סכסוך בין חברי אגודה שיתופית

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סכסוך בין חברי אגודה שיתופית: בפניי בקשה של הנתבע לעיכוב הליכים. על פי הסכמת הצדדים, ההחלטה בבקשה ניתנת על פי החומר הכתוב שבתיק. 1. ברקע הבקשה מצויות העובדות הבאות. התובע בהליך העיקרי (ת.א. 16809/08) הוא דניאל ג'יקובס (להלן - התובע). הנתבע הוא זאב לף (להלן - הנתבע). הן התובע והן הנתבע הם חברים במושב השיתופי מתתיהו (להלן - המושב או האגודה השיתופית). על פי הנטען בכתב התביעה, התובע כיהן במשך כשבע שנים, עד לשנת 2004, כמזכיר וגזבר המושב. הנתבע מכהן כרב המושב. אין מחלוקת, כי לאחר שהסתיימה כהונתו האמורה של התובע, הוא פנה בתביעה נגד המושב לבית הדין האזורי לעבודה. 2. התביעה בהליך העיקרי מבוססת על טענות של התובע, כי הנתבע הוציא עליו, במספר הזדמנויות, לשון הרע. לטענת התובע, בפעולות אלה הנתבע עשה שימוש בהשפעה שצבר כרב המושב, ובמעמד זה, על מנת להשליט את עמדותיו, השוללות פנייה למערכת המשפט האזרחית במדינה. התובע טוען, כי הנתבע קורא לחברי המושב לפגוע בו, ובכלל זה לשלול את זכויותיו כחבר מושב. הוא טוען כי הנתבע קורא להחרמתו. התובע טוען, כי בשל פעולות הנתבע מרבית חברי המושב נמנעים מלקיים קשר כלשהו עימו. לטענתו, המדובר ב"מסע הסתה". כל זאת, לטענת התובע, הואיל והתובע פנה לבית הדין לעבודה בתביעה נגד המושב. 3. על רקע זה, אעמוד על טענות הצדדים במסגרת הבקשה שבפניי. עיתוי הבקשה לעיכוב הליכים 4. הנתבע העלה את הטענה לעיכוב הליכים לראשונה בכתב ההגנה שהגיש, ביום 4.9.08 (עמוד 2). לפני כן עתר הנתבע להעברת מקום הדיון מתל אביב, שם הוגשה התביעה לכתחילה, לירושלים (בש"א 165792/08). בקשה זו הוגשה ביום 12.6.08. על רקע זה טוען התובע כי הנתבע מושתק מהעלאת בקשתו הנוכחית. 5. (א) סעיף 5(ב) לחוק הבוררות התשכ"ח - 1968 (להלן - חוק הבוררות), מורה כי "בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב הגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של עניין התובענה". ברע"א 8024/06 Dolphin Maritime Ltd. נ' קרוז וורלד דיזנהויז בע"מ (2007) עמד בית המשפט העליון על מספר תכליות ספציפיות, אותה באה הוראה זו להגשים: "ראשית, נתבע שלא העלה את טענת קיום הסכם בוררות בשלב מוקדם של ההליך עשוי להיחשב כמי שהסכים במשתמע לוותר על טענה זו, ולברר את המחלוקת בבית המשפט; שנית, ראוי להבטיח כי לא תיגרם לבית המשפט ולבעלי הדין האחרים טרחה יתירה באופן שלאחר שהוקדש זמן שיפוטי ניכר והושקעו משאבים וזמן בדיון לגופה של התובענה, יופסק הדיון ויועבר לבוררות. הפגיעה הנגרמת לצדדים ולאינטרס הציבורי בניהול הליכי סרק מובנת מאליה; ושלישית, העלאת הבקשה לעיכוב הליכים בהזדמנות הראשונה נועדה למנוע ניצול לרעה של הליכי בית המשפט, ובמיוחד 'בחירת ערכאות' על-ידי נתבע, קרי: לשלול מצב שבו הנתבע ימתין עם טענתו עד לשלב מתקדם בהליך, ואז יחליט על-פי ההתפתחות הדיונית אם ברצונו שהעניין ימשיך להתברר בבית המשפט, או יעדיף להעבירו אז לבוררות..." (בפיסקה 13 לפסק הדין) (ב) על רקע תכליות אלה, נפסק באותה פרשה, מפי כב' השופטת פרוקצ'יה, כי הוראת סעיף 5(ב) מחייבת נתבע להגיש בקשה לעיכוב הליכים "ככל המוקדם, בכתב ההגנה או בדרך אחרת אם מדובר בהליך בסדר דין מיוחד". בית המשפט הוסיף בהקשר זה, כי "המועד הקובע, דרך כלל, הוא שלב הגשת כתב ההגנה, ואם מדובר בהליך שאין בו כתב הגנה, כי אז המועד הקובע הוא היום שבו נטען לראשונה לגופו של עניין התובענה - בין כתב תשובה להמרצת פתיחה, בקשת רשות להתגונן, וכיוצא באלה הליכים דיוניים המהווים 'תחליף' לכתב הגנה" (בפיסקה 13 לפסק הדין). נקבע עוד, כי "הטענה בדבר עיכוב הליכים צריכה לעלות בשלב שאינו מאוחר לשלב שבו נטען לראשונה לגופה של המחלוקת - בין בכתב ובין בעל פה, וזאת בהינתן תוכנו ומהותו של ההליך השיפוטי הנוגע בדבר, על שלביו השונים". (ג) בהקשר זה ציטט בית המשפט בהסכמה דברים שנאמרו לגבי סוגיה דומה, של עיתוי העלאתה של טענה בדבר העדר סמכות מקומית, לפיהם "השאלה באיזו מסגרת הועלתה הטענה - קרי: האם הועלתה בכתב שקדם לכתב ההגנה או בכתב ההגנה עצמו, איננה קרדינאלית בעיני, שכן השאלה החשובה היא, האם הטענה הועלתה - בין בכתב ובין בעל פה - בשלב שקדם לכניסת בית המשפט לדיון בגופה של התביעה, בין במסגרת קדם משפט או הליך מקדמי אחר, ובין בישיבת הוכחות. באם מועלית הטענה בטרם כניסה לדיון לגופו של עניין כאמור לעיל, כי אז עומד הנתבע בדרישת תנאי 'ההזדמנות הראשונה'. בנסיבות כאלה, אין חשש כי בית המשפט, אליו הוגשה התביעה, יוטרח לחינם, ואין גם חשש מפני 'בחירת-ערכאות'. מכאן, ש'ההזדמנות הראשונה' להעלאת הטענה בדבר העדר סמכות מקומית אכן נקבעת על פי נסיבותיו של כל הליך והליך בהתאם לאופיו ולשלב אליו הגיע, ולא על פי מבחן טכני הקשור באופי הכתב שהוגש, או בשאלה אם הכתב בו הועלתה הטענה הוא כתב ראשון שהוגש או שקדמו לו כתבים אחרים" (ת"א (י-ם)  1076/96 דורנט (1991) ישראל בע"מ נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) ) (ההדגשות הוספו) (ד) בית המשפט הוסיף, כי "נקודת הזמן הרלבנטית להעלאת טענת העיכוב היא בסמוך לפני נקיטת העמדה לתובענה גופה - בין בכתב ובין בעל פה, ומי שמאחר בהגשת הבקשה מעבר למועד זה ייראה כמי שהשתהה". לסיכום, ציין בית המשפט כי "החשוב הוא, שבקשת העיכוב תוגש לפני נקיטת עמדה במשפט עצמו" (ראו אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, מהדורה שלישית, 1990, בעמוד 124) . 6. על רקע דברים אלה, אני קובע כי הנתבע עמד בנטל הקבוע בהוראת סעיף 5(ב) לחוק הבוררות. עד להגשת כתב ההגנה, לא טען הנתבע לגופו של עניין. הבקשה להעברת מקום דיון לא היתה בבחינת טיעון לגופה של התובענה. לא היתה בה טענה כלשהי לעיצומה של התובענה. היא עסקה אך ורק בשאלת הסמכות המקומית. כך גם תצהיר הנתבע, שצורף לה בתמיכה. בנסיבות אלה, אין בבקשה האמורה כדי למנוע עיכוב הליכים בהליך שבפניי. כתב ההגנה היה ההזדמנות הראשונה בה טען הנתבע לגופה של התובענה, ושם גם הועלתה, כמוסבר, טענתו בדבר עיכוב הליכים. יוצא, כי הבקשה להעברת מקום דיון אינה אלא הליך מוקדם, דוגמת בקשה לעניין אגרה, אשר אין בו כדי למנוע הגשת בקשה לעיכוב הליכים (ראו בעניין Dolphin הנ"ל, בפיסקה 13). 7. (א) אשר לטענת ההשתק וחוסר תום הלב שהעלה התובע. לא אוכל לקבל טענות אלה. הנתבע היה זכאי לבקש, כי הדיון יתקיים בבית משפט אשר נתונה לו הסמכות מבחינה מקומית. אכן, מבקשת הנתבע עלה כי לטענתו הסמכות המקומית לדון בתביעה מסורה לבית משפט זה. עובדה זו אינה שנויה במחלוקת. עם זאת, עמידה זו על דרישות הדין לעניין הסמכות המקומית אינה מלמדת על מצג כלשהו בדבר ויתור על תניית בוררות. הדברים, מצויים, בבירור, במישור אחר. אף התובע אינו טוען, בהקשר זה, כי שינה את מצבו לרעה על יסוד מצג כלשהו אשר סבר כי גלום בבקשה להעברת מקום דיון. (ב) לא למותר להעיר, בהקשר זה, כי בקשה לעיכוב הליכים בשל תניית בוררות אינה מבוססת על חוסר סמכות של בית המשפט. היא פונה לשיקול דעתו של בית המשפט. היא מבוססת על קיומו של הסכם בוררות. ממילא, ההכרה המשתמעת בסמכותו של בית משפט זה, הגלומה בבקשה להעברת מקום הדיון, אינה מונעת מן הנתבע להעלות בפניי טענה בדבר עיכוב הליכים בשל תניית בוררות. (ג) התובע מפנה בהקשר זה להוראת סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984 (להלן - חוק בתי המשפט). הוראה זו קובעת, מקום בו הועבר הליך מבית משפט אחד לבית משפט אחר בשל חוסר סמכות, כי בית המשפט הנעבר "לא יעבירנו עוד". הוראה זו התפרשה כמתייחסת להעברת ההליך לערכאה אחרת, במסגרת בתי המשפט האזרחיים (ראו רע"א 3319/00 שור נ' בן יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ, פ"ד נה(2) 817 (2001), בעמוד 820). אין היא מונעת העברת ההליך לבוררות. אכן, עניינה של הוראה זו בקיומו של סוף פסוק לטענות הצדדים בנושא סמכות. כמבואר, העברת הליך לבוררות אינו עניין של סמכות, כי אם של שיקול דעת, המבוסס על מתן תוקף להסכם בוררות בין הצדדים. יוצא, כי הוראה זו אינה חלה על העניין שבפניי. (ד) לא אוכל לקבל את טענת חוסר תום הלב שמעלה התובע גם מבחינה נוספת. הנטל הרובץ על בעל דין הוא להעלות טענה לבוררות בהזדמנות הראשונה בה הוא טוען לגופה של תובענה. כך נקבע בסעיף 5(ב) לחוק הבוררות. הנתבע עמד בנטל זה. בנסיבות אלה, קשה עד מאד לייחס לו חוסר תום לב. בהקשר דומה נפסק, כי "עמידה על זכות מפורשת, המוסכמת בין הצדדים, ומה גם כאשר מדובר על זכות שאינה חבויה בין השיטין, או על פרשנות מלאכותית של מילה זו או אחרת בחוזה, אינה כשלעצמה בגדר פעולה נעדרת תום לב". (ע"א 158/80 שלום נ' מוטה, פ"ד ל"ו (4), 793 (1982) בעמוד 812). הדברים אמורים מקל וחומר, מקום בו פועל בעל דין במסגרת אמות המידה שנקבעו במפורש בדין לעניין העמידה על הזכות האמורה. אף לא מצאתי בנסיבות העניין "נסיבות נוספות המעידות על חוסר תום לב.... כגון 'התחכמות, תחבולה והכשלת הצד שכנגד'" (ע"א 18/89 חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נ' פרידמן, פ"ד מו(5) 257 (1992) בפיסקה 15 לפסק דינו של כב' הנשיא מ' שמגר). (ה) אני דוחה, אפוא, טענה זו של התובע. תניית הבוררות ופירושה 8. הבקשה לעיכוב הליכים מבוססת על טענת הנתבע, כי בין הצדדים קיימת תניית בוררות הקבועה בתקנון האגודה השיתופית (להלן - התקנון), אשר דינה כהסכם בוררות. בהקשר זה, נשען הנתבע על הוראת סעיף 176 לתקנון, הקובע כך: "כל סכסוך, הנובע מחברות באגודה או מעסקי האגודה, לרבות פירוש תקנון זה, אשר יפרוץ בין חברים, חברים לשעבר .... מצד אחד לבין האגודה, חבריה, פקידיה .... מצד שני יימסר לבוררות בפניי בוררים שיתמנו על ידי הצדדים בסכסוך ....." בהוראה זו נקבע מנגנון לפיו כל צד בוחר בורר אחד, ושני הבוררים ממנים בורר שלישי. באין הסכמה, נקבע כי הבורר השלישי ימונה על ידי ישובי פועלי אגודת ישראל. 9. המחלוקת לגבי פרשנותה של הוראת סעיף 176 לתקנון מתמקדת בשאלה האם הסכסוך בין הצדדים נובע מן החברות באגודה או מעסקי האגודה. במחלוקת זו, אני מעדיף את עמדת הנתבע. אסביר את שיקולי. 10. (א) הביטוי "עסקי האגודה" המופיע בסעיף 176 לתקנון שאוב מפקודת האגודות השיתופיות (ראו סעיף 52(1), אשר עניינו בבוררות בסכסוכים). פירושו של ביטוי זה נדון בהרחבה ברע"א 1139/99 כפר מחולה - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות שיתופית בע"מ נ' בית שאן, פ"ד נד(4) 262 (2000). בית המשפט עמד על כך, שבירור סכסוכים הנוגעים לאגודה שיתופית ייעשה במסגרת של בוררות, שכן "בשל אופיין המיוחד של אגודות שיתופיות, מן הראוי כי הסכסוכים יתבררו בפני גופים פנימיים של האגודה או לפני גופים אחרים הקרובים להגשמת רעיון הקורפורציה" (בעמוד 269). בהקשר זה נפסק, כי "המחוקק מביט בעין יפה על יישוב של סכסוך כזה מחוץ לכותלי בית-המשפט, ומפאת קרבתו של הבורר לענייני האגודה ומומחיותו, חזקה עליו שיטיב משופט למצוא את הדרך ליישר את ההדורים. יישוב של סכסוך כזה על ידי הבורר הוא בגדר האוטונומיה של התאגיד." (המ' 554/64 הלוואה וחסכון חיפה אגודה הדדית בע"מ נ' גלר פ"ד יט (1) 319, בעמוד 327 לפסק דינו של כב' השופט זוסמן). אל מול תכלית זו, ניצבת "התכלית של שמירת זכותו הבסיסית של אדם כי סכסוכיו יתבררו במוסדות השיפוט הרגילים" (עניין מחולה הנ"ל, בעמוד 272). (ב) על רקע זה, נדחתה בעניין מחולה פרשנות מצמצמת שהוצעה למונח זה (ראו בעמוד 273). נפסק, כי יש לייחס לדברים אלה "את המשמעות הרחבה ביותר" (שם, בפיסקה 23). עמדה זו תואמת את עמדתו העקרונית של בית המשפט העליון לגבי פירושם של הסכמי בוררות. לעניין זה נפסק, כי "במקרה של ספק יש לפרש את הסכם הבוררות בצורה רחבה, וזאת על מנת ליתן תוקף לכוונת הצדדים לברר את הסכסוכים ביניהם באמצעות בוררות" (דברי כב' השופט דנציגר ברע"א 133/08 שמשית אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בע"מ נ' עומרי עאהד חברה לבניין בע"מ, , בפיסקה 19). 11. למען שלמות התמונה אציין, כי בעניין מחולה פסק בית המשפט העליון מהם "סכסוכים חוקתיים", אשר אינם באים בגדר "עסקי האגודה". בית המשפט פסק, כי קיימים מספר טיפוסים של מקרים הנופלים לגדר "סכסוכים חוקתיים" כאמור: (א) עניינים המעוררים שאלות לגבי חוקיותן של פעולות האגודה, כולל שאלת תקפותן של נורמות שנוצרו על ידה, לרבות תוקפן הוראות תקנוניות. בית המשפט ציין כי עניינים אלה נתפסים על ידי הוראת סעיף 3 לחוק הבוררות, ואין לגביהם תוקף להסכם הבוררות (פיסקה 28 לפסק הדין). (ב) סוגי סכסוכים שהוגדרו כעניינים חוקתיים על ידי הפסיקה בהקשר של אגודות שיתופיות, אך אינם נתפסים על ידי הוראת סעיף 3 לחוק הבוררות (פיסקה 29 לפסק הדין). בית המשפט ציין כי בגדר זה מצויים עניינים אשר בשל אופיים העקרוני ישנו טעם מיוחד שלא לעכב את ההליכים, במובן הוראת סעיף 5(ג) לחוק הבוררות (פיסקה 31 לפסק הדין). 12. על רקע זה אני סבור כי המקרה שבפניי נופל לגדר הוראת הבוררות. אסביר את שיקולי. 13. ראשית, על הנמצא בגדר המונח "עסקי האגודה" ניתן ללמוד ממטרותיה, כפי שפורטו בתקנון (ראו פסק דינו של מ"מ הנשיא מ' שמגר בבג"צ 183/82 נווה אטי'ב - כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ' רשם האגודות השיתופיות פ"ד לז(1) 164 (1983), בפיסקה 8 לפסק הדין). לסכסוך נשוא התובענה יש זיקה עניינית הדוקה למטרותיה של האגודה השיתופית. מטרות האגודה מפורטות בסעיף 3 לתקנון. הן כוללות: "א. ארגון חבריה ופעולה, בדרך של שיתוף ושל עזרה הדדית - לשיפור מצבם הכלכלי, המשקי, הדתי, החברתי והתרבותי וכל זאת בהתאם לעקרונות הקואופרציה. ב. ארגון התיישבות חבריה בישוב מתתיהו כאגודה חקלאית שיתופית, לשם הקמת חברה עובדת דתית וחרדית ועל יסוד עקרונות של רעיון תורה ועבודה, שמירת תורה ומצוות, העבודה העצמית, בעלות העם על הקרקע, .... ה. חינוך חבריה ברוח עיקרי תורה ועבודה, שמירת תורה ומצוות, עקרונות הקואופרציה והעזרה ההדדית." (ההדגשות הוספו) 14. (א) בסיס התביעה טענות כי הנתבע הוציא לשון הרע על התובע, על רקע עמדה דתית המיוחסת לנתבע לעניין הפנייה של מי מחברי האגודה השיתופית לבתי משפט אזרחיים לשם יישוב סכסוכים מול האגודה. ממטרות האגודה עולה בבירור, כי נושא שמירת תורה ומצוות הוא אחת ממטרותיה המרכזיות של האגודה. ככזה, הליך שעניינו סכסוך בין שני חברים באגודה, על רקע טענות בדבר אי קיום מצוות של אחד מהם, מהווה סכסוך הנוגע, ואף נובע, מ"עסקי האגודה" במובנו הרחב של ביטוי זה. (ב) באופן דומה, פסק בית המשפט בעניין נווה אטי'ב הנ"ל, כי טקס יום הזיכרון שנערך באגודה השיתופית נופל בגדר עסקיה, במובן ביטוי זה לצורך תחולתה של תניית בוררות (שם, בפיסקה 8). דברים אלה יפים, בשינויים המחויבים, למקרה שבפניי. 15. (א) שנית, הסכסוך בין הצדדים נובע במישרין מן החברות באגודה. אחד מהיבטיו העיקריים של הסכסוך הוא טענת התובע, כי הנתבע קורא, בדרכים שונות, להחרמתו כחבר באגודה. הנתבע אף טוען בתביעתו, בהקשר זה, למהלכים של הנתבע אשר מטרתם היא הפסקת חברותו של התובע באגודה. (ב) זאת ועוד. מן החומר שבפניי עולה, כי בבסיס הסכסוך בין הצדדים עומדת גם טענת הנתבע, כי פניית התובע לערכאות מנוגדת לקבוע בתקנון המושב לעניין סמכות שיפוטי בסכסוכים בין החבר (הוא התובע) ובין המושב (ראו מכתב הנתבע, נספח ח' לתביעה, מיום 20.12.07). לא למותר לציין, כי מכתב זה נשלח בזמן אמת, כחצי שנה לפני הגשת התביעה שבפניי. (ג) יוצא, כי לחברותו של התובע באגודה קשר ישיר לסכסוך בין הצדדים. ניתן אף לומר, כי הסכסוך לא היה בא לעולם, אלמלא היה התובע חבר באגודה. די בכך על מנת לקיים את התנאי שבתקנון, בדבר זיקה בין החברות באגודה ובין הסכסוך. (ד) אציין, במאמר מוסגר, כי הנתבע אינו רק רב המושב. הוא גם חבר בו. לעניין זה יש להעיר, כי כתב התביעה מפרט אירועים בהם הוצאה לשון הרע, על פי הטענה, בכינוסים של חברי המושב שקיים הנתבע בביתו שבמושב (ראו, למשל, בפיסקה 18 לכתב התביעה; פיסקה 22 לכתב התביעה). בולטת בהקשר זה גם אסיפת חברים אשר טוען התובע כי התקיימה בבית הנתבע ביום 14.1.2008 (ראו פיסקה 29 לכתב התביעה). על רקע כל אלה, עולה כי גם חברותו של הנתבע באגודה קשורה לסכסוך. 16. (א) על רקע זה, אני קובע כי הסכסוך בין הצדדים נובע מן החברות באגודה, ובעיקר חברותו של התובע. בהקשר זה ניתן להפנות, בשינויים המחויבים, למבחנים שנקבעו בסוגית סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה. בדין נקבע, כי בית המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון בתובענה אשר עילתה סכסוך בתוך המשפחה. בית המשפט העליון פסק (כב' הנשיא א' ברק ברע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337 (2000)), כי לעניין זה די בכך ".... שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה. נמצא, כי מחד גיסא לא די בקשר רחוק וזניח. מאידך גיסא לא נדרש שהסיבה היחידה והבלעדית להיווצרותה של עילת התביעה הוא הסכסוך המשפחתי. די בכך שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה נכבדה וחשובה להיווצרותה של עילת התביעה, כדי שנראה את עילתה של התובענה בסכסוך בתוך המשפחה. גישה זו מתבקשת מהתכלית המונחת ביסוד סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה. סמכות זו נועדה לרכז בבית משפט אחד - הוא בית המשפט לענייני משפחה - את הסכסוך המשפחתי על כל היבטיו, תוך ניסיון לפתור אותו בכלים המיוחדים שהוענקו לבית המשפט לענייני משפחה. ריכוז זה מוצדק הוא, רק אם הסכסוך המשפחתי מונח בתשתיתן של תביעות אזרחיות המוגשות לבתי משפט שונים. אין כל צידוק בריכוז זה אם האופי המשפחתי של הסכסוך אינו בעל תרומה משמעותית" (בפיסקה 10). (ב) הגיונם של הדברים יפה למקרה שבפניי. פקודת האגודות השיתופיות, כמו גם התקנון, ביקשו להביא לכך שסכסוכים פנימיים הנוגעים לחיים המשותפים באגודה השיתופית יידונו במסגרת אחת של בוררות. הטעם לכך בואר לעיל. עניינו ביתרון המובנה שיש להליכים מסוג זה בפיתרון סכסוכים כאלה. במקרה שבפניי, המדובר בסכסוך הנובע מן החברות באגודה. אלמלא חברותו של התובע באגודה, לא היה נוצר הסכסוך האמור. בנסיבות אלה, ובשים לב לתוכן הטענות העולות בתביעה עצמה, קיימת הצדקה עניינית לבירור העניין בבוררות, על פי שיקולים דומים לאלה עליהם עמד בית המשפט בעניין חבס הנ"ל. 17. (א) בשולי עניין זה אעיר, כי אין מדובר בעניין חוקתי, אשר על פי הפסיקה הוראת הבוררות אינה חלה עליו. התביעה אינה עוסקת בהליך כלשהו, על פי התקנון או החוק, לשלילת או הגבלת זכויות התובע כחבר האגודה, להפסקת חברותו. אכן, בתביעה נזכרת הצעה לשינוי תקנון המושב, כך שעל מנת להיות חבר האגודה אדם חייב להיות "ירא שמיים". כן נטען, כי הצעה זו היא המשך להחלטה שהתקבלה באסיפת חברים בבית הנתבע, אשר לטענת התובע ביקשה מהנהלת המושב לפעול להפקעת חברותו של התובע במושב. עם זאת, מן התביעה עולה, כי הנהלת המושב לא פעלה בדרך האמורה (ראו פיסקה 46 לכתב התביעה). זאת ועוד, עניינה של התביעה אינו בתקיפת תוקפו של הליך פורמלי כזה או אחר המופנה או שהופנה נגד התובע. עניינה בטענות ללשון הרע. התובע עצמו מציין, כי בינו ובין המושב מצויים הליכים אחרים, אשר עניינם בניסיון של המושב לשלול ממנו זכויות כאלה או אחרות (פיסקה 40 ואילך לכתב התביעה). במצב זה, אין מדובר בתביעה בעניין חוקתי, אשר אינו נתון לבוררות. (ב) זאת ועוד, העניין נשוא התביעה אינו שייך לעניינים אשר אינם נתונים, על פי טיבם, לבוררות. אכן, המדובר בהליך שעניינו טענה לעוולה נזיקית. בפסיקה נדחתה טענה, לפיה לא ניתן לדון בבוררות על פי פקודת האגודות השיתופיות בעוולות נזיקיות (פסק דינו של מ"מ הנשיא מ' שמגר בעניין נווה אטי'ב הנ"ל, בפיסקאות 6 - 8; ראו גם ע"א 721/86 N.V. OPTISCHE INDDUSTRIES DE OUDE DELFT נ' תדיראן בע"מ, פ"ד מד(4) 259, בפיסקה 8 לפסק דינו של כב' השופט י' מלץ). ואמנם, עוד לפני יותר משלושים שנה פסק בית המשפט העליון, כי בגדר תניית בוררות של אגודה שיתופית מצויות גם תביעות לשון הרע, הנובעות מסכסוכים נשוא אותה תניה (ראו פסק דינו של כב' השופט א' ויתקון בע"א 105/75 הופר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל פ"ד כט(2)509 (1975)). בהתאם לגישה זו, אושרו בבית המשפט העליון כדבר שבשגרה פסקי בורר בתביעות לשון הרע (ראו רע"א 6736/96 פרנקל נ' קרייטר (1996), כב' השופט א' ברק; רע"א  554/01 כתר הוצאה לאור בע"מ נ' ספרן (2001), , כב' השופט י' טירקל; רע"א 8595/99 מלון אורכידיאה בע"מ נ' מינוסקין (2000), , כב' השופטת א' פרוקצ'יה). נכונות לקיים את הליך הבוררות 18. סעיף 5(א) לחוק הבוררות מתנה את עיכוב ההליכים בכך, שהנתבע, מבקש העיכוב, "היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך". לטענת התובע, הנתבע אינו עומד בנטל זה. 19. לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, אני קובע כי הנתבע עומד בנטל זה. מן החומר עולה, כי בטרם הגיש את התביעה, שלח התובע מספר מכתבים לנתבע בקשר למעשים הנטענים. במכתב שצורף כנספח ו', מיום 29.11.07, נדרש הנתבע לחדול ממעשים נטענים שפורטו בו, וכן לפצות את התובע ובני משפחתו. נאמר עוד, כי אם הסכום הנזכר שם לא ישולם, "תוגש נגדך תביעה משפטית, אשר תועמד על סכום הנזק הריאלי והאמיתי שגרמת למרשנו". במכתב נוסף, כתב בא כוח התובע, ביום 3.1.2008, כי "בנסיבות העניין, נראה כי לא יהיה מנוס מלברר את חילוקי הדעות בין הצדדים בערכאות משפטיות" (בפיסקה 10). הנתבע לא השיב למכתב זה. 20. (א) הנתבע השיב בכתב על המכתב מיום 29.11.07. בתשובתו בכתב לא הציע הנתבע לקיים בוררות בהתאם לתקנון האגודה השיתופית. הנתבע הוא לא השיב בכתב למכתב מיום 3.1.08. עם זאת, הנתבע הצהיר בהליך שבפניי, כי הבין, נוכח מכתב אחרון זה, כי לא יהיה מנוס מקיום דיון בין הצדדים (פיסקה 6 לתצהירו בתמיכה לבקשה). (ב) לטענת הנתבע, עם קבלת המכתב האמור, עדכנה מזכירות המושב את מרכז מוסדות פועלי אגודת ישראל (להלן - פא"י), הוא הגוף המיישב. אלה פנו אל הנתבע והציעו כי יסייעו לפתור את הסכסוך בדרך חלופית. לטענת הנתבע, הואיל והסכסוך נולד על בסיס הדרישה לפתור סכסוכים בבוררות, נתן את הסכמתו לעשות את הנדרש כדי שהסכסוך ייפתר בבוררות (פיסקה 7 לתצהירו בתמיכה לבקשה). לטענת הנתבע, נציג פא"י, מר יעקב רוט, הגיע למושב וקיים שתי ישיבות עם הנתבע ועם מזכירות היישוב, ובהן הודיע כי טרם הבוררות יופנו הצדדים לגישור (פיסקה 8 לתצהירו בתמיכה לבקשה). (ג) הנתבע טוען כי הסכים להצעה. בהמשך הודיע, לטענתו, מר רוט כי גם התובע מסכים לבוררות, וכי יש לבחור בורר (שם). לטענת הנתבע, טרם סוכמה זהות המגשר/בורר, במאי 2008, הוגשה התביעה (פיסקה 9 לבקשה). הנתבע מדגיש כי היה מוכן בעבר, ואף מוכן היום, לפתור את הסכסוך בהליך של בוררות (סעיף 17(ו) לבקשה). (ד) הנתבע לא נחקר. הדברים לא נסתרו. התובע טוען, לעניין זה, כי האמור בטענות הנתבע לעניין מר רוט וכו' "אינו מדוייק". עם זאת, הוא מאשר כי בשלב מסויים הוצע לו על ידי נציגי פא"י לנהל עם הנתבע הליך גישור. לטענתו, הוא נתן את הסכמתו לכך (בפיסקה 15). התובע אינו כופר בטענת הנתבע כי גם הלה הסכים להליך כזה. הוא אינו מכחיש את טענת הנתבע, כי הדבר נועד להוות מעין הליך מקדים לבוררות. התובע אינו מסביר מדוע, במצב זה, הוגשה התביעה בלא שהתקיים הליך כאמור. במצב זה, לא נסתרו טענות הנתבע כי היה מוכן לקיים בוררות. (ה) לא נעלם מעיני, כי הנתבע מערב בתצהירו בין גישור ובין בוררות (ראו בפיסקה 9 לתצהיר). עם זאת, ברור מתצהירו כי הליך הגישור עליו דובר נועד להוות הליך מקדים לבוררות. במצב הדברים המתואר, אין מדובר בנתבע אשר קיבל מכתבי התראה, ולא הגיב עליהם כלל (ראו ס' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, מהדורה שלישית, בעמוד 118). הנתבע היה מוכן לקיים הליך ליישוב סכסוכים, אשר צפה פני קיומה של בוררות בין הצדדים. הוא הסכים לעשות את שנדרש על מנת שהסכסוך יתברר במסגרת של בוררות. במצב זה, מתקיימת דרישת הדין לעניין זה. טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות 21. סעיף 5(ג) לחוק הבוררות קובע, כי בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות. הנטל לעניין זה רובץ על התובע, המתנגד לעיכוב הליכים בשל תניית בוררות (ראו ע"א 550/75 מורלי נ' בגון פ"ד ל(2) 309, בעמוד 314). נטל זה אינו קל. בפסיקה צויין, כי הוראה זו היא "... פתח מילוט צר, שרק במקרים חריגים עשוי לחלץ את המתקשר בהסכם מן החיוב להתדיין בבוררות" (רע"א 7608/99 לוקי ביצוע פרוייקטים (בנייה) 1989 בע"מ נ' מצפה כינרת 1995 בע"מ, פ"ד נו(5) 156, בעמוד 162 לפסק דינו של כב' השופט א' מצא). ברוח דומה, צויין בפסיקה כי בית המשפט רשאי לסטות מן הכלל של עיכוב הליכים בשל תניית בוררות, "בהתקיים נסיבות מיוחדות" (רע"א 6450/01 שמחה אוריאלי ובניו, חברה להנדסה וקבלנות בע"מ נ' מכון טיפול בשפכי אשקלון, פ"ד נו(5) 769, בעמוד 772). 22. בהקשר זה נפסק בעניין מחולה, בדעת רוב, כי מקום בו קיימים עניינים המעוררים שאלות עקרוניות, עשוי להתקיים טעם מיוחד שלא לעכב את ההליכים (ראו בהקשר זה את הערתו המסתייגת של כב' השופט י' טירקל). עם זאת, מן הפסיקה עולה כי אין מניעה לעכב את ההליכים גם לגבי עניינים, אשר אפשר שקיימת בהם חשיבות ציבורית בבירור פומבי (ראו דעת הרוב בע"א 550/75 מורלי נ' בגון, פ"ד ל(2) 309 (1976)). 23. התובע טוען כי הסכסוך אינו ראוי להתברר בהליך של בוררות הואיל והוא מעורר עניין ציבורי. נטען בין היתר כי ההליך מעורר שאלות עקרוניות אודות גבולות הסמכות ואודות המותר והאסור לאדם אשר מונה לתפקידו על ידי רשויות המדינה ועושה בסמכויותיו שימוש לרעה. נטען גם כי התביעה מעוררת שאלות שעניינן מעמדם של בתי המשפט בישראל וזכות הגישה לערכאות. 24. (א) לא אוכל לקבל טענה זו. מעיון בכתבי הטענות עולה, כי עיקרה של המחלוקת בתיק זה היא בעלת אופי עובדתי. הנתבע טוען, כי לא אמר בפומבי דבר נגד התובע, לרבות בדרך בלתי מילולית (סעיף 18 לכתב ההגנה). לטענתו, כתב התביעה משקף "פירוש חולני ומנותק מהמציאות לאירועים תמימים ורגילים ששמו של התובע כלל לא הוזכר בהם במפורש או במרומז" (סעיף 20 לכתב ההגנה). הנתבע מכחיש כי הוא מנצל את מעמדו כנטען בכתב התביעה (סעיף 25 לכתב ההגנה). הנתבע מכחיש כי הוא מנהל מלחמת חורמה נגד התובע או כי הוא מאיים על מאן דהוא (סעיף 26 לכתב ההגנה). הנתבע אף מכחיש בכתב ההגנה את עיקרי הטענות העובדתיות שבכתב התביעה לעניין לשון הרע (ראו סעיף 36 ואילך לכתב ההגנה). (ב) אכן, הנתבע טוען גם כי התובע ואחיו יצרו נגד הנתבע פרובוקציה וגירשו אותו בבושת פנים מטקס חתונה אליו הוזמן. לשיטת הנתבע, מאז הוא פועל בדרכים חוקיות, הקבועות בתקנון המושב, למתן תגובה הולמת, ולהביא לבדיקה מחדש של התאמת משפחת התובע למושב (סעיף 11 לכתב ההגנה). הנתבע מאשר כי הזכיר בדרשות ובשיחות אישיות, כי ההלכה מחמירה עם מי שהולך לערכאות (סעיף 31 לכתב ההגנה). לגבי חלק מהטענות שמעלה התובע, טען הנתבע כי פעל בתגובה לפרובוקציה של התובע (ראו סעיף 38 לכתב ההגנה; סעיף 44 לכתב ההגנה). הנתבע גם העלה, מחמת זהירות, טענות להגנות שונות לפי חוק איסור לשון הרע (ראו פיסקה 62 ואילך לכתב ההגנה). (ג) אין בכך כדי לגרוע מן העובדה, שעיקר המחלוקת בתיק זה נוגעת לשאלות עובדתיות. עניינה בשאלה כיצד נהג הנתבע באירועים הנטענים. צפוי על רקע זה, כי עיקר ההתדיינות תוקדש לעניינים אלה. זאת ועוד, העקרונות המשפטיים בכל הנוגע להחלת ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע ידועים. יישומם במקרה פרטני, כגון זה שבפניי, אינו מעורר שאלות עקרוניות כאלה המצדיקות הימנעות מעיכוב הליכים. אשר לטענת התובע לעניין שימוש לרעה בסמכות, הרי שהדין האוסר זאת קיים, ואף כאן, המדובר בשאלה יישומית בעיקרה. אזכיר עוד, כי ככל שיעלו בכל זאת שאלות משפטיות, רשאי הבורר או הבוררים להביא שאלות כאלה לחוות דעת בית המשפט, במסגרת של אבעייה (ראו סעיף טז לתוספת השנייה של חוק הבוררות). במצב זה, איני סבור כי קיימת לעניין זה עילה, שלא לעכב את ההליכים. התוצאה הבקשה מתקבלת. אני מורה על עיכוב ההליכים בת.א. 16809/08 בבית משפט זה. התובע ישלם לנתבע הוצאות בגין בקשה זו בסך של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין. סכום זה ישולם עד ליום 10.4.09. על הצדדים לפעול על פי תניית הבוררות, ועל כל אחד מהם למנות, עד ליום 15.4.09, בורר מטעמו, לשם כך. אגודה שיתופיתסכסוך