קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חסינות שיפוטית תביעת נזיקין: רקע 1. בקשה לסילוקה על הסף של התובענה כנגד המבקשים, בטענה כי למבקש 2 מוקנית חסינות שיפוטית, הגוררת העדר אחריות, ישירה או שילוחית, של המבקשת 1, וכי התובענה הוגשה בחוסר תום לב ובניגוד להשתק החל על המשיב. 2. רקע הבקשה הוא תובענה בעילה נזיקית על הסך של 300,000 ₪, שהוגשה נגד שופט בית משפט השלום (המבקש 2) ומדינת ישראל (המבקשת 1), בטענה לרשלנות, הפרת חובה חקוקה ופגיעה בזכויות חוקתיות של המשיב (התובע), וזאת בגין מתן צו אישום, במסגרת הליך חס"מ, לפיו הואשם המשיב בעבירת גרימת מוות ברשלנות, אישום ממנו זוכה לבסוף. תמצית טענות המשיב בתביעתו היא, כי המבקש 2 פעל תוך חריגה מסמכות ושקל שיקולים זרים עת החליט להוציא נגדו את צו האישום, מאחר ועשה כן בניגוד לעמדת פרקליטות המדינה אשר סברה כי אין די בראיות להרשעת המשיב, בניגוד להוראות חוק ולהנחיות פרקליטת המדינה בעניין דיות הראיות ומשקלן, ואף חרף הליך שהתקיים בעניין בבג"צ. כן טוען המשיב בתביעתו, כי מעשי המבקש 2 עולים כדי רשלנות רבתי ואף פעולה בזדון, אשר הסבו לו נזק, ולמעשים אלה אחראית המבקשת 1 באחריות שילוחית ואף באחריות ישירה, במישור השלטוני וכמעבידה. טיעוני המבקשים 3. תמצית טיעוני המבקשים היא כדלקמן: א. תביעה כבענייננו, נגד שופט, הינה חסינה לפי סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מאחר והליך חקירת סיבות מוות נעשה במסגרת חוק חקירת סיבות מוות, התשי"ח-1958 (להלן:"חוק החס"מ"), בדרך של הגשת בקשה לשופט, ולפיכך, תפקידו של השופט החוקר את סיבות המוות, בהתאם לחוק הנ"ל, הוא תפקיד שיפוטי, כמשמעותו בסעיף החסינות הנ"ל. בבסיס תכליתה של החסינות השיפוטית מונחים אינטרסים ציבוריים כבדי משקל המחייבים הענקת חסינות רחבה לרשות השופטת, ואשר יש לסווגה כחסינות מהותית. לשיטת המבקשים, תבטיח חסינות מסוג זה שמירה על מערכת משפט עצמאית ובלתי תלויה ועל אמון הציבור במערכת זו, וכן שמירה על שיקול דעתו העצמאי של השופט, מבלי שיחשוש מפני תגובות הצדדים להחלטותיו. כן טוענים המבקשים, כי חסינות רחבה כאמור תשמור מחד על מעמדו המיוחד של השופט ושל מערכת המשפט, ומאידך תאפשר חשיפה לביקורת לגופו של עניין בדרך של תקיפת ההחלטה השיפוטית גופא. יש לדחות את ניסיון המשיב לטעון כאילו פעולותיו של השופט החוקר לא נעשו במסגרת תפקיד שיפוטי, כי אם בעת ששימש בתפקיד מינהלי, שכן הרציונל בגינו הוענקה החסינות השיפוטית מתקיים גם בנוגע לפעולות של שופט חוקר במסגרת חוק החס"מ, ואי תחולת החסינות במקרה זה תגרום לכך שהשופט החוקר יהיה נתון ללחץ ולחשש מפני היותו חשוף לתביעה אישית, ובכך תוטה החלטתו תוך פגיעה באינטרס הציבורי. ד. המבקשת 1 איננה מעבידתו של המבקש 2, שכן סממני החובה שביחסי עובד ומעביד אינם מתקיימים בעניינם של שופטים, אשר במלאם תפקיד שיפוטי מהווים אמנם אורגנים של המדינה, אך בוודאי לא עובדיה או שלוחיה. המבקשים מדגישים, כי לאור תכליתה של החסינות המוענקת לשופט ובהתחשב באינטרסים הציבוריים המונחים בבסיסה, משתרעת החסינות גם על תביעה נגד המדינה, שכן מתן אפשרות להגשת תובענה נגד המדינה בגין עוולה, יעמיד בהכרח לבירור הן את המעשה השיפוטי עצמו והן את השופט, דבר המנוגד בתכלית למטרת החסינות. ה. יש לסלק את התביעה גם מחמת השתק, לאור הליך שהתקיים בבג"צ, לפיו הוסכם בין הצדדים, כי לאחר שיושב התיק למבקש 2 וזה ישקול בו בשנית, תהא החלטתו מקובלת על כל הצדדים להתדיינות. על כן מושתק כעת המשיב מטענה כנגד הסכמתו. יש לסלק את התובענה אף מנימוקים שלגוף העניין, מהטעם שבפועל נהג המבקש 2, במסגרת הליך החס"מ, כראוי, בסמכות ולפי מיטב שיפוטו, כפי שאכן צוין בהחלטת כב' הש' בן יוסף, אשר זיכה את המשיב, במסגרת בקשה לפסיקת הוצאות הגנה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. המבקשים מציינים כי המשיב נמנע בכתב התביעה מגילוי העובדה כי נפסקו לטובתו בהליך הנ"ל סך של 10,000 ₪, פרט שהוא מהותי לתובענה. טיעוני המשיב 4. תמצית טיעוני המשיב היא זו: א. פעולותיו של המבקש 2 במקרה דנן, כשופט חוקר, הינן פעולות מינהליות-חקירתיות, כעובד ציבור, ולפיכך אינן מהוות חלק מתפקידו כשופט, תואר שהינו אינצידנטלי לחלוטין למעשיו ולמחדליו, כמתואר בתביעה. לשיטת המשיב, לא נכללות פעולותיו של המבקש 2 במסגרת תפקידו השיפוטי, והליך החס"מ כפי שנקבע בפסיקה אינו מהווה הליך שיפוטי. לפיכך, השופט החוקר אינו פועל כשופט, כהגדרתו בחוק יסוד: השפיטה, כי אם כעובד ציבור, אשר בהתאם לסעיף 7א לפקודת הנזיקין אינו נהנה מחסינות בשל מעשיו. המשיב מפנה לפסיקה המגדירה את הליך החס"מ כהליך שאינו שיפוטי במובן הרגיל של הדברים, בין היתר משום שאין בפני השופט החוקר צדדים יריבים במובן המקובל, אין הוא נדרש להכרעה בסכסוך בין צדדים ניצים, ותפקידו מתמצה למעשה באיסוף ראיות לבירור סיבת המוות ובמתן הוראה להגשת כתב אישום, במידת הצורך. לפיכך, גורס המשיב כי השופט החוקר מבצע למעשה עבודה חקירתית-מינהלית כעובד ציבור, ובתור שכזה, אינו זוכה לחסינות בגין העוולות שנטען כי ביצע במסגרת תפקידו זה. ב. באשר לאחריות המדינה - המבקשת 1, טוען המשיב כי עומדת היא אף בפני עצמה, שכן ניתן לתבוע את המדינה בנזיקין, הן באחריות ישירה והן באחריות שילוחית למעשי ולמחדלי השופט, ולרבות אחריות ישירה בשל רשלנותה בבחירתו של המבקש 2 כשופט החוקר, ובהעדר פיקוח והבטחת קיומה של רשות שיפוטית מקצועית. המשיב מפנה בעניין זה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בר"ע (י-ם) 2315/00 מדינת ישראל נ. אבי פרידמן (מיום 12.3.01 - לא פורסם ), המכיר לשיטתו בהעדר חסינות אישית של שופט ובקיומה של אחריות המדינה, במקרים בהם המדובר ברשלנות רבתי. מכל מקום, טוען המשיב, משנטען בכתב התביעה לפעולת המבקש 2 ברשלנות רבתי, בזדון ובחריגה מודעת מסמכות, יש לברר טענות אלה במסגרת שמיעת ראיות ולפיכך, אין מקום לסילוק על הסף. ג. לטענת ההשתק המופנית כנגדו משיב המשיב, כי פרשנות המבקשים חוטאת לאמת והיא הוצאה מהקשרה, שאם לא כן, היה בג"צ דוחה פוזיטיבית את העתירה, ואילו לעניין גילוי קבלת הפיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין, טוען המשיב כי אין המדובר בעובדה מהותית לתביעה, בוודאי לא כזו שיש בה כדי לחסום את הדרך מהגשת תובענה זו. המסגרת הנורמטיבית 5. חסינותו של בית המשפט קבועה בסעיף 8 לפקודת הנזיקין, בזו הלשון: "8. אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי". תפקידיו וסמכויותיו של שופט חוקר הוסדרו בחוק החס"מ, ואלה הוראותיו הצריכות לענייננו: "13. מת אדם ויש יסוד סביר לחשש שסיבת מותו אינה טבעית או שמותו נגרם בעבירה, וכן מת אדם בהיותו נתון במעצר או במאסר או בהיותו מאושפז בבית חולים לחולי נפש או במוסד סגור לילדים מפגרים, רשאי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, קצין משטרה, רופא או כל אדם מעונין, לבקש מאת שופט של בית משפט השלום שבתחום שיפוטו אירע המוות או נמצאת הגוויה (להלן - שופט חוקר) לחקור בסיבת המוות. בסעיף זה, "אדם מעונין" - בן זוגו של הנפטר, הוריו, הורי הוריו, צאצאיו, אחיו ואחיותיו. 24. השופט החוקר יחקור בסיבת המוות, ורשאי הוא לערוך חקירה זו בפומבי או בדלתיים סגורות, או חלקה בפומבי וחלקה בדלתיים סגורות. 25. לענין הזמנת עדים וקביעת עדות, דין השופט החוקר וסמכויותיו כדינו וכסמכויותיו של בית משפט שלום בענין פלילי. 32. נראה לשופט החוקר, כי הראיות שהובאו לפניו יש בזה כדי להוכיח לכאורה שנעברה עבירה על ידי אדם פלוני, רשאי הוא לצוות שפרקליט מחוז יאשימו לפני בית משפט בשל אותה עבירה; ובלבד שהשופט החוקר לא יתן צו לפי סעיף זה אלא אם נתן לאותו אדם הזדמנות להשמיע טענותיו ולהביא ראיותיו לפניו." חסינות המבקש 2 6. כפי שיפורט להלן, דעתי היא כי החסינות הסטטוטורית הקבועה בסעיף 8 לפקודת הנזיקין, פורשת כנפיה גם על פעולותיו של המבקש 2 כשופט חוקר במסגרת הליך החס"מ. יצוין, כי סעיף החסינות נוקט אמנם בלשון דיונית: "לא תוגש נגדו תובענה", אולם בשאלת סיווגה של החסינות כמהותית או דיונית, אדון גם כן בהמשך הדברים. 7. תכליתה של החסינות השיפוטית מחייבת את בחינת אופיו של הליך החס"מ וסיווגו בהתאם למטרת החסינות, דהיינו, הליך החס"מ יסווג כחלק מתפקידו השיפוטי של השופט, ככל שיהא בכך כדי לקיים את תכלית החסינות תחת איונה. הפסיקה אכן התייחסה למעמדן של הפעולות השונות במסגרת הליך החס"מ, בהתאם למהות העניין הנדון בפניה, כפי שהוגדר ע"י כב' הש' (כתוארו אז) א' ברק בבג"צ 66/81 המפכ"ל של משטרת ישראל נ' שופט בימ"ש השלום ברמלה, פ"ד לה (4) 337: "כשלעצמי, הייתי מעדיף לראות בתפקידו של השופט החוקר תפקיד, שהוא Sui Generis , או בלשונו של מ"מ הנשיא אגרנט בבג"צ 54/62 [3], בעמ' 741 "מוסד שהינהו בבחינת יציר-כלאיים" - תוך שפתרונן של שאלות שונות, המתעוררות לגביו, ייבחן על-פי מהות השאלה ועל-פי המדיניות המשפטית, הכרוכה בה, ולא על-פי הבחנה קשה, ולעתים מלאכותית, בין פונקציה שיפוטית לבין פונקציה מינהלית". (ההדגשות אינן במקור - י.ש). 8. דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת בדבר היות הליך החס"מ הליך בעל אופי שונה מהליך "רגיל" הנפתח בדרך של הגשת תובענה, וכל מהותו הכרעה פוזיטיבית בסכסוך הניטש בין צדדים ניצים זה לזה. יחד עם זאת, ואין בכך כל סתירה לאמור לעיל, מהוות פעולותיו של השופט כשופט חוקר בהליך החס"מ, פעולות שהן בגדר תפקידו השיפוטי, כמשמעותו בסעיף החסינות. לכך התכוון המחוקק, זהו המצב הרצוי וכפי שיובהר להלן, כך הם אף פני הדברים כפי שבאים הם לידי ביטוי בפסיקה הקיימת ובעמדותיהם של מלומדים. 9. כאמור לעיל, אכן סווג הליך החס"מ במספר הכרעות, אליהן מפנה המשיב בתגובתו, כהליך שאינו הליך שיפוטי במובנו הרגיל של המילה, דהיינו הכרעה בסכסוך בין צדדים יריבים. הכרעות אלה עוסקות בקביעת מעמדה של ההחלטה המתקבלת ע"י השופט בהליך החס"מ, האם יש לסווגה כפסק-דין, אם לאו, ומסקנתן היא, כי משאין בפני השופט החוקר צדדים יריבים וסכסוך שיש להכריע בו, במובנם הרגיל, הרי שאף אין בפנינו פסק דין אשר הדרך לתקיפתו היא בהליך ערעורי, אלא בדומה להליך של שימוע שהדרך לתקיפתו היא בעתירה לבג"צ. כך, בהכרעת בית המשפט העליון ברע"פ 3542/93 דליה אזוב נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 705, נקבע אמנם עפ"י דעת הרוב, כי אין לראות בהחלטת שופט חוקר לפי סעיף 30 לחוק החס"מ משום פסק דין, אולם, מפסק הדין עולה ברורות, כי אף שופטי הרוב סברו שהמדובר בהליך שהוא במהותו הליך מעורב, המשולבים בו סממנים שיפוטיים מובהקים יחד עם סממנים של חקירה, וכי ללא ספק המדובר בהליך שהוא בכללותו חלק בלתי נפרד מתפקידו השיפוטי של השופט. ראויים לעיון דברי כב' הש' י' קדמי בפסק דין זה, בעמ' 714: "(א) לענייננו, ניתן לגזור מפסק הדין שניתן בפרשת חסן [1] שתי קביעות יסוד: ראשית - מקום שבית-משפט עושה שימוש בסמכות הכפייה המוענקת לו בסעיף 5 לפקודת בזיון בית המשפט, מתקיים, מנקודת ראותו של העד, "הליך שיפוטי", שבמסגרתו מכריע השופט, הכרעה שיפוטית, ב"סכסוך" שבין העד לבין מי שהציג את השאלה שהעד מסרב להשיב לה; ושנית - כפי שמתחייב מן הקביעה הראשונה - העד ומי שהציג שאלה שלא נענתה כאמור, הינם "צדדים" להליך מיוחד שבמסגרתו הוכרע ה"סכסוך" שביניהם. אמנם, המדובר ב"הליך" נלווה להליך העיקרי, אך עדיין המדובר ב"הליך" המביא להכרעה שיפוטית ב"סכסוך" בין "שני צדדים"; והכרעה ב"סכסוך" כזה בהליך "שיפוטי" מהווה "פסק דין" לעניין זכות הערעור." ובעמ' 716-717: "(א) ולא נעלם הימני, כמובן, כי לשופט החוקר הוענקה סמכות מרחיקה לכת, מעבר להצגת תוצאות החקירה, והיא ליתן "צו אישום" המחייב את פרקליט המחוז להגיש כתב-אישום. ברם, לשיטתי - גם בכך לא הפך השופט החוקר לשופט המקיים "דיון" ,אף-על-פי שלכאורה, משנקבע הליך המאפשר לנאשם בכוח להביא ראיות ולהשמיע טענות, מתקיים דיון של ממש, השונה מהליך של איסוף ראיות." ובעמ' 717-718: "(א) לנוכח האמור לעיל דעתי היא, כי אין לראות בהחלטה של שופט חוקר סיבות מוות לפי סעיף 30 לחוק חס"מ משום "פסק דין"; ועל-כן - בהיעדר הוראה מפורשת המקנה זכות ערעור על החלטה זו - לא קיימת זכות כזו, והדרך לתקיפת ההחלטה היא בפנייה לבג"צ. (ב) אין בכך כדי לקבוע עמדה באשר להחלטות של השופט החוקר הנובעות מן הסמכויות המוקנות לו בסעיף 25 לחוק חס"מ, בכל הקשור ל"הזמנת עדים וגביית עדות", כגון: ערעור על החלטה לפי סעיף 5 לפקודת בזיון בית המשפט; ואף לא לעניין החלטות השופט החוקר בדבר נתיחת גופה - לפי הסעיפים 26 לחוק חס"מ ו- 9לחוק האנטומיה והפתולוגיה, תשי"ג-.1953 שני תחומים אלה מתאפיינים בכך שלשופט החוקר הוקנו לעניינם סמכויות של הכרעה שיפוטית "בסכסוך" בין "צדדים" יריבים; ועל-כן אפשר שהחלטותיו במסגרתם של תחומים אלה יהיו פסק-דין, ככל שמדובר בזכות ערעור." (כל ההדגשות אינן במקור -י.ש.). גם כב' הש' ג' בך הביע באותו עניין עמדה דומה, בעמ' 730: "כדי לסכם עמדתי לעניין סוגיה זו: אין חולקים, כי קיימים סממנים שיפוטיים בהליך המתנהל על-ידי חוקר סיבות מוות, לרבות עצם קיום הדיון לפני שופט מקצועי, קבלת ראיות והשמעת טיעונים בבית המשפט, והסמכות של החוקר להורות על העמדת חשוד לדין לאחר שנתן לו הזדמנות להישמע... זוהי אכן החלטה ,sui generic אשר הכינוי "יציר כלאיים" הולם אותה, ואשר כשלעצמי אינני יכול לראות בה משום פסק-דין סופי בהליך פלילי." (ההדגשות אינן במקור - י.ש.) יצויין בעניין זה כי כב' הש' ד' דורנר (דעת מיעוט) סברה, שההליך המתנהל בפני השופט החוקר הוא במהותו שיפוטי. 10. עמדת הפסיקה כי להליך החס"מ נלווה במובהק אופי שיפוטי, באה לידי ביטוי בהכרעות נוספות אליהן מפנה המשיב בתגובתו, בהן משמשים בערבוביה אפיונים חקירתיים ושיפוטיים המיוחסים להליך החס"מ. ר' לדוגמא בג"צ 1952/06 מאיר שרייבר נ' היועמ"ש (מיום 27.7.06, לא פורסם ), בעמ' 5 לפסה"ד: "... בענין זה יש להידרש למהותו של תפקיד השופט החוקר, וכבר נפסק, כי חרף האופי השיפוטי המאפיין את החלטותיו, השופט החוקר הוא גורם מנהלי, אם גם כזה הנהנה ממידה רבה יחסית של עצמאות וחוסר תלות ברשויות המנהל האחרות ..." (ההדגשה אינה במקור - י.ש). כך נאמר גם בבג"צ 10782/05 דבורה בן יוסף נ' הש' דוד מינץ (מיום 23.8.07, לא פורסם ) בעמ' 10 לפסה"ד: "...תכליתו של החוק עניינה יצירת הליך שיפוטי לגילוי מקרי מוות שנגרמו בעבירה, ולחקירת הנסיבות האופפות אותם, כל זאת בהיעדר הליכים שיפוטיים פליליים או הליכי חקירה נאותים על-פי דין ...". (ההדגשה אינה במקור - י.ש). על אופיו השיפוטי במהותו של הליך החס"מ, ועל הרציונל המונח בבסיס סיווג ההליך ככזה, אף אם תוצאתו איננה פסק-דין במובנו המסורתי ואף אם נלוות להליך גם סמכויות של חקירה, עמד בית המשפט העליון עוד בבג"צ 535/89 מלכה ריצ'וול נ' כב' ש' בימ"ש השלום בחיפה, פ"ד מד(1) 441, בעמ' 450: "אגב, לו הוצב מרכז הכובד של חקירת סיבת המוות אך ורק במימצא הרפואי-הקליני של גרם המוות, עשוי היה להיות מן התבונה ומן הטעם, לו העניק המחוקק את סמכות הבדיקה לרופא ולא לשופט; יש יסוד להניח שזה הראשון היה בר-סמכא, כדי לחקור ולהסיק, למשל, אם סידרה של נתונים ותופעות רפואיים מוכיחה את אירועו של הלם קרדיולוגי או אירוע ביולוגי-קליני אחר. אולם הכוונה הייתה לחקירה שיפוטית, ובהתאם לכך יש לפרש את תחומיה." (ההדגשות אינן במקור - י.ש) . 12. כאמור, סווג פעולותיו של השופט החוקר נעשה בהתאם לתכלית החקיקתית הנדונה. באופן זה, סווג השופט החוקר כ"רשות שיפוטית" לעניין ס' 238 לחוק העונשין, שעניינו בידוי ראיות, (ר' למשל י' קדמי, "על סדר הדין בפלילים", הוצ' דיונון, חלק ראשון כרך ב', מהדורה מעודכנת 2008, בעמ' 871: "...יש אפוא במוסד החוקר גם סממנים של טריבונל או של רשות שיפוטית. נותר אפוא לבחון... אם יש לכלול מוסד זה ב'רשות שיפוטית' בגדר סעיף 238 לחוק העונשין... יכול שופט חוקר להיחשב 'פקיד מינהלי' לעניין... 'מוסד כלאיים'. אך מבחינת המדיניות המשפטית הבאה למנוע סיכול עשיית משפט - הריהו 'רשות שיפוטית' בגדר סעיף 238 לחוק העונשין (ההדגשה האחרונה אינה במקור - י.ש). 13. דעה רווחת בקרב שופטים ומלומדים היא, כי פעולות השופט החוקר במסגרת הליך החס"מ הינן פעולות בעלות מאפיינים שיפוטיים, ובוודאי שהן פעולות הנעשות במסגרת מילוי תפקידו השיפוטי של השופט. כב' השופטת ד"ר ד' אבניאלי, בספרה "חסינות אישי ציבור", הוצאה לאור של לשכת עוה"ד תשס"ב-2001, מבחינה בין פעולות שיפוטיות הראויות להגנת החסינות, לבין פעולות מינהליות הכרוכות בביצוע התפקיד השיפוטי אך אינן מסווגות כפעולות שיפוטיות, ואשר עליהן לא חלה החסינות השיפוטית. כב' הש' אבניאלי מצביעה על שורה של מאפיינים להיות פעולה משפטית, להבדיל ממנהלית, דוגמת היות הפעולה או ההחלטה מחייבת את הצדדים, הפעלת שיקול דעת ושיפוט עצמאיים לשם קבלת ההחלטה, הערכה של עובדות והוראות חוק, פעולה במילוי התפקיד השיפוטי לאחר פניה לשופט במסגרת תפקידו השיפוטי, ועוד, ומציינת כי אין המדובר בדרישה מצטברת לתחולתם של כל המאפיינים גם יחד. לעומת פעולות בעלות מאפיינים אלה, פעולות מינהליות הן אותן הפעולות המיועדות לסייע לשופט בביצוע תפקידו השיפוטי, אך הן אינן שיפוטיות כלל ועיקר, דוגמת קביעת מועדים לדיון, קביעת מועדים לקבלת עורכי דין בלשכה, מתן הנחיות עבודה לקלדנית, הזמנת ציוד הדרוש לאולם או ללשכה, והן לא תחסינה בצל החסינות השיפוטית הקבועה בסעיף 8 לפקודת הנזיקין. (ר' אבניאלי בספרה הנ"ל, בעמ' 127-138). בחינת הניתוח המובא לעיל, מובילה בהכרח לסיווגן של הפעולות המבוצעות במסגרת הליך החס"מ כפעולות משפטיות המבוצעות לשם מילוי תפקידו השיפוטי של השופט. 14. גם כב' הש' י' קדמי בספרו הנ"ל , בעמ' 868 מסכים עם עמדה זו: "...אין לשכוח כי השופט אינו מפסיק להיות "שופט", על כל המתחייב ממעמדו, בקשר לאופיה של החקירה, איכותה, רמתה ואמינותה. ובהמשכה של הסוגיה בעמ' 878: "הלכה למעשה, השופט החוקר אינו חורג חריגה של ממש אל מחוץ למסגרת המאפיינת את תפקודו השיפוטי: כאמור, נציגי המדינה (או הגוף הנוגע בדבר) ונציגי משפחת הנפטר מוזמנים לקחת חלק פעיל בחקירה, כאילו היו "צדדים" להליך שיפוטי (הדגשה זו במקור - י.ש.); העדים מוזמנים על-פי חומר החקירה המוגש לשופט החוקר יחד עם הבקשה לקיום החקירה, ורק לעיתים רחוקות יוזם השופט הליכי בירור נוספים; השופט אמנם קורא לעדים לעלות על דוכן העדים ואף מציג את שאלות הפתיחה - אך ה"צדדים" הם המעמיקים את החקירה ומפתחים אותה; ועם סיום ההליכים - מוזמנים בדרך כלל ה"צדדים" להציג את העמדות ה"מוצעות" על ידי כל אחד מהם, כאילו היה המדובר ב"סיכומים" המוגשים בסיומו של דיון." (ההדגשות אינן במקור - י.ש). 15. שיקולי המצדדים במוסד החסינות השיפוטית, הפועלת בראש ובראשונה לטובת הכלל, ציבור המתדיינים, נכונים ומחייבים גם בנוגע לפעולות השופט החוקר במסגרת הליך החס"מ. עמדתו של המלומד י' גלעד בדבר היות האינטרס הציבורי דוקא זה המצדיק חסינות רחבה לעוולות שיפוטיות, מובהרת היטב במאמרו "אוי לדור ששופטיו צריכים להישפט?", עלי משפט ב' (תשס"ב), בעמ' 263: "לציבור אינטרס ראשון במעלה בתפקוד תקין וראוי של מערכת השפיטה המספקת לו שירותים חיוניים. חשוב להדגיש כי החסינות נועדה לשרת אינטרס ציבורי זה, ולא תפיסות של "סטטוס" חברתי או מקצועי... ראיה כוללת של מכלול השיקולים בעד ונגד חסינות מובילה, לפי השקפתי, למסקנה כי ההסדר הראוי הוא של חסינות רחבה לעוולות שיפוטיות. האינטרס הציבורי בחסינות רחבה שכזו הוא תולדת משקלם המצטבר של שיקולים שונים, גם אם כל אחד מהם כשלעצמו אינו מצדיק חסינות רחבה כאמור... שיקול אחד הוא העצמאות השיפוטית, ההקפדה על חוסר התלות וחוסר הפנייה של שופט המנהל דיון בסכסוך והמכריע בו. נקודת המוצא הראויה היא שלשופט הממלא את תפקידו אין עניין אישי או מערכתי בטובתו של צד זה או אחר, לפיכך שיקוליו ענייניים והוא עושה כמיטב יכולתו להגיע להכרעות ראויות. הסיכון של היחשפות לתביעת נזיקין על-ידי צד שאינו מרוצה מהחלטות השופט פוגע בחוסר פניות זה ובעצמאות השופט. הוא יוצר תמריץ, ולו גם שלא במודע, "ללכת לקראת" הצד שפוטנציאל הגשת התביעה מצדו גדול יותר. זאת לא רק בהכרעות בעניינים גורליים ובמצבים רוויי מתח ואינטרסים, כהדגשת בית המשפט בעניין פרידמן, אלא למעשה בכל סוגי ההחלטות (כמו למשל כל הרשעה פלילית). לא בכדי קובעת ההצהרה האוניברסלית על עצמאות הרשות השופטת כי חסינות השופטים מפני אחריות למעשים שעשו במילוי תפקידם השיפוטי היא עיקרון הראוי לאימוץ. כן, שיקול זה של חסינות המונעת הטיית שיקול-הדעת קיים במצבים מסוימים גם לגבי עובדי ציבור, עם זאת חשיבות "אי התלות" גדולה יותר כשמדובר ברשות השופטת ובשופטים שעיקר תפקידם הוא להכריע בסכסוכים בין צדדים. הרשות השופטת חלשה מן הרשות המבצעת, ואמון הציבור בחוסר הפניות של השופטים הוא מרכיב חיוני בתמיכה הציבורית שממנה שואבת הרשות השופטת את כוחה." בהמשך דבריו מונה גלעד שיקולים נוספים תומכי חסינות רחבה כאמור, וביניהם ערעור המבנה ההיררכי, הפירמידלי, של מערכת בתי המשפט הכלליים, סופיות הדיון, וחשש מכניסת שיקולים זרים למערכת היחסים שבין השופטים לפרקליטי המדינה, שיקולים אשר בחלקם הינם ייחודיים לרשות השופטת, להבדיל מרשויות ציבור אחרות. שיקולים אלה מתקיימים ונכונים גם להחלטות ולפעולות השופט החוקר במסגרת הליך החס"מ, בהן שזורים הליכים שיפוטיים כשמיעת עדים, הפעלת שיקול דעת שיפוטי, ניתוח והסקת מסקנה עובדתית-משפטית (ר' למשל החלטת המבקש 2 בהליך שנוהל ביום 23.4.01, הנוקט בלשון זו). 16. ער אני לטענות המשיב כי המבקש 2 פעל ברשלנות רבתי, בזדון ותוך חריגה מדעת מסמכות, אשר לדידו אינן חוסות בצל החסינות השיפוטית. לטענה כי רשלנות רבתי וזדון אינן חסינות אין על מה שתסמוך, שכן אף לפי הנפסק בעניין פרידמן (כפי שיפורט להלן), דובר במתן אפשרות להגשת תביעה בעוולת רשלנות רבתי כנגד המדינה בלבד, ולא תביעה אישית נגד השופט. פרשנות אחרת, תרוקן הלכה למעשה את סעיף 8 לפקודת הנזיקין מתוכן, שכן הדבר יגרור צורך בבירור לגופו בכל מקרה, ובכך תוסר "בדלת האחורית" החסינות מפני דיון בתביעה כאמור. לעניין החריגה מסמכות, לבד משרבוב צמד המילים לטענות בדבר רשלנות המובאות בכתב התביעה אין כל פירוט המבהיר כיצד זה חרג המבקש 2 מסמכות. טענותיו של המשיב עניינן טיעוני התרשלות, ברמת חומרה זו או אחרת, אולם אין בטענות שבכתב התביעה כדי להוות חריגה מסמכות, ולפיכך, הכתב אינו מראה עילת תביעה. אחריות המדינה 17. ההכרעה בשאלת אחריות המדינה מושפעת הן משאלת סיווגה של החסינות השיפוטית, מהותית או דיונית, הן משיקולים שבתכלית החסינות והן מן השאלה באיזו קונסטלציה ניתן לקבוע אחריות כאמור. אמנם, הענקת חסינות לשופט תוך הותרת אפשרות לתביעת המדינה כשולחתו, עלולה אכן לפגוע בתכליתה של החסינות השיפוטית, שעה שמעשיו של השופט יעמדו למבחן במסגרת הוכחת התובענה. יחד עם זאת, לשון סעיף 8 לפקודת הנזיקין נוקט בלשון "לא תוגש נגדו תובענה" המתפרשת כחסינות דיונית, המונעת הגשת התביעה אך איננה מכשירה את המעשה, דהיינו איננה מהווה חסינות מהותית. פסיקתו המנחה של בית המשפט המחוזי בירושלים בבר"ע (י-ם) 2315/00 מדינת ישראל נ' אבי פרידמן (מיום 12.3.01, לא פורסם ), הכירה באפשרות של הגשת תביעה בגין מעשה רשלנות של שופט, נגד המדינה כמעבידתו-שולחתו, ובלבד שיוכח כי עסקינן ברשלנות רבתי, ובלשון פסק הדין "במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד". אמנם, סיווג אחריותה של המדינה בעניין פרידמן כאחריות שילוחית של מעביד זכה לביקורת, אולם דומה כי ישנה תמימות דעים לעצם ההצדק שבחיוב המדינה במקרי רשלנות כאמור. (ר' לעניין זה גם מאמרה של ד"ר ד' אבניאלי: "מי ישפוט את השופטים וכיצד?", הפרקליט מז, חוב' א' (תשס"ד), עמ' 77). מכל מקום, הכרעה בקביעת דרגת חומרתה של הרשלנות אינו עניין להליך סף, ולפיכך אין מקום בשלב זה, להורות על סילוק התביעה נגד המבקשת 1. השתק, אי גילוי וסילוק לגופו 18. לעניין טענות אלה, לא מצאתי כי יש בהן כדי להוות עילה לסילוק התביעה על הסף. לבד מהעובדה שקיימת מחלוקת פרשנית בין הצדדים בנוגע לכוונת לשון ההסכמה שהושגה ביניהם בבג"צ, לעניין השבת העניין לשיקול נוסף של המבקש 2, ומבלי להיכנס בעובי הקורה, אינני סבור כי יש בהסכמה הדיונית האמורה כדי לחסום את המשיב מהגשת תביעה זו, בהעדר זהות בין העילות, ובהעדר זהות בין האינטרסים או הזכויות המוגנים. כעולה מהנסיבות ומנוסח ההסכמה, מתייחסת הסכמת הצדדים בבג"צ, בדבר סופיות ההתדיינות ביניהם, אך לקבלת החלטה נקודתית בהליך החס"מ, בגינה, לאור ההסכמה שהושגה, לא יעתור שוב המשיב לבג"צ - כפי שאכן בפועל לא נעשה. אולם, נראה לי, כי אין בהסכמה הדיונית האמורה כדי להוות מחסום בפני המשיב, בוודאי לא בהליך סף, מהעלאת טענות שבמהות כנגד הליך החס"מ כולו, על אופן ניהולו, ההחלטות שנתקבלו במסגרתו, ההחלטה הסופית ותוצאותיהם, לרבות בעילות נזיקיות, מחסום שימנע בירור טענותיו לגופן. ההסכמה הדיונית שהושגה בין הצדדים במסגרת ההליך בבג"צ באה למעשה במטרה לשים קץ להתמשכות הליך החס"מ בלבד באמצעות קבלת החלטתו של המבקש 2 כסופית בהליך זה. כוונת הצדדים המשתמעת אם כן, איננה חסימת המשיב מהגשת תובענה בעילה נזיקית, ומכל מקום, ברי כי אין בטיעונים האמורים די, כדי לסלק את התובענה על הסף. אף העובדה כי לא צוין בכתב התביעה דבר קבלת פיצוי מכח סעיף 80 לחוק העונשין, אינה מהווה לטעמי עילה לסילוק התובענה על הסף. אמנם, הפרט האמור הינו בעל רלבנטיות לבירור המחלוקת, אולם העדר ציונו בכתב התביעה אינו מצדיק נקיטת סנקציה קיצונית, כזו המבוקשת. נראה לי איפוא, כי עניין זה מקומו להתברר במסגרת ההליכים המקדמיים המתבצעים בתובענות אזרחיות מסוג זה, ובוודאי שאין מקום לבירורו כמו גם בירור טענות המבקשים לגופו של עניין, בהליך סף. בשולי הדברים 19. ער אני לקיומה של הצעת מלומדים להחלת הסדר, לפיו פעולות שיפוט שנעשו בכוונה לגרום נזק תוך שימוש לרעה בסמכות לא יזכו לחסינות שיפוטית, ובנסיבות כאלה מן הראוי יהיה לחייב לא רק את המדינה כי אם גם את השופט עצמו. (ר' למשל י' גלעד, במאמרו הנ"ל). יחד עם זאת ומבלי להביע עמדה, יודגש כי טרם גובש מנגנון אשר יתאים ליישום הולם ונכון של הסדר מסוג זה, ובהינתן העובדה כי טרם נמצא עיגון בדין להחרגת מעשי זדון מסעיף החסינות השיפוטית האישית, נותרת הצעה זו ודומותיה בתורת דיון אקדמי גרידא. סיכום 20. סוף דבר - הבקשה מתקבלת בחלקה, באופן שהתביעה נגד המבקש 2 נמחקת על הסף, ואילו התביעה נגד המבקשת 1 נותרת בשלב זה על כנה. המבקשת 1 תגיש כתב הגנה בתוך 30 יום מקבלת החלטה זו. עם קבלת כתב ההגנה יקבע דיון לבחינת אופי המשך הטיפול בתיק. 21. נוכח התוצאה אליה הגעתי - אין צו להוצאות. חסינותחסינות שיפוטיתנזיקין