לשון הרע בהליך משפטי

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע בהליך משפטי: 1. בפני בקשה מטעם הנתבע 2 (להלן: "המבקש") למחיקתו מכתב התביעה שהוגש כנגדו וכנגד נתבע 1 ע"י התובע (להלן: "המשיב"), לאור הוראת סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). 2. עסקינן בתביעה שעילתה פרסומים המהווים לשון הרע. (לטענת התובע). עפ"י כתב התביעה, הנתבע 1 הינו הזוכה בתיק הוצל"פ 01-47916-90-5 (להלן: "תיק ההוצל"פ"). המבקש הינו עורך דין שייצג את נתבע 1 בתיק ההוצל"פ, לאחר שעו"ד טלמון ז"ל שייצג את נתבע 1 נפטר. המשיב הפך לחייב בתיק ההוצל"פ בעקבות בקשה "לשינוי שם והוספת תעודת זהות" שהוגשה ביום 22.1.97 ע"י ב"כ נתבע 1 (עו"ד טלמון ז"ל). ביום 4.6.08 הוגשה המרצת פתיחה ע"י המשיב בה התבקש ביהמ"ש להורות כי המשיב אינו החייב האמיתי בתיק ההוצל"פ ולפיכך יש להורות על מחיקתו וביטולו של תיק ההוצל"פ כנגדו. ביום 20.1.09 ניתן תוקף של פסק דין להסכמות שבין המשיב ונתבע 1 לפיהן, בין היתר, המשיב איננו החייב בתיק ההוצל"פ. המשיב טוען כי הנתבעים סירבו לבקשתו להפסיק את ההליכים בתיק ההוצל"פ וטענו כי הוא החייב האמיתי בתיק, לא בדקו את הדברים לאשורם ומעשיהם של הנתבעים עולים כדי דברי לשון הרע. 3. טענות המבקש בבקשה שבפני: א) כל הפעולות אותן נקט המבקש בתיק אושרו, לפי הצורך, ע"י כב' ראש ההוצל"פ, בין מראש ובין בדיעבד. ב) כל עיסוקו ופעילותו של המבקש, בכל הקשור למשיב, היה במסגרת ייצוגו של נתבע 1 כמרשו ולניהול מקצועי ונכון של פעולת גביית החוב עפ"י תיק ההוצל"פ וכי לא נתקיים כל קשר אודות המשיב, לא עם אמצעי תקשורת ו/או בכל דרך אחרת, זולת קשר מקצועי של פרקליט ולקוח (צורף תצהיר לבקשה). ג) למרות שהמשיב העמיד את תביעתו על הוראות סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, הרי שבכתב התביעה אין ולו רמז המייחס למבקש פרסום כלשהו באמצעי התקשורת. ד) הנימוק העיקרי לבקשה היא פרשנות בימ"ש עליון בפסק הדין שניתן ברע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (ניתן ביום 18.9.09) (להלן:"רע"א 1104/07"). המבקש טוען כי ההלכה שנקבעה ברע"א 1104/07, בתיק של לשון הרע, חלה ביתר שאת, על מקרה של העדר מוחלט של מרכיב הלשון הרע אלא על פעילות נורמטיבית של פרקליט במסגרת תיק הוצאה לפועל. ה) במידה ולשכת ההוצאה לפועל והרשם העומד בראשה אינם נכנסים למסגרת סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, המבקש מפנה לסעיף 3 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 ולפרק ג' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד - 1984 בנוגע למעמדם השיפוטי של רשמים. 4. טענות המשיב בתגובה לבקשה: א) העובדות שבגינן נפסקה ההלכה ברע"א 1104/07 שונות במהותן מהעובדות בכתב התביעה דנן. ברע"א 1104/07 מיוצגים שני צדדים לדיון ותביעת לשון הרע מתייחסת לדיון עצמו, והתבטאויות שבו בנוגע לצדדים הרלוונטיים. בענייננו, תביעת לשון הרע קמה ונוצרה במשך שנים, תוך ניצול המערכת המשפטית כנגד אדם אשר אינו שייך לחלוטין למערכת היחסים שבין הנתבע לחייב האמיתי קרי, מדובר כאן בלשון הרע נגד צד ג' אשר "איננו שייך למשחק". המשיב איננו ולא היה מעולם צד להליך השיפוטי שבגינו נתבע בכתב התביעה המקורי. הנתבע בתחילת הדרך לא היה המשיב ובהמשך לא היה החייב בתיק ההוצאה לפועל שנפתח ולכן כל ההליכים שנעשו היו אמנם בגדר הליך שיפוטי אך לא כנגד האדם הנכון. לפיכך, פנה המשיב לביהמ"ש על מנת שיתן לו סעד הצהרתי לפיו הוא איננו החייב האמיתי בכתב התביעה ובתיק ההוצאה לפועל ולפיכך גם אינו צד להליך השיפוטי שנערך כנגדו במשך השנים. ב) הדברים שנאמרו ונעשו בהליך ההוצאה לפועל נאמרו ללא צל של ספק מתוך רשעות וזדון רבתי וכדי להקל על המבקש לגבות חוב מאדם שהחוב איננו שלו, ועל כן, בהתאם לפסיקת ביהמ"ש המחוזי בע"א 1506/02 (ת"א - יפו) 1506/02 גיל עודד, עו"ד נ' חיר פואד, עו"ד, , המבקש לא ייהנה מהגנת סעיף 13 (5) לחוק. ג) בפסיקתו האחרונה של בימ"ש עליון ברע"א 1104/07 נקבע כי הגנת סעיף 13 (5 ) היא הגנה מוחלטת שעה שמדובר בדברים שנאמרו במסגרת הליך משפטי וזאת על מנת למנוע מצב בו הצדדים יחששו להתבטא באופן חופשי, דבר הדרוש לתקינות ההליך המשפטי. אולם בענייננו, הליכי הנתבעים ובכללם המבקש בביהמ"ש ובלשכת ההוצאה לפועל, חרגו מכל אמות מידה של ניהול הליך תקין, בו תהא במה נאותה לעמדתו של בעל דין, ללא סייג, ודבריו ומעשיו בכתב התביעה יש בהם כדי ליצור עלבון, הפחדה, הרתעה כלפי צד אשר אינו קשור כלל להליך עצמו, מתחילתו עד סופו. במצב קיצוני זה, אל לו לביהמ"ש ליתן למבקש להינות מההגנה האמורה. ד) במקרה שבפנינו, ראוי לשקול מאזן הדברים קרי, הנחיית ביהמ"ש העליון ברע"א 1104/07, מול החשש כי תותר התנהגות משולחת ללא רסן, כעולה מהדברים החמורים שנאמרו ונעשו במהלך כל השנים כנגד המשיב. זאת ועוד; ייתכן שבבוא מקרה קיצוני כזה בפני ביהמ"ש העליון, על אף ההלכה ברע"א 1104/07 תוטל הגבלה מסוימת על החסינות במסגרת ההליך השיפוטי, על פיה במקרה מובהק החורג מכל אמות מידה של דיון ענייני והליך ענייני וצודק ופוגע לחלוטין בתקינותו ובמהותו הבסיסית של ההליך כהליך משפטי, לא תעמוד לאותו בעל דין, החסינות בסעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע. 5. בתשובה לתגובה מוסיף המבקש וטוען כי המשיב אינו מעלה בכתב התביעה, בתגובה לבקשה ובתצהיר כל מעשה ו/או מחדל של המבקש העשוי לשמש עילה לתביעה במסגרת חוק איסור לשון הרע, מעבר לפעילותו המשפטית במסגרת תיק ההוצאה לפועל, שבו המשיב הוא החייב עפ"י פס"ד חלוט ובהתאם לפסיקת יו"ר ההוצל"פ. עוד טוען המבקש כי המשיב לא ציין כי ההלכה שנקבעה ברע"א 1104/07 ביטלה את פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי באותו תיק. זאת ועוד; תגובת המשיב אינה מראה כל סיבה עניינית ו/או משפטית לדחות את הבקשה. המבקש טוען כי כל פעולותיו נעשו מתוקף פעילותו כבא כוח נתבע 1 ועל כן חל החיסיון לפי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, בהתאם לפרשנות ביהמ"ש העליון ברע"א 1104/07. 6. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הבקשה להתקבל מהנימוקים כדלקמן: א) בראשית דבריי אציין כי בהחלטתי מיום 4.12.09 נעתרתי לבקשת המבקש מיום 5.11.09 לתיקון כתב התביעה כך שבסעיף 84 לכתב התביעה ימחקו המילים "בהתאם להוראת סעיף 11 (א) לחוק איסור לשון הרע" ובמקומם יירשם "בהתאם לחוק איסור לשון הרע, כאמור לרבות על פי האמור בסעיף 2 לחוק בכלל". ב) עפ"י תקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, רשאי בימ"ש לדחות תובענה על הסף או למחוק תובענה על הסף, אך הוא אינו חייב לעשות כן. כבר נקבע בפסיקה, כי תקנה 101 מיועדת "לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה, כאשר מפני טענת חוק או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט, בלא אשר ידון בית המשפט בכל השאלות השנויות במחלוקת". ראה לעניין זה: ע"א 316/56 קרמש נ' דבי פ"ד יא' 1336, 1341 וכן ע"א 7261/97 שרבני ואח' נ' חב' האחים שבירו בע"מ ואח' פד"י נד (4) 464, 478.   ג) מחיקת תביעה ובוודאי דחיית תביעה על הסף, הם אמצעי חמור שיש לנקוט בו רק במקרים קיצוניים ודרסטיים ובית משפט מעדיף תמיד, הכרעה עניינית על פני פתרון דיוני. ראה לענין זה: ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני פ"ד ל"ו (2) 151, 155 - 156. ד) סילוקה על הסף של תובענה הוא צעד דראסטי. יש להשתמש בו רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה. (ראה לעניין זה: ע"א 109/84 ורבר ואח' נ' אורדן תעשיות בע"מ ואח' פ"ד מא (1) 577; ע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה פ"ד מו (1) 470; ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה ואח', פ"ד מה (4) 18; ע"א 450/78 מדינת ישראל נ' זאב יוליס, פ"ד כד (2) 522; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל אביב יפו, פ"ד מ (2) 668). ה) סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע קובע כי: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - ... (5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;". ו) המחלוקת בפסיקה בעניין היקפה של החסינות המוענקת לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי, לפי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע הוכרעה לאחרונה במסגרת רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (ניתן ביום 19.8.09). ביהמ"ש העליון קבע ברוב דעות, מפי המשנה לנשיאה א' ריבלין, בהסכמת הש' דנציגר, כנגד דעתו החולקת של כב' הש' א' רובינשטיין כי החסיון המוענק לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי לפי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע הוא חסיון מוחלט ואין לקרוא לסעיף 13 (5) לחוק סייג הנוגע לתוכן הפרסום, שעניינו בשאלה האם ההתבטאות הדיבתית קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו או שמא יסודה ברשעות ובזדון. כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין קבע כי: " 9. התפיסה שהביעו כמה משופטי בית המשפט המחוזי היא שיש לקרוא לסעיף 13(5) לחוק סייג הנוגע לתוכן הפרסום. סייג זה מתמקד בשאלה האם ההתבטאות הדיבתית קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו או שמא יסודה ברשעות ובזדון. יובהר מיד כי דרישה שלפיה הפרסום ייעשה "לצורך הדיון ובקשר איתו" נכללה במקור בחוק, אך נשמטה ממנו על-פי הוראת סעיף 7 לחוק לשון הרע (תיקון), התשכ"ז-1967. מכאן ניתן לכאורה ללמוד שהמחוקק במפורש ביקש למנוע בירור תוכני באשר לקשר שבין התבטאות שנאמרה תוך כדי דיון משפטי לבין נושא הדיון... 10. הטיעונים העקרוניים בדבר הצורך בהצבת סייג תוכני מסוים - גם אם מצומצם ביותר - לחסינות הקבועה בסעיף 13(5) לחוק, הם טיעונים במישור של דין רצוי... מכל מקום, הדין המצוי - סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע - אינו כולל הגבלה תכנית כלשהי, ולא זו בלבד אלא שכאמור הגבלה שהייתה בחוק בעבר הוסרה ממנו מפורשות. משזו כוונתו הברורה של החוק אין לקבוע חריג או סייג להגנה המוחלטת שבסעיף 13 (5) - הגנה שאינה שוללת, כאמור, קיומו של הליך מתאים אחר...". כב' הש' דנציגר הוסיף, בין היתר, כי: "לשון החוק ברורה וחד משמעית והיא מציבה תנאי אחד ויחיד לקיומה של החסינות הנ"ל - אמירת הדברים "תוך כדי דיון"... כחברי, המשנה לנשיאה, אף אני סבור כי החסינות המוענקת לגורמים הנזכרים בסעיף 13 (5) לחוק - עליהם נמנים באי כוח הצדדים להליך השיפוטי - היא חסינות מוחלטת ומטרתה למנוע מצב שבו אותם גורמים יחששו להתבטא באופן חופשי וירסנו את עצמם יתר על המידה בשל איום של תביעת לשון הרע. סיוגה של החסינות דנן על ידי הוספת תנאים ודרישות שונים (לרבות: אמיתות הפרסום, העדר זדון ורלבנטיות) יכול שיעשה בדרך של תיקון החוק על ידי המחוקק. ואולם, כל עוד לא בחר המחוקק לפעול בדרך זו ואף מצא לנכון להשמיט בשנת 1967 מלשון הסעיף את תנאי הרלבנטיות ("לצורך הדיון ובקשר אתו"), אל לנו להתעלם מכוונתו הברורה והמפורשת של המחוקק, ולקבוע סייגים או חריגים כלשהם להגנה המוחלטת שבסעיף 13(5) לחוק". ביום 10/11/09 נדחתה ע"י כב' הנשיאה ד' ביניש במסגרת דנ"א 7025/09 עתירה לדיון נוסף בפסק הדין שניתן ברע"א 1104/07. והלכת ביהמ"ש העליון ולפיה הגנת סע' 13(5) היא מוחלטת; היא ההלכה המחייבת לכל הדעות. וכפי שציינה כב' הנשיאה בייניש בס' 4 להחלטתה: "ובמקרה שלפנינו איני סבורה כי מתקיימות אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות עריכת הליך זה. זאת, במיוחד נוכח לשונו המפורשת של החוק, כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, והשאלה האם יש לשנות מהיקפה הרחב של הוראת חוק זו היא עניין למחוקק לדון בו. עוד יצוין, כי דעת הרוב בפסק הדין נשוא העתירה עמדה על דרכי פעולה חלופיות לנקיטה בהליכים אזרחיים ו/או פליליים לפי חוק איסור לשון הרע לשם מניעת התדרדרות תרבות הדיון בבתי המשפט; ובהקשר זה יש לזכור כי המחסום מפני תביעה והליך משפטי כאמור הינו על-פי חוק איסור לשון הרע ועל-פי הוראות חוק זה בלבד. אך אין בכך כדי למנוע תגובה ראויה בגין שימוש לרעה בהליכים המתנהלים בבית המשפט, ולשם כך קיימים כלים אחרים. מן הראוי שהגורמים הרלוונטיים (ובהם לשכת עורכי הדין ובתי המשפט) יפעלו בשיתוף פעולה ובכל התוקף לקידום התכלית של שמירה על רמת הדיון ותרבות הדיון ועל שמו הטוב של אדם, אף בהתקיים המחסום מפני תביעת לשון הרע". ח) בענייננו, המבקש היה בא כוחו של בעל דין (נתבע 1) והמשיב הינו בעל דין בתיק ההוצל"פ, ומשכך, הם נמנים בגדר הגורמים הנזכרים בסעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע. נותר אם כן לבחון האם הדברים נאמרו תוך כדי דיון. בפסק הדין שניתן ביום 17.9.08 במסגרת ע"א 1682/06 עו"ד רסקין נתן נ' אברהם לב , כב' הש' ורדי וכב' הש' לבהר שרון סברו כי מדובר בחסינות יחסית וכב' הש' שנלר קבע בדעת מיעוט כי מדובר בחסינות מוחלטת. (מחלוקת שהוכרעה בביהמ"ש העליון כאמור לעיל). באשר לפרשנות המונח "תוך כדי דיון" סברו כל השופטים כי יש ליתן למונח פירוש רחב שכולל את כל ההליכים הקשורים לדיון שבמחלוקת בין הצדדים, לרבות כתבי בית דין התכתבויות וניהול משא ומתן הקשורים למחלוקת נשוא הדיון. מתגובת המשיב עולה כי למעשה אין מחלוקת שעוולת לשון הרע בענייננו מושתתת על פרסומים שנעשו תוך כדי דיון, שהרי המשיב טוען בתגובה כי "הליכי הנתבעים ובכללם גם המבקש בבית המשפט הנכבד ובלשכת ההוצאה לפועל, חרגו מכל אמות מידה של ניהול תקין..." (סעיף 18 לתגובה) וכן כי "נראה הוא, כי במצב דברים קיצוני זה, אל לו לבית המשפט ליתן למבקש ליהנות מן ההגנה האמורה שכן ייצא דכאן בעל דין הנשכר מחריגה מכל אמות מידה ידועות ורצויות של ניהול הליך משפטי תקין..." (סעיף 19 לתגובה). לאור המסקנה כי הפרסומים נשוא ההליך נעשו ע"י עורך דין תוך כדי הליך משפטי, הרי שמדובר בפרסומים מותרים לפי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע ולא קמה למשיב עילה על פי חוק איסור לשון הרע. 6. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, יש למחוק על הסף את התביעה נגד המבקש - הנתבע 2. ב) התביעה דנן הוגשה עוד לפני שהכריע ביהמ"ש העליון וקבע כי מדובר בחסינות מוחלטת, ולפיכך אינני פוסקת הוצאות. ג) הנתבע 1 עדיין לא הגיש כתב הגנה ולפיכך יועבר התיק לטיפול מחלקת קדם דיון. לשון הרע / הוצאת דיבה