קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא השתתפות בהוצאות הסלילה: בפניי בקשת רשות להתגונן בפני תביעת המשיבה מהמבקש לתשלום השתתפות (בשיעור 100%) בהוצאות סלילת כביש. המבקש העלה 3 טענות עיקריות, בגינן הוא מבקש רשות להתגונן: הנכס שבבעלותו אינו נכלל בהגדרת "נכס גובל", מאחר והמגרש גבוה ב-10 מטר מהכביש, ואין למבקש גישה מהכביש לנכס שבבעלותו. עוד טוען המבקש כי הגישה המתוכננת לנכס הינה מרח' אחר ולא מהכביש; המשיבה כללה בחישובי העלויות רכיבים שאינם כלולים בחוק העזר כגון תקורה ודקורציה של הקירות התומכים, שאינם בצד של חלקתו, או רכיבים שלא בוצעו כגון גינון, העתקת מונים וכד'; עוד טוען המבקש כי אין לקבל את חישובי המשיבה, שכן הסכומים השתנו בין דרישה אחת לאחרת, דבר המעיד כי אינם קצובים או מדוייקים. המשיבה לא שלחה למבקש הודעה על ההחלטה לסלול את הכביש, דבר המבטל את הזכות לגבות את דמי ההשתתפות. הצדדים קיבלו את המלצתי שלא לקיים דיון רגיל, והמשיבה ויתרה על חקירת המבקש, על כן הוגשו סיכומים בכתב. דיון דין בקשת הרשות להתגונן להתקבל, בכל הטענות, לאחר שהמבקש הציג הגנה ראוייה לבירור, שלא נסתרה ולא הופרכה, ועמד בדרישה לצורך שלב זה של הדיון. 1. אין חולק כי בחוק העזר לקרית טבעון (סלילת רחובות), התשכ"ב-1962, אין הגדרה של "הנכסים הגובלים". כל שצורף להוכחת היות הנכס גובל הן שתי תמונות, שהוגשו ע"י המבקש דווקא, מהן נראה שטח לא בנוי, הנמצא על מעין גבעה ששוליה צמודים לכביש. לא צורפו לאף אחד מכתבי הטענות מפה או תשריט, וכל שיש לנו היא הטענה של ב"כ המשיבה בסיכומיו, לפיה "הלכה למעשה אין כל מניעה פיזית להגיע למגרש מרחוב הצבעוני... באמצעות מדרגות, מעלית שיפוע סלול וכיו"ב" (סעיף 9.6 לסיכומי המשיבה). אני מוצאת כי מדובר בשאלה עובדתית או הנדסית, שלא הוכרעה. לא נסתרה טענת המבקש כי הכניסה לשטחו מתוכננת להיות מרחוב אחר, ועל פניו ניתן לקבל כהגנה לכאורה את הטענה כי הנכס אינו גובל בכביש. אמנם הגדרת "נכס גובל" בפסיקה הינה הגדרה רחבה, אך הפסיקה הקפידה שלא להרחיבה יתר על המידה, ולשמור על עקרון הזיקה. בעע"מ 4778/06 ויזר נ' ע. חדרה, תקדין-עליון 2008(1) 2923 נקבע, במקרה בו היתה בחוק העזר הגדרה מפורטת של "נכס גובל", שלא כמו במקרה של קרית טבעון: "בבואנו לקבוע מהי פרשנות המושג "נכס גובל", יהא הקו המנחה בפרשנות המושג עובדת קיומה של זיקת הנאה - ולו מינימלית - הנובעת מכך שהנכס גובל ברחוב. כאשר בין הנכס לבין הרחוב חוצצים רצועת ירק, נטיעות או שדרה - גורמים פיזיים המפורטים בחלופה השנייה שבהגדרת "נכס גובל" - אין חולק כי זיקת הנאה מינימלית זו מתקיימת בהיעדר חציצה פיזית המונעת מעבר. כך גם כאשר מדובר בתעלה או חפירה שניתן לעבור מעליהן. מנגד, יתכנו מקרים בהם תעלה או חפירה עשויות לאיין כל זיקת הנאה מינימלית אפשרית. זאת, כאשר אין מעבר סביר בין הנכס לבין הרחוב. ההבחנה בין אלה אינה תמיד קלה ואין צורך להכריע בה כאן. במקרה המונח בפנינו לא מדובר ב"תעלה" או ב"חפירה" - מצבים המעוגנים במפורש בהגדרת "נכס גובל" - כי אם במצב אשר נטען לגביו כי הוא נכלל במושג ריבוי כללי ("כיוצא באלה"). במקרה כזה, כאשר לא מתקיימת אותה זיקת הנאה מינימלית, אין להרחיב את המושג "נכס גובל" הרחבה שאינה ראויה. בענייננו, ההפרדה הפיזית המשמעותית אינה מאפשרת זיקת הנאה מינימלית כאמור. ממילא לא מתקיימת בענייננו החלופה השנייה להגדרת "נכס גובל"". בעע"מ 11646/05 מרכז השלטון המקומי בישראל נ' משה צרפתי, תקדין-עליון 2007(3), 3755 ,עמ' 3764, נקבע מפי כבוד השופט רובינשטיין לגבי שיטת ההיטלים (בהשוואה לשיטת ההשתתפות) כי: "קביעת עוצמתה של הזיקה הנדרשת, היא שאלה של פרשנות המונחים בחוק המסמיך - והתשובה לה צריכה להימצא בתוך מתחם הפרשנות האפשרית. שיטת ההיטלים משמרת זיקה מסוימת - התשלום נגבה רק בהתקיים זיקת הנאה מינימלית (נכס גובל לסלילה)...". את השאלה האם במקרה דנן ניתן לקבוע זיקה, אין הצדקה להכריע בשלב זה, ומאחר והפסיקה מאפשרת גם פרשנות כזו שמציע המבקש, אני מקבלת את בקשתו, על מנת שהעניין ייבחן ויוכרע לגופו. 2. בעניין רכיבי הדרישה להשתתפות של המבקש, אין ספק שיש לתת לו רשות להתגונן, ולו מהסיבה שהמשיבה עצמה שיגרה תחשיבים שונים במהלך השנים, חלקם בפערים משמעותיים, דבר המעיד כי אין לתת לתחשיב המשיבה מעמד מחייב, אלא כפי שנקבע בחוק העזר, "ראייה לכאורה", הניתנת לסתירה. זאת ועוד, עצם העובדה שהתחשיב הסופי (נספח כ' לבקשת הרשות להתגונן המתוקנת) הועבר למבקש רק לאחר שהגיש את בקשת הרשות להתגונן, ועל אף התכתבות עניפה במהלך השנים שקדמו להגשת התביעה, מצדיקה בירור נכונותו של התחשיב. טענות המבקש בעניין סכומי ההשתתפות מפורטות ומכומתות. מאחר והמבקש לא נחקר לא נסתרו טענותיו, לפיהן למשל לא בוצעה כל עבודת גינון, וטענה זו נתמכת בצילומים שהציג המבקש. גם הטענה בעניין הקירות התומכים המחופים אבן, שכלל אינם גובלים בחלקת המבקש, אפילו לא במובן המילולי, היא טענה שיש לשמוע. ויודגש, מרגע שהטיל המבקש ספק בחלק כלשהו של רכיבי התביעה, הרי שאין להשאיר בידי המשיבה באורח מלאכותי את היתרון הדיוני של תביעה בסדר דין מקוצר, ויש למחוק את הכותרת ולחלופין לקבל את בקשת הרשות להתגונן ללא הגבלה. מאחר ואם תתקבל הטענה הראשונה, וייקבע כי אין מדובר בנכס גובל, הרי שתדחה התביעה כולה, ועל כן אין להחמיר עם המבקש ברמת הראיות שנדרש ממנו להביא לסתירת תחשיבי התובעת. אני נותנת למבקש רשות להתגונן, בטענה כי תחשיב המשיבה לעלות הסלילה אינו נכון, בכל טענותיו. 3. הטענה העובדתית לפיה לא קיבל המבקש הודעה על ההחלטה לסלול את הכביש לא נסתרה. המשיבה לא הביאה כל הוכחה כי שלחה את ההחלטה, ומן ההתכתבות בין הצדדים עובר להגשת התביעה עולה כי המבקש מתכחש לקבלת ההודעה, וחזר על כך במכתביו (נספחים ג', ה', ז' לבקשת הרשות להתגונן). המבקש לא קיבל תשובה לטענה זו למצער במכתבים שהוצגו לי. לא ניתן לומר כי אימרת המבקש במכתבו מיום 22/9/04 כי נאמר לו ע"י מהנדס המועצה כי הודעה נשלחה טרם שרכש זכויות בנכס כמשתיקה אותו מלטעון אחרת. נפקותה של החובה לשלוח את ההודעה, הנקובה בחוק העזר, תצטרך להיות מוכרעת בדיון לגופם של דברים, אף שניתן לומר כבר בשלב זה כי יש תימוכין לטענת המבקש כי אי משלוח ההודעה, בדרך שנקבעה בחוק העזר, תמנע חיובו בעתיד בעלויות הסלילה. ראה ע"א 26/72 ע. הרצליה נ' חנן שטקין, פ"ד כז(1) 267. איני מקבלת את פרשנות ב"כ המשיבה לפסק הדין בעניין ת"א (תל-אביב-יפו) 433/91 מנחמי בוני מגדל נ' עיריית רמת גן, תקדין-מחוזי 97(1), 1750 ,עמ' 1756, כמחייבים דחיית טענת המבקש, אלא להיפך. נקבע: "הרשות חייבת לנהוג בתושב בהגינות, כך שלא תקופח זכותו לחלוק על סכום החיוב, בהתייחס לנתונים ששימשו בחישובו. ההודעה מכוונת למניעת שרירות והיא מעמידה את התושב על זכות הערר, שהינה זכות יסוד. בפירושו של חוק עומדת למפרש חזקת-תכלית בדבר חובת הגינות שהחוק מטיל: "התנהגות ראויה היא התנהגות הגונה. ההגינות היא מערכי היסוד של משפטנו, ועל כן על כל רשות מנהלית מוטלת חובה לפעול בהגינות." (אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני - פרשנות החקיקה בעמ' 548)... משזכתה זכות הקנין למעמד על חוקי, (סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו), ראוי להקפיד הקפדה יתרה על קיום כל התנאים בחוק המתיר חיוב הפוגע בקנינו של אדם. במקרה שבפנינו אי משלוח הודעה, הכוללת פרטים מהותיים, פוגע בזכויות מהותיות של התושב... חובת ההודעה קבועה בחוק ועומדת בפני עצמה. החובה אינה תלויה באי ידיעתם של בעלי הנכסים. ההודעה כוללת כל הנתונים שבבסיס דרישת התשלום. התובעת דרשה לקבל נתונים אלה. אילו נענתה דרישתה ע"י הנתבעת, ולו באחור, ניתן היה לראות בה הודעה כדין, בנסיבות המצדיקות זאת. אולם לא כך נהגה הנתבעת ולא מסרה הודעה על פי סעיפים 16ו 28 לחוק, או אף פרטים רלבנטיים, על אף פניות חוזרות ונשנות, גם לאחר הגשת התביעה. חיוב התושב לתבוע את הרשות בבית המשפט בשל דרישה מוגזמת לתשלום, בלא שהוגשה כל הודעת תשלום, ובהעדר פרטים לגבי החישוב מטיל על התושב נטל כבד ללא הצדקה. חובת הרשות למסור לתושב הודעה כדין קלה ממנה עשרת מונים. לסיכום: מדובר בחובה מהותית, ובלעדי הודעה כדין במובן סעיפים 16ו-28 לחוק רשויות מקומיות (ביוב) לא מתגבש חיוב. בנסיבות אלה אין מנוס מלקבוע כי התובעת שילמה תחת מחאה תשלום שנדרש ממנה שלא כדין, וכי על הנתבעת להשיבו". פסק הדין בעניין ת.א. (מחוזי תל אביב) 1097/97 ארי מזרחי נ' ע. בת ים, (לא פורסם) ניתן בנוגע לאגרת תיעול, ושם נקבע כי אי מתן ההודעה הינו פגם שאינו יורד לשורש העניין, באשר ממילא לבעלי הנכסים לא נתון שיקול דעת באשר לביצוע עבודות התיעול, או ביחס לגובה האגרה בגינן, הקבוע בתוספת לחוק. בענייננו, כמו בעניין מנחמי נ' עיריית רמת גן לעיל, המדובר בהחלטה שלמבקש היתה זכות לערור עליה ולקבל את פירוט העלויות, ועל כן לא ניתן לומר שלא נפגעה כל זכות שלו עקב אי מסירת ההודעה. הטענה מתקבלת כמציגה הגנה לכאורה. הסיכום הינו כי מתקבלת בקשת הרשות להתגונן של המבקש, בכל טענותיו, אשר הועלו ברמת הפירוט הנדרשת בשלב בקשת הרשות להתגונן, ומציגות הגנה איתנה וראוייה לבירור. לאור ההסכמה הדיונית, ומאחר ולא התקיים דיון במעמד הצדדים, איני מוצאת לעשות צו להוצאות שלב זה של הדיון. אגרות והיטלי פיתוחהיטל סלילה