קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע דו''ח מבקר המדינה: 1. בפני בקשה מטעם הנתבעים (להלן: "המבקשים") לסילוק על הסף של התביעה שהוגשה ע"י התובע (להלן: "המשיב"). 2. עפ"י כתב התביעה, עסקינן בתובענה שעילותיה מעשיהם ו/או מחדליהם ו/או רשלנותם של המבקשים שבאו לידי ביטוי בכל הקשור לדו"ח מבקר המדינה שפורסם ביום 25.4.07, וכן פרסום בעיתון ידיעות אחרונות מיום 6.4.07 המהווה לטענת התובע פרסום לשון הרע. 3. התביעה הוגשה נגד הנתבע 1 - מבקר המדינה, נגד הנתבע 2 - מנכ"ל משרד מבקר המדינה בתקופה הרלוונטית וכן נגד הנתבע 3 - משרד מבקר המדינה. התובע תיאר בכתב התביעה את פועלו בתחום התעשייה והוא בין היתר בעל מניות בחברת די.אס.איי תעשיות סיליקה דימונה בע"מ (להלן: "חברת סיליקט" ו/או החברה) [זאת עפ"י סעיף 12 לכתב התביעה]. דו"ח מבקר המדינה נשוא התביעה עסק בין היתר בעניין ניגוד עניינים בפעילות שר התמ"ת דאז, ראש הממשלה דהיום, מר אהוד אולמרט, במעורבותו בהליך מתן כתב אישור כ"מפעל מאושר" לחברת סיליקט. 4. תמצית טענות המבקשים: באשר לדו"ח מבקר המדינה: א) מבקר המדינה כפוף לביקורת שיפוטית, בהתאם לכללי המשפט המינהלי, וההשגה על פועלו של המבקר בעניינים אלה היא בהגשת עתירה לבג"צ. ברם, אין מקום לביקורת שיפוטית על תוכן הביקורת והמלצות מבקר המדינה. טיוטות הדו"ח הועברו לעיון המשיב והחברה לקבלת הערותיהם מבעוד מועד. במידה והיו בפיהם טענות של ממש לאי קיום כללי הצדק הטבעי ו/או להתנהלות בלתי סבירה של כותבי הדו"ח, עמדה בפניהם האפשרות לעתור לבג"צ, עוד בטרם פרסום הדו"ח, ואף לנסות למנוע את פרסומו. הדו"ח הוא סופי, ולא ניתן לערער על ממצאיו. ב) הסייגים לאחריות הקבועים בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מעניקים הגנה מוחלטת מפני תביעת לשון הרע, הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי, וזאת מאחר ובאיזונים שנעשו במסגרת החלופות השונות הכלולות בסעיף, העניק המחוקק משקל מכריע לשיקולים כלליים ציבוריים, על פני הזכות לשם טוב. ובענייננו, השיקול הציבורי של פעילות ביקורת המדינה ללא מורא וללא "אפקט מצנן" של חשש מתביעה, הועדף על פני הזכות האמורה. לפיכך, מוגן פרסום בנסיבות סעיף 13 אף אם היה כוזב ואף אם פעל המפרסם בחוסר תום לב ואף בזדון. ג) הרציונל העומד בבסיס הגנת סעיף 13 (4) לחוק איסור לשון הרע על דברי לשון הרע הנכללים בפרסום שנעשה ע"י מבקר המדינה או מטעמו, מחייב אף בעניינו את סילוק התביעה על הסף. סילוק על הסף של תביעות כגון זו הנוכחית יבצר את יכולתם של מבקר המדינה והפועלים מטעמו להמשיך ולמלא את תפקידם ללא מורא וללא משוא פנים. ד) הוראת סעיף 13 (4) לחוק איסור לשון הרע מקנה לדו"ח חסינות לא רק מפני תביעה בגין חוק איסור לשון הרע אלא גם מפני תביעה על פי הדין הכללי. בע"א 357/76 רסקין נ' המשביר לצרכן אגודה שיתופית בע"מ ואח', פ"ד לג (2) 222 נקבע, כי פרסום המוגן לפי החוק כלגיטימי לעניין לשון הרע אינו יכול להיות בבחינת מעשה זדון או רשלנות. בהמשך, שבו ביהמ"ש ופסקו, כי החסינות הקבועה בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, מגנה על הפרסום המותר גם מפני תביעה על פי פקודת הנזיקין. שהרי ברור, כי מתן אפשרות לתבוע בגין דו"ח המבקש בעילה של רשלנות, ירוקן מתוכן את החסינות המוענקת לדו"ח במסגרת חוק איסור לשון הרע, ויעשה אותה פלסתר. (ת.א. 14408/05 שדה ואח' נ' חושן ואח', . ת.א. (כ"ס) 3811/03 יואב נ' חפץ ואח', ). ה) ההלכה הפסוקה קובעת בבירור ,כי מקום בו נהנה פרסום מהגנה לפי חוק איסור לשון הרע (ועל אחת כמה וכמה שנהנה הוא מחסינות מוחלטת, כדוגמת סעיף 13 (4) לחוק), הוא יהיה מוגן גם מפני תביעה המסתמכת על עוולות המסגרת הנזיקיות. הלכה זו חלה בענייננו, עת מדובר בפרסום המהווה דו"ח ביקורת שנערך ע"י מבקר המדינה. הדברים הולמים את תפקידו השלטוני ומעמדו החוקתי המיוחד של מוסד מבקר המדינה, בדומה לשאר הנהנים מחסינות מוחלטת לפי סעיף 13 לחוק, מחמת מעמדם ואופי תפקידם. באשר לפרסום בעיתון: ו) בניגוד לחובתו על פי דין לא צירף המשיב עותק מקורי ומלא של הפרסום. ז) הראיון העיתונאי נשוא סעיפים 224 - 243 לכתב התביעה, ניתן ע"י המבקר במסגרת מילוי תפקידו כמבקר המדינה, וכחלק מהבאת עבודת הביקורת לידיעת הציבור, לשם קידום תכליתה ומטרותיה. לאור האמור, וכמתחייב מלשונו של סעיף 13 (4) לחוק, ומהרציונלים העומדים בבסיס החסינות המוקנית לפרסום ע"י מבקר המדינה, חסינות זו חלה אף על הפרסום נשוא חלק זה של כתב התביעה. ח) לחלופין, חוסה הפרסום תחת החסינות הקבועה בסעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע בהיותו פרסום שהמבקר חייב או רשאי לעשותו במסגרת סמכותו. ט) לחלופי חילופין, חוסה הפרסום תחת הגנת סעיף 13 (11) לחוק איסור לשון הרע, בהיותו פרסום נכון והוגן (מלא, חלקי או תמציתי) של פרסום מותר ובענייננו של דו"ח הביקורת. האמירה המיוחסת למבקר בראיון, גם אילו ניתן היה לראות בה לשון הרע- הרי שהיא משקפת את תוכנו של הדו"ח, לפיו הגורמים המקצועיים במרכז ההשקעות פקפקו בתכנית ובהשקעה הכרוכה בה. האמירה מהווה תמצית נכונה והוגנת של האמור בדו"ח ולפיכך, מוגנת אף היא במסגרת החוק. 5. תמצית טענות המשיב: א) תביעת המשיב היא בעיקרה עפ"י הוראת פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (ס' 35, 36, 63, 64, 71, 75 ו- 76) על התרשלות חמורה ועוולות אחרות שעוולו הנתבעים כמפורט בכתב התביעה, כתוצאה מהן נפגע המשיב קשות בפרנסתו ובהשקעתו. ב) אין ממש בנסיון המבקשים לטעון כי על המשיב לפנות לבג"צ. המשיב לא ביקש ביטול דו"ח המבקר במישור המינהלי כמו בבג"צ 4914/94. המשיב טוען לאחריות המבקשים לנזיקין בתביעה נזיקית כתוצאה מהדו"ח ומפרסומי המבקר בעיתונות. ג) אין המדובר בביקורת שיפוטית על תוכן דו"ח המבקר ופרסומיו אלא על תוצאתן. המשיב תובע את נזקיו עפ"י פקודת הנזיקין והמבקשים אחראים לפצותו על נזקיו. ד) מדברי ההסבר לחוק איסור לשון הרע עולה כי אין למבקשים חסינות עפ"י חוק איסור לשון הרע כנגד תביעות בעוולות שעפ"י פקודת הנזיקין. ה) בשנת 2005 תוקן ס' 7 לפקודת הנזיקין ונקבעו תנאים למתן חסינות לעובדי ציבור תוך איזון והגבלת מתן החסינות בתנאים שמטרתם למנוע זדון, שיוויון נפש ורשלנות עובדי ציבור. משנחקק התיקון הנ"ל, הנסיון לפרש את הוראות ההגנה שבחוק איסור לשון הרע, כחלות גם על עוולות שמחוץ לחוק אינו קיים עוד. ו) הגנת מבקר המדינה עפ"י סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע אינה חלה על תביעות עפ"י כל חוק אחר. ז) כשם שניתן להגיש תובענות נגד המדינה בגין רשלנות שופט, ניתן להגיש תביעות בגין רשלנות נגד המבקשים. עוולת הרשלנות ועוולות אחרות עפ"י פקודת הנזיקין אינן נבלעות ע"י הוראות חוק איסור לשון הרע. 6. בתשובה לתגובה מוסיפים המבקשים וטוענים כי תגובתו של המשיב אינה מתמודדת כמעט, למעשה, עם הטענה הבסיסית המרכזית שבליבה של הבקשה והיא כי דו"ח מבקר המדינה ופרסומים שנעשו מטעמו אינם יכולים לשמש עילה לתביעה, לא כל שכן לתביעת המשיב, שמהותה האמיתית היא ללא ספק תביעת לשון הרע. כמו כן, טוענים המבקשים כי הוראת סעיף 20 לחוק איסור לשון הרע לא באה לבטל או לסתור את החסינות הקבועה בסעיף 13. עוד מציינים המבקשים כי אין מחלוקת שהעילה למשפט היא פרסום שנעשה ע"י מבקר המדינה במסגרת מילוי תפקידו. דו"ח הביקורת הוא פרסום מותר כמשמעותו בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, וככזה הוא לא יכול לשמש עילה למשפט פלילי או אזרחי, בין אם התביעה היא לפי חוק איסור לשון הרע ובין אם התובע בוחר לקרוא לה בשמות אחרים או לנסות לייחס אותה לעוולות אחרות. זאת ועוד; הטענה כי חסינות עובדי הציבור אשר נקבעה בתיקון מספר 10 לפקודת הנזיקין מבטלת את האפשרות לטעון לחסינות לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, הינה טענת סרק. מדובר בשני הסדרים שתכליתם, מהותם ותוצאותיהם שונות וברי כי אין הם מוציאים זה את זה. 7. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הבקשה להתקבל שכן התביעה מתבססת על "פרסום מותר" עפ"י סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, ועל כן יש לסלק את התביעה ע"י המבקשים על הסף מהנימוקים כדלקמן: א) עפ"י תקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, רשאי בימ"ש לדחות תובענה על הסף או למחוק תובענה על הסף, אך הוא אינו חייב לעשות כן. כבר נקבע בפסיקה, כי תקנה 101 מיועדת "לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה, כאשר מפני טענת חוק או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט, בלא אשר ידון בית המשפט בכל השאלות השנויות במחלוקת". ראה לעניין זה: ע"א 316/56 קרמש נ' דבי פ"ד יא' 1336, 1341 וכן ע"א 7261/97 שרבני ואח' נ' חב' האחים שבירו בע"מ ואח' פד"י נד (4) 464, 478.   ב) מחיקת תביעה ובוודאי דחיית תביעה על הסף, הם אמצעי חמור שיש לנקוט בו רק במקרים קיצוניים ודרסטיים ובית משפט מעדיף תמיד, הכרעה עניינית על פני פתרון דיוני. ראה לענין זה: ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני פ"ד ל"ו (2) 151, 155 - 156. ג) סילוקה על הסף של תובענה הוא צעד דראסטי. יש להשתמש בו רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה. (ראה לעניין זה: ע"א 109/84 ורבר ואח' נ' אורדן תעשיות בע"מ ואח', פ"ד מ"א (1) 577; ע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה פ"ד מו (1) 470; ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה ואח', פ"ד מה (4) 18; ע"א 450/78 מדינת ישראל נ' זאב יוליס, פ"ד כד (2) 522; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב -יפו, פ"ד מ (2) 668). ד) במקרה דנן, שוכנעתי, כי מדובר במקרה מובהק שבו יש לסלק את התביעה על הסף למרות השלב המקדמי שבו מצוי התיק. עסקינן בפלוגתא משפטית בלבד ואין צורך לערוך כל בירור עובדתי, המצדיק שמיעת ראיות בתיק בכל הנוגע לתביעה נגד המבקשים. ה) באשר לעילה הנוגעת לדו"ח מבקר המדינה: (1) סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מגדיר "פרסומים מותרים", אשר פרסומם "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי". סעיף 13 (4) לחוק איסור לשון הרע קובע כי: "פרסום על ידי מבקר המדינה בתוקף תפקידו, או פרסום על פי הוראות הממשלה או הוראת חבר ממשלה בתוקף תפקידו". ההלכה הפסוקה לגבי סעיף 13 קבעה כי מדובר בחסינות מוחלטת ואין נפקא מינה אם הפרסום נעשה בזדון או ממניעים לא כשרים (ראה: ע"א 6356/99 דרור חוטר ישי נ. עדנה ארבל, פ"ד נו (5) 254). יפים לעניין זה הדברים שנכתבו בספרו של א' שנהר דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ז - 1997 בעמוד 191: "אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סעיף 13 יהנה מהגנה גם אם הפרסום יהיה כוזב וגם אם פעל בזדון, מסיבה זו זכו ההיתרים שבסעיף 13 להקרא "ההגנות המוחלטות"". לפיכך, משנכנס הפרסום לגדר סעיף 13 (4) הפרסום יחסה תחת ההגנה גם אם נעשה בזדון, ואף אם הדברים אינם אמת ולא נאמרו בתום לב - הפרסומים יהיו מוגנים. (2) בחינת הגנת סעיף 13 הינה בעיקרה בדיקת זהות אומר הדברים ולא בדיקת תוכן דבריו או נסיבות אמירתם. סבורני כי הדין הנוהג בהקשר לסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע הינו הדין הראוי במקרה כגון התביעה דנן. לעניין זה יפים הדברים שנכתבו בע"א 6356/99 חוטר- ישי נ' ארבל, פ"ד נו (5) 254 בסעיף 8 לפסק הדין, שנאמרו אמנם בהקשר אחר, אך הם רלוונטיים גם להגנה שמעניק סעיף 13 (4): "מטרתה של החסינות המוקנית לבעלי סמכות מעין-שיפוטית היא להבטיח כי יוכלו לבצע את תפקידם ללא מורא ובלי להעמידם אל מול הצורך להתגונן באופן אישי מפני תביעות בלשון הרע. ההנחה העומדת בבסיסו של ההסדר היא כי כתיבתה של חוות-דעת מקצועית בצלה של תביעה פוטנציאלית בלשון הרע עלולה לפגוע באופייה האובייקטיבי ונטול הפניות של חוות-הדעת ולשבש את מהלכו התקין של ההליך המעין-שיפוטי. אכן, הוראת חסינות זו נדרשת הן כדי לשמור על הגינותו של ההליך המעין-שיפוטי והן על-מנת להבטיח את יעילותו. הגינותו של הליך מעין-שיפוטי נשענת על כך שבעל הסמכות נעדר עניין אישי בתוצאותיו ואיננו נרתע מהכרעה על-פי מיטב הכרתו. שעה שבעל הסמכות מחווה את דעתו המקצועית, אין שיקול-דעתו נפגם מן ההשלכות האפשריות שעשויות להיות להחלטתו על הליך עתידי שבו הוא עצמו צפוי להיות בעל-דין. יעילותו של ההליך המעין-שיפוטי נשענת על כך שלבעל הסמכות נתונה האפשרות להקדיש את עצמו באופן רצוף למילוי תפקידו בלי שיידרש להתגונן באופן תדיר מפני תביעות המוגשות נגדו בגין החלטות מקצועיות המתקבלות על-ידיו". (3) לאור האמור לעיל, הפרסום בדו"ח מבקר המדינה מותר לפי סעיף קטן (4) לסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע והינו מוגן לפי חוק איסור לשון הרע. (4) כעת, יש לבחון האם הפרסום בדו"ח מבקר המדינה יכול לשמש עילה למשפט אזרחי בעוולות של רשלנות והפרת חובה חקוקה על פי פקודת הנזיקין. (5) בע"א 357/76 רסקין נגד המשביר לצרכן אגודה שיתופית בע"מ ואח', פ"ד לג (2) 222, 223 נקבע כי חובת הזהירות תקבע על פי תכלית החקיקה בכללותה, כפי שהיא עולה בין השאר מהוראות חוק איסור לשון הרע, ונפסק כי : "פרסום המוגן לפי החוק כלגיטימי לעניין לשון הרע אינו יכול להיות מעשה זדון או רשלנות". (6) בפסק דין מיום 16.5.04 שניתן ת.א. (כ"ס) 3811/03 חביב יואב נ' חפץ ניר עורך - "ידיעות אחרונות" ואח' , קבעה כב' הש' ריבי צוק כי ההגנה שבסעיף 13 (7) לחוק איסור לשון הרע מהווה מחסום מפני תביעה בעוולת הרשלנות, שעילתה באה בתחומי ההגנה דלעיל וכלשונה: "בשולי הדברים ולחלופין לתביעתו הנטענת בגין הוצאת לשון הרע מבקש התובע להשתית תביעתו על עוולת הרשלנות. אינני סבורה כי מקום שלא חלה חבות על פי חוק לשון הרע, בשל קיומה של הגנה שבחוק איסור לשון הרע, יש לאפשר את עקיפת אותן הוראות באמצעות הכרה בעוולה הנתמכת בעוולת מסגרת. כך נקבע בע"א 357/76 רסקין נגד המשביר לצרכן אגודה שיתופית בע"מ ואח', פ"ד לג (2) 222,223 ... כך עולה לכאורה מדעת הרוב בע"א 558/84 כרמלי נגד מדינת ישראל ואח', פ"ד מא(3) 757, ... אני סבורה שהוא הדין בענייננו. משקבע המחוקק את האיזון הראוי בין הזכות לשם הטוב לבין פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת, על דרך קביעתה של ההגנה שבסעיף 17(3) לחוק, הכל כמתואר בהרחבה בפסק דין אבי יצחק שנזכר לעיל, אין לעקוף את כוונת המחוקק, ואת אותו איזון שנקבע על ידו, על דרך הפניה לעוולת המסגרת של רשלנות, וההגנה שבסעיף 17(3) לחוק מהווה מחסום מפני תביעה בעוולת הרשלנות, שעילתה באה בתחומי ההגנה דלעיל". (7) כב' סג"נ השופטת שושנה אלמגור קבעה בפסק דין מיום 14.11.07 שניתן בת.א. 14408/05 שדה ואח' נ' חושן ואח' , כי הואיל והיא הגיעה למסקנה ולפיה הפרסום בכתב הסיכומים מותר לפי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, אין הוא יכול לשמש עילה למשפט אזרחי אף בעוולות שקר מפגיע ורשלנות על פי פקודת הנזיקין וכלשונה: "כזכור, התובעים תובעים גם בעוולות של שקר מפגיע ורשלנות עלֿֿפי פקודת הנזיקין. הואיל וקבעתי כי הפרסום בכתב הסיכומים מותר לפי סעיף-קטן (5) לסעיף 13 לחוק, אין הוא יכול לשמש עילה למשפט אזרחי אף בעוולות אלו. עלֿֿפי סעיף 13 לחוק, פרסום הנעשה בנסיבות המפורטות בו ,,לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי". מכאן ניתן ללמוד כי הוראות סעיף 13 חלות אף על עוולות שמחוץ לחוק (שנהר, עמ' 169-170). לדעת שנהר, ,,השאלה על אילו עוולות ועבירות מחוץ לחוק איסור לשון הרע יחולו הגנות סעיף 13 היא שאלה קשה, אולם נראה כי עוולת השקר המפגיע מהווה את הדוגמה לעוולה שעליה יחולו הגנות סעיף 13" (שם, שם).   מע"א 357/76 רסקין נ' המשביר לצרכן אגודה שיתופית בע"מ, פ"ד לג(2) 222, 223 (1979), עולה כי פרסום המוגן לפי חוק איסור לשון הרע (באותו עניין דובר על הגנת סעיף 15(8) לחוק) אינו יכול להוות מעשה רשלנות. שנהר (עמ' 182-183) סבור כי פרסומים המוגנים עלֿֿפי סעיפים 14 או 15 לחוק לא יוכרו כמעשי רשלנות. הטעם לכך הוא שההגנות דלעיל אינן חלות על עוולת הרשלנות, וכך ניתן היה, לכאורה, לעקוף את הוראות חוק איסור לשון הרע במקרים בהם מוגנים הפרסומים עלֿֿפי סעיפים 14 או 15 לחוק ולהגיש תביעה תוך הסתמכות על עוולת הרשלנות (שם, שם).   המסקנה המתבקשת, אם כן, הנה שיש לדחות אף את התביעה בעוולת הרשלנות והשקר המפגיע ביחס לפרסום בכתב הסיכומים". דברים אלו יפים בשינויים המחויבים גם לענייננו. בסעיף 1 לכתב התביעה מציין המשיב כי "תובענה זו עוסקת בהתנהגות חסרת תום לב, רשלנית באופן יוצא דופן ואף בוטה מצד הנתבעים כלפי התובע כאשר הנתבע 1 אף הגדיל לעשות כאשר בחר לפגוע בשמו הטוב של התובע, להכפישו ואף לבזותו בעיקר במסגרת "דו"ח מבקר המדינה" שפורסם ביום 25/04/2007...".   (8) העילה למשפט שבפני הינה הפרסום בדו"ח מבקר המדינה. סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, נותן, כאמור, חסיון והיתרים למספר פרסומים שונים, ובין היתר, לפרסום ע"י מבקר המדינה בתוקף תפקידו. (9) סעיף 13 קובע כי פרסום כזה "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי" ועל פי פשוטו של מקרא, הכוונה היא כי כל פרסום המהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי לפי חוק כלשהו, חוסה בצילו של סעיף 13, ולא רק פרסום המהווה עבירה לפי חוק איסור לשון הרע. בנסיבות העניין שבפני, אינני רואה כל סיבה לצמצם את החסות שמעניק סעיף 13 (4) רק לעניין לשון הרע, ולצאת מפשוטו של מקרא, כשהדבר גם עולה בקנה אחד עם השכל הישר ליתן חסות כזו (ראה פסק דינו של כב' הש' הכהן בע"פ (ת"א) 1181/83 זיו נ' מדינת ישראל, פ"מ תשמ"ח (1) 224). (10) זאת ועוד; מסכימה אני עם טענת ב"כ המבקשים כי הוראת סעיף 20 לחוק איסור לשון הרע לא באה לבטל או לסתור את החסינות הקבועה בסעיף 13, מהנימוקים שהובאו בסעיף 7 לפסק דינו של כב' הש' הכהן בעניין זיו נ' מדינת ישראל הנזכר לעיל נקבע: סעיף 20 לחוק איסור לשון הרע קובע לאמור: "חוק זה אינו בא להתיר פרסום האסור על-פי דין אחר ואינו בא לגרוע מהחסינות הניתנת על-פי דין אחר" פשיטא שהוראה זו לא באה לבטל או לסתור את החסינות הניתנת לפי ההוראה של סעיף 13 הנ"ל. אין זה מתקבל על הדעת שבאותו חוק עצמו תינתן חסינות למקרים מסוימים המהווים עבירה לפי דין אחר מחד גיסא, ומאידך גיסא תבוטל חסינות זו. אילו זו הייתה כוונת המחוקק, יכול וצריך היה לקבוע מפורשות בסעיף 13 הנ"ל שהחסיון הניתן לפרסום הינו לעניין לשון הרע בלבד, כפי שהקפיד לעשות בכל חוק איסור לשון הרע - למעט סעיף 13 הנ"ל - כשציין את המילה "פרסום"..." (11) לאור האמור לעיל, התוצאה היא כי העילה הנוגעת לפרסום בדו"ח המבקר דינה להימחק. ו. באשר לעילת התביעה הנוגעת לפרסום בעיתון: בסעיף 227 לכתב התביעה מצוין כי ביום 6.4.07 התפרסמה במוסף "7 ימים" בעיתון "ידיעות אחרונות", כתבה תחת הכותרת "זה לא אישי/ראיון מיוחד". כן צוין כי בעמוד השער של המוסף פורסמה כותרת "המבקר מדבר" ובגוף הכתב מופיעים קטעים רבים שצוטטו מראיון שקוים עם נתבע 1 , הוא מבקר המדינה. המשיב טוען כי במסגרת התבטאותו של מבקר המדינה, למעשה התייחס מבקר המדינה, בין היתר, למשיב כאל "גורם מפוקפק" על כל המשתמע מכך בחברה הישראלית. המשיב צירף לכתב התביעה עותק חלקי בלבד של הכתבה נשוא התביעה, אם כי האמירה שפרסומה נטען כמהווה לשון הרע מופיעה בעמודים שצורפו (נספח ו' לכתב התביעה). מעיון בחלקה של הכתבה שצורף לכתב התביעה ואף מסעיף 227 לכתב התביעה עולה כי עסקינן בפרסום מטעמו של מבקר המדינה, בתוקף תפקידו כמבקר המדינה ועל כן, אני קובעת כי גם בנוגע לעילה זו נכנס הפרסום לגדר סעיף 13 (4) לחוק איסור לשון הרע ועל כן הינו בגדר "פרסום מותר". 8. לסיכום : יש למחוק על הסף את התביעה נגד המבקשים. המשיב ישא בהוצאות המבקשים ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪, בתוספת מע"מ. לאור התוצאה אליה הגעתי אינני נדרשת לדון בבש"א 184358/08. רק אציין בשולי הדברים, כי לגופו של עניין, צודקים ב"כ הנתבעים גם בעניין זה, ונימוקיי בהחלטה מיום 17/12/07 שניתנה בת.א. (ת"א) 35927/06 עו"ד שטוב נ' בן דהן, , אשר הוזכרה בתגובת הנתבעים, יפים גם לענייננו. לשון הרע / הוצאת דיבהמבקר המדינה