קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעה נגד בנק בגין חישוב ריבית שגוי: תביעה כספית מוגשת במהלך שנת 2008 בגין חישוב שגוי של ריבית. החישוב השגוי פסק ביום 1.4.91; האם התיישנה עילת התביעה? זו השאלה נושא הדיון בהחלטה זו. מבוא ביום 30.7.08 הגיש התובע (הוא המשיב), ד"ר יצחק יפעת (להלן: "ד"ר יפעת") תובענה כספית כנגד הבנק לתשלום הסכום 16,097 ₪. טענתו המרכזית - והיחידה - של ד"ר יפעת כי "לאחרונה נודע לו" שהבנק קיצר את ימות השנה בכך שחישב את הריבית בחשבון העו"ש ובהלוואות שונות שהועמדו בחשבון אותו ניהל בבנק, כאילו מספר הימים הוא 360 ימים במקום 365/366 ימים, ועל ידי כך גבה ממנו סכומי ריבית עודפים שלא הגיעו לו. טוען ד"ר יפעת כי פנה לבנק בדרישה לפצותו על נזקיו, אולם הבנק דחה את טענותיו מהסיבה שחלה על דרישתו התיישנות וגם לגופה. עוד אציין ולמעלה מהדרוש, שתחת הגשת כתב התביעה הכולל אך את הפרטים הנדרשים בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"), מתייחס כתב התביעה, ברובו, לטענות הגנה אפשריות ופוטנציאליות של הבנק, ובעיקר לטענת ההתיישנות. כשלעצמי אני סבור שהדבר לא נחוץ, ובמידת הצורך ניתן היה להשיב על טענות ההגנה בכתב תשובה, אולם נראה כי ד"ר יפעת היה עֵר לסוגיית ההתיישנות, באשר טענותיו מתייחסות לחשבון שנוהל בבנק ולחישוב השגוי בין החודשים ינואר 1981 ועד לחודש מרץ 1991. בנוסף לכתב הגנה מפורט, הבנק הגיש בקשה בכתב מטעמו לסילוק התביעה על הסף, היא הבקשה שלפניי. לאחר סבב התגובות והתשובה בהתאם לתקנה 201 לתקנות האזרחי, התשמ"ד - 1984 הגיש ד"ר יפעת בקשה להגיש תגובה נוספת, וזאת מאחר ולטענתו הבנק לא דייק בפרטים, לא מבחינה עובדתית ולא משפטית. במסגרת הבקשה הנ"ל ציין כי אם תתקבל בקשת הבנק לסילוק על הסף "התביעה תידחה על הסף בשל התיישנות. אשר על כן, מפאת חשיבות הענין, מבוקש להגיב בקצרה (לא יותר משני עמודים) על תגובת המשיב". על אף היותה של הבקשה חריגה, יוצאת דופן וייתכן מיותרת, נעתרתי לה, והנה ד"ר יפעת הגיש תגובה בת 5(!) עמודים נוספים הכתובים בצפיפות. קראתי את התגובה, ואודה ולא אבוש לא מצאתי בה כמעט דבר שלא מצא את מקומו בכתבי הטענות האחרים מטעמו. הבקשה לסילוק על הסף טוען הבנק בבקשה כי אין מחלוקת שהחישוב הימים השגוי של הבנק הופסק ביום 1.4.91, עת נכנסה לתוקפה הוראת הבנקאות (שירות ללקוח) (דרכי חישוב ריבית), תשנ"א - 1990 (להלן: "הוראת הבנקאות") . לטענתו, בהתאם להוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, תקופת ההתיישנות היא 7 שנים מיום שנולדה עילת התביעה, ומשנכנסה הוראת הבנקאות לתוקפה הרי עילת התביעה נולדה ביום זה, ולא ניתן לתבוע במסגרת תביעה זו שעניינה חשבונות לתקופה מוקדמת יותר. טוען הבנק כי טענת ד"ר יפעת כאילו נודע לו על החישוב השגוי רק לאחר שקיבל את חוות הדעת החשבונאית היא "אבסורדית", שהרי - לשיטת הבנק - אם תתקבל הטענה שמירוץ ההתיישנות יימדד ממועד שבו הודיע המומחה לתובע אודות חיובי ריבית, הרי לעולם לא תחול התיישנות בעילה זו. מנגד - טוען ד"ר יפעת שנודע לו לראשונה על החישוב השגוי רק במועד קבלת חוות הדעת החשבונאית כאמור, ואי ידיעתו נגרמה מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכל למנוע אותן. נטען שלא היתה לו כל אפשרות לדעת על חישובי הריבית בהם נקט הבנק ו/או על הנזקים שנגרמו לו, עד שהמסמכים נבדקו על ידי המומחה ועד לקבלת חוות הדעת בפברואר 2008. לשיטתו - מרוץ ההתיישנות מתחיל רק ביום שבו נודע לו אודות שיטת חישוב הריבית בה נקט הבנק והיום בו שוערך הנזק שנגרם לו, היינו ביום קבלת חוות הדעת. דיון והכרעה הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף רק במקרים בהם יהיה ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש (ראו: ת.א. 51323/07 רובינסון נ' מדינת ישראל (, ניתן ביום 6.4.08) והאסמכתאות שאוזכרו שם). הלכה זו כוחה יפה גם באשר לטענה בדבר התיישנות התביעה, ובכלל זה יש לאפשר לתובע להוכיח שתביעתו לא התיישנה. עם זאת שעה שברור שהתביעה התיישנה ואין צורך לשמוע ראיות, וכאשר הדברים עולים מכתבי הטענות, יורה בית המשפט על דחיית התביעה על הסף וללא צורך בשמיעת הראיות: "מחיקת תביעה על הסף הינה סנקציה חמורה ביותר, שיש להשתמש בה במקרים חריגים בלבד, ... אולם מקום בו מוכח כי התביעה התיישנה, כבענייננו, שומה על בית המשפט לדחותה על הסף" (ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי, פ"ד מח (3) 465). המסגרת המשפטית - התיישנות על פי הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות הרי אם "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". ד"ר יפעת מצהיר שקיצור השנה נעשה ללא ידיעתו, וממילא ללא הסכמתו, וכי דבר זה נודע לו לראשונה עם קבלת חוות הדעת, ולכן מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד בו קיבל את חוות הדעת לידיו. בד"נ 32/84 עזבון וויליאמס פ"ד מ"ד (2) 265 הובהר כי עילת תביעה נולדת ביום בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את הנושה (התובע) בקיום חיוב כלשהו על ידי החייב (הנתבע). ד"ר יפעת אינו מפרט ואינו טוען כלל כיצד נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התביעה, והרי אם מבקש הוא להסתמך על הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שומה עליו להוכיח לא רק שנעלמו ממנו העובדות אלא גם שהעובדות נעלמו ממנו "מסיבות שלא היו תלויות בו". מאחר וחיובי ריבית שגויים, ככל שהם קיימים, מהווים מעשה נזיקין נמשך, רלוונטית לעניינו גם הוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בה נקבע שלעניין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל;..". מניין התקופה מתחיל אפוא ביום בו חדל החיוב השגוי (לעניין זה ראו: ע"א 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ (בפירוק) נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נו (6) 493 (להלן: "פס"ד סריגי ציביאק"). לענייננו, הרי אין חולק שהחישוב על בסיס שגוי הסתיים בשנת 1991 עם כניסתה לתוקף של הוראת הבנקאות, ומניין התקופה החל לכל המאוחר ביום 1.4.91. ממועד זה ואילך יש לייחס לציבור כולו וכן לד"ר יפעת ידיעה בפועל (או למצער ידיעה קונסטרוקטיבית) אודות העובדות המקימות את עילת התביעה. מקובלת עלי גישתה של כבוד השופטת שבח בת.א. 101086/00 נווה יפית חברה קבלנית לבניין בע"מ נ' בנק הפועלים (ניתן ביום 18.7.01, לא פורסם), בה קבעה כי עם פרסום הוראת הבנקאות קיימת ידיעה ממשית (או קונסטרוקטיבית) לגבי נוסחת החישוב הריבית בחשבון. חוות הדעת שצירף ד"ר יפעת לתביעתו אינה, ולא יכולה להיות, חלק מהעובדות המהוות את עילת התביעה, אלא יישום העובדות שהיו בידיעתו (הגם באופן קונסטרוקטיבי) כבר מאז שנת 1991. משלא פעל במהלך השנים לאחר מכן, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד. לאור דברים אלו גם טענתו של ד"ר יפעת בדבר נצחיות עילת 360 הימים נדחית. ד"ר יפעת מתייחס בבקשה לפס"ד סריגי ציביאק ולמד ממנו כי המועד בו נודע לו על חוות הדעת הוא יום תחילת מירוץ ההתיישנות; אין בידי לקבל טענתו זו - פס"ד סריגי ציביאק הינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בקשר לתביעה שהוגשה בחודש דצמבר 1989, בין היתר, גם בעניין החישוב השגוי. בית המשפט המחוזי נתן ביום 17.9.98 את פסק דינו - תוך שהוא מתייחס, כמובן לתקופה עוד בטרם נכנסה לתוקפן הוראות הבנקאות. בית המשפט העליון דן בפסק הדין בטענות ומתייחס כאמור לתקופה הרלוונטית. בסעיף 17 לפס"ד סריגי ציביאק, תוך שהוא דן בטענת ההתיישנות ביחס לעילת הריבית היומית קובע כבוד השופט א' לוי כך: "דין טענה זו [טענת הבנקים לדחיית התביעה על הסף ככל שהיא נוגעת לתקופה שלפני יום 25.12.82 - ע.מ.] להידחות. ראשית, להבדיל מעניין פתיחת תוכניות החיסכון, שם נקבע כי מר ציביאק ידע על פתיחת התוכניות וחתם עליהן בהיותו מודע לריבית ולתשואה לעומת ריבית החובה אשר היה עליו לשלם בעניין הריבית היומית, אין לומר כי מר ציביאק על הדרך שנקט הבנק לחשב את הריבית, ובהחלט ניתן לומר כי הנזק נודע לו רק ברגע שהוא שוערך על ידי המומחה. שנית, יש לראות בחישוב השגוי של הריבית כמעשה נזיקין אשר נמשך כל עוד נעשה החישוב בדרך זו, ועל כן התחיל מירוץ ההתיישנות רק באותו שלב שחישוב שגוי זה הופסק בו". צא ולמד שבית המשפט העליון קובע כי בתקופה הרלוונטית לעניין שעמד לפניו (בטרם נכנסו הוראות הבנקים לתוקפן) הרי "כל עוד לא קיבל מר ציביאק את חוות דעת המומחה לא ידע על הנזק", אולם - וכאן החשיבות - בית המשפט מבהיר כי בכל מקרה מירוץ ההתיישנות החל ביום בו כבר פסק החישוב השגוי (1991). נדמה אם כן, שעילת התביעה בעניין "360 הימים" חלפה עברה לה מן העולם עוד ביום 31.3.98. היינו - התביעה שלפניי התיישנה לה לפני למעלה מעשור, ודינה של הבקשה לסילוק על הסף להתקבל. סוף דבר, אני מקבל את הבקשה, ואני מורה על דחיית התביעה על הסף בשל התיישנות. אני מחייב את ד"ר יפעת בהוצאות הבנק ושכ"ט עו"ד בסכום של 4,000 ₪ + מע"מ כדין. בנקריביתהתיישנות