קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ידועים בציבור שלא גרים ביחד: זהו ערעור על החלטת הממונה על תשלום הגמלאות (להלן: "המשיבה") מיום 23.9.07 לפיה דחתה המשיבה את בקשת המערערת להכיר בה כידועתו בציבור של המנוח סא"ל (להלן: "המנוח") אשר נפטר ביום 17.9.04 ולפיכך קבעה כי המערערת אינה זכאית לקצבת שארים או למענק. על פי סעיף 21 (1) לחוק שרות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב] התשמ"ה-1985 (להלן: "החוק") שאריו של נפטר לעניין החוק הם בין היתר "מי שהיתה ידועה בציבור כאשתו וגרה עמו אותה שעה". סעיף 25 (א) (1) לחוק קובע כי "זכאי לקצבת פרישה שנפטר - תשולם לשאריו קצבה", ובין היתר לבן זוג, "אם היה בן זוגו לפחות שלוש שנים שקדמו לפטירתו או נולד להם ילד". המשיבה קבעה כי המערערת לא הוכיחה כי הייתה ידועה בציבור של המנוח ערב מותו ושלוש שנים קודם למותו כנדרש על פי החוק. המשיבה מצאה כי המנוח והמערערת לא התגוררו יחדיו בשנים האחרונות לחייו של המנוח ולכן קבעה כי אין המערערת ידועה בציבור של המנוח בתקופה הרלוונטית לחוק ולכן היא אינה זכאית לקצבת שארים או למענק. אין מחלוקת כי המנוח היה רופא שיניים ועבד במקצועו זה במסגרת שרותו הצבאי ולאחר מכן גם כשפרש לגמלאות. אין מחלוקת כי כשהכיר בשנת 1985 את המערערת ,המנוח היה גרוש ואב לילדה בשם דורית אבני (להלן: "הבת מנישואין ראשונים"). בשנת 1987 לאחר גירושיה של המערערת החלו המנוח והמערערת לחיות כידועים בציבור ונולד להם בן משותף, דניאל, שנולד ביום 14.8.88 (להלן: "בנו של המנוח והמערערת"). אין מחלוקת בין המשיבה למערערת כי עד שנת 1999 התגוררו המנוח והמערערת יחד כבעל ואישה בדירתה של המערערת ברחוב בראלי 8 בתל-אביב וקיימו משק בית משותף. אין מחלוקת כי בשנת 1999 המנוח עבד באילת כרופא שיניים. קיימת מחלוקת לגבי טיב הקשר שנותר בין המערערת לבין המנוח בזמן שעבד באילת. המנוח שב מאילת בשנת 2001 והתגורר בתל-אביב. קיימת מחלוקת בשאלה היכן התגורר המנוח כאשר שב לתל-אביב כאשר אחיו של המנוח, סם פוגל, שגם הוא במקצועו רופא שיניים (להלן: "האח") העיד כי בשנים האחרונות לחיי המנוח, המנוח התגורר בבית אמו של המנוח ואילו המערערת טוענת כי המנוח שב בתחילה לדירה ברחוב בראלי בה התגוררו בני הזוג ואחר כך עבר להתגורר בקליניקה השייכת למערערת ברחוב לכיש בתל-אביב וזאת בשל בעיית השתייה הקשה ממנה סבל ואשר גם הובילה למותו משחמת הכבד (צרוזיס). המערערת טענה כי המנוח היה מכור לאלכוהול ולכן העדיף להתגורר בקליניקה, כשהיה במצבי שכרות קשים על מנת למנוע מבנו לראותו במצב קשה זה. האח ומשפחתו של המנוח הכחישו כי הייתה למנוח בעיית שתייה. על פי החלטת המשיבה, היא הסתמכה, בנוסף לעדויות שהיו בפניה, גם על צוואה שעשה המנוח סמוך לפני מותו ובה לא כלל את המערערת, אלא הוריש את רכושו לילדיו, בתו מנישואים ראשונים ובנו של המנוח והמערערת. עוד הסתמכה המשיבה ונתנה משקל רב לתצהירה של בתו מנישואיו הראשונים, אשר העידה כי אביה נפרד מהמערערת חמש שנים לפני מותו, כאשר עבר להתגורר באילת ומאז, על פי עדותה, לא שב אל המערערת. העדויות לפני הועדה העידה המערערת, הגברת ענת חובל, שכנה של המערערת, הגברת שולה סגל, חברה של המערערת וכן צחי אלון, בנה של המערערת מנישואיה הראשונים. מטעם המשיבה העידו הגברת טובה פוגל, אמו של המנוח (להלן: "אמו של המנוח"), הגברת אורה אזיס, חברתו לחיים במשך 7 שנים של המנוח בין 1978 ל - 1984 (להלן: "הגברת אוזיס"), מר גדי אבירם, חבר של המנוח (להלן: "מר אבירם"), האח, מר מיכאל קורול, חבר משפחת המנוח (להלן:"מר קורול"), מר דוד פוגל, האחיין של המנוח (להלן:"האחיין"). יש לציין כי בסיום ההוכחות התברר כי בת המנוח מנישואים ראשונים, אשר הוזמנה להעיד על ידי המשיבה, לא התייצבה לדיון וביקשה שלא להתייצב לדיון משום שכפי שכתב המשיבה לאחר ברור עמה, "גברת אבני אינה מעוניינת להיות מעורבת בסכסוך, ומשכך, אינה מעוניינת להעיד במסגרת ההליך". כתוצאה מכך לא העידה בפני הועדה בתו של המנוח מנישואים ראשונים והמשיבה ויתרה על עדותה. עדויות מטעם המערערת בתצהיר שהוגש לועדה פרטה המערערת את מערכת היחסים שבינה לבין המנוח גם לאחר שנת 2001. המערערת העידה כי המנוח חזר להתגורר יחד איתה בדירה ששימשה אותם למגוריהם ברחוב בראלי בתל-אביב. עוד העידה המערערת כי בשל שכרותו של המנוח, כאשר המנוח עצמו היה מודע למצבו והתבייש מבנו, שהיה באותו זמן סמוך לבר מצווה, עבר להתגורר זמנית ביחידת הדיור השייכת למערערת ברחוב לכיש בתל אביב. יש לציין כי יחידת הדיור היתה גם קליניקה שאותה השכירה המערערת לאחיו של המנוח לצורך עבודתו כרופא שיניים. המערערת ציינה כי היא והמנוח המשיכו לנהל חיי משפחה כיחידה כלכלית אחת וכאשר המנוח היה פיכח הוא היה חוזר לדירה שברחוב בראלי. המערערת העידה עוד כי את בר המצווה של בנם דניאל חגגו המנוח והמערערת יחדיו באולם "חצרות יפו". על פי עדותה הוא הזמין עוגה מיוחדת ונפרדת בשבילה, משום שיום הולדתה של המערערת חל באותו היום. המערערת מפרטת אירועים, בילויים וחיים משותפים שלה עם המנוח במשך כל התקופה. המערערת גם העידה כי המנוח נהג לשלם את התשלומים לטלפון, לכבלים, לאינטרנט, לטלפון הסלולרי של המערערת וכן לארנונה ולמים וכן נתן כספים במזומן או בשיקים לצורכי הכלכלה ותשלומים. המערערת העידה כי המנוח שילם לא רק את חלקו של הבן, אלא דאג גם לתשלומים עבור חלקה שלה. המערערת העידה גם כי היא חלתה בסרטן השד והייתה בטיפולי הקרנות וסבלה מחולשה רבה וזאת בסמוך למועד שבו אושפז המנוח בפעם הראשונה. מטעם המערערת העידה הגברת ענת חובל, שכנה מרחוב בראלי אשר העידה כי המנוח והמערערת חיו יחדיו כל השנים בדירה ברחוב בראלי והיא ראתה אותם כזוג נשוי לכל דבר. כאשר נודע לה מהמערערת, יום לפני שנתנה את תצהירה, כי המנוח והמערערת לא היו נשואים היא מאוד התפלאה לשמוע זאת. בחקירתה הנגדית העידה הגברת חובל כי היא מתגוררת בדירה ליד דירתה של המערערת. היא אף חיזקה את עדותה של המערערת ובניגוד לעדות אחיו ומשפחתו כי המנוח היה מכור לאלכוהול ומשתכר לעיתים קרובות והיא זכרה גם מקרים שבהם המנוח היה מתבלבל בין הדלתות של הדירות כתוצאה ממצב שכרותו והיה דופק על דלת הדירה של הגברת חובל באמצע הלילה (ראו עמוד 22 לפרוטוקול). עוד העידה מטעם המערערת הגברת שולה סגל אשר העידה בחקירתה הנגדית כי הייתה נפגשת עם המנוח, כאשר הייתה באה לעיתים לבקר את חברתה המערערת ולעיתים פגשה אותה בשמחות כמו למשל ביום הולדת של בנם של המערערת והמנוח, שהגיע לגיל 15, שנתיים לאחר הבר מצווה. העד האחרון מטעם המערערת היה מר צחי אלון, בנה של המערערת מנישואיה הראשונים. מר אלון חיזק את עדותה של המערערת כי המנוח התגורר בדירה בבראלי וכי רק בשל התמכרותו לאלכוהול בחר לעבור לדירה ברחוב לכיש בשעה שהיה שתוי בשל הבושה מפני בנם של המנוח והמערערת ומפני חבריו של אותו בן. על פי עדותו היה הדבר קורה לעיתים גם יותר מפעמיים בשבוע. עוד העיד בן המערערת כי כל התקופה היה המנוח מכלכל את הבית ודואג לתשלומים, לרבות מצרכים וכי אפילו בזמן שהמנוח ניסה לעבוד באילת הוא המשיך לבוא מספר פעמים בשבוע לבית בתל אביב והיה מתגורר בו. עוד ציין מר אלון כי הוא היה ביחסים טובים עם המנוח וגם נסע לבקר אותו באילת מספר פעמים. עד זה תומך בעדות המערערת כי למנוח היו בעיות שתייה קשות וכי היה הולך לישון במקרים כאלה בקליניקה של המערערת ברחוב לכיש. עדויות המשיבה העד העיקרי מטעם המשיבה היה אחיו של המנוח, סם פוגל. האח העיד כי בתקופה שהמנוח התגורר באילת הוא נהג לבקר בתל-אביב אחת לשבועיים שלושה ובכל מקרה לא התגורר בדירה ברחוב בראלי. על פי עדות האח, גם לאחר מכן שחזר מאילת המנוח לא התגורר מעולם בדירה ברחוב לכיש ולא ישן בדירה הזו משום שהנכס שימש כעסק וחולק לשניים: דירת מגורים בת 3 חדרים שהושכרה לשוכר ויתרת הדירה ששימשה למרפאה. על פי עדות האח, המנוח גר באופן קבוע בדירת האם בתל-אביב ולכן לא היה לו כל קשר שניתן לראות אותו כקשר של ידועים בציבור עם המערערת. עדה נוספת מטעם המשיבה הייתה אמו של מנוח, הגברת טובה פוגל, שתמכה בתצהירה בעדותו של האח והעידה כי המנוח התגורר מאז שובו באילת ועד ליום מותו בדירתה ברחוב רוטנשטרייך 18 בתל-אביב. לעניין זה היא העידה כי המנוח שהה בדירתה והיא דאגה לכל צרכיו מקניית סיגריות וכלי גילוח ועד הכנת אוכל, כיבוס בגדים, גיהוץ ובהמשך אף סעדה אותו בתקופת מחלתו. עוד היא מציינת בתצהירה, כי בשנת 2003 דוד פוגל, בנו של סם, האחיין, עבר גם הוא להתגורר בדירה ושניהם היו אנשי סוד של המנוח. האחיין העיד כי בשנת 2003 לקראת סיום התואר הראשון ותחילת התואר השני התחיל לעבוד בתל-אביב והחליט לגור בעיר. על פי עדותו עבר לגור עם המנוח וסבתו, אמו של המנוח, בביתה של האם. כתמיכה בעדות זו הובאה עדותו של מר קורול המתגורר בשכנות לגברת טובה פוגל ואשר העיד, כי לפי מיטב זכרונו, לפני כ-7 שנים המנוח עבר להתגורר באופן קבוע עם הגברת טובה פוגל. עוד הובאה עדותו של מר אבירם, אשר שירת יחד עם המנוח בבסיס חיל האוויר בלוד בשנת 1974 והיה חברו כל השנים. מר אבירם העיד כי המנוח בתקופת שהותו באילת התגורר בקליניקה שהקים וכי היה נוסע לתל-אביב רק לתקופות קצרות מאוד וכאשר היה מגיע לתל-אביב היה מתגורר בבית אמו ולא אצל המערערת. עוד העיד מר אבירם כי המנוח מאז שנת 2001, עת עזב את אילת, התגורר אצל אמו בתל-אביב וכאשר הוא היה מבקר באזור המרכז היה נפגש עם המנוח אולם מצבו הבריאותי הדרדר במהלך שנת 2004. יש לציין כי מר אבירם גם היה עד לצוואתו של המנוח, אשר נעשתה בבית אמו. עדה נוספת הייתה הגברת אורה אזיס שהייתה חברתו לחיים כ-7 שנים ועל פי עדותה נשארה ידידה טובה של המנוח. הגברת אזיס יכלה לספר רק דברים ששמעה מפי המנוח ולא הייתה לה ידיעה אישית על מערכת היחסים בין המנוח לבין המערערת למעט שהיא העידה שלאחר ששב מאילת שהייתה מתקשרת לאמו של המנוח, הייתה משוחחת גם עם המנוח. בתו של המנוח מנישואיו הראשונים - העדה שלא הגיעה המשיבה בהחלטתה מתייחסת לתצהיר עדותה של בתו של המנוח מנישואיו הראשונים, וצוין בהחלטה כי "מאחר שמדובר בבתו של המנוח, אשר אין לה עניין אישי בהחלטה דנן, סברתי כי יש לתת משקל רב לעדותה". למרות שהגברת אבני הוזמנה על ידי המשיבה להעיד ולעמוד לחקירה נגדית היא לא התייצבה לדיון ולטענתה הדבר נבע מכך שאינה מעוניינת להיות מעורבת בסכסוך. אינני מוצאת כי יש מקום לטענת המערערת בסיכומיה, כי הוויתור על עדותה של הגברת אבני, נעשה לאחר שהמשיבה הבינה מדבריה כי עדותה לא רק שלא תעזור לגירסת המשיבה, אלא שעדותה תתמוך בגירסת המערערת (ראו סעיף 23 ד (3) לסיכומים). אין לטענה זו כל סימוכין והיא מבוססת על דעתו של ב"כ המערערת בלבד ומוטב היה לה שלא נאמרה משנאמרה, משאין הוכחות מוצקות לטענה שכזו כנגד המשיבה, שהיא כידוע רשות מנהלית, אשר עושה עבודתה נאמנה ועל פי מיטב שיקול דעתה ומצפונה. יחד עם זאת, הועדה מוצאת כי אי הגעתה לעדות של בתו של המנוח מנישואיו הראשונים, בהתחשב במכלול העדויות בתיק כפי שיפורט להלן ובהתחשב בחשיבות שקיבלה עדותה בהחלטת המשיבה פוגעת פגיעה של ממש ביכולת המשיבה להוכיח כי הגרסה שקיבלה כנכונה היא הגרסה הנכונה. עדי המשיבה הועדה שמעה את עדי המשיבה, אשר הובאו בפניה והתרשמה כי הם אינם מהימנים וכי הם מונעים מרגשות של כעס וטינה כלפי המערערת. רגשות הכעס נובעים הן בשל כך שהמערערת הגישה תביעה כנגד האח לפינוי, משום שחדל לשלם לה שכר דירה בשל הקליניקה והוא אכן חוייב לשלם לה סך של 50,000 ₪, לאחר שבית המשפט הביע דעתו על חוסר אמינותו (עמוד 9 שורות 1-3 לפסק הדין בת.א. 19555/05 גיטה אלון פוגל נ' סם פוגל - נספח 13 לראיות המערערת), וכן משום שהמערערת ערערה בשם בנם של המערערת והמנוח על הצוואה שנעשתה בימיו האחרונים של המנוח ואשר נישלה את בנם של המנוח והמערערת מחלקו של המנוח בדירת אמו (מחצית), כאשר המנוח העביר את חלקו בדירה לאמו. נציין, כי בהסכם פשרה שנחתם בין הצדדים בעניין הצוואה נקבע כי כל חלקו של המנוח בדירה יינתן לבנם של המנוח והמערערת. עוד מצאנו כי עדויותיהם של עדי המשיבה היו מתואמות מראש ביניהם ואף הגדילו לעשות כאשר ניסו לטעון כי גם במשך השנים שקדמו לשנת 1999 מערכת היחסים בין השניים הייתה מעורערת. ראו תצהירי האח, האחיין ואם המנוח. כבר בתחילת העדות של אחי המנוח התברר כי טענתו, שאיננו דובר עברית והוא זקוק למתורגמן על מנת להיחקר בעברית, היא טענה שאין לה כל בסיס במציאות. העד הגיע לארץ בשנת 1972 והתגייס לצבא בשנת 1974, השתחרר בשנת 1979, כאשר שירת במשך 5 שנים כרופא שיניים. לאחר מכן עבד כרופא שיניים בישראל וחי בישראל במשך כל השנים. בנסיבות אלה, הועדה התרשמה שהעד מבקש תרגום על מנת להרוויח זמן לתכנון תשובותיו ולא משום שהוא באמת לא מבין את השפה. יש לציין שלאחר החלטת הועדה סירב העד להעיד ללא מתורגמן ורק לאחר הפסקה ככל הנראה שוכנע העד להעיד ללא מתורגמן. יש לציין כי על תצהירו של העד, אשר נעשה בפני ב"כ המשיבה, לא נרשם כי היה צורך לתרגם לו את התצהיר, על מנת שיבין את שכתוב בו. המערערת במסגרת עדותה הציגה מסמך מבית החולים שיבא שבו נכתב שהמנוח סובל מאלכוהול צירוזיס (מסמך 22 ט'). במסמך אחר ממכון גסטרו נכתב כי המנוח סובל מ"שחמת ע"ר אתיליזם (שהוא כינוי רפואי לאלכוהול- הועדה)" וכן נרשמה אבחנה של צירוזיס (מסמך 22 ו'). על פי מסמכים נוספים המערער סבל מבעיות בכבד. עוד יש לציין כי האח הסכים בעדותו כי פרופסור נוי שטיפל במנוח כתב שהייתה למנוח שחמת הכבד על רקע שימוש כרוני באלכוהול (ראו עמוד 78-77 לפרוטוקול). למרות כל המסמכים הללו ולמרות עדויותיהם הברורות של המערערת ושל השכנה הגברת ענת חובל, טענו בני משפחת המנוח, דהיינו אחיו, אמו אחיינו וכן החברים האחרים שהובאו לעדות, כי המנוח לא היה אלכוהוליסט ולא הייתה לו בעיית שתייה. לכל היותר הם העידו כי הוא שתה "כמו כל הרוסים". גרסה זו לפיה, המנוח לא סבל מבעיית שתייה חמורה היא במרכז המחלוקת בין הצדדים ונסתרה לחלוטין במסמכים הרפואיים שהוצגו בפנינו ובעדויות המערערת והעדים מטעמה , שהיו רהוטים, אמינים, עמדו היטב בחקירה הנגדית, נתנו בהם אמון ואנו מעדיפים אותם על פני עדי המשיבה. מכאן שבנקודה כל כך עקרונית וחשובה המצביעה על דרך התנהלות חייו של המנוח ואשר לצערנו השפיעה על מצבו הפיזי של המנוח ואף קירבה את מותו, מצאנו כי העדים מטעם המשיבה לא אמרו אמת. בנסיבות כאלה גם בכל הנוגע לנושאים אחרים קשה לתת בהם אמון. גם נושא הקשר בין המערערת למנוח בתקופת אשפוזו, נתמך במסמכי בית החולים, כאשר בדוח הסיעודי מיום 2.9.04 למשל מצוין כי "אשתו לידו" (ראו נספח 22 ח') וכן בדוח נספח 22/י נכתב "אשתו נמצאת לידו" וכך גם בנספח 22/יא. עוד יש לציין כי גדי אבירם שהיה עד מטעם המשיבה זכר בעדותו כי המנוח ביקש ממנו לראות את המערערת ואת בנו והוא פנה אליהם בבקשה זו ואף הסיע אותם לבית החולים, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם טענת עדי המשיבה שהמנוח לא רצה לראות את המערערת ולא רצה להיות איתה בקשר. עוד יש לציין לעניין העד אבירם, אשר ניסה לתמוך בגרסת המשפחה, אולם גם הוא סתר את עצמו, כאשר בתצהירו אמר שתמיד כאשר הסיע את המנוח לתל אביב מאילת, הביא אותו לדירת אמו בתל-אביב ואילו בפרוטוקול הודה שהיו פעמים שהביא את המנוח לדירה בבראלי. אשר לפרשת הצוואה, אשר אמנם אינה רלוונטית במישרין לנושא שבפנינו, אך יש בה כדי ללמד על דרך התנהלות משפחת המנוח נגד המערערת. האח בתצהירו לועדה הצהיר בסעיפים 27 ו - 28 כי לא היה לו כל קשר לכתיבת הצוואה או לחתימתה וכי כך גם נקבע על ידי בית המשפט. בראש ובראשונה, יש לציין כי בית המשפט לא קבע זאת כלל, משום שכאמור נושא הצוואה הוכרע בהסדר פשרה שבין הצדדים ולא בפסק דין של בית המשפט, כאשר אחת מטענות ההתנגדות כנגד הצוואה הייתה כי המנוח חתם על הצוואה עקב השפעה בלתי הוגנת מצד אחיו ומעורבותו בעשיית הצוואה. נזכיר כי המנוח בצוואה שנעשתה סמוך מאד לפני מותו, קבע כי חלקו בדירה בה התגוררה אמו הקשישה ניתן לאמו, כאשר לאחר מכן מן הסתם היה נופל בחלקם של יורשי האם, דהיינו האח, כן נקבע בצוואה שמי שאמור לדאוג לכספיו של בנם של המנוח והמערערת עד הגיעו לגיל 21 יהיה האח, דבר שנותן לאח שליטה על כספי הבן עד הגיעו לגיל 21. גם בחקירה הנגדית האח חזר על טענתו כי לא ידע את הפרטים של הצוואה לפני החתימה ועוד הוא העיד כי לא ידוע לו מי הביא את הפרטים של הצוואה לעו"ד (ראו עמוד 105 לפרוטוקול) וזאת בניגוד לאמור בתצהירו של האח, שהוגש כחלק מתיק הצוואה ובו נאמר כי המנוח הכתיב את הנקודות שהיו חשובות לו לבנו של האח, האחיין, וכי האח עצמו העביר את התרשומת הזאת לעו"ד פון וייזל, אשר ניסח את הצוואה. מכאן שטענתו בפנינו כי לא היה לו קשר לצוואה נסתרה לחלוטין בתצהירו של האח אשר ממנו עולה כי הוא היה מעורב בהחלט בנושא. גם האחיין לא זכר בעדותו בפנינו כי דודו המנוח הכתיב לו את פרטי הצוואה וזאת בניגוד לעדות שמסר אביו בתצהיר כאמור לעיל. נראה בלתי סביר שאחין לא יזכור ארוע שבו דודו מכתיב לו את הצוואה כחודש לפני מותו והדבר משליך על אמינות גם של עדות זו. סופו של דבר כשאנו בוחנים את העדויות של עדי המשיבה, אשר בניגוד למשיבה, הייתה לנו הזדמנות להתרשם מהם באופן ישיר ולראות אותם עומדים תחת חקירה נגדית, הזדמנות שאיננה קיימת למשיבה טרם מתן החלטתה, התרשמנו מן הסתירות הרבות, מדרך התשובות של העדים מהתנהלותם בפנינו ומכל נסיבות המקרה, כי העדים מטעם המשיבה מסרו גרסה שאיננה אמת ואילו העדים מטעם המערערת הם שנתנו את הגרסה האמיתית. ומכאן שאנו קובעים כי המנוח המשיך להיות בקשר ולגור עם המערערת במהלך השנים מאז חזרתו מאילת, דהיינו מאז שנת 2001 ועד מותו. אנו מקבלים את גרסת המערערת כי בשל היותו של המנוח אלכוהוליסט ומשום שלא רצה, שבנם, שהיה באותו זמן בגילאי 13 עד 15, יראה אותו במצבו כאשר הוא משתכר, הרי שהמערערת אפשרה לו להתגורר בקליניקה ברחוב לכיש בתקופות קשות אלה. אנו מביאים בחשבון כי גם המערערת הייתה חולה בסרטן השד וקיבלה טיפול אונקולוגי בשנה האחרונה לחייו של המנוח, דבר שמן הסתם השפיע על יכולת התפקוד שלה באותה תקופה. לכל זה יש להוסיף כי המערערת הציגה ראיות כי המנוח שילם הן את הארנונה ואת תשלומי הטלפון הסלולארי שלה. במשך השנים המנוח המשיך לכלכל את הבית בין בשיקים ובין במזומן. יש לציין כי העד מר גדי אבירם, העיד בחקירתו הנגדית כי הוא ידע שהמנוח היה משלם תשלומים ודאג למערערת ולבנם המשותף. הוא העיד: "הוא כל פעם אמר לי - אני צריך לשלם את זה ואני צריך לשלם את זה והוא לא התלונן" (עמוד 69 לפרוטוקול). דווקא האח העיד כי איננו יודע אם אחיו המשיך לשלם חשבונות של המערערת ובנם וזאת במסגרת התחמקותו מלהעיד על כל דבר שיכול ויצביע על קשר בין המנוח לבין המערערת. נראה כי בכך יכולה הייתה הועדה לסיים את החלטתה ולקבוע כי המערערת והמנוח חיו כזוג נשוי עד למותו של המנוח כאשר אורח חייהם המשותף הושפע ממצב בריאותו של המנוח והרגלי השתיה שלו וכן ממצב בריאותה של המערערת שהייתה כאמור בטיפולים כנגד מחלת סרטן בשנת חייו האחרונה של המנוח. אולם המשיבה מעלה גם טענה משפטית אשר מן הראוי לדון בה. דיון משפטי המשיבה בסיכומיה מתבססת בעיקר על פרשנות שהיא נותנת למערכת היחסים שבין הצדדים על רקע סעיפי החוק. המשיבה טוענת כי אף אם נקבל את גרסת המערערת, וכפי שכתבנו לעיל אכן קיבלנו את גרסת המערערת, הרי שהיא אינה זכאית להכרה בה כ"ידועה בציבור" של המנוח. לטענת המשיבה לא התקיימו החריגים הקבועים בדין המאפשרים הכרה בידועים בציבור חרף העדרם של מגורים משותפים. עוד טוענת המשיבה כי המערערת לא עמדה בנטל להראות שהיא קיימה עם המנוח "חיי משפחה ומשק בית משותף" כפי שידועים בציבור כבעל ואישה מקיימים. המערערת טוענת כי לא ניתן היה לחיות חיים משותפים מלאים תחת קורת גג אחת עם המנוח בשל נסיבות אובייקטיביות, היות המנוח אלכוהוליסט וכן בשל האשפוז הארוך של המנוח עד מותו. המשיבה טוענת כנגד זאת כי גם אם המנוח בחר בהחלטה משותפת עם המערערת שלא להוסיף ולהתגורר בבית ברחוב בראלי, כאשר היה שיכור, על מנת שלא לבייש את עצמו בפני בנם המשותף, הרי שמצב זה אינו מספיק על מנת להיחשב מקרה חריג משום שניתן לוותר על הדרישה למגורים משותפים רק מקום בו "נכפה" על הצדדים שלא להתגורר יחדיו, כמו למשל במקרה בו האישה אושפזה בבית חולים (תיק עזבון (חיפה) 833/81 עזבון המנוחה לוסטיג שרה ז"ל, פ"מ תשמ"ב (2) 428 וכן סירוב פיזי של בני משפחה להתיר לאישה לחזור ולהתגורר עם המנוח (ע"ב לוניה קליקה נ' מבטחים בע"מ (לא פורסם, , 11.6.00). נראה לועדה כי התנהגות מסוג זה שציינה המערערת, דהיינו התנהגות של אלכוהוליסט שהרגלי השתייה שלו לא אפשרו חיים משותפים כל הזמן, אלא רק מספר פעמים בשבוע, מגיעה לרמה של כפיה על הצדדים שלא להתגורר יחד, כמו כל מחלה או אשפוז. הבחירה לכאורה של המנוח שלא לחזור לביתו המשותף עם המערערת כל ערב, אינה בחירה מרצון, אלא בחירה הנובעת ממחלה ולכן יש לראות אותה ככפויה עליו ולא כבחירה מרצון חופשי וללא השפעת מחלות ומצבים נפשיים. יש לזכור כי אין מחלוקת כי המנוח והמערערת חיו מספר שנים כידועים בציבור ואף היה להם ילד משותף ולכן טיב הקשר ביניהם והתמשכותו במשך השנים גם כאשר הדרדר מצבו הרפואי של המנוח הוא מובן הרבה יותר ומתקבל הרבה יותר על הדעת מאשר הטענה כי הקשר נותק לחלוטין והצדדים לא המשיכו לחיות ביחד. מדובר בנסיבות מצערות שנכפו על המערערת והמנוח כתוצאה מהתמכרותו של המנוח לטיפה המרה ולאחר מכן גם בשל מחלתה של המערערת, אולם בעובדה שהמערערת הסכימה לאפשר למנוח להתגורר בשעות קשות בדירתה ברחוב לכיש, ניתן לראות דאגה ודבקות של בן זוג בבן זוגו, והיא מעידה על כך שבמקרה זה יש לראות אותם כידועים בציבור גם באותן שלוש שנים שקדמו למותו של המנוח. סוף דבר הועדה מקבלת את הערעור וקובעת כי בין המערערת למנוח התקיימו מערכת יחסים של ידועים בציבור גם בשלוש השנים האחרונות לחייו של המנוח. המשיבה תשלם שכר טרחת עורך דין המערערת בסך של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין. זכות ערעור לבית משפט מחוזי בירושלים בתוך 30 יום מיום קבלת ההחלטה. ידועים בציבור