קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סילוק התביעה על הסף בהעדר סמכות עניינית: 1. בפני בקשה מטעם הנתבעת להורות על סילוק התובענה שהוגשה כנגדה ע"י התובעת על הסף, מחמת העדר סמכות עניינית, התיישנות, השתק, שיהוי, עקרון ההסתמכות וסופיות שומה שנקבעה. (להלן:"המבקשת";"המשיבה" ). 2. המשיבה הגישה תובענה כספית על סך 1,461,398 ₪ להשבת תשלומי ארנונה שנגבו, על פי הנטען, ביתר, ע"י המבקשת, בגין שטח בית המלון "שרתון סיטי טאוור" ברחוב זיסמן 14, ברמת גן. 3. כמו כן מבקשת המשיבה כי בית המשפט יקבע כי המבקשת "התרשלה או פעלה שלא כדין או עצמה עיניה או עשתה עושר שלא במשפט באופן בו חייבה את התובעת". 4. בכתב התביעה נטען כי בין הצדדים התנהלו הליכי השגה וערר ובחודש דצמבר 2006 הושג הסדר שהגדיר את המחלוקת הנוגעת לשטח המלון. המשיבה פנתה למבקשת להציג בפניה את האישור החריג להעלאת הארנונה לבית המלון ועד ליום הגשת התביעה האישור לא הוצג. 5. בשנת 1985 נחקק החוק לייצוב המשק, התשמ"ה - 1985 שהגביל את עצמאותן של הרשויות המקומיות בהעלאת שיעור תעריפי הארנונה ולאחריו נחקקו מדי שנה חוקים ששימרו את עיקרון הקפאת הארנונה וקבעו לכל שנה את שיעור ההעלאה המרבי המותר. (להלן:"חוקי ההקפאה"). 6. עד שנת 1995 בתי מלון סווגו ללא חלוקה לאזורים והתעריף היה אחיד לכל בתי המלון בתחום המבקשת. בשנת 1996 הוסיפה המבקשת סיווג חדש "בתי מלון באזור הבורסה", כאשר תעריף זה חרג ב - 42.77% מהתעריף שאושר כדין. 7. המשיבה טוענת כי "בהעדר אישור חוקי על בסיס בקשה חוקית ומלאה בשנת 1996 תטען התובעת כי החיוב שהוטל עליה לא היה חוקי". (סעיף 4.5 לכתב התביעה). חריגה זו "השתרשה" במשך השנים. 8. המשיבה טוענת עוד כי על המבקשת לתקן את שומות הארנונה שהוצאו למשיבה בשנים הרלוונטיות לתביעה זו ולהעמיד את גובה החיוב לשנים אלו בגין בית המלון בהתאם לחיוב שהיה על פי צווי הארנונה לשנת 1995 ובכפוף לשיעורי הארנונה המותרים להעלאה ולהשיב למשיבה את כל הסכומים ששילמה ביתר בשנים נשוא תביעה זו. 9. כן טוענת המשיבה כי העלאת הארנונה מפלה לרעה את בית המלון של המשיבה לעומת מלונות אחרים בשטח שיפוטה של המבקשת. באשר לסמכות העניינית: תמצית טענות המבקשת: 10. מהאמור בסעיף 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, תש"ס - 2000 ומהגדרת ארנונות בתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים עולה כי המחוקק הסמיך את בתי המשפט לעניינים מנהליים לדון בנושאים משפטיים, כגון, חוקיות צו הארנונה של העירייה וכן כל ההליכים והטענות המשפטיות הקשורים בכך. (להלן: "חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים"). 11. במקביל לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים קיים חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976 המסמיך את מנהל הארנונה של העירייה וכן את ועדת הערר לדון בעניינים ספציפיים אשר נקבעו בסעיף 3 לחוק הערר. (להלן:"חוק הערר"). 12. עפ"י החוק והפסיקה, הדרך הנכונה לתקוף את שומת הארנונה היא בפני ועדת הערר, אם הטענות עיקרן שאלות טכניות, או בפני בית המשפט לעניינים מנהליים, אם הטענות עיקרן שאלות משפטיות. 13. בתביעה דנן, תוקפת המשיבה את צו הארנונה של המבקשת בטענה כי המבקשת חרגה מחוקי ההקפאה ועל כן היא זכאית להשבה כספית. עילת ההשבה יכולה להיבנות רק לאחר שיתברר כי אכן המבקשת חרגה מחוקי ההקפאה והטריבונל הראוי לדון בשאלה זו הינו בית המשפט לעניינים מנהליים. 14. המשיבה יודעת כי אחרה את המועד להגשת עתירה מנהלית בהתאם לתקנה 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א -2000 ולאור זאת מבקשת המשיבה לעשות קפנדריא לתביעת השבה בלא שהוכיחה כי המבקשת חרגה מחוקי ההקפאה או שינתה את שיטת החיוב. 15. מפסיקת בית המשפט עולה כי יש לנקוט, ראשית, בדרך של פנייה למנהל הארנונה ולאחר מכן לועדת הערר, ורק לאחר מכן בפניה לבית המשפט לעניינים מנהליים, על דרך הגשת ערעור מנהלי, כמותווה בחוק הערר ובחוק בית המשפט לעניינים מנהליים, ואין לפנות בענייני ארנונה לבית משפט האזרחי. ראה: ת.א. (ת"א) 18703/05 עיריית תל - אביב - יפו נ' אברהם כרמל ; בר"ע 2676/03 עיריית אור-יהודה נ' הגרעין בע"מ ;בש"א 1018/04 (רחובות) עיריית יבנה נ' מכבי שירותי בריאות ; בג"צ 8636/03 התעשיה הצבאית לישראל נ' ועדת הערר לארנונה שליד המועצה האזורית חבל יבנה ; בש"א (חד') 3718/02 עיריית כרמיאל נ' ויצ"ו; ת.א. (פ"ת) 3100/02 עודד ברי נ' עיריית פתח תקוה . תמצית טענות המשיבה: 16. לטענת המבקשת כי הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים אין כל בסיס. משמעות טענה זו הינה שחקיקת משנה שנחקקה בחריגה מסמכות, וזו הטענה בענייננו, הופכת להיות חסינה מפני תקיפה אם לא הוגשה נגדה עתירה בתוך 45 יום מחקיקתה. לטענה זו אין למבקשת כל אסמכתא. 17. קיימות שתי דרכי תקיפה אפשריות בנוגע לטענות שאינן מצויות בסמכות ועדת הערר: תקיפה ישירה בפני הערכאות המנהליות, בית המשפט לעניינים מנהליים, ותקיפה עקיפה במסגרת תביעת השבה בפני בית המשפט האזרחי, ואין האפשרות האחת מבטלת את השנייה. ראה: רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ; רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימים בע"מ נ' אגף המכס ובלו פד"י מ"ד (3) 812; ע"א 2846/03 ריצ'ארד ב אדלנמן, עו"ד נ' דן ארליך ; ע"א 412/54 עיריית ת"א - יפו נ' חברת "ארמון אהרונוביץ 3" בע"מ, פ"ד י 1835 . 18. פסקי הדין שצוטטו ע"י המבקשת, כנזכר לעיל בסעיף 15, מתייחסים לתביעות שהוגשו כנגד רשויות מקומיות בטענות לגביהן קבע המחוקק מסלול מיוחד לבירורן במסגרת חוק הערר. התובענה דנן, הוגשה בעילה של אי חוקיות התעריפים, ומכאן שפסקי הדין שצוטטו ע"י העירייה אינם רלבנטיים. 19. הואיל והסעד המבוקש בתביעה הוא סעד של השבה ועילות התביעה אינן ממין הטענות להשגה וערר, הסמכות העניינית נתונה לבית משפט זה. 20. בתשובה לתגובה מוסיפה המבקשת וטוענת כי בניגוד לטענת המשיבה, תביעת השבה אינה מסלול עוקף "עתירה מנהלית" ותביעת השבה אינה מרפאת פגם כה מהותי של השתהות או סופיות שומה אשר התביעה נגועה בו. 21. המבקשת טוענת כי טענות בעניין חוקיות צו הארנונה ניתן להעלות רק בדרכים המותוות בחוק הערר ובמועדים הקבועים בחוק זה וכל תוצאה אחרת תהווה עקיפה בוטה של חוק ערר וחוק בית המשפט לעניינים מנהליים. 22. עוד טוענת המבקשת כי כל פסקי הדין שהביאה המשיבה בתגובתה מתייחסים לתביעות כספיות אזרחיות אשר לא עמדה בראשיתן שאלת סמכות עניינית מהותית. פסקי דין אלה אינם עוסקים בבתי משפט אזרחיים אשר דנו בשאלות הנמצאות בסמכות מנהלית כקבוע בחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים. 23. במקרה דנן, הסעד המבוקש מורכב משני חלקים: הראשון, סעד הצהרתי כי העירייה חרגה מחוקי ההקפאה ולכן החיובים שהושתו על המשיבה בהתאם לצו הארנונה אינם חוקיים והשני, סעד כספי. 24. לא ניתן לנתק את שני החלקים מהסעד המבוקש והסעד הכספי יוכל להינתן רק לאחר שיבחן חלקו של הסעד ההצהרתי. 25. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה לפיה לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתובענה מהנימוקים שיפורטו להלן. 26. מן המפורסמות הוא כי המבחן הנקוט בכל הנוגע לשאלת הסמכות העניינית הינו מבחן הסעד, ולפיו נקבעת הסמכות על פי הסעד שעותר לו התובע בכתב התביעה (ע"א 510/82, רינה חסן ואח' נ' יפה פלדמן, פ"ד לז (3) 1, 12). זאת, להבדיל מן הסעד המוענק בסוף ההליך. ראה: ע"א 8130/01, מוחמד מחאג'נה נ' מוחמד אגבאריה ו-2 אח', ; ע"א 4796/95, איברהים חסין אלעוברה נ' איברהים עלי אלעוברה, פ"ד נא(2) 669, 679; ע"א 472/83, ניצה אריאלי נ' זלמן אריאלי, פ"ד מא(3) 200, 208; ע"א 27/77, יהודה טובי ואח' נ' שמעון רפאלי, פ"ד לא(3) 561, 570. 27. ההלכה המתייחסת להליך האזרחי היא שהסמכות העניינית נקבעת לפי תביעת התובע ולא על פי מהותו של הסכסוך. לעומת זאת, בהליך המנהלי הכלל הקובע הוא מבחן העניין, להבדיל ממבחן הסעד או מבחן העילה. ראה: בש"א (באר-שבע) 3874/03, עיריית אשדוד נ' אס. פי. פרסומים, . 28. בענייננו, תובעת המשיבה השבת כספים בגין חיובי ארנונה שנגבו על פי החלטה נעדרת חוקיות של המבקשת, דהיינו, נוגעת תובענה זו להליך המנהלי. 29. הליך זה אינו נזכר בשלושת סוגי ההליכים, בעניינם מוקנית לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לדון בהם, על פי סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, לאמור, עתירה, ערעור ותובענה. התובענה דנן אינה מהווה עתירה, אלא תביעה להשבת כספים שנגבו ביתר, על פי הנטען. 30. לפיכך, גם אם נאמר כי המבחן הקובע הוא מבחן העניין, כגון "ענייני ארנונה", "ענייני רישוי מוסדות חינוך", וכיוצא באלה, אין הם נכנסים בגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. (ראה: תוספת ראשונה לחוק, סעיפים 1,2,3,5,6,7,9,10). 31. סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו 1976 קובע כדלקמן: "(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו. (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים ו ו-269 לפקודת העיריות. (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס. (ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א). (ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה.נ"" 32. על פי סעיף זה, קיימים בחוק הליכים למיצוי זכויות הנישומים בדרך של השגה וערר על חיוב שגוי בארנונה. הלכה פסוקה היא, כי אין להיעתר להליכים הבאים לעקוף את הדרך בה קבע המחוקק כי יש לילך בה. (ראה: בג"צ 764/88, דשנים וחומרים כימיים נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1), 793). 33. אולם, סעיף 3(ב) לחוק הרשויות המקומיות דנן, קובע כי אין בסעיף זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה לדון בטענה כי קביעת הסכומים היתה נגועה באי חוקיות. 34. בענייננו, תוקפת המבקשת את שאלת החוקיות של העלאת שיעורי הארנונה ועל כן יש לבית משפט אזרחי סמכות לדון בעניין זה. 35. לאור האמור לעיל, יש לדחות את הבקשה בעניין העדר סמכות עניינית. 36. לאור התוצאה אליה הגעתי בנוגע לסמכות העניינית, נותר לי לדון בטענות המבקשת בעניין התיישנות, השתק, שיהוי, עקרון ההסתמכות וסופיות השומה. התיישנות: 37. לטענת המבקשת, המשיבה טוענת להשבת כספים שנגבו ממנה שלא בסמכות לאור שינויים שנעשו תוך חריגה מחוקי ההקפאה ובניגוד לתקנות ההסדרים, כבר משנת 1996. 38. לפיכך, היה עליה להגיש את התביעה לכל המאוחר עד שנת 2002, אולם עיון בכתב התביעה ובנספחיו מעלה כי סכום התביעה אותו דורשת המשיבה מורכב מתשלומי ארנונה לאחר שנה זו, ועד כ- 14 שנים לאחר המועד שלטענתה נעשה בו השינוי האסור בצו הארנונה. 39. המבקשת טוענת כי על פי חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 חלפה התקופה להגשת תובענה להשבת כספים בגין תשלומים אלו. 40. המשיבה טוענת כי המבקשת התייחסה לרכיב המוקדם בזמן - החריגה מחוקי ההקפאה, והתעלמה מהרכיב המאוחר יותר של קבלת הכסף. לחילופין, בהסתמך על סעיפים 7 ו- 8 לחוק ההתיישנות טוענת המשיבה כי בענייננו, נעלם מעיני המשיבה כי אין בידי המבקשת אישור השרים, מאחר שהמשיבה הניחה כי המבקשת תנהג בתום לב ולא תצהיר על קיומו של האישור, בעוד זה אינו בידה. 41. לפיכך, מרוץ ההתיישנות יחל מיום שהסתבר למשיבה כי התעריף איננו חוקי, וטענת המבקשת בעניין זה נדחית. השתק: 42. לטענת המבקשת, לאור הסכם הפשרה שנכרת בין הצדדים בשנת 2006 מושתקת המשיבה מלטעון כנגד אופן החיוב לו הסכימה במפורש ועל כן, דין התביעה להידחות. 43. לחילופין, אף אם תטען המשיבה כי ההסכם מתייחס עד לשנת 2006 בלבד, הרי שעדיין דין התביעה להידחות, אף ביחס לשנות הכספים 2007 ואילך מחמת השתק. 44. המשיבה טוענת כי לשונו הברורה של ההסכם מעידה כי נועד להסדיר את המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בדבר שטח הנכס לצורך חיובו בארנונה ואין בו מילה על ויתור של המשיבה על טענתה בדבר אי חוקיות התעריפים. 45. לחילופין, בעת ההסכם ולאחריו, הניחה המשיבה, בהסתמך על הצהרות המבקשת, כי בידה אישור שרים המכשיר את אי החוקיות. 46. לפיכך, ברור כי ההסכם סיים את כל המחלוקות בין הצדדים, בכל הנוגע לשטח הנכס בלבד אולם לא בנושא אי חוקיות התעריף. שיהוי: 47. לטענת המבקשת, המשיבה בחרה שלא להגיש השגה על חיוב הארנונה בגין החיובים שנשלחו אליה במהלך השנים 2007 ואילך, וכן השתהתה פרק זמן ארוך עד מאוד עד להגשת תביעתה. על כן, מתבקש בית המשפט לדחות תובענה זו על הסף בגין שיהוי. 48. המשיבה טוענת כי נוכח העובדה שהמשיבה הניחה כל אותה עת, בהסתמך על הצהרות כתובות של המבקשת, כי בידה אישור שרים המכשיר את חוקיות התעריף ומיד כשהסתבר למשיבה כי השרים לא אישרו את התעריף, הוגשה התביעה דנן, ללא שיהוי. עקרון ההסתמכות וסופיות השומה: 49. המבקשת טוענת כי ההסתמכות במקרה דנן באה לידי ביטוי בכך שנמנעה מהמבקשת הזדמנות לתקן ב"זמן אמת" את התעריף, מאחר שעד להגשת התביעה, 16 - 17 שנים לאחר שנקבע סיווג חדש בצו הארנונה בשנת 1987/88, לא נטען כלפיה כי הסיווג לא חוקי. 50. הסתמכות זו יוצרת מניעות כלפי המשיבה, שמשך שנים כה רבות לא התריעה ולא מחתה על הסיווג החדש. 51. המבקשת טוענת כי שומות הארנונה עד לשנים 2008 הפכו לחלוטות וסופיות ואין להשיב כספים למשיבה בגינן. 52. המשיבה טוענת כי אינטרס המשיבה להסתמכות על סופיות השומה אינו ראוי להגנה שעה שהמבקשת הטעתה את המשיבה לחשוב כי התעריף חוקי וכי בידה אישור מהשרים. 53. זאת ועוד, כבר נקבע בפסיקה כי טענה בדבר הסתמכות ופטור מהשבה אינה יכולה להיטען בעלמא והמבקשת לא הציגה נתונים כלשהם התומכים בטענתה. 54. עפ"י תקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, רשאי בית המשפט לדחות תובענה על הסף או למחוק תובענה על הסף, אך הוא אינו חייב לעשות כן. 55. כבר נקבע בפסיקה, כי תקנה 101 מיועדת "לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה, כאשר מפני טענת חוק או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט, בלא אשר ידון בית המשפט בכל השאלות השנויות במחלוקת". וראה לעניין זה: ע"א 316/56 קרמש נ' דבי פ"ד יא' 1336, 1341 וכן ע"א 7261/97 שרבני ואח' נ' חב' האחים שבירו בע"מ ואח' פד"י נד (4) 464, 478.   56. מחיקת תביעה ובוודאי דחיית תביעה על הסף, הינם אמצעי דיוני חמור שיש לנקוט בו רק במקרים קיצוניים ודרסטיים ובית משפט מעדיף, בדרך כלל, הכרעה עניינית על פני פתרון דיוני. ראה לעניין זה: ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני פ"ד ל"ו (2) 151, 155 - (156. 57. סילוקה על הסף של תובענה הוא צעד דראסטי שיש להשתמש בו רק כאשר כלו כל הקיצין וכאשר ברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה. ראה לעניין זה: ע"א 109/84 ורבר ואח' נ' אורדן תעשיות בע"מ ואח', פ"ד מ"א (1) 577; ע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה פ"ד מו (1) 470; ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה ואח', פ"ד מה (4) 18; ע"א 450/70 מדינת ישראל נ' זאב יוליס, פ"ד כד (2) 522; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב -יפו, פ"ד מ(2) 668. 58. מעיון בכתב התביעה עולה, לכאורה, כי עילות התביעה נולדו במועדים החל משנת 1996. 59. המשיבה טוענת כי בנסיבות העניין, על עילות לגביהן חלפו 7 שנים מיום שנולדו, חלים סעיפים 7 ו -8 לכתב התביעה. 60. בנסיבות העניין המונח בפני ולאור טענות הצדדים, על מנת לבדוק אם כך הדבר, יש צורך בשמיעת ראיות ואין מקום להכריע בעניין כטענת סף בטרם נערך בירור עובדתי. 61. במקרה דנן, אין להצדיק סילוקה של התובענה על הסף בטענות של השתק, שיהוי, עקרון הסופיות ועקרון ההסתמכות, בשלב הנוכחי, בטרם דיון עובדתי בה. 62. טענות אלו ראוי שתתבררנה בדרך של הבאת ראיות. לסיכום: 63. לאור האמור לעיל, דין הבקשה להידחות. 64. הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪ תחולנה על פי התוצאות בתיק העיקרי.סמכות ענייניתסילוק על הסף