהיה מדובר בתכנית שכבר אושרה - שומה היה על עורכי התחשיב, בעניין יוזמה, להביאה בחשבון הן במונה השבר והן במכנה שלו. פסק הדין בעניין רוני דו ניתן איפוא על בסיס אי-ההבאה בחשבון של שטחי המרתפים, על פי התכנית שטרם אושרה; וזאת באופן עקבי - הן במונה השבר והן במכנה שלו. על בסיס עובדתי זה - שהוא שונה מזה שעמד בעניין יוזמה - פסקה כב' השופטת רונן, כי שינויים שחלים לאחר חקיקת חוק העזר, הן לגבי עלויות מערכת הביוב (מונה השבר) והן לגבי היקף השטחים (מכנה השבר), אין בהם, כשלעצמם, כדי להביא למסקנה כי תעריף ההיטל על פי חוק העזר אינו צריך לחול על שטחי המרתפים, במקרה של רוני דו. בשל השוני האמור בתשתית העובדתית, שבין הנסיבות בעניין יוזמה לבין אלה שבעניין רוני דו, אין זה נכון לומר שפסק הדין בעניין רוני דו עומד בסתירה חזיתית לפסק הדין בעניין יוזמה, שעליו נסמכים העוררים דנן. 7. עם זאת, בפסק דין רוני דו אימץ ביהמ"ש ביקורת, שנמתחה על התוצאה של פסק דין יוזמה על ידי המלומד שפיר (שם, בעמ' 202 - 204). תמציתה של ביקורת זו היא כי ככל שאי-הבאתם בחשבון של שטחי השירות, במכנה השבר, צריכה להשפיע על שיעור תעריף ההיטל, אזי יש צורך לבחון ולקבוע מה היא בדיוק השפעה זו, ואפשר שהמסקנה תהיה, כי יש מקום להפחית את שיעור ההיטל. אם זו תהיה המסקנה, אזי יש אולי מקום להתערב בשיעור ההיטל ולהפחיתו, אך במקרה כזה צריכה ההפחתה לחול באופן אחיד על כל השטחים המבונים, הן שטחים עיקריים והן שטחי שירות. אולם לא היה מקום לבטל, לחלוטין ובאופן גורף, את החיוב בגין שטחי השירות בלבד. תוצאה כזאת תביא, באופן בלתי שיוויוני, לידי כך שנכס שבו שטחי שירות מועטים יופטר כמעט לחלוטין מהחיוב בהיטל, בעוד שנכס שנעדר שטחי שירות ימשיך ויישא במלוא החיוב. לשיטתו של המלומד שפיר, השטח לחיוב יהיה לעולם השטח כפי שחושב על פי הוראות חוק העזר הרלבנטי. "העדר מתאם בין שטח זה לבין השטחים שהובאו בחשבון בתחשיב תעריפי ההיטל, מוליד את הפחתתו האפשרית של תעריף ההיטל; המשתנה השני במכפלה המולידה את סכום החיוב בהיטל". אך כאמור, דעתו של עו"ד שפיר היא כי הפחתה כזאת בתעריף ההיטל - ככל שיימצא שהיא מוצדקת - צריכה לחול באופן אחיד על כל סוגי השטחים, ובכל מקרה, אין הצדקה לבטל לחלוטין את החיוב בהיטל, רק לגבי סוג מסויים של שטחים (כמו שטחי שירות), אשר על פי חוק העזר נכללים בגדר השטחים המבונים שיש לחייבם בהיטל. בהתאם לניתוח זה מסכם המלומד שפיר את הדרך אשר, לשיטתו, היה על ביהמ"ש לילך בה, בעניין יוזמה: "ומכאן, ובהיזקק לנסיבותיה של פרשת אלי רוני (הכוונה לפס"ד יוזמה), שומה היה על בית המשפט לבחון את סך שטחי השירות, שבגינם מוטלים ההיטלים ואת שיעורם היחסי מתוך כלל השטחים מושא החיוב, ולקבוע כי התעריפים יופחתו באותו שיעור. אנליזה שכזו היתה מובילה, כאמור, להפחתה בשיעור אחיד, הנטול זיקה לשיעורם של שטחי השירות בנכס החייב דווקא" (הציטוטים - מעמ' 203 בספרו הנ"ל של שפיר). כב' השופטת רונן מאמצת את עמדתו של המלומד שפיר: "כפי שציינתי לעיל, אף אני סבורה כי יש להבחין בין שיעור ההיטל, לבין היקף השטחים המחוייבים מכוחו, כאשר בית המשפט צריך, בנסיבות המתאימות, להתערב בשיעור ההיטל. כאמור לעיל, איני סבורה כי יש להתערב בשיעור ההיטל, במקרה דנן" (בסעיף 58 של פסק דין רוני דו). 8. כפי שצויין, העוררים דנן אינם חולקים על כך ששטחי השירות נכללים בגדר השטחים שהם ברי חיוב בהיטל הביוב, על פי חוק העזר. טענתם היחידה היא כי יש להחיל בעניינם את הפסיקה בעניין יוזמה, וכי על פי פסיקה זו יש לבטל את החיוב בגין שטחי השירות, מהטעם שהם לא הובאו בחשבון במכנה השבר, בעת שנערך תחשיב התעריף. מנגד טוענות המשיבות כי הממצא העובדתי בפסק דין יוזמה: כי שטחי השירות לא הובאו בחשבון בעת עריכת התחשיב, נקבע - בשל טעות של העירייה בהצגת התחשיב הנכון - לגבי תחשיב שנערך בשנת 1988, ואשר לא על פיו נקבע התעריף בחוק העזר, אלא תעריף זה נקבע על פי תחשיב שקדם לו בחמש שנים, התחשיב משנת 1983. המשיבות טוענות כי די בכך כדי לדחות את הסתמכותם של העוררים על פסק דין יוזמה, מהטעם שאין זה ראוי להנציח את השגגה שאירעה, או כלשונם של ב"כ המשיבות: "לא מתקבל על הדעת כי טעות זו תדרוף את המשיבות בהליכים אחרים, עד אין קץ" (בסעיף 14 לסיכומיהם). לפיכך, לשיטתן של המשיבות, היה על העוררים להעמיד לדיון את תחשיב שנת 1983, שהוא התחשיב שעל פיו נקבע התעריף הרלבנטי. משלא עשו העוררים כך, אלא בחרו להסתמך רק על פסק דין יוזמה, די בכך כדי לדחות את הערר. יש טעם בטענה זו, כיוון שראוי כי החלטת ועדת הערר תתייחס לתחשיב שעל פיו אמנם נקבע תעריף ההיטל, ולא לתחשיב אחר. אולם לא ראינו לדחות את הערר בשל טעם "מקדמי" זה בלבד, כיוון שאנו סבורים כי גם לגופו של עניין, יש לקבל את טיעוניהן של המשיבות. 9. ב"כ המשיבות עומדים בסיכומיהם על כך שפסק דין של ביהמ"ש המחוזי הוא פסק דין מנחה, ואינו בגדר תקדים מחייב. הם טוענים כי התוצאה של הלכת יוזמה שגוייה אף לגופה, ועל כן אין לאמצה. בטיעונם זה מציינים ב"כ המשיבות את הביקורת שנמתחה על פסק דין יוזמה, ביקורת שאומצה בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בעניין רוני דו. גם אם פסק דין רוני דו אינו סותר את פסק דין יוזמה, בשל השוני בנסיבות העובדתיות בין שני המקרים, מבקשים ב"כ המשיבות כי ועדת הערר תנחה עצמה על פי הביקורת על פסק דין יוזמה, שאומצה בפסק דין רוני דו, שאף הוא פסק דין של ביהמ"ש המחוזי, שמאוחר לפסק דין יוזמה. השאלה להכרעתנו היא איפוא: האם מוצדק ונכון להחיל, לגופו של עניין, את הפסיקה בעניין יוזמה. 10. בהעדר נתונים וראיות לגבי תחשיב 1983, ברור כי אין בידינו לקבוע, כממצא עובדתי, ששטחי השירות לא הובאו בו בחשבון. עם זאת, ההיגיון אומר, שאם שטחי השירות לא הובאו בחשבון בתחשיב 1988, מהטעם שאז היו זניחים - כפי שנקבע בפסק דין יוזמה, על פי חוות דעתו של המומחה מטעם העירייה - אזי סביר להניח כי גם חמש שנים קודם לכן, בשנת 1983, היו שטחי השירות זניחים. על כן ניתן - על פי ההיגיון - להניח, לטובת העוררים, כי שטחי השירות לא הובאו בחשבון בתחשיב 1983. למען הסר ספק: איננו קובעים כאן, כממצא עובדתי, ששטחי השירות אמנם לא הובאו בחשבון בתחשיב 1983, אלא רק מעמידים הנחה כזאת, לצורך הדיון בלבד. הטעם לכך הוא כי אנו סבורים, שגם אם לא הובאו שטחי השירות בחשבון, בתחשיב 1983, כפי שלא הובאו בחשבון בתחשיב 1988 - עדיין אין לאמץ את הפסיקה בפסק דין יוזמה. כפי שצויין, ביהמ"ש בעניין יוזמה לא דן במונה השבר, אלא רק קבע כי שטחי השירות לא הובאו בחשבון במכנה שלו, וכי די בכך כדי לבטל לחלוטין את החיוב בהיטל הביוב בגינם. ציינו לעיל את הביקורת - מההיבט הענייני-כלכלי - שמתח המלומד שפיר על פסיקה זו, ביקורת שאומצה בפסק דין רוני דו. מההיבט זה, אנו מסכימים, בכל הכבוד, עם הטענה כי אין די בעצם העובדה ששטחים מסוג מסויים לא הובאו בחשבון במכנה השבר, על מנת להביא לתוצאה של ביטול מוחלט של החיוב בהיטל בגין השטחים הללו. בחינה רק של השטחים, שהובאו או שלא הובאו בחשבון, במכנה השבר, אינה יכולה להיערך במנותק מבחינה של עלויות מערכת הביוב אשר במונה השבר. אין לקבל, ללא בדיקה עובדתית, טענה כי שטחי שירות אינם "מעמיסים" על מערכת הביוב, וכי כפועל יוצא מכך - הוספתם למכנה השבר תפחית באופן "אוטומטי", ובמידה משמעותית, את שיעור התעריף, כיוון שהגדלת מכנה השבר, על ידי הוספת שטחי השירות, אינה מצריכה להגדיל גם את מונה השבר. למותר לומר כי יש סוגים שונים של שטחי שירות, וסוגים שונים של שימושים בהם. על כן יש צורך בבדיקה פרטנית של הנתונים העובדתיים הרלבנטיים, על מנת להגיע למסקנות בדבר מידת ההשפעה שיכולה להיות על שיעור תעריף ההיטל, לאי-הבאתם בחשבון של שטחי השירות בעת עריכת תחשיב התעריף. נציין לעניין זה את הערתה של כב' השופטת רונן, בסעיף 33 של פס"ד רוני דו, "כי לא הוכח כי שטח המרתפים שונה משטח בנוי אחר, ולכן יש להניח כי יש צורך בהגדלת תשתית הביוב לצורך בניית שטחי מרתפים נוספים" (הערה דומה צויינה גם בסעיף 34 לסיכומי המשיבות). יש איפוא צורך לבדוק את הנתונים, הן לגבי המונה והן לגבי המכנה, וזאת כמובן בהתייחס לתחשיב הספציפי, אשר על פיו נקבע תעריף ההיטל בחוק העזר. אי הבאתם של שטחי השירות בחשבון עשוייה, אמנם, להיות בעלת השלכה על שיעור תעריף ההיטל, אך השלכה כזאת צריכה להיות אחידה, לגבי כל סוגי השטחים ברי החיוב, ולא רק לגבי סוג מסויים מתוכם. על מנת לבחון עניין זה, על הערכאה שדנה בדבר לבדוק, בשלב ראשון, את הטענה העובדתית ולהגיע למסקנה: האם נכונה הטענה, כי אותם שטחים (שטחי השירות, בענייננו) לא הובאו בחשבון בתחשיב התעריף שבבסיס חוק העזר. אם יימצא כי אמנם כך, אזי יש צורך, בשלב השני, לבדוק מה היה היקפם של השטחים מאותו סוג, בעת שנערך התחשיב, ובהתאם לכך - כיצד היה מושפע תעריף ההיטל, לו נכללו אותם שטחים במכנה השבר, בעת עריכת התחשיב. בדיקה זו יש לערוך תוך התחשבות גם בנתונים הרלבנטיים של עלויות מערכת הביוב (מונה השבר). אם יימצא בבדיקה כזאת, כי הבאתם של שטחי השירות בחשבון היתה מפחיתה את התעריף, אזי אפשר שיש מקום להתערב בו, בשיעור שיעלה מבדיקה כאמור. הפחתה אפשרית של התעריף, בנסיבות כאלה, צריכה לחול באופן אחיד על כל השטחים ברי החיוב. במילים אחרות: אנו מסכימים עם הביקורת על הלכת יוזמה, כי גם אם לא הובאו שטחי השירות בחשבון, בעת עריכת התחשיב, וגם אם כתוצאה מכך יש אולי מקום להפחית את שיעור התעריף - עדיין אין הצדקה לבטל לחלוטין את החיוב בהיטל בגין שטחי השירות, אלא לכל היותר להפחית את סכום ההיטל, לגבי כל סוגי השטחים המבונים, בהתאם לתוצאות של בדיקה כאמור לעיל. 11. משהגענו למסקנה זו, אנו מקבלים את טענת המשיבות, כי יש לדחות את הערר, מהטעם שהעוררים ביססו אותו רק על הטענה המשפטית, שיש לאמץ את הלכת יוזמה, ועל בסיסה - לבטל לחלוטין את חיובם בגין שטחי השירות, תוך ויתור על הבאת ראיות ובדיקה פרטנית, כפי שפורט לעיל, לגבי התחשיב הרלבנטי. לו נשמעו ראיות כאמור לעיל, אפשר שהיינו מגיעים למסקנה כי תעריף ההיטל גבוה מדי, אך גם בעניין זה ראוי לנקוט מידתיות. אם ההפרש בתעריף הוא זניח ואינו משמעותי, ספק אם ראוי להתערב בו. כך, על פי החישוב שערכו ב"כ המשיבות בשולי סיכומיהם, טוענים הם כי ההפרש בתעריף עומד על 8 אגורות בלבד ל-מ"ר. מבלי לקבוע מסמרות, אם חישוב זה נכון אם לאו, נראה כי נתון כזה הוא דוגמה למקרה שבו אין מקום להתערב בשיעור התעריף. כך או כך, משביססו העוררים את הערר רק על הטענה כי יש לאמץ את הלכת יוזמה כמות שהיא; ומשדחינו טענה זו מהטעמים שפרטנו לעיל - דין הערר להידחות. 12. אנו דוחים, איפוא, את הערר ומחייבים את העוררים לשלם למשיבות הוצאות הערר ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ש"ח בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל (חיוב זה הוא לגבי שני העררים שאוחדו: הערר דנן ו-ע"א 105/07). 13. ב"כ העוררים יודיע לועדת הערר, תוך 30 יום, אם יש צורך בהמשך הטיפול בעררים נוספים: 163/08; 164/08; 254/08; אשר לגביהם נמסר לנו כי עניינם ממתין להחלטתנו בעררים דנן. שטחי שירותאגרות והיטלי פיתוחהיטל ביובביוב