חריגים לזכות העיון של נאשם

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חריגים לזכות העיון של נאשם: א. רקע בקשת הנאשמים להורות למאשימה - רשות הטבע והגנים (להלן: "המאשימה" או "הרשות"), למסור להם חומר חקירה שלא הועמד לעיונם, יחד עם רשימה מתוקנת של החומר. בעניין זה טוענים הנאשמים, כי הרשות נמנעה מלהעביר לידיהם חומר חקירה רלוונטי, זאת למרות פניותיהם החוזרות אליה. רקע הבקשה הינו כתב אישום בן שלושה אישומים שהוגש כנגדם, והמייחס להם פגיעה, במספר מועדים, בערכי טבע מוגנים, זאת בעקבות הצבת גדר רשת למתחם ריף הדולפינים המחוברת למזחים צפים אשר הביאה לשבירת עשרות אלמוגים וחניקתם. חומר החקירה המבוקש על ידי הנאשמים כולל פרוטוקולי דיונים שהתקיימו ברשות לרבות חוות דעת מקצועיות והתכתבויות בנושאים נשוא כתב האישום, ורשימה מתוקנת, בה יפורט אף כל חומר לגביו טוענת הרשות כי אין להעבירו, לרבות פרטים המאפיינים אותו (תאריכים, עורכים, נשואים ותוכן כללי). במהלך הדיון שהתקיים לפני, הדגישו ב"כ הנאשמים, כי המדובר בכתב אישום שבודד למעשה אירוע של עבודות אחזקה שוטפות, והנובעות מתוך מערכת יחסים של פיקוח על הפרויקט מטעם הרשות, שקודמת ומאוחרת לאירוע הנדון ואשר עיקרה של הפעילות נעשה בהתאם להנחיותיה. זו בין היתר הסיבה לחשיבותו של החומר עבור הגנת הנאשמים. המאשימה מתנגדת לבקשה וטוענת כי העבירה לידי הנאשמים את כל חומר החקירה שהיה מצוי בידה, לרבות רשימת המסמכים המצויים בידי התביעה. חומר נוסף הקיים בידי הרשות אינו "חומר חקירה" ואין לו נגיעה לכתב האישום, ולמרות האמור הועבר גם זה לידי ב"כ הנאשמים, תוך שהוזמנו אלה לעיין בתיק המצוי ברשותה. כך אכן נעשה ובעקבות האמור שלחה המאשימה רשימה עדכנית של המסמכים הנוספים שהועברו לידיהם. באשר למכתב אליו מפנים הנאשמים (מטעם עו"ד ליגומסקי), טוענת המאשימה כי זה הוכן לעניינו של דיון אחר (ע"פ (ב"ש) 5634/08 הנוגע לצו הריסה שאינו קשור לענייננו), ובאשר ליתר החומר הנטען (סיכומי דיונים, פרוטוקולים, חוות דעת מקצועיות וכו'), כל אלה לא קשורים לארועים נשוא כתב האישום, על אף שאכן קיימת פעילות שוטפת קבועה בין שני הגופים - הרשות וריף הדולפינים. כן מתנגדת המאשימה לגלות מסמכים הנוגעים להתייעצות פנימית באשר לדרך ניהול התיק, משום שיש בחשיפתו משום חשיפת דרכי פעולה. ב. המסגרת הנורמטיבית המסגרת הנורמטיבית לזכות עיון הנתונה לנאשם, מצויה בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982: 74. עיון בחומר החקירה (א) הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו...לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום, שבידי התובע ולהעתיקו. (ב) נאשם רשאי לבקש, מבית המשפט שאליו הוגש כתב האישום, להורות לתובע להתיר לו לעיין בחומר שהוא, לטענתו, חומר חקירה ולא הועמד לעיונו. ג. דיון פרשנות סעיף 74, עברה גלגולים רבים ושונים. השאלה מהו חומר חקירה הרלוונטי לאישום פלילי ומהי הגדרת המונח "בידי התביעה", עלתה במסגרות שונות ותרמה להתפתחותו הנוכחית של סעיף 74 הנ"ל. חשיבות הזכות הינה בהיותה מגנה על זכות יסוד של הנאשם, לפרוס הגנתו בצורה הטובה ביותר. כך נקבע למשל ע"י השופט י' זמיר בבש"פ 4157/00 עופר נמרודי נ' מדינת ישראל. פד"י נד (3), 625 עמ' 633-634): "תכליתה של זכות העיון של הנאשם בחומר החקירה היא לאפשר לו לקיים את הזכות למשפט הוגן, באופן שתינתן לנאשם הזדמנות מלאה להכין את הגנתו נגד האישומים המיוחסים לו. התביעה מצווה להעביר לידי ההגנה כל מסמך שהוא בגדר 'חומר חקירה', ויש לנהוג פירוש מרחיב למונח זה. כל חומר שקשור באופן ישיר או עקיף לאישום ונוגע ליריעה הנפרסת במהלך האישום הפלילי, הינו 'חומר חקירה' כמשמעותו בחוק... אל לתביעה להפעיל שיקול-דעת במה ראוי לו לסניגור לעשות שימוש להגנתו ובמה לא, ויש להשאיר לו אפשרות להיזקק לכל חומר רלוונטי אשר עשוי לשמש להגנתו על-פי שיקול-דעתו המקצועי". דברים אלו נקבעו גם בע"פ 4765/98 נידאל אבו סעדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נג (1), 832: "זכות הנאשם לפרוס את הגנתו בבית-המשפט היא זכות-יסוד. מכוחה - כפי שאף מפורט בסעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן : חוק סדר הדין הפלילי) - זכאי נאשם לעיין בכל חומר החקירה שנאסף נגדו והנוגע לאישום. יתרה מזאת, בין זכות הנאשם לעיין בחומר החקירה לבין האינטרס הציבורי לחשיפת האמת קיימת חפיפה מלאה, שכן, לא ניתן להוציא את האמת לאור אם לנאשם כלל לא ניתנת האפשרות להתייחס לראיה מפלילה ולבחון את מהימנותה - בין בדרך של חקירה נגדית, ובין בדרך של הבאת ראיות לסתירתה - בשל אי-גילוי חומר חקירה רלוונטי...." בבג"צ 233/85 עלי אל הוזייל ואח' נ' משטרת ישראל ואח', פ"ד לט (4), 124, הדן במהות הגדרת "חומר חקירה" ננקטה גישת הרלוונטיות, שמהווה למעשה את בסיסו של עקרון הזכות לגילוי מסמכים במשפט הפלילי: "אין לפרש את המונח "חומר החקירה" שבסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי פירוש דווקני ומצמצם, המגביל את תחולת הסעיף לחומר הראיות המתיחס אך ורק במישרין למעשה העבירה המיוחס לנאשם. "חומר חקירה", במובן ההוראה האמורה, גם ראיות השייכות באופן הגיוני לפריפריה של האישום במשמע." בית המשפט קבע כי יש להפעיל את ההגיון והשכל הישר, טרם קביעה אם יש לאפשר עיון בחומר כלשהוא. מבחן הרלוונטיות אינו נוקט בדרך מצמצמת, אלא נוגע בכלל החומר שיכול לסייע לנאשם, להשיג הגנה טובה יותר. מובן הוא כי אין להפליג ולייחס חשיבות לחומר שולי, הרלוונטי בצורה חלקית ו/או שולית בלבד לצרכי הגנת הנאשם: "מטבע הדברים אין לקבע בנושא זה כללים גורפים וממצים. בכל משפט חייבים נציגי התביעה, ובמקרה של חילוקי דיעות - בתי המשפט, להיות מודרכים על ידי כללי השכל הישר ועל ידי המגמה לאפשר לסניגוריה הזדמנות הוגנת להכין את הגנתה...אולם במסגרת השימוש בשיקול הדעת כאמור אין גם להפליג למרחקים ולכלול במונח של "חומר החקירה" ראיות שהרלבנטיות שלהן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית, ולא כל שכן אין להחיל ככלל את הוראות סעיף 74 האמור על חומר שולי שכזה, אשר בלאו הכי אינו יכול להיות קביל באותו משפט". (שם, בעמ' 129). בשנים האחרונות שבה הסוגיה לפתחו של בית המשפט מספר פעמים. בבש"פ 2043/05 מדינת ישראל נ' זאבי וצ'רנוי (מיום 15.9.05 - ), עסק אמנם ביהמ"ש בחומר הנוגע להאזנות סתר שאין עניינו דומה לענייננו, בשל מורכבותו ובשל מאפייניו היחודיים, ואולם במישור העקרוני חילק בית המשפט את החומר ששימש את גורמי החקירה במהלך החקירה לשלושה: "ראשית, חומר שהרשות החוקרת "נתקלה" בו באקראי, ואשר אין לו כל קשר שהוא לחשדות נשוא האישום; שנית, חומר שנאסף או נרשם על ידי הרשות החוקרת, שאף שיש לו נגיעה לאישום, אין הוא מהווה "חומר חקירה" במובנו הדווקני. ושלישית, "חומר חקירה" שהוא חומר הראיות המהווה "הגרעין הקשה" של התשתית הראייתית לביסוס האישום הפלילי, ובכלל זה, חומר העשוי להיות רלבנטי למשפט ולהגנתו של הנאשם, בין במישרין, ובין בעקיפין. באותו עניין קבע בית המשפט כי לנאשם זכות עיון בחומר השייך לקבוצה השלישית בלבד, כשאין לו זכות עיון כלל בחומר השייך לקבוצה הראשונה ואילו לגבי הקבוצה השניה, זכאי הוא לקבל פירוט אודותיו ברשימה. לאחרונה הגיעה הסוגיה שוב לפתחו של בית המשפט העליון (בש"פ 5221/08 עלי מוחמד נ' מדינת ישראל (מיום 1.9.08 - ), ובו שב ואישר בית המשפט את העקרונות המפורטים לעיל. ניתן לסכם ולומר כי עפ"י ההלכה המקובלת כיום, מרכז הכובד הינו לגבי כל חומר חקירה רלוונטי ולאו דוקא כזה המצוי בידי התביעה בלבד. הגדרת "בידי הרשות החוקרת", אינה מתייחסת לכל חומר שמצוי בידי הרשות רק לעניין כתב האישום הנדון, אלא אף כלפי כל חומר שיש באפשרות התביעה להמציא לידי הסניגור. כך נוקט בית המשפט בבש"פ 5400/01 פלוני נ' מדינת ישראל, (לא פורסם) : "הנחת המוצא היא שככלל כאשר גורמי החקירה והתביעה פועלים במסגרת תפקידם, באופן ענייני ובתום לב, יש באי הימצאותו של החומר בידיהם כדי ללמד לכאורה שאין מדובר בחומר חקירה. עם זאת, לא תמיד כך המצב ולעתים חומר שצריך להימצא בידי גורמי התביעה והחקירה והוא חומר חקירה במובהק, אינו מצוי בידיהם. מטעם זה אין די במבחן הפיזי והמעשי של החזקת החומר בידי התביעה כדי לקבוע מהו "חומר חקירה". כך למשל, כאשר החומר הוא חומר רלוונטי מן הסוג שבדרך העניינים המקובלת והראויה צריך היה להימצא בידי התביעה, כגון: רישום של מהלכי חקירה, או מסמכים ופעולות שיש לתעד והם נוגעים במישרין או בעקיפין לחקירה, הרי אי הימצאותו של החומר בידי התביעה אינה גורעת מעובדת היותו חומר חקירה שיש למסרו לסנגוריה." ר' גם לענין זה בג"צ 1885/91 אלי צוברי נ' פרקליטות מחוז תל-אביב ואח', פ"ד מה (3), 630, וב"ש 838/84 מנחם ליבני ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 729, שמרחיב את יריעת חובת הגילוי, כלפי כמעט כל מסמך שיש לו רלוונטיות, לאור אופי התפתחותו של ההליך הפלילי, והסיכוי שראיה שנראית שולית, יכולה לתפוס בהמשך ההליך מקום מרכזי בקו ההגנה של הנאשם : "...לעתים הראיה אינה כה חיונית, אך היא עדיין בעלת משמעות מסוימת. לעתים עשויה הראיה להשתלב במערך הראיות הכללי, ובסופו של דבר עשוי שיהיה לה משקל מסוים בהרשעת הנאשם או בזיכויו. היא עשויה להשפיע בצורה מסוימת על מהימנות הנאשם או העדים. היא עשויה לשמש תמיכה לראיות אחרות ולשמש מנוף לקיומה של חקירה נגדית ראויה. היא עשויה להסיר ספק או ליצור ספק. אכן, המשפט הפלילי הוא מערכת מורכבת ורגישה של נתונים עובדתיים רבים, אשר לכל אחד מהם משקל מסוים בבנין כולו." גם בש"פ 4157/00, עופר נמרודי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (3) 625, קבע באותה רוח כדלקמן: "בית המשפט קבע מבחן להגדרת המונח "חומר חקירה" על יסוד התכלית של סעיף 74א'. התכלית היא, שמירה על זכותו של הנאשם למשפט הוגן, והמבחן, המגשים תכלית זאת, הוא מבחן הנגיעה של החומר לאישום. לשון אחרת, כל חומר הנוגע לאישום הוא "חומר חקירה" שהנאשם זכאי לעיין בו. ולא רק נגיעה ישירה או ודאית. לאור החשיבות הרבה הנודעת לזכותו של נאשם למשפט הוגן, די בנגיעה עקיפה ואף מסופקת, כדי להפוך את החומר ל"חומר חקירה", ובלבד שקיים יסוד של ממש להשערה או לתקווה של הנאשם, כי החומר אכן ישפיע על בירור האישום נגדו. עמדה על כך זה מקרוב השופטת ביניש בש"פ 9322/99, מסארווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (1), 376, 381-382: "תכליתה של זכות העיון של הנאשם בחומר החקירה היא לאפשר לו לקיים את הזכות למשפט הוגן, באופן שתינתן לנאשם הזדמנות מלאה להכין את הגנתו נגד האישומים המיוחסים לו. התביעה מצווה להעביר לידי ההגנה כל מסמך שהוא בגדר 'חומר חקירה', ויש לנהוג פירוש מרחיב למונח זה. כל חומר שקשור באופן ישיר או עקיף לאישום ונוגע ליריעה הנפרסת במהלך האישום הפלילי, הינו 'חומר חקירה' כמשמעותו בחוק... אל לתביעה להפעיל שיקול-דעת במה ראוי לו לסניגור לעשות שימוש להגנתו ובמה לא, ויש להשאיר לו אפשרות להיזקק לכל חומר רלוונטי אשר עשוי לשמש להגנתו על-פי שיקול-דעתו המקצועי ". יחד עם זאת חשוב לציין, כי סעיף 74 לחוק אינו מאפשר לנאשם להטריד את התביעה בבקשות, שעניינן חשיפת מידע אשר הקשר בינו לבין כתב האישום קלוש. הלכה היא, כפי שנקבע בבש"פ 1372/96 ח"כ הרב אריה דרעי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (1), 177 כי: "סקרנות לשמה, רצון להשיג חומר לתכליות זרות ל'הגנת הנאשם' ונכונות לצאת ל'מסעי ציד' שמא ימצא דבר שייסע להגנה - אינם מספיקים להשמטת הבסיס מתחת ההנחה האמורה." (הכוונה להנחת הבסיס בדבר הגינות התביעה וחוקיות פעולותיה). גם י. קדמי בסכמו את המושג "חומר חקירה", פירט, את תפיסתו כדלקמן: "כל חומר שהוא "רלוונטי" לחקירה או לאישום - קרי: שיש בכוחו "להאיר" את נסיבות החקירה ו"לתרום" לבירור האשמה המיוחסת לנאשם - מן הראוי שיכלל ב"חומר החקירה"; ואם יש לשמרו בסוד מן הראוי לנהוג בעניינו עפ"י הוראות החוק שעניינן חסיון לטובת המדינה או לטובת הציבור, ולא להעלימו עפ"י החלטה פנימית של הגוף החוקר או הגוף התובע. משמעות מרחיבה זו, מתבקשת מן המגמה לנהוג בסוגיה זו "בהגינות" ומתוך רצון לקדם סיכון של "עיוות דין" לנאשם; שהלכה פסוקה היא: "אין חקר לתבונת סניגור מוכשר ואין לנחש כיצד היה יכול לנצל את החומר הנמצא בפניו" (קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני (ספר ראשון) מהדורת תשס"ט - 2009, עמ' 1004). כידוע זכות העיון של ההגנה בחומר החקירה, כפופה לחריגים וביניהם החריג הנוגע למסמכים פנימיים. מסמכים אלו אינם חלק מחומר החקירה ואינם חייבים בהעמדה לעיון. מאחורי חריג זה עומד הרציונל, כי קיים אינטרס ציבורי, שעובדי הציבור במהלך עבודתם, יוכלו להביע את דעותיהם ומסקנותיהם, ללא חשש שהדברים יגיעו לידי גורמי חוץ מערכתיים. אינטרס ציבורי הוא לאפשר לכל אדם הממלא תפקיד בשירות הציבור, לגלות את דעתו ואף לחלוק על חבריו הממלאים גם הם תפקידים כאמור, וזאת מבלי שעצם העובדה שמגלה הוא את דעתו, תשמש בבוא העת ככלי בידו של הצד האחר. יש לאפשר לגורמי התביעה תחושה של ביטחון להעלות על הכתב עמדות שונות, לתת ביטוי בכתב אף למחלוקות הפנימיות וזאת בדרך שתאפשר תיעוד של מחלוקות, דיונים, ישיבות פנימיות וכדומה שבסופם תתקבל החלטה כפי שתתקבל, שכן אם ימנע ממנה לעשות כן- יינזק מכך הציבור כולו. גם חשיפת דרכי פעולה היא אינטרס ציבורי שיש להגן עליו. (ר' בעניין זה גם: בש"פ 7008/97 מדינת ישראל נ' אביהו הורוביץ ואח' פד"י נא (5) עמ' 224). התכתבות בין גורמי התביעה איפוא, בינם לבין עצמם, אינה מהווה חומר חקירה. חומר חקירה הוא ממצאי החקירה וראיות שלכאורה, שבאמצעותן מבקשת התביעה להוכיח את אשמת הנאשמים. מחסום עיקרי נוסף למתן החלטה מעין זו המבוקשת בענייננו, הוא בחינת הבקשה, באם נופלת היא להגדרת "מסע דיג" מצידם של הנאשמים אם לאו. מקום בו יתברר כי אין בידי המבקשים דבר, מלבד השערות ותקוות בבואם לבקש לקבל חומר לידיהם, הרי שאין לקבל את בקשתם. כזכור, צמצם בג"צ 1885/91 אלי צוברי נ' פרקליטות מחוז תל-אביב ואח', (הנ"ל), את זכותו של נאשם לקבל חומר חקירה (במסגרת ס' 74) או כל ראיה אחרת לידיו (במסגרת ס' 108), רק למקום בו הצביע על תשתית עובדתית המבססת לכאורה את חשדותיו. אכן, המגמה הרווחת כיום, היא לפרש את המושג "חומר חקירה" בצורה מרחיבה. ואולם גישה זו, נועדה למטרות מסוג שונה בתכלית והיא לצמצם ככל הניתן מצבים, בהם ראיות רלוונטיות לכאורה לשאלה האם בוצעה עבירה, אם לאו, מוסתרות מעיני ההגנה. שאלה של דיונים בין גורמי התביעה ותרשומות פנימיות, היא שאלה שונה לחלוטין ואינה מהווה לדעתי חומר חקירה הפתוח לעיון הסניגוריה. מן הכלל אל הפרט: עיון בבקשה ובנספחיה, הכוללים את התכתובות שבין ב"כ בעלי הדין מלמדים לכאורה, כי כל חומר החקירה הרלוונטי הועבר לידי ההגנה בתיק זה. אמנם נעשה הדבר במספר שלבים ואך לאחר פניות חוזרות מטעם הסנגוריה ואולם בסופו של יום נראה, כי עפ"י מכתבי ב"כ הרשות מיום 13.1.09 ומיום 19.1.09, לא נותר עוד כל "חומר חקירה" אשר לא הועבר לידי הסניגורים. לעניין זה הובהר כי למכתב מיום 13.1.09 צורפו המזכרים שלא הועברו לסניגורים קודם לכן. כך גם באשר לתכתובות שהתנהלו בין הריף לבין הרשות ואשר נטען במקור על ידי הרשות כי מצויים הם בידי ההגנה ואולם הועברו למען הסר ספק שוב כאמור בסעיף 3 למכתב. הרשות אף צירפה חומר שנאסף לאחר מועדי האירוע (דוחו"ת צלילה), זאת על אף שאינן חלק מהאירועים ואולם ודאי רלוונטים לטיעונים לגזר הדין, אם וככל שיורשעו הנאשמים (ס' 4 למכתב). עפ"י הצהרת הרשות לא קיים חומר נוסף, פרט לתרשומות פנימיות של התייעצויות שנערכה ברשות (ס' 5 למכתב). התיעצויות אלה למותר לציין, לא זו בלבד שאינן חומר חקירה, אלא שאכן אין לחשפן בשל החשש שהעלה ב"כ המאשימה, לחשיפת דרכי פעולה. במכתב ב"כ הרשות מיום 19.1.09 פורטה רשימת חומר החקירה, המשלימה את כלל החומר הקיים לדבריו, והיוותה תוספת לרשימה קודמת. מנגד עיון במכתב ב"כ הנאשמים מיום 18.1.09 מלמד, כי ככל שנוגעים הדברים לאמור בסעיפים 1-5 לו, הרי שהמחדלים המצויינים בהם הוסרו על ידי הרשות ומתייתר המשך הדיון בהם. כך גם באשר לסעיף 7 למכתב זה המלמד, שהאמור בו הוסדר במכתב ב"כ הרשות יום למחרת, היינו מיום 19.1.09. באשר לאמור בסעיפים 6 +8 למכתב הנ"ל, נראה כי המדובר בבקשה עמומה המהווה לכאורה "דיג ראיות". אף ההגנה עצמה במכתבה, כך עולה הרושם, אינה יודעת בדיוק איזה חומר קיים, אם בכלל קיים כזה, ואם הענות לבקשתה אכן תועיל לנאשמים בצורה כלשהיא ומציינת בעצמה כי: "הגישה העולה ממכתבך מחזקת חשש…". נראה לי איפוא, כי בנסיבות אלה, המדובר בהשערה גרידא, כשאין בידי ב"כ הנאשמים כל מידע ממשי לביסוסו ואשר אינה יכולה לשמש יסוד למתן הצו המבוקש. בשולי הדברים יוער, כי ער אני לטענת הנאשמים, לפיה הרשות הינה גוף הפועל בשני כובעים: מפקח וחוקר, ואולם אין באופיה זה כדי לחייבה לנבור ולהציג מסמכים שונים, ככל שקיימים כאלה בידיה, ושאין להם קשר ישיר לאישומים, אשר לכשעצמם מתייחסים לאירועים ולזמנים קונקרטיים. למרות כל האמור לעיל ולמען הסר ספק, ביקשתי וקיבלתי לעיוני את כלל החומר הנוגע לעניין, על מנת שאוכל לבחון באופן בלתי אמצעי, את ישומן של העקרונות והמסקנות שפורטו לעיל בנוגע אליו. לא מצאתי בחומר שהועבר לעיוני, חומר הסוטה מהעקרונות הנ"ל, היינו חומר הרלוונטי לכתב האישום אשר יש להעבירו לעיון הנאשמים ואשר לא הועבר. בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום להיזקק לבקשה והיא נדחית. ב"כ המאשימה מוזמן לקבל את החומר שהועבר לעיוני.משפט פלילימסמכיםזכות העיון