קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חשיפת זהות אימייל: בפניי בקשת ביניים למתן צו עשה. המבקש הוא אייל אריאל (להלן - המבקש). המבקש הוא המבקש בת.א. 16789/08 (להלן - התיק העיקרי). המשיבות הן החברות Google Inc. וגוגל ישראל בע"מ. נוכח התגובה שהוגשה עולה, כי המשיבה הנכונה לבקשה היא Google Inc. (להלן - המשיבה). הסעד המבוקש בבקשה הוא צו אשר יורה למשיבה לחשוף את זהות העומד מאחורי כתובת הדואר האלקטרוני h.modiin.s1@gmail.com (להלן - כתובת הדוא"ל), באמצעות חשיפת שמו או כל פרט מזהה אחר המצוי בידי המשיבה, ובין באמצעות חשיפת כתובת האי.פי. שלו ככל שלא מצויים פרטים אחרים לעניין זה בידי המשיבה. המבקש עותר גם לחשוף את כתובת האי.פי. של הגולש שהתכתב עימו, מכתובת הדוא"ל האמורה. (א) ברקע הבקשה עומדות העובדות הבאות. המבקש הגיש תביעת דיבה (להלן - ההליך העיקרי). התביעה סבה על כתבה (להלן - הכתבה) שהתפרסמה בגיליון ניסן תשס"ח (מאי 2008) של עיתון המכונה "חבל מודיעין שלנו" (להלן - העיתון). הכתבה עוסקת במבקש. כותרת הכתבה היא "כסף מזומן - לכיס היחצ'ן". בכתבה נטען, בין היתר, כי המבקש שימש כמנהל מסע הבחירות האישי של ראש המועצה האזורית חבל מודיעין בבחירות האחרונות (נכון לעת הפרסום). נטען כי המבקש שימש גם כקבלן של המועצה האזורית לענייני יחצ"נות, מזה מספר שנים. נטען, כי המבקש קיבל לכיסו בשנים האחרונות מיליוני ₪ מקופת המועצה, על חשבון משלם המסים. (ב) עוד נטען בכתבה, כי תושבי חבל מודיעין באמצעות תשלומי הארנונה שלהם משלמים למבקש "צ'קים שמנים במיוחד כדי לממן בדיעבד את קמפיין הבחירות היקר שהביא את שמעון סוסן (ראש המועצה - ע.ש.) לשלטון". נטען עוד, כי שולמו למבקש, במישרין או בעקיפין, יותר מ - 4 מליון ₪ בגין יחצ"נות אישית עבור ראש המועצה. עוד נטען, מפי אחד מחברי המועצה, אשר שמו לא גולה, כי הסכום שמשלמת המועצה למבקש עבור הפקת עיתון המועצה הוא לפחות פי 3 - 5 ממחירו הריאלי של עיתון מקביל מסוג זה. לטענת המבקש, טענות אלה הן שקר מוחלט. על רקע זה, הגיש המבקש את התביעה. 4. (א) על הכתבה נשוא התביעה לא חתום מאן דהוא. בעיתון שצורף, מצויים במסגרת תחת הכותרת "המערכת" השמות יהודה גבאי, אבי כהן, אירית חן. נרשם מספר טלפון, 050-8209070. מופיעה כתובת הדוא"ל, הנזכרת לעיל. כן נכתב, כי המו"ל הוא "ל.ס. הפקות בע'מ". (ב) בתצהיר המבקש, התומך בבקשה שבפניי, המבקש עומד על כך שמספר הפלאפון, אשר צויין בעיתון, התברר כמספר שלא ניתן להגיע דרכו למערכת העיתון ולמענה אנושי, אלא רק למנגנון של השארת הודעה (פיסקה 28(ב) לתצהיר). המבקש הצהיר, והדברים לא נסתרו, כי שמות חברי המערכת המופיעים בעיתון, כמפורט לעיל, הם בדויים ואינם קיימים במציאות (פיסקה 28(ג) לתצהיר). תמיכה בטענה זו עולה מהתכתבות של המבקש עם "אירית", אשר צורפה כנספח לבקשה. ההתכתבות נעשתה באמצעות כתובת הדוא"ל נשוא הבקשה. נכתב בה למבקש, בין היתר כי "אתה האחרון שאני אתן לו דין וחשבון מי אני מה אני ואם אני זו אני. אני מבקשת לסיים בזאת את הדיאלוג בינינו בכל ערוצי התקשורת[.] תודה אירית". 5. למען שלמות התמונה יצוין, כי התביעה בהליך העיקרי הופנתה, בין היתר, נגד ל.ס. הפקות בע"מ, אשר צוינה, כמפורט לעיל, כמו"ל של העיתון. ל.ס. הפקות לא הגישה כתב הגנה. ביום 23.10.08 ניתן נגדה פסק דין בהעדר הגנה. 6. (א) אין מחלוקת, כי לבית המשפט נתונה הסמכות להיעתר לבקשה מעין זו. לעניין זה, ניתן להפנות לסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984. כותרתו של סעיף זה היא "סמכות כללית לתת סעד". סעיף זה קובע כי "כל בית משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא-תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו". המדובר בהוראת הסמכה רחבה. נפסק לגביה, כי "סמכות ליתן כל סעד יש לו לבית המשפט, והשאלה שלפנינו מסיבה עצמה על שיקול-דעתו של בית המשפט, אם יעניק לבעל-דין סעד זה או סעד אחר.... מחזיק בית המשפט - מטבע ברייתו - בשיקול-דעת איזה סעד יעניק למתדיין שהוכיח זכותו לפניו" (דברי כב' השופט מ' חשין ברע"א 6339/97 רוקר ואח' נ' סלומון ואח', פ"ד נה(1) 199 (1999) בעמוד 268). (ב) באותה פרשה הוסיף בית המשפט העליון ופסק, כי "ניתן לטעון, כי אותה סמכות שבית-משפט שואב מקרבו - היא ועמה כל אשפת-הפרשנות שבית-המשפט נושא על גבו - כל אלה כוללים בחובם סמכות שיקול-דעת המוענקת לבית משפט אם יעניק למבקש סעד זה או אחר בנסיבותיו של עניין פלוני. שיקול-הדעת, למותר לומר, אין הוא שיקול דעת חופשי ואין הוא שיקול-דעת בלתי מוגבל. בית המשפט יפעיל את שיקול דעתו באורח 'שיפוטי', תוך שיביא במניין שיקוליו את האינטרסים המתגוששים ביניהם. ואולם שיקול-דעת בהענקת סעד, באשר שיקול-דעת הוא, מהווה חלק מבית המשפט. אכן, הסעד אינו אלא טפל לזכות, ובמקום שיש זכות יש סעד: ubi jus ibi remedium. בראשית שומה עליו על בית-משפט לקבוע אם שמעון מחזיק בזכות, ואם הפר ראובן את זכותו של שמעון. משקבע כך, ולאחר שמיעת טיעוניהם של בעלי-הדין, אץ-רץ בית-המשפט אל מחסן הסעדים ונוטל הוא מעל למדפים את הסעד הראוי כי יינתן, לדעתו, למבקש..." 7. נקודת המוצא להפעלת שיקול הדעת האמור מצויה באיתור זכויותיו של התובע. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן - חוק איסור לשון הרע) קובע כי "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, משלח ידו או במקצועו ....." בחינת החלופות השונות בהוראת סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע נעשית על פי מבחן האדם הסביר (ראו לעניין זה ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' פ"ד נח(3) 558 (2004), בפיסקה 9 לפסק דינו של כב' הנשיא א' ברק; ראו גם ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607 (2002), בפיסקה 6 לפסק הדין). על פי מבחן זה, בכתבה נשוא התביעה יש לכאורה לשון הרע על המבקש. הדברים שבפרסום עלולים להשפיל את המבקש בעיני הבריות ולעשותו מטרה לשנאה או לבוז. הם עלולים לבזותו בשל מעשים או התנהגות המיוחסים לו. הם עלולים לפגוע בעסקו ובמשלח ידו. 8. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מכיר בזכותו החוקתית של כל אדם לכבוד (סעיף 2, 4 לחוק היסוד). הזכות החוקתית לכבוד, הנתונה לכל אדם, כוללת גם את הזכות לשם טוב (ראו דברי כב' המשנה לנשיא א' ברק בבש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355 (1995), בעמוד 418). על חשיבותה של זכות זו אין חולק. בפסיקה צויין, כי "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעיתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" (דברי כב' השופט א' ברק בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840 (1989), בעמוד 846). בפרשה אחרת (בג"צ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 855 (1994), בעמוד 858), צויין כי "כבודו ושמו הטוב של אדם יקרים לו - למצער - כגופו. ומה אדם קונה זכות על גופו - שלא יפגעו בו - כן קונה הוא זכות שלא יפגעו בכבודו ובשמו הטוב. פגיעה בכבודו ובשמו הטוב של אדם מדמה עצמה לאונס או למעשה מגונה הנעשים בגופו של אדם. ההבדל בין שני סוגי הפגיעה אינו אלא זה, שאונס ומעשה מגונה פוצעים תחילה בגוף ולאחר מכן בנפש, ואילו פגיעה בכבודו ובשמו הטוב של אדם פוצעים בנפש ופציעת-הנפש יכולה אף שתביא לפציעת הגוף" (דברי כב' השופט מ' חשין, בעמוד 858) 9. המבקש, גם לשיטתו, סיפק שירותים שונים לגוף ציבורי. אפשר, על רקע זה, כי לצורך קביעת האחריות בלשון הרע ביחס לפרסום נשוא התביעה, ניתן יהיה לראות בו בבחינת דמות ציבורית. לגבי דמויות ציבוריות נפסק, כי "המשקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית, אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת, ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי. .... בבחינת השאלה האם מדובר בביטוי הפוגע בשמו של אדם, בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי, יש לקחת בחשבון נסיבות אלה. מן הרגע שמתעורר דיון ציבורי, שאינו במישור עובדתי, עמידותו של הנפגע צריכה להיות גבוהה יותר; עליו להיות נכון לספוג הערות ביקורתיות המתייחסות לדיון זה" (עניין הרציקוביץ' הנ"ל, בפיסקה 14). 10. (א) דברים אלה מתייחסים בעיקר לפרסום שהוא, על פי טיבו, בבחינת הבעת דעה. על הבעת דעה נאמר באותה פרשה כי היא "נתפסת, בעיני האדם הסביר, כפוגענית פחות מהצהרת עובדה. בניגוד לפרסום עובדה אשר מתיימר לדווח על התרחשות שארעה במציאות, ברי כי הבעת דעה מציינת את רשמיו של המפרסם" (שם, בפיסקה 10). עוצמתם של הדברים נחלשת כאשר מדובר בפרסום עובדתי. בית המשפט הדגיש זאת בעניין הרציקוביץ' באופן מפורש, בהגבילו את דבריו לדיון ציבורי "שאינו במישור עובדתי". (ב) במקרה שבפניי, המדובר בטענות המצויות במישור העובדתי. משכך, גם אם יש לראות במבקש משום אישיות ציבורית לצורך ההליך שבפניי, אין הדין קובע לגביו סף סיבולת גבוה יותר בכל הנוגע לפרסומים אשר יש בהם משום לשון הרע. 11. המבקש זקוק למידע אודות זהות העומדים מאחורי הפרסום נשוא התביעה. מידע זה חיוני, על מנת שהמבקש יוכל למצות את הסעדים הקבועים בדין לשם הגנה על זכות היסוד לכבוד. הוא נדרש, על מנת שהמבקש יוכל לממש באופן אפקטיבי את זכותו לשם טוב. בתוך כך, המידע חיוני על מנת שהמבקש יוכל לממש את זכותו היסודית לגישה לבית המשפט. בית המשפט העליון הדגיש בפסיקתו את מעמדה וחשיבותה של זכות זו. לעניין זה נפסק, כי ".... זכות הגישה לבית-המשפט אין היא זכות-יסוד במובנו הרגיל של המושג זכות-יסוד. שייכת היא למסדר נורמות אחר בשיטת המשפט. ניתן לומר - וכך אומַר אני - כי נעלה היא על זכות-יסוד. לא עוד, אלא שקיומה הינו תנאי הכרחי וחיוני לקיומן של שאר זכויות-היסוד. זכות הגישה לבית-המשפט הינה צינור החיים של בית-המשפט. התשתית לקיומם של הרשות השופטת ושל שלטון החוק" (דברי כב' השופט מ' חשין בע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ פ"ד נא(3) 577 (1997) בפיסקה 31). 12. בבסיס הבקשה שבפניי עומד ערך נוסף, הוא ערך גילוי האמת. ברע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי פ"ד מט(4), 54 (1995) קבע בית המשפט כנקודת מוצא עקרונית את עקרון הגילוי. בית המשפט (מפי כב' השופט א' ברק) קבע כי "כל אדם חייב למסור כל ראיה, ביסוד עיקרון זה עומד הערך של גילוי האמת. גילוי האמת משרת את אינטרס הצדדים בהבטיחו עשיית משפט. גילוי האמת משרת את אינטרס הציבור, בהבטיחו את 'תקינות הפעולה של המערכת החברתית כולה...' אכן, מטרת ההליך השיפוטי היא חשיפת האמת. עקרון הגילוי משרת מטרה זו" (בפיסקה 9 שם). אכן, לעקרון זה חריגים, המוצאים ביטויים בחסיונות שונים. לכך אדרש בהמשך. אין בכך כדי לגרוע מנקודת המוצא, שהיא גילוי האמת. מובן גם, הנטל לביסוסו של חריג לכלל מוטל על הטוען לו. 13. עד כאן עמדתי על האינטרסים העיקריים העומדים בבסיס הבקשה שבפניי. מהם האינטרסים הנגדיים? לטענת המשיבה, האינטרס הנגדי העיקרי בו מדובר הוא חופש הביטוי האנונימי ברשת האינטרנט וחשיבותו. 14. במישור העקרוני, קיימת פסיקה במשפט המשווה, לפיה הזכות לפרסם דברים בעילום שם הינה זכות חוקתית, הנובעת מן הזכות החוקתית לחופש ביטוי. לעניין זה נפסק על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית, כי “…. an author generally is free to decide whether or not to disclose her true identity. The decision in favor of anonymity may be motivated by fear of economic or official retaliation, by concern about social ostracism, or merely by a desire to preserve as much of one's privacy as possible. Whatever the motivation may be, at least in the field of literary endeavor, the interest in having anonymous works enter the marketplace of ideas unquestionably outweighs any public interest in requiring disclosure as a condition of entry Accordingly, an author's decision to remain anonymous, like other decisions concerning omissions or additions to the content of a publication, is an aspect of the freedom of speech protected by the 1st. Amendment” (McIntyre v. Ohio Elections Commission 514 U.S. 334 (1995) at p. 341 - 342) ההצדקה העניינית להכרה בזכות זו מבוססת על שיקולים שונים. צויין באותה פרשה, כי בעבר האפשרות של קבוצות נרדפות ומקופחות לבקר את הפעולות שבוצעו נגדן הייתה מוגבלת לפרסומים אנונימיים. צויין, כי ישנם גם מקרים בהם הדובר עשוי לסבור כי פרסום בלא חשיפת שמו יהיה אפקטיבי יותר. הדברים אמורים, למשל, בדובר אשר ישנה נגדו דעה קדומה, אשר עלולה לפגוע באפקטיביות של המסר אותו הוא מבקש להעביר. צוינה באותה פרשה גם מסורת של אנונימיות בכל הנוגע לויכוח פוליטי, אשר אחד מביטוייה הבולטים הוא בעקרון חשאיותן של הבחירות. 15. רציונלים אלה עשויים לחול גם על פרסום ברשת האינטרנט. אכן, המדובר במדיום, המאפשר החלפת דעות במגוון, במהירות, בנגישות ובכמות עצומים וחסרי תקדים. ככזה, המדובר במדיום אשר יש בו כדי לקדם ערכי יסוד של ויכוח פתוח במשטר דמוקרטי. בתוך כך, המדובר באמצעי המאפשר להגיע לקהל לא מבוטל, שלא דרך אמצעי התקשורת הכתובה והאלקטרונית המבוססים והמוכרים. לעניין זה נפסק במשפט המשווה, כי “The internet is a unique democratizing medium unlike anything that has come before. The advent of the internet dramatically changed the nature of public discourse by allowing more and diverse people to engage in public debate….Through the internet, speakers can bypass mainstream media to speak directly to “an audience larger and more diverse than any the Framers could have imagined” (John Doe v. Cahill (Supreme court of Delaware, 2005)) בית המשפט עמד באותה פרשה על החשש, כי לפגיעה באנונימיות של המתבטאים באינטרנט עלול להיות אפקט מצנן על השימוש במדיום זה. 16. (א) עמדתי לעיל על ההצדקות השונות שניתנו להכרה בחופש הביטוי האנונימי בכלל, וברשת האינטרנט בפרט. שאלה אחרת היא, האם יש בהצדקות אלה כדי למנוע את מתן המידע המבוקש בהליך שבפניי. נקודת המוצא, כפי שהוסבר לעיל, מצויה בעיקרון הגילוי. על מנת לסטות מעיקרון זה, יש להצביע על חיסיון המוכר בדין. לא הוצבע על חיסיון כאמור. המדובר, אפוא, בטענה לקביעת חיסיון חדש, בדרך של הלכה פסוקה. לעניין זה הודגש בפסיקה, כי ".... החיסיון הוא החריג והכלל הוא כלל המחייב גילוי ומסירה מרבית של ראיות רלוונטיות, מתוך חתירה לחשיפת האמת ולעשיית צדק בהליך השיפוטי. ברוח עיקרון זה קבעה הפסיקה כי 'הגישה כלפי החיסיון הינה חשדנית' וכי החיסיון יוכר רק במקרים מיוחדים וחריגים משום שהוא נתפש כ'מכשול לבירור האמת ואבן נגף בדרך לעשיית הצדק' ... הטוען לחיסיון נדרש אפוא להוכיח לא רק את דבר קיומו של חיסיון המוכר בדין אלא גם את דבר קיומו של 'שיקול רם ונכבד יותר שבטובת הכלל' המצדיק את החלת החיסיון מקום שבו נתון לבית המשפט שיקול דעת אם להחילו .... כאשר נדרש בית המשפט ליצור בפסיקתו חסיונות חדשים או לפתח חסיונות קיימים עליו לנהוג זהירות .... עליו לשקול ולהעריך את מידת הפגיעה שתיגרם בעקבות גילוי הראייה לערכים חברתיים, לזכויות ולאינטרסים של הכלל ושל הפרט אל מול החשיבות שבגילוי האמת לצורך עשיית משפט צדק" (דברי כב' השופטת א' חיות בבג"צ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ' עוז (2008), בפיסקה 15) ב) במקרה שבפניי, לא הונחה תשתית נורמטיבית להכרה בחיסיון חדש כאמור. יוצא מכך, כי לא הוכח חריג לנקודת המוצא הנורמטיבית, בדבר מסירת המידע. אעיר, מעבר לנדרש, כי גם שקלול האינטרסים שהובאו על ידי המשיבה אינו מצדיק, על פניו, הכרה בחיסיון. הטענה בדבר אפקט מצנן, אשר עלול להילוות לחשיפת זהותם של מי שעשו פרסום שיש בו משום לשון הרע באמצעות האינטרנט, אינה משכנעת. טענה זו יכולה לעלות, באותה מידה, ביחס לפרסום שנעשה בכל מדיום. לא הוצבע בהקשר זה על מאפיין, המצדיק מתן משקל יתר לשיקול זה דווקא ביחס למדיום של רשת האינטרנט. על רקע זה, ובשים לב למשקלן של הזכויות והאינטרסים העלולים להיפגע כתוצאה מהכרה בחיסיון, כפי שפורטו לעיל, ספק רב בעיני אם יש מקום להכרה בחיסיון כזה. אציין, כי ברוח דומה נדחתה הטענה לחיסיון, שהועלתה בעניין אוניברסיטת חיפה הנ"ל (ראו שם, בפיסקה 18). 17. לכל האמור יש להוסיף את זאת. חופש הביטוי, העומד בבסיס טיעוני המשיבה, הוא בעל חשיבות רבה. עם זאת, ככל זכות, הוא אינו זוכה להגנה מוחלטת (דברי כב' השופטת דורנר בבג"צ 316/03 בכרי נ' המועצה לביקורת סרטים פ"ד נח(1) 249 (2003) בפיסקה 9 לפסק דינה). ממילא, הזכות הנטענת לאנונימיות, הנגזרת מחופש הביטוי, אינה זכות מוחלטת. מידת ההגנה על זכות זו מושפעת במישרין מעוצמת ההצדקות שביסודה, במקרה המסויים, ומעוצמתו של האינטרס הנגדי העומד מולה. לא למותר להזכיר בהקשר זה גם את האמרה, לפיה "זכותו של אדם להניף ידו לצדדים כרצונו, מסתיימת מקום בו מתחיל האף של שכנו" (דברי כב' הנשיא מ' שמגר ברע"פ 6795/93 אגדי נ' מדינת ישראל פ"ד מח(1) 705 (1994) בפיסקה 7 לפסק הדין). 18. (א) במקרה שבפניי מדובר בפרסום עובדתי, אשר יש בו, על פניו, משום לשון הרע. אין מדובר בהבעת דעה, בנסיבות המעלות סימן שאלה ביחס לעצם קיומה של עילה לפי חוק איסור לשון הרע. קיימת אפשרות ממשית, כי הפרסום מגבש עוולה אזרחית. אין אינדיקציה להתקיימותן של נסיבות חריגות המחייבות עשיית פרסום בעילום שם דווקא. בנסיבות אלה, זכותו של המבקש למצות את הסעדים הנתונים לו בדין, לשם הגנה על זכות היסוד לכבוד, כמו גם ערך גילוי האמת, גוברים על כל טענה לאנונימיות. (ב) פיתרון זה מתחייב מן ההכרה בזכויות היסוד של הנפגע בפרסום, עליהן עמדתי. מתן הגנה לאנונימיות של המפרסם בנסיבות המתוארות עלולה להוביל לתוצאה בלתי סבירה, של העדר אחריות בגין מעשה, אשר קיימת אפשרות ממשית כי הוא עולה כדי עוולה אזרחית. בתוך כך, היא עלולה לחסום את דרכו של הנפגע לבית המשפט. קשה ליישב בין ההכרה בזכות לכבוד כזכות יסוד, ובין עמדה המאפשרת, הלכה למעשה, פגיעה משמעותית בזכות זו, בלא שכנגדה עשוי לצמוח סעד ממשי. כפי שצויין בעניין ארפל הנ"ל, כי "באין ביקורת על מעשי הפרט והשלטון, ייפרע עם ותאבד ממלכה.... באין ביקורת שיפוטית יאבד שלטון החוק ותיעלמנה זכויות-היסוד. בחסימת הדרך לבית-משפט ייעלם ואיננו הדַיין, ובאין דיין ייעלם אף הדין עימו" (בפיסקה 31). באופן דומה נפסק בהקשר אחר, כי "כוח ללא אחריות משול להפקרות" (דברי כב' השופט א' ברק בע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטוונגר בע"מ פ"ד לח(3) 253 (1984) בפיסקה 47 לפסק הדין). (ג) דברים אלה יפים גם ביחס לצורך להפעיל ביקורת שיפוטית על מי שמפרסם, לכאורה, לשון הרע. הם יפים גם ביחס לכוח לפרסם לשון הרע. על רקע שיקולים אלה, אני סבור כי כאשר מדובר בפרסום מן הסוג הנדון במקרה שבפניי, הזכות לשם טוב, ולגישה לבתי המשפט, גוברת על כל זכות לאנונימיות, ומחייבת היעתרות לבקשה מן הסוג שבפניי. 19. (א) מסקנה זו אינה משתנה גם נוכח הטענות בדבר מאפייניה הייחודיים של רשת האינטרנט כמדיום תקשורת. אכן, ניתן להניח כי להטלת אחריות בגין לשון הרע עלול להיות אפקט מצנן על פרסומים ברשת האינטרנט. עם זאת, אין בסיס, אמפירי או הגיוני, לטענה כי אפקט זה שונה בעוצמתו, בטיבו או במהותו, מן האפקט המצנן שיש להטלת אחריות על פרסומים בכל מדיום אחר. ממילא, אין באפקט האמור כדי להצדיק הימנעות מהטלת אחריות, במקרים מתאימים, גם כאשר הפרסום נעשה באמצעות האינטרנט. בשל כך, אין בשיקול זה כדי להצדיק מתן מעמד עדיף לזכות לאנונימיות, בהקשר של מדיום זה. (ב) לא למותר לציין, כי דווקא חלק מן המאפיינים של פרסום ברשת האינטרנט נוטים להעצים את הפגיעה בשם הטוב. התפוצה של הפרסום רבה. הפרסום זמין ומיידי. אין שליטה ממשית על הפצת הפרסום. משנעשה, הוא עשוי למצוא דרכו, במהירות רבה, למשתמשים רבים. למשתמשים גם עומדת אפשרות פשוטה וקלה להפיץ את הפרסום למשתמשים נוספים. בניגוד לפרסומים בדפוס, פרסומים רבים באינטרנט יכולים להשתמר פרק זמן ניכר, וניתנים לאחזור ללא קושי באמצעים שונים גם בחלוף זמן. כל אלה מחזקים את ההצדקה להיעתר לבקשה מן הסוג שבפניי. 20. יש להוסיף ולהזכיר, כי אנו מצויים בשלב מקדמי של בירור ההליך. עניינו של שלב זה במסירת מידע, הדרוש לצורך עצם ניהולו של הליך. ככל שלמפרסם קיימות טענות הגנה (ובמרכזן, במקרה כגון זה, אמת בפרסום), המקום לבררן הוא בהליך עצמו. אפילו אם אניח, כי קיימות לעניין זה טענות הראויות לבירור, אין בכך כדי למנוע מתן סעד הדרוש על מנת ליתן לנפגע מלשון הרע לכאורה את יומו בבית המשפט. משיקולים אלה, גישתי לעניין זה דומה לגישה שבוטאה בהחלטת כב' השופטת ד' פלפל בה"פ (תל אביב) 250/08 ברוקרטוב בע"מ נ' חברת גוגל ישראל בע"מ (2009), היינו כי משהוכחה, לכאורה, עוולה נזיקית, יש בכך כדי להצדיק את מסירת המידע המבוקש. 21. עד כאן התייחסתי למישור העקרוני, אשר נדון גם בטיעוני הצדדים. המסקנה אליה הגעתי מתחזקת נוכח נתוניו הקונקרטיים של המקרה שבפניי. במקרה זה כלל לא מדובר בחשיפת מידע על גולש באינטרנט. המדובר בכתובת דוא"ל, אשר עיתון בחר לעשות בה שימוש ככתובתו. הפרסום עצמו לא נעשה ברשת האינטרנט, כי אם בעיתון מודפס. צודק המבקש בטענתו, כי לעניין זה אין הבדל בין שימוש בכתובת דוא"ל, בתא דואר או בכל דרך אחרת. במצב זה, נחלש במידה ניכרת משקלם של השיקולים הנוגעים לאנונימיות של המפרסמים ברשת האינטרנט, ומתחזקת עוד יותר ההצדקה להורות על מסירת המידע המבוקש. 22. זו אף זו. הדין אינו מכיר בזכות לאנונימיות של בעלים של עיתון או מוציאו לאור. אדרבא, בדין נקבעה במפורש חובה של בעלי עיתון ועורכו להדפיס בכל גיליון, במקומות בולטים, את "שמו הנכון והאמיתי ואת מקום מגוריו של הבעל ושל העורך" (סעיף 7(1) לפקודת העיתונות; על תוקפה של הפקודה ראו בג"צ 6652/96 האגודה לזכויות האזרח נ' שר הפנים, פ"ד נב(3) 117 (1998)). הפרה של הוראה זו אף מהווה עבירה פלילית (ראו סעיף 7(2)). על רקע זה, מתחזקת עוד יותר ההצדקה להיעתר לבקשה שבפניי. 23. (א) בכל הנוגע לאינטרס הנגדי העומד מול זכויות המבקש, הועלתה גם הזכות לפרטיות. זכות זו נעוצה, על פי הטענה, בהסכם שבין המשיבה ובין מי שמחזיקים בתיבות דוא"ל באמצעותה. (ב) ההתקשרות עם המשיבה צורפה כנספח ב' לתגובתה בהליך שבפניי. יש בה הפנייה למדיניות המשיבה בנושא פרטיות. בסקירה הכללית של פרטיות של גוגל, המצויה בכתובת האינטרנט המופיעה בהסכם שצורף כנספח ב' לתגובת המשיבה, עולה כי נכתב ש"ייתכן שנשתף מידע עם צד שלישי בנסיבות מוגבלות, כולל בעת היענות לתהליך משפטי, מניעת הונאה או פגיעה אפשרית והבטחת הבטיחות של הרשת והשירותים שלנו". (ג) באופן דומה, נכתב במדיניות הפרטיות של המשיבה כי Google חולקת מידע אישי עם חברות או גורמים פרטיים חיצוניים אחרים בנסיבות מוגבלות בלבד, ובהן מקרה בו ".... אנו מאמינים בתום לב שהגישה, השימוש, השמירה או החשיפה של מידע זה הנה הכרחית במידה סבירה לשם (א) היענות לחוק, תקנה והליך חוקי ישימים או בקשה ממשלתית הניתנת לאכיפה". (ד) יוצא, כי בהסכם בין הצדדים נקבעה פרטיות מסויגת של המידע הנוגע לעניין שבפניי, בין היתר במקרה בו ניתן צו של בית משפט לעניין זה. זאת ועוד, מן האמור לעיל עולה כי הדין אינו מכיר בפרטיות זהותו או כתובתו של בעלי עיתון או עורכו, ואף קובע חובה לפרסם את הנתונים האמורים במקומות שונים. העיתון בחר לפרסם את כתובת הדוא"ל שלו כמענו. בנסיבות אלה, מסירת המידע אינה עלולה לפגוע בצנעת הפרט של מאן דהוא. לפיכך, ובשים לב לכך שלכאורה הוכחה פגיעה בשם הטוב על פי חוק איסור לשון הרע, אין במדיניות הפרטיות של המשיבה כדי למנוע את מסירת המידע המבוקש. אציין, כי למשיבה עצמה עומדת הגנה מפני אחריות בגין מסירת המידע, ככל שהיא פועלת על פי צו שיפוטי (ראו בהקשר זה גם ע"א 174/88 גוזלן נ' קומפני פריזיאן דה פרטיסיפיון פ"ד מב(1) 563 (1988) בפסקה 5 לפסק הדין). (ה) מעבר לנדרש אציין, כי לא הונחה במקרה זה תשתית נורמטיבית ממשית בשאלה האם יש בעצם זהותו של בעלי כתובת הדוא"ל משום מידע הנוגע לענייניו הפרטיים, והאם יש מקום להכיר בחיסיון לעניין זה, מכוח זכות היסוד לפרטיות הקבועה בסעיף 6 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (לדיון באפשרות ההכרה בחיסיון מכוח זכות היסוד האמורה, ראו בעניין אוניברסיטת חיפה, בפיסקה 19 ואילך). בנסיבות אלה, אין צורך להידרש לעניין זה. אעיר, כי נוכח הוראותיה של פקודת העיתונות, עליהן עמדתי, הרי שאפילו אם יש מקום להכיר בחיסיון כאמור באופן עקרוני, הרי שחיסיון כאמור לא יוכל לחול בנסיבותיו של העניין שבפניי. 24. המשיבה טענה, כי המבקש לא מיצה את הדרכים הפתוחות בפניו לשם זיהוי המוציאים לאור של העיתון. לעניין זה מפנה המשיבה למספר הטלפון שפורסם בעיתון, תחת הכותרת "המערכת". המבקש התייחס לעניין זה בתצהירו, ומסר כי המדובר במספר שניתן להגיע דרכו אך למנגנון של השארת הודעה (ראו בפיסקה 28(ב) לתצהירו, וכן לדברי בא כוחו ביום הדיון). בנסיבות אלה, ובשים לב לכך, שמהתכתבות שנעשתה בין המבקש ובין אלמוני באמצעות כתובת הדוא"ל נשוא הבקשה שבפניי, עולה כי העיתון או מי מטעמו עומד על אי גילוי פרטים מזהים אודותיו, לא אוכל לקבוע כי המבקש לא מיצה את הדרכים הפתוחות בפניו לשם זיהוי המוציאים לאור של העיתון. אוסיף, כי לכאורה עוצמתה של הזכות לפרטיות הנוגעת לבעלים של מספר טלפון פלוני אינה פחותה מזו של הזכות הנוגעת למחזיק של כתובת דוא"ל. הדברים אמורים בשים לב גם לכך, שכיום מועברים מסרים, כתובים ובעל פה, כמו גם הודעות דוא"ל, גם באמצעות מכשיר הפלאפון. 25. המשיבה טוענת, כי אין ודאות שחשיפת המידע המבוקש תוביל לחשיפת זהותו של המוציא לאור. אכן, לא ניתן לדעת מראש בוודאות מה התועלת שיניב המידע המבוקש. עם זאת, המדובר במידע שהוא רלוונטי מעצם טיבו לשם איתור המוציא לאור. קיים בו פוטנציאל ממשי לסייע למבקש במימוש זכויותיו הבסיסיות, כמפורט לעיל. די בכך על מנת להצדיק היעתרות למבוקש. לא למותר להזכיר, כי בסוגיה קרובה, של גילוי מידע אשר נתון לחיסיון יחסי, לא נקבע מבחן הדורש ודאות מלאה כי במידע שיימסר תהיה תועלת. בית המשפט הסתפק בדרישה, כי במידע המבוקש "תהא חשיבות של ממש להכרעה במחלוקות שבין הצדדים" (רע"א 4708/03 חן נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (2005), בפיסקה 42). 26. המשיבה טוענת, כי בידי המבקש ראיות טובות בנוגע לזהות מפרסמי הכתבה. לעניין זה נסמכת המשיבה על טענות שהמבקש העלה בכתב התביעה שלו עצמו. ברם, לא ניתן לקבוע בשלב זה ממצא ראייתי בשאלה זו. אין בכך שבידי המבקש ראיות כאלה או אחרות לעניין זה, כדי לשלול את הפוטנציאל הראייתי הגלום במידע המבוקש. יש להזכיר, כי על פי טיבו ומהותו המדובר במידע ייחודי, אשר עשוי להצביע במישרין על אחריותו של גורם פלוני לפרסום. זו אף זו, גם לא ניתן לקבוע באופן מעשי כי המידע המצוי בידי המבקש בשלב זה הוא מידע שלם וממצה, בכל הנוגע לאחראים לפרסום. בנסיבות אלה, גם מבחינה זו קיים צורך במסירת המידע המבוקש. 27. (א) המשיבה טוענת, כי המבקש לא עמד בתנאים מקדמיים שונים שנקבעו בפסיקה לשם מתן המידע המבוקש, ביחס לפרסום שנעשה על ידי גולש ברשת האינטרנט (ראו בר"ע (חיפה) 850/06 מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר Ynet (2007)). המדובר בדרישה לפרסם את הבקשה לגילוי באותו אתר בו נעשה הפרסום הפוגע, וליידע את הנתבע האלמוני כי הוא רשאי לפנות לבית המשפט במעמד צד אחד, מבלי לחשוף את זהותו, כדי להתנגד לבקשה. (ב) מקורה של דרישה זו במשפט המשווה, בארצות הברית. היא הועלתה בכל הנוגע לבקשות לגילוי זהותם של גולשים באינטרנט, אשר נטען כי פרסמו לשון הרע. היא אינה חלה במקרה זה, בו אין מדובר בגולש באינטרנט, כמוסבר לעיל. (ג) אוסיף, כי דרישה זו מעוררת לכאורה קשיים גם לגופם של דברים. על פניו, המדובר במהלך המנוגד לעקרון החוקתי של פומביות הדיון (סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה). מעיקרון זה ניתן לסטות רק בחוק או על פיו. גם אם ניתן לראות בעניין משום בקשת ביניים, אשר ניתן לדון בה בדלתיים סגורות (סעיף 68(ג) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984), לא מצאתי אסמכתא חוקית לאפשרות כי יינתן בהליך מעמד לגורם אשר זהותו חסויה בפניי יוזם ההליך, או אף בפניי בית המשפט. (ד) לכך מתווסף קושי נוסף. הדין מכיר בזכותו של מגיש בקשה בכתב להגיש תגובה לכל תגובה שהוגשה לבקשתו (ראו תקנה 241(ג'1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984). מכך עולה כי אין אפשרות של הגשת התנגדות במעמד צד אחד, בלא חשיפת זהות, לבית המשפט. למבקש קיימת זכות להגיב לכל התנגדות שתוגש. זאת ועוד, אם וככל שלא יובאו לידיעת מגיש הבקשה נתונים, המצויים בתגובה שהוגשה על ידי פלוני, העשויים לזהותו, הדבר עלול לפגוע ביכולתו של מגיש הבקשה להגיב באופן אפקטיבי לתגובה שהוגשה. (ה) נוכח כל האמור, לא שוכנעתי כי אכן קיימת, על פי המצב הנורמטיבי הקיים, זכות למאן דהוא לפנות לבית המשפט במעמד צד אחד, מבלי לחשוף את זהותו, כדי להתנגד לבקשה, כנטען. בכל מקרה, לא מתקיימות במקרה זה הנסיבות בהן הוכרה במשפט המשווה זכות כזו. 28. התוצאה של כל האמור לעיל היא, כי הבקשה מתקבלת. המשיבה תמסור למבקש את המידע המבוקש תוך 14 ימים מקבלת החלטה זו. נוכח טיבו של העניין בו מדובר, וטיבן של הטענות שהועלו על ידי המשיבה, איני רואה מקום לחיוב מי מן הצדדים בהוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו. מחשבים ואינטרנטחשיפת זהותדיני אינטרנט