סמכות עניינית למתן צווים לרשות שלטונית

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות עניינית למתן צווים לרשות שלטונית: הרקע וההליך לפני בקשה לצו מניעה זמני ולצו עשה, בו עותרים המבקשים לצו מניעה וצו עשה, כלהלן: צו מניעה האוסר על המשיבים 16-1 לתלות כרזות ו/או שלטים בו יוכפש שם המבקשים או תוצא דיבתם רעה, ו/או יופצו נגדם דברי הסתה ו/או איום, מטרד והסגת גבול, בקשר למתקן הקשר האלחוטי של חברת פלאפון שהוצב על גג ביתם. צו עשה המורה למשיבים להסיר לאלתר את הכרזות/השלטים שתלו במקומות שונים בהם הוכפש שם המבקשים ו/או הוצאה דיבתם רעה, ו/או הופצו נגדם דברי הסתה ו/או איום בקשר למתקן הקשר האלחוטי של חברת פלאפון שהוצב על גג ביתם. לאסור על המשיבים לקיים כל הפגנה ו/או התקהלות ו/או תהלוכה בכל שעה ביום, לרבות שימוש במגפונים ו/או כריזה, ו/או רמקולים, נגד הפעלה ו/או שימוש במתקן הקשר האלחוטי של חברת פלאפון שהוצב על גג ביתם. לגבי המשיבה 17 שהיא תחנת משטרה הראל, עותרים המבקשים כי יוצא צו מניעה המונע ממנה לאשר למשיבים 16-1 הפגנות מכל סוג שהוא נגד המבקשים, לרבות תהלוכת רכבים, תהלוכות בכלל, התקהלות סביב ביתם, שימוש בפרוז'קוטרים, מערכות כריזה, מגפונים, ורמקולים, בהתייחס לשימוש במתקן הקשר האלחוטי של חברת פלאפון שהוצב על גג ביתם, והם גם עותרים כי ביהמ"ש יורה לה להסיר את השלטים ו/או הכרזות. טענות המבקשים לטענת המבקשים, למתקן הקשר הנ"ל (שלמעשה הוא אנטנת שידור) ניתו היתר בניה כדין ע"י הועדה המקומית הראל, וכל האישורים הרלוונטיים מטעם המשרד להגנת הסביבה בקשר לבטיחות הקרינה, לרבות היתר להפעלתו, ובדיקת קרינה בדו"חות שצורפו לתצהיר המבקשים, לפיהם הקרינה שנמדדה פחותה מ-0.1% מהתקן, וצויין שמתקן הקשר גם פועל לסירוגין, כאתר גיבוי לכביש אחר. ואולם, למרות האישורים, המשיבים 16-1 תלו ברשות הרבים וברשותם הפרטית שלטים וכרזות אדירי ממדים בגודל של כ-2X6 מטר, בהם צויירו גולגלות ושלדים ונכתבו אמירות שונות ביחס למבקשים, כגון: "איציק ועפרה הרוש תתביישו בגללכם יש קרינה בשכונה" וכן: "בכסף לא קונים בריאות, הקרינה פוגעת בשכנים ובילדיכם, הקרינה הורגת, בכסף לא קונים בריאות, משפחת הרוש לא רוצים לחלות בסרטן, משפחת הרוש לא תתחמקו, משפחת הרוש כאן יש קרינה", כשהשמות הפרטיים של המבקשים מופיעים על כל אחד מהשלטים הנ"ל, הנראים לא רק ברח' השיקמה בו הם גרים, אלא גם ברחובות אחרים, ומחלונות האוטובוסים והמכוניות העוברים בכביש נחל סורק לכיוון כביש מס' 1. לטענת המבקשים, משטרת תחנת הראל נותנת ידה והסכמתה, בכך שאינה דורשת מהמשיבים 16-1 להסיר לאלתר את שלטי ההסתה, אינה מתייצבת חוצץ ליד המבקשים למניעת התקהלות סביב ביתם בשעות לילה מאוחרות, כדי למנוע איום על חייהם, ושימוש בפרוז'קטורים ובמערכות כריזה מחרישות אוזניים, וכל פניות ותלונות המבקשים בתחנת משטרת הראל בעניין זה, נפלו על אוזניים ערלות ונדחו אחת לאחת. מהבקשה, התצהיר ונספחיהם, עולה כי התקיימו מס' הפגנות של המשיבים 16-1 שלוו על ידי המשיבה 17, כלהלן: החל מ-1.12.08 ועד 11.12.08, התקיימו ההפגנות יחד עם תושבים נוספים ממבשרת ציון, (כ-50-40 איש), שקראו לטענת המבקשים קריאות גנאי, גידפו, קיללו ואיימו על חיי המבקשים וילדיהם. ביום 16.1.09 התקיימה תהלוכת מכוניות ברחבי מבשרת ציון מלווה בשילוט כאמור, תוך שימוש בצפירות מכוניות, צופרי מנגינה ושימוש במגפונים ורמקולים במסך הכפשות. ביום 18.1.09 ליד בית המבקשים ברח' השיקמה התקיימה הפגנת מחאה למשך שעתיים וחצי בין 22:30-20:00. למבקשים הודיעו ממשטרת הראל כי תהלוכת מכוניות נוספת תתקיים ביום 23.1.09 לאחר שאושרה ע"י המשטרה, וכי ימשיכו להפגין עד להודעה חדשה במלוא המרץ (לא צויין בבקשה אם הפגנה זו התקיימה). ומתגובת המשטרה עולה כי היו הפגנות נוספות. מאחר ומהאמור לעיל עולה כי הגם שבמשך כחודשיים במהלכן התקיימו ההפגנות, לא פנו המבקשים בבקשה לצו מניעה זמני לביהמ"ש, לא מצאתי לראוי הורות על הצווים המבוקשים במעמד צד אחד ולפיכך קבעתי את הדיון במעמד הצדדים ליום 16.2.09, (לאחר שהוריתי על הגשת תגובות המשיבים). ביום 16.2.09 התקיים דיון במעמד הצדדים, לאחריו הגישו הצדדים סיכומים. טענות המשיבים 1-16 לטענת המשיבים 16-1 מדובר בצווי מניעה ועשה שאינם ניתנים להעברה כספית לגביהם נפסק כי ככאלה מקומם בביהמ"ש המחוזי, כאשר הסעד הכספי כאן הינו משני וטפל לסעד העיקרי של צווי מניעה ועשה, ומאחר והמשטרה אף היא משיבה, דין הבקשה להידון בביהמ"ש לעניינים מנהליים (המחוזי בירושלים). עוד טוענים המשיבים 16-1 כי הבקשה מוגשת לאחר שהמשיבים מקיימים מזה למעלה מחודשיים (מאז 1.12.08) הפגנות, וביום 9.12.08 המבקשים אף הגישו קובלנה פלילית נגד הנתבע 14 שאינו צד לבקשה, אך במשך כל אותה עת לא אצה למבקשים דרכם לעתור בהליך זה, שהוא הליך "מן הצדק" שהשיהוי ו/או חוסר ניקיון הכפיים, הינם עילה לדחייתו, ורק עתה הגישו הליך זה כסעד "דחוף" לצו מניעה זמני. גם מטעם זה דין הבקשה לסילוקה על הסף. טענות המשטרה לבית משפט זה אין סמכות לדון בבקשה, ולחילופין המשטרה פעלה כדין תוך שאיזנה בשיקוליה מחד את זכות המבקשים לפרטיות ומאידך את זכות המשיבים 1-16 להפגין כחלק מחופש הביטוי, תוך הגבלות שהטילה על ההפגנות. חוסר סמכות עניינית ושיהוי - כעילה לדחיית הבקשה על הסף לטענת המשטרה, מדובר בתובענה מינהלית, בה הסעד היחיד שהתבקש כלפי המשטרה הוא מתן צווי עשה/מניעה לרשות שלטונית ביחס לפעולתה השלטונית, המצוי בסמכותם הייחודית של בית המשפט הגבוה לצדק, ובתי המשפט המנהליים. לפיכך הסמכות לדון בתובענה נתונה לבג"צ ולא לביהמ"ש האזרחי, ועל ביהמ"ש לדחות את הבקשה על הסף. אופן רישוי הפגנות נקבע בסעיף 84(א) לפקודת המשטרה, בו למפקד משטרת המחוז נתון שיקול הדעת להחליט בבקשה לרשיון, ומאחר ושיקול הדעת המסור בידי קצין המשטרה הינו רחב ופקודת המשטרה לא קובעת מנגנון ערעור על החלטותיו בענין זה, הרי שהביקורת השיפוטית על החלטותיו בקשר למתן רשיון להפגין היא של בג"צ. בדיון שהתקיים ביום 16.2.09 במעמד הצדדים, התבקש ב"כ המבקשים להגיב על שאלת העדר סמכות בימ"ש זה לדון בבקשה, ולענין זה הצהיר כי הגם שהוא סבור כי מדובר בהלך במישור הפרטי, ייתכן שיוותר על המדינה כצד להליך. בסיכומיו טען כי מדובר בצו מניעה בענין שימוש וחזקה במקרקעין, הכולל עילות המבוססות על מטרד ליחיד הפוגע בשימוש או בחזקה במקרקעין שבימ"ש השלום מוסמך לדון בהם. אכן כעמדת המדינה, סבורני כי אין מדובר כאן בסכסוך אזרחי פרטי בין המבקשים למשטרה, אלא בסכסוך בין המבקשים לבין המשטרה כרשות שלטונית, שפעולתה היתה בענייננו במסגרת שיקול הדעת השלטוני שבידה להתיר את הזכות להפגין או לאסרה, וגם הסעד המבוקש הינו במסגרת המשפט המנהלי, ובענייננו מדובר בתקיפת שיקול הדעת של הרשות המנהלית במסגרת פעולתה השלטונית (ראה ע"א 1287/92 בוסקליה נ. צמח, פד"י מו(5) 159, בג"ץ 1921/94 סוקר נ. הוועדה לבניה, למגורים ולתעשיה, פד" מח(4) 237, 258-260) רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ. מ"י, פ"ד מד(3) 812, 816-817, ע"א 9379/03 מיכאל צ'רני נ. מ"י ואח', , פסקה 23, בג"ץ 991/91 דוד פסטרנק בע"מ נ. שר השיכון, פ"ד מה (5) 50, 57). הסעד המבוקש הוא צווי מניעה, צווי עשה קבועים וסעד כספי בסך 300,000 ₪ כפיצוי, אך הגם שמבוקש גם סעד כספי, הרי המבחן הנדרש הוא מבחן הסעד העקרי, שבענייננו הם בראש ובראשונה סעדי צווי המניעה והעשה כנגד המשטרה, כרשות שלטונית ונגד המשיבים 16-1, האם לאפשר או למנוע קיום ההפגנה, והסעד הכספי הוא רק פועל יוצא של ההכרעה בסעד העקרי של מתן הזכות להפגין, ולכן הוא נלווה לטפל לסעד צווי המניעה והעשה המבוקשים, שרק לאחר ההכרעה בהם ניתן יהיה לבחון את הזכות לסעד הכספי. לכן אין לומר שמבחן הסעד הוא של הליך אזרחי על יסוד הסעד הכספי המלמד על סמכות ביהמ"ש זה לדון בתביעה. בנוסף צווי המניעה והעשה אינם ניתנים כאן להערכה כספית, שכן מדובר בזכות להפגין ולמחות שהיא זכות יסוד - שאין לה כל שווי כספי. וגם מטעם זה אין לבימ"ש סמכות לדון בהם. טענת ב"כ המבקשים כי כשמדובר בצו מניעה ביחס למטרד יחיד שפוגע בשימוש או בחזקה במקרקעין, יש לבימ"ש זה סמכות לדון, אינה נותנת מענה לענין שלפנינו, שכן לא מדובר במתן צו להסרת מטרד ממקרקעין לענייננו, אלא במתן צו לאסור על הפגנה וחופש הביטוי, שהם ענין שונה לחלוטין. ולפיכך, הפניית ב"כ המבקשים לעמ' 28 בספרו של ד"ר אליהו וינוגרד "צווי מניעה" והפנייתו לספרו של כב' השופט אורי גוון "סוגיות בסדר דין אזרחי" בסעיף 11 לסיכומיו, אינם מפנים את האצבע לסוגיה שניצבת בפני ורלבנטית, דהיינו, הזכות להפגין, והיא רלבנטית רק כאשר מבוקש צו להסרת מטרד מקרקעין, צו שלא התבקש בענייננו. אמנם ההפגנות הן בתגובה לאופן השימוש של המבקשים במקרקעין, אולם לא מבוקש צו להסרת האנטנה, דהיינו של שימוש וחזקה במקרקעין, אלא מבוקש צו המונע מהמשיבים להפגין ולא צו המונע מהם שימוש והחזקה במקרקעין. אכן הפגנה או תהלוכה עשויה לפגוע ביכולתו של אדם להשתמש ברכושו וליהנות ממנו, אך כאשר הן מתקיימות על רכוש המבקש, בעוד ההפגנות מתקיימות בשטח ציבורי ולא מדובר בשימוש וחזקה במקרקעין. המשיבים אינם מפגינים על רכוש המבקשים, הגם שפוגעים בפרטיותם, ועצם הפגיעה במבקשים מההפגנה, אינה הופכת את הצו המבוקש לצו של שימוש והחזקה של המשיבים במקרקעין. לפיכך, איני מוצאת ביסוס לטענת המבקשים כי עילת הצו למניעת הפגנה מבוסס על שימוש והחזקת המשיבים במקרקעין, הגם שהוא פוגע בפרטיות המבקשים והנאתם מרכושם. לגבי המשטרה סעיף 15 (ד)(2) לחוק יסוד: השפיטה קובע כי בג"ץ הוא המוסמך "לתת צווים לרשויות המדינה, לרשויות המקומיות, לפקידיהן ולגופים ולאנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים עפ"י דין, לעשות מעשה או להימנע מלעשות מעשה במילוי תפקידם הדין..." ובענייננו מבוקשים צווי עשה ואל תעשה כנגד המשטרה, שאינם בסמכות ביהמ"ש האזרחי. לפיכך לפי כל המבחנים הרלבנטיים, המסקנה המתבקשת מכאן היא כי, לביהמ"ש השלום אכן אין סמכות לדון בהליך זה. באשר לטענת המבקשים כי כדי להימנע מסוגיית הסמכות, ניתן למחוק את המשטרה מההליך, איני סבורה כי האפשרות למחיקת המשטרה מההליך ראויה ונכונה, שכן בנסיבות המקרה, המשיבים הפגינו על יסוד רשיון שקיבלו מהמשטרה, ויש להניח כי יעשו כן בעתיד, ותעמוד להם טענת הגנה טובה לגבי רשיון עתידי שיקבלו מהמשטרה. כך שהדיון בהליך זה יהא עקר אם לא יחול גם על המשטרה, הרשאית להמשיך וליתן להם רשיון, עפ"י שיקוליה ואיזוניה בעתיד. לפיכך סבורני כי מחיקת המשטרה מההליך פוגעת ביעילותו, אינה ראויה ואינה נכונה. באשר לשהוי - הגם שיש ממש גם בטענת השהוי שהעלו המשיבים 16-1, איני מוצאת הצדקה למחוק את ההליך מטעם זה בלבד. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, דין הבקשה להימחק על הסף בהעדר סמכות לבימ"ש זה לדון בה. עם זאת למעלה מהנדרש, ולמען הזהירות, ראיתי לנכון לדון בבקשה ובטענות הצדדים לגופה. טענות המשיבים לגוף הענין לטענת המשטרה עליה לאפשר ככל שניתן לאזרחים לממש את זכותם להפגין, שכן מדובר בזכות יסוד, ובמסגרת היקף שיקול הדעת המסור לה לאשר עריכת הפגנה או תהלוכה, עליה לקבוע את התנאים לקיומה, לרבות הבטחת הביטחון והסדר הציבורי, תוך שיקלול האפשרות להבטיח קיומה של הזכות להפגין, והיא עשתה כן במקרה דנן. בתצהירו ציין פקד קובי יעקב כי החל מחודש 12/08 הוא קיבל פניות מהמשיבים 16-1 לקבלת רישיונות לעשיית תהלוכות נגד המבקשים, על אף שרישיון נדרש עבור 50 משתתפים, ובהפגנות המשיבים השתתפו לכל היותר 35 איש. כמו"כ לאחר דין ודברים הוצבו למפגינים הגבלות שונות של משכי זמן, מקום ואופן ההפגנה, והותרו להם יומיים בשבוע בלבד להפגין ורק בכניסה לרח' השיקמה בתוספת הפגנה אחת ברחוב עצמו מול בית המבקשים למשך שעה וחצי בלבד, בה הוגבל הזמן לעשיית רעש (כריזה ברמקולים) ל-5 דקות בכל חצי שעה. ב-11.1.09 ניתנו רשיונות אלה למשך שעתיים, בימים 15.11.09-13 ובימים 22.1.09-18 תחת הגבלות של פעמיים בשבוע. לטענת המשטרה פעילות ושיקולי המשטרה הינם סבירים ומידתיים, כל ההפגנות בוקרו ע"י צוות משטרה, ולא ידוע על תלונה של זריקת אבנים. גם תוכן השלטים והכרזות נבדק ע"י המשטרה והם לא מכילים דברי הסתה. המשיבים טוענים כי הבקשה זו הוגשה במסווה של פגיעה תדמיתית, כלכלית או נפשית במבקשים, ככסות למניע כלכלי במסגרתו המבקשים מפעילים את האנטנה שהוצבה בדירתם למען בצע כסף, תוך סיכון רווחתם, בריאותם וחייהם של תושבי השכונה. כתוצאה מכך גם נגרמה ירידה משמעותית של שווי בתי המשיבים ויתר תושבי השכונה. מנגד פעילות המשיבים 16-1 נעשית עפ"י דין לשם הגנה על רווחתם, בריאותם, חייהם וקניינם כדי להביא להסרת האנטנה ומניעת הפגיעה במשיבים. לטענתם במהלך השנים האחרונות לקו כבר 5 תושבי שכונת הדרים שבסמיכות למבקשים במחלת סרטן ולמשיבים עומדת זכות למצות את זכויותיהם החוקיות כדי למנוע שהמחלה תתגלה גם בסביבתם, והם פועלים ופעלו תחת היתרי הפגנה מתאימים. מגיפת הסרטן בקרב השוכנים בסמוך להתקנים סלולריים הפכה למכת מדינה ומפילה חללים, והמשיבים 16-1 צירפו כנספח ה' לתגובתם, חוות דעת מאת ד"ר זמיר שליטא, מומחה עולמי בתחום הקרינה, הנמנה מזה 30 שנה על סגל המכון למחקר ביולוגי בנס ציונה - שקבע כי: "הקרינה פוגעת בבריאות של תושבים ומתבטאת בעליית שיעור התחלואה" והתייחס למחקר שקבע ש"קרינה בתדר של MH900 בעצמה חלשה של CM/W 2.4 גרמה לשברים ב-DNA בתאי אדם", ולטענתם מנגד, רמת הקרינה הנפלטת מהאנטנה בענייננו היא ברמה של עד 2CM/W 6.5 - דהיינו כמעט פי 3. כן טוענים המשיבים 16-1 כי המבקשים באים בחוסר ניקיון כפיים, בכך שלא גילו לבית המשפט את כל העובדות: במשך למעלה מעשור שנים הם הסתירו מהמשיבים את קיומן של האנטנות הסלולאריות בביתם, ולאחר שהדבר התגלה, הם שיקרו והכחישו זאת על דפי העיתון המקומי (נספח א' לתגובת המשיבים) ואף הסתירו מבית המשפט קיומה של ישיבה אצל ראש העיר, במהלכה התחייבו ראש העיר ונציג חב' פלאפון להשבית את האנטנה הסלולארית ולהעתיקה למקום חלופי (נספח ז' לתגובה) והוסיפו טענות, כמפורט בסעיפים 5.7 - 5.4 לתגובתם. לטענת המשיבים 16-1 הגבלת זכותם להפגין רק בהתאם לימים והשעות שהתירה להם המשטרה, מאזנת בין חפש הביטוי וזכותם ליהנות מקניינם לבין זכות המבקשים להגנה על פרטיותם והנאה מרכושם, והיה על המבקשים לצפות מראש כי האנטנה שהציבו בסמיכות לשכנים ובלי לידעם ולסמנה בשילוט, הינו מטרד שהוא בתחום הצפיות הסביר, כשהמשיבים שהשקיעו מיטב כספם בקניית ביתם מבצרם, גילו לפתע כי הם חשופים לסיכוני קרינה בנוסף לירידת ערך ביתם. המשיבים גם כופרים כי השלטים שהציבו מהווים לשון הרע. מדובר בחופש הביטוי שאין בו לשון הרע, אלא דרך לגיטימית להבעת מחאה, ובכל מקרה עומדת להם הגנת סעיף 14 לחוק לשון הרע, של אמת ושל עניין ציבורי בפרסום, גם אם פגעו בשמם הטוב של המבקשים. ובאשר למאזן הנוחות - למשיבים 16-1 עומדת זכותם שלא להיחשף לסיכוני מחלת הסרטן. הם פעלו על פי היתרים כדין כשכל הפגנה מגובה בהיתר ובפיקוח משטרה. הם נלקחו על ידי המשטרה בחשבון זכויות המבקשים ונערך "מאזן נוחות" שנועד ליישם את האינטרסים המנוגדים. למרות שלמשיבים אושרו שתי הפגנות לשבוע, בפועל הם הפגינו בתדירות שלא עלתה על פעם בשבוע, בשעות הפרעה מינימאלית, אלא מול בית המבקשים, ולמרות שהמבקש 1 צילם במצלמת וידיאו את כל הפגנות המבקשים לא הציגו כל ראיה המצביעה על פגיעה בשימוש סביר והנאה סבירה בביתם. מאזן הנוחות בנסיבות אלה נוטה לטובת המשיבים, שאינם זוכים לקיים אורח חיים תקין, סביר וראוי, לאור החשש התמידי לחייהם ולחיי יקיריהם. דיון לגוף הבקשה לצווי המניעה והעשה הזכות להפגין הינה זכות שהוכרה כזכות יסוד, כחלק מכבוד האדם וחירותו, כמו גם הזכות לפרטיות בביתו מבצרו של אדם ולהנאה מרכושו וקניינו. מתגובת המשטרה עולה כי עד להגשת הבקשה התקיימו הפגנות לא מעטות מצד המשיבים 1-16, בתאריכים 1-4/12, 7-11/12, וכן בחודשים מ- 1/09 ואילך, לגביהם קיבלו רישיונות כדין, על אף שהשתתפו בהן לכל היותר רק 35 איש (ולא 50 כנדרש לצורך קבלת רישיון להפגין). המשטרה מצידה הציבה במהלך הזמן מגבלות להפגנות: היא אישרה יומיים בשבוע בלבד להפגין, הרשתה הפגנות רק בכניסה לרחוב בו מתגוררים המבקשים, התירה רק הפגנה אחת ברחוב בתחילה למשך שעה וחצי בלבד, והזמן לעשיית רעש הוגבל ל-5 דקות רעש בכל חצי שעה ובהמשך פעמיים בשבוע רק בתחילת הרחוב למשך שעתיים ופעם בשבוע תהלוכה עם הגבלת רעש כאמור לעיל. כמו"כ ביום 11.1.09 נערכה פגישת תיאום לגבי הפגנות ותהלוכות כנגד המבקשים, בה נקבעו הגבלות שונות, ובאותו יום נתנו רישיונות לקיום הפגנות ותהלוכות בתנאים מגבילים (דו"ח פגישת התיאום צורף כנספח א לתגובת המשטרה וההחלטות על מתן הרישיון לאסיפה/תהלוכה צורפו כנספחים ב/1-2). בנסיבות אלה, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני סבורה כי המשטרה הפעילה שיקול דעת, ענייני, אם כי סבורני כי ניתן להפחית את מספר ימי ההפגנות, כפי שאנמק להלן. האיזון בהטלת הגבלות על המפגינים - בהחלטות בדבר מתן הרשיון לאסיפה/תהלוכה נקבעו תנאים מגבילים לרבות: מינוי סדרנים לכל קבוצה של 30 איש כדי לשמור על הסדר במקום, הסדרנים יישאו תווי זהוי, המארגנים והמשתתפים יצייתו להוראות כל איש משטרה במקום, ישתפו עמו פעולה ויסייעו בשמירה על קיום תנאי הרשיון ועל הסדר הציבורי, נאסר על הנפת שלטי הסתה ו/או דברי הסתה בכל שלב, על המארגנים להישמע להוראות המשטרה, משך התהלוכה הוגבל לשעות 2:30- 20:30, ונקבע כי הכינוס והפיזור ייעשה באחריות המארגנים בצורה שקטה ומסודרת. המשטרה הפעילה כאן שיקול דעת לשמירת הסדר והבטחון, ומנגד הפעילה שיקול דעת בהגבלת מספר ההפגנות, מיקומן ומשכן, על מנת להגן מחד על זכות המבקשים להגנה על פרטיותם, ומנגד על זכות המשיבים להפגין, כחלק מהזכות לחופש הבטוי. חופש הביטוי - הסתה ולשון הרע - אינני סבורה כי ציורי גולגלות ושלדים בשלטים, בהם נכתבו האמירות שציינו המבקשים (כמפורט בסעיף 2 לעיל ובסעיפים 7, 10 לבקשה ובנספח י"א), תוך ציון שמות פרטיים ומשפחה של המבקשים על כל אחד מהם, הינם בבחינת דברי הסתה, שכן ניתן לראות כי מדובר בהבעת דעה, מחאה וביקורת, הגם שהיא נוקבת, ולהלן נימוקיי: ראשית, אין בדברים שנאמרו או נכתבו דברי הסתה לפעולה כל שהיא. עיינתי, ולא מצאתי באף אחד מהשלטים שהוצגו בפני משום דברי הסתה, או הוצאת לשון הרע או דיבת המבקשים. שנית, אמנם חלק מהדברים שנכתבו אינם ערבים לעין או לאוזן, אך לא כל ביטוי שיש בו משום ביקורת או תרעומת שאינה ערבה לאוזן, הוא בבחינת הסתה. בשלטים ובביטויים שהובאו בפני מובאים דברי ביקורת, המבטאים את הדעה והביקורת של המשיבים על התקנת האנטנה בסמיכות למקום מגוריהם, על הסכנות הנשקפות לבריאותם ולבריאות יקיריהם, ועל הנזקים העלולים להיגרם להם, ואולם חופש הביטוי כולל את החופש לומר ולבטא ביקורת ככל שתהא גם נוקבת, גם כשאינה ערבה. ובעניין זה אמר בית המשפט: "הנה כי כן החיפוש אחר האמת, הרצון ליתן ביטוי להתגשמותו העצמית של האדם, והצורך לקיים את המשטר הדמוקרטי, המבוסס על סובלנות ויציבות חברתית, מבססים את חופש הביטוי כזכות יסוד מרכזית במשפטנו החוקתי. על רקע זה קמה ועומדת השאלה, אם חופש הביטוי כולל בחובו גם חופש לביטוי "חריג", דהיינו ביטוי מקומם וצורם, המפיץ מדנים ושנאה, והמבוסס על השתייכות לגזע או למוצא? 19. חופש הביטוי אינו רק החופש לבטא או לשמוע דברים המקובלים על הכל. חופש הביטוי הוא גם החופש לבטא דעות מסוכנות, מרגיזות וסוטות, אשר הציבור סולד מהן ושונא אותן (ראה ע"פ 255/68 הנ"ל, בעמ' 434 (הנשיא אגרנט); בג"צ 14/86 הנ"ל (טרם פורסם); ע"ב 2/83 הנ"ל , בעמ' 322 (ברק), 325 (בייסקי), עמדתי על כך בבג"צ 153/83 (הנ"ל, בעמ' 411), באומרו: ""חופש הביטוי וחופש ההפגנה אין משמעותם אך החופש לבטא דברים הערבים לאוזן חופש התהלוכה איננו רק החופש של ילדים וזרי פרחים בידיהם לצעוד ברחובה של עיר, אלא זה חופש הצעידה של אנשים, אשר דעותיהם אינן מקובלות, ועצם הצעידה מרגיזה ומעוררת כעס".  על גישה זו עצמה עמד הנשיא שמגר בע"פ 2/84 (הנ"ל, בעמ' 277): "מבחן האמת לקיומה של זכות אינו ברגעים בהם מתנהלים אירועים המבטאים יישוב הדעת, סובלנות והבנה; קיומה של זכות עומד במבחן ברגעים מכאיבים ואף מרגיזים ואף במעט, מקום בו אין אהדה לזהותו של הטוען לזכות פלונית ולהשקפותיו... ההגנה על חירות הביטוי או זכות ההפגנה אינה חשובה רק כאר מושמעים דברי חכמים, הנאמרים בניחת ובתבונה, שהרי קיומה של זכות איננו בעייתי, מקום בו יש ויכוח תרבותי ורוגע; קשה יותר לשמור על חירות הביטוי ועל זכויות יסודות דומות או קרובות, כאשר מועלות אמונות, דעות והשקפות, אשר מקוממות בתוכנן ואשר סולדים מהן". ... זאת ועוד: חופש הביטוי אינו רק החופש לבטא דברים בשקט ובנועם. חופש הביטוי הוא גם החופש לבטא דברי זעקה, הצורמים את האוזן (ראה בג"צ 206/61 המפלגה הקומוניסטית הישראלית נגד ראש העיר ירושלים, פ"ד ט"ו 1728 ,1723). עמד על כך הנשיא לנדוי בד"נ 9/77 (הנ"ל, בעמ' 351): "ביחס להיקף הזכות להבעת דעה בתום לב (הבדיל מהצגת העובדות) מוכן אני לקבל את דברי השופט BRENNAN שחברי מביא (בעמ' 287-276) מפסק-הדין בענין N.Y. TIMES, שהויכוח בעניינים ציבוריים השנויים במחלוקת מותר לו להיות "UNINHIBITED, ROBUST AND WIDE-OEN" (ללא מעצורים, ללא איסתניסיות ופתוח לרווחה). הדבר דרוש כדי לא לחסום בירור חפשי של פלוגתות מדיניות ואחרות שלציבור עניין בהם. כאן גובר חופש הביטוי על המגמה להגן על שמו הטוב של הפרט." ראה: בג"צ 399/85- חבר הכנסת הרב מאיר כהנא נ' הועד המנהל של. פ"ד מא(3), 255 ,עמ' 280-281. וראה גם: בג"צ 2888/97+2890/97+2891/97 יעקב נוביק ואח' נ. הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ואח' פד"י נא' (5) 193 בעמ' 202 פסקה 11 למטה, וכן בג"צ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ. המועצה לביקורת סרטים פד"י נ(5) 661 בעמ' 673 וכן בג"צ 316/03 פד"י נח (1) 249 בעמ' 261 וכן רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ. ארנון דנקנר נבו המאגר המשפטי הישראלי בסעיף 19 בעמ' 66 למטה ובסעיף 29 רישא. שלישית, העובדה שלאנטנה ניתנו היתר בניה כדין וכל האישורים הדרושים להקמתה, לרבות אישור לפיו רמת הקרינה ממנה, הינה בשיעור פחות מ-0.1% מהתקן, והאנטנה גם משמשת כאתר גיבוי לכביש אחר, אינם משום נימוק שיש בגינו הצדקה למנוע מתושבים המתגוררים במקום, הסבורים כי נשקפת להם ממנה סכנת בריאות, ומבקשים להגן עליה, להפגין נגדה. המשיבים טוענים כי קיימות בעולם דעות שונות ביחס לכמויות הקרינה הפוגעות בבריאות, וביססו טענתם כי שיעור הקרינה מהאנטנה מסוכן בצרפם לתגובתם חוו"ד כללית של מומחה (נספח ה') שערך מדידות קרינה וציין בעמ' 4 כי רמת קרינה של 2.4% גורמת לשברים בד.נ.א בתאי האדם, בעוד שעפ"י חוו"ד המבקשים הקרינה היא מהאנטנה היא 6.5%. למשיבים עומדת זכות יסוד לבטא את מחאתם כנגד האנטנה ואת חששם מפני הפגיעה בבריאותם ו/או בקניינם בכל דרך חוקית, לרבות בהפגנה או בתהלוכה, במיוחד לאחר שפנו וקיבלו מהמשטרה רשיון להפגין, וזאת גם אם האנטנה הותקנה בדרך חוקית עפ"י היתר. העובדה שהתקן בישראל מתיר קרינה כזו או אחרת, אינה חייבת להיות מוסכמת על המשיבים, שבידיהם נתונים אחרים, ורמת הפגיעה מהקרינה, יכולה להיות בהחלט נושא שנוי במחלוקת, אף בין מומחים שונים, כך שהמשיבים המעוניינים להגן על בריאותם ועל בריאות משפחותיהם ויקיריהם, רשאים להביע מחאתם כנגד האנטנה בהפגנה, וכל עוד הם פועלים עפ"י החוק, אין הצדקה למנוע מהם את חופש הביטוי בדרך של הפגנה, שהיא זכות יסוד חיונית במדינה דמוקרטית. יתכן כי בדרך זו הם יצליחו להשפיע ולהביא לדרך חשיבה אחרת, לרבות שינוי ברמת הקרינה המותרת, או יביאו לכל תוצאה אחרת המקדמת את זכותם להגן על בריאותם. לפיכך, סבורני כי בענין זה אין רבותא לטענת המבקשים בענין עמידתם בדרישות היתר בניה כדין וברמת תקן הקרינה הישראלי, וטענה זו של חוקיות האנטנה, אינה יכולה להוות מחסום למנוע את חופש הביטוי של המתנגדים להצבת האנטנה. יתירה מכך, דווקא משום שאנטנה נבנתה עפ"י היתר, אין למשיבים דרך אחרת להבעת מחאתם לפעול להסרתה, או להפחתת שיעור הקרינה ממנה, אלא בהפגנה עפ"י זכותם לממש את חופש הביטוי, ואין מקום למנוע זאת מהם. צעדי המשיבים נעשו באופן זהיר ומדוד, ועל אף שמדובר בהפגנות של פחות מ-50 איש (שאינן מחייבות אישור מראש), הם פנו למשטרה על מנת לקבל אישורים, ונציג המשטרה שנכח בדיון, הבהיר כי ההפגנות נעשות בדרך ראויה ועפ"י המגבלות שהמשטרה הציבה למפגינים. עם זאת יש לבחון האם שיקול הדעת של המשטרה, במתן הרשיון להפגנה ולקיום תהלוכות, נעשה במתחם הסבירות הראוי. האיזון בין הזכות לפרטיות מול הזכות לחופש הביוטי ולהפגין 27. אין לי ספק שקיומן של הפגנות נגד המבקשים והצבת שלטים וכרזות כי המבקשים פוגעים בבריאות המשיבים, מפרים את שלוות או שגרת חיי המבקשים עצם נוכחות המפגינים תוך הושטת אצבע מאשימה כלפי המבקשים, מטבע הדברים פוגעת בשלוות חייהם ובהנאתם ממנו גם בביתם. אך הפגנות מעצם טיבן נועדו להתריע ולמחות, ואכן מדובר בשתי זכויות יסוד מתנגשות או מתחרות, האחת - זכותו של אדם לנהל חייו באופן פרטי, תוך תחושת שלווה וביטחון אישי בלא מעורבות הזולת, ובלא שיגרם לו מטרד. מנגד זכות המשיבים לבטא מחאתם נגד האנטנה שהציבו המבקשים בדירתם, הפוגעת לטענתם בבריאותם. התחרות בין הזכות לחופש הביטוי ולהפגין לבין זכות המבקשים לפרטיות ולצנעת חייהם, מחייבת איזון בין שני ערכים מתנגשים אלה, ומבטאת את יחסיותן של שתי זכויות יסוד מתנגשות אלה. על הזכות לפרטיות ולצנעת החיים אמר ביהמ"ש כי: "... הזכות החוקתית לפרטיות משתרעת, בין השאר - ובלא כל ניסיון להקיף את הזכות על כל הבטיה - על זכותו של אדם לנהל את אורח החיים שבו הוא חפץ בדל"ת אמות ביתו, בלא הפרעה מבחוץ. ביתו של אדם הוא מבצרו, ובגדריו הוא זכאי לכך כי יניחו אותו לעצמו, לפיתוח האוטונומיה של הרצון הפרטי שלו. מבחינה זו הזכות לפרטיות היא בין השאר - הגבלה על נגישותם של אחרים אל היחיד. אכן, בהמולת החיים של החברה המודרנית מבקשת הזכות לפרטיות לאדם כי יניחו אותו לנפשו ויאשפרו לו להיות עם עצמו ועם בני משפחתו היקרים לו, ויאפשרו לו לאסוף כוח בביתו ליום המחרת. הזכות לפרטיות נועדה, על כן, להבטיח כי אדם לא יהא שבוי בביתו, ולא יהא אנוס לחשוף את עצמו בביתו לפגיעות שאין הוא רוצה בהן. בכך, מהווה הזכות לפרטיות את תחילתה של החירות...". ראה: מניעת מטרד היחיד כזכות חוקתית/ספרו של כב' השופט וינוגרד עמ' 396. אולם סבורני כי בנסיבות אלה על הזכות לפרטיות להיסוג ולהצטמצם באופן חלקי, מול הזכות להפגין, כשההגבלות שהוטלו על המשיבים מבטאות את הגבלתה היחסית של זכותם לחופש הביטוי מול זכות המבקשים לפרטיות. בבג"צ 2481/93 יוסף ציון נ. ניצב יהודה וילק נסבה העתירה על החלטת מפקד מחוז ירושלים לדחות בקשה לקיום אסיפה מול בית הרב עובדיה יוסף במחאה על המשך ישיבת מפלגת ש"ס בממשלה. העותר סירב לקבל את התנאים המגבילים שקבעה המשטרה, בטענה שהם מקפחים את זכותו הבסיסי לחופש הביטוי, ובענין ההתנגשות בין זכויות מתחרות, אמר ביהמ"ש: "טול את ההתנגשות בין חופש האסיפה והתהלוכה לבין זכות הקניין. לא הרי האיזון בין שתי זכויות חוקתיות אלה כאשר מבקשים לקיים האסיפה או התהלוכה על מקרקעין הנתונים לבעלות המדינה או רשויות ציבוריות, כהרי האיזון כאשר האסיפה או התהלוכה מתוכננת על קניין הפרט (ראה בג"צ 153/83 הנ"ל, עמ' 402). זאת ועוד: גם לעניין מקרקעין הנתונים לבעלות המדינה או הרשויות הציבוריות, יש להבחין בין מקרקעין על-פי הפונקציות הטיפוסיות שלהם. על כן יש מקום להבחין בין מקרקעין שנועדו על-פי המסורת החברתית, לקיום אסיפות או תהלוכות (כגון כבישים, רחובות או שדה תעופה (ראהOMMITTEE FOR THE COMMONWEALTH OF CANADA V. CANADA [1991] 1 S.C.R. 139), לבין מקרקעין שלא נועדו לכך (כגון, משרדי הממשלה). בין שני אלה קיימים מצבי ביניים, כגון מקרקעין המדינה המשמשים לבתי משפט ובתי סוהר (ראה (379 U.S., 536 (1965 ,COX V. LOUISIANA, וכן KALVEN, "THE CONCET OF THE UBLIC FORUM: COX V. LOUSIANA", 1965 SU. CT.REV 1). אך מעבר לכך: לעניין כבישים ורחובות, הנתונים לקניין המדינה או הרשויות הציבוריות, לא הרי כבישים או רחובות במרכזים עירוניים סואנים, כהרי כבישים ורחובות בשכונות מגורים. הוא הדין בקניין הפרטי. לא הרי קניין פרטי, שעל-פי המסורת החברתית, הוא "מבצרו" של הפרט (כגון דירתו או ביתו) כהרי קניין פרטי, שעל-פי המסורת החברתית, משמש את הציבור (כגון, קניון: ראה YARD RUNE SHOPPING CENTER V. ROBINS, 447 U.S. 74 (1980). אכן, נוסחאות האיזון משתנות על-פי הערכים המתחרים, ובמסגרתם של ערכים נתונים, על-פי המטרות החברתיות ותפיסות היסוד החוקתיות". ... "עניין לנו כאן בשתי זכויות אדם שוות מעמד, אשר האיזון ביניהן צריך להתבטא בויתור ההדדי אשר כל זכות צריכה לוותר לרעותה, כדי לאפשר את קיומן של השתיים גם יחד. ההגנה של המשפט אינה ניתנת למלוא ההיקף של כל אחת מהזכויות. כל זכות סובלת הגבלות של זמן, מקום ואופן כדי לאפשר את מימושה המהותית של הזכות האחרת. אכן, האיזון הראוי בין חופש ביטוי לבין פרטיות הוא מיסודותיו של משטר דמוקרטי תקין. האיזון הנדרש בין הזכויות הוא איזון אופקי. עניין לנו כאן - בלשונו של הנשיא לנדוי בד"נ 9/77 הנ"ל, בעמ' 343 - "לא [ב]דירוג 'אנכי' של 'זכות-על' כנגד זכות סתם, אלא[ב]תיחום אפקי של זכויות בעלות מעמד שווה, ללא מגמה של העדפת זכות פלונית כפי שהוגדרה במעשה חקיקה על חשבון חברתה". במרכזו של האיזון האופקי עומדת ההכרה כי הן חופש האסיפה, התהלוכה והמשמרת ברחובות והן הפרטיות בבתים הן זכויות יקרות למשטר דמוקרטי, אך אין כל אפשרות בחברה דמוקרטית ליתן הגנה לכל אחת מהזכויות הללו כדי מלוא היקפן מבלי שתיפגע הזכות האחרת. דמוקרטיה מחייבת, אפוא, הגבלה הדדית על היקף ההגנה הניתנת לכל אחת מהזכויות. הגבלה זו צריכה, ככל שניתן, לשמר את "חופש הנשימה" של כל אחד מהערכים המתחרים (ראה L. TRIBE, AMERICAN CONSTITUTIONAL LAW 977 (2ND ED., 1988). עליה להשתדל, ככל האפשר, למנוע פגיעה מהותית בזכות האחת כדי לקיים את הזכות האחרת. בהתייחסו לחקיקה הפוגעת בחופש הביטוי כדי לקיים את הזכות לפרטיות...". ... אכן, לא הרי אסיפה או משמרת המתקיימת באופן חד-פעמי, כהרי אסיפות ומשמרות חוזרות ונשנות; לא הרי אסיפה או משמרת המתקיימת בשעות הבוקר או אחר הצהריים, כהרי אסיפה או משמרת המתקיימת בשעות המנוחה; לא הרי אסיפה או משמרת מרובת משתתפים כהרי אסיפה או משמרת עם מספר קטן של משתתפים; לא הרי אסיפה או משמרת האמורה להתקיים שעות מספר כהרי אסיפה או משמרת קצרים; לא הרי אסיפה בה נעשה שימוש ברמקולים ובאמצעים אחרים להגברת הקול כהרי אסיפה הנעשית תוך שקט; לא הרי אסיפה המתקיימת בסמוך לבניין הפרטי כהרי אסיפה הנערכת במרחק מה ממנו; לא הרי אסיפה המתקיימת לצד קיומם של משמרות צמודים כהרי אסיפה המתקיימת בלא משמרות צמודים (ראה KAMIN, "RESIDENTIAL ICKETING AND THE FIRST MENDMENT", 61 NW U.L. REV. 177 (1966); RIGBY, "BLANCING FREE SEECH IN A UBLIC FORUM V. RESIDENTIAL RIVACY: FRISBY V. SCHULTZ", 24 NEW ENGLAND L.REV. .(888 (1990) . הגבלות של זמן, מקום ואופן 29. הנה כי כן, אדם זכאי לקיים בישראל אסיפה או משמרת צמודה בשכונת מגורים. הוא זכאי לקיים את האסיפה או המשמרת הצמודה ליד ביתו של איש הציבור. עם זאת, בנסיבות קיום האסיפה או המשמרת יש להבטיח איזון ראוי בין זכותו של אדם לקיים אסיפה או משמרת לבין זכותו של איש הציבור ושכניו לפרטיותם בדירותיהם. איזון ראוי זה משקף את האינטרס הציבורי, עליו מופקדת המשטרה. במסגרת הסמכויות הנתונות לה בחוק, עליה להבטיח כי זכות האסיפה של האחד לא תפגע באופן מהותי בזכות הפרטיות של האחר. לשם כך רשאית המשטרה לקבוע הגבלות סבירות של זמן, מקום ואופן. זמן כיצד? המשטרה רשאית לקבוע כי האסיפה לא תתקיים בשעות המנוחה. היא רשאית גם לקבוע כי האסיפה תערך זמן קצר יחסית. היא רשאית לקבוע - על בסיס של שוויון, ובלא כל התייחסות לתוכן המסר המועבר בהפגנה - את תדירות קיומן של הפגנות, באופן שזכות הפרטיות של איש הציבור ושכניו לא תיפגע באופן מהותי. כן רשאית היא להתחשב בתדירות קיום אסיפות או משמרות צמודות בעבר. מקום כיצד? המשטרה רשאית לקבוע כי האסיפה תתקיים במרחק מה מביתו של איש הציבור. היא רשאית לקבוע כי האסיפה לא תפריע כניסה ויציאה חופשיים מהבית ואליו. אופן כיצד? המשטרה רשאית להגביל את מספר המשתתפים. היא רשאית לקבוע הסדרים באשר לשימוש ברמקולים, לרבות עוצמתם ומספרם (ראהOOER, 336 U.S (KOVACS V. 77: (1949); FRANCIS V. CHIEF OF OLICE [1973] 2 ALL E.R. 251; INDULAL V. STATE, ALL INDIA REORTS [1963] GUJARAT 259; CHEEMA .(V. ROSS, 82 D.L.R. (4TH) 213 (1991)." ראה: בג"צ 2481/93 - יוסף דיין נ' ניצב יהודה וילק ו-5 אח' . פ"ד מח(2), 456 ,בעמ' 482-480. ובבג"צ 297/05 מועצת ישע נ. השר לבטחון פנים נקבע כי יש לאזן את הזכות לקיום אספה או תהלוכה בתנאים וסייגים תוך איזון סביר בין השיקולים ולשאוף לקיים במידה המירבית את חופש ההפגנה מחד, תוך שמירה על הזכויות והאינטרסים האחרים. 28. לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים והאינטרסים הנדרשים, אני סבורה כי אין מקום להתערבות משמעותית, בשיקול הדעת שהפעילה המשטרה, שכאמור בחנה ואיזנה אינטרסים אלה במיגבלות שהטילה, אך ראיתי לנכון הפחית את מספר ההפגנות לפעמיים בשבוע, לרבות ההפגנה מול בית המבקשים, כך שההפגנות תתקיימנה פעם בשבוע בלבד, לסירוגין - פעם בכניסה לרחוב ופעם מול בית המבקשים, ואפרט נימוקיי: המשטרה הציבה במהלך הזמן מגבלות להפגנות ואישרה יומיים בשבוע להפגנה במשך שעתיים רק בכניסה לרחוב השקמה, בו מתגוררים המבקשים, והפגנה אחת לשבוע ברחוב השיקמה מול בית המבקשים למשך שעה וחצי בה הותרה עשיית רעש למשך 5 דקות בכל חצי שעה. כלומר עולה מכאן כי הותרו 3 הפגנות בשבוע. הזכות להפגין הוגבלה לאחר שביום 11.1.09 נערכה פגישת תיאום לגבי הפגנות ותהלוכות כנגד המבקשים, בה נקבעו הגבלות שונות, וניתנו רישיונות לקיום הפגנות ותהלוכות בתנאים מגבילים (דו"ח פגישת התיאום צורף כנספח א לתגובת המשטרה וההחלטות על מתן הרישיון לאסיפה/תהלוכה צורפו כנספחים ב/1-2), בהן נקבעו תנאים מגבילים לרבות: מינוי סדרנים לכל קבוצה של 30 איש כדי לשמור על הסדר במקום, הסדרנים יישאו תווי זהוי, המארגנים והמשתתפים יצייתו להוראות כל איש משטרה במקום, ישתפו עמו פעולה ויסייעו בשמירה על קיום תנאי הרשיון ועל הסדר הציבורי, נאסר על הנפת שלטי הסתה ו/או דברי הסתה בכל שלב, על המארגנים להישמע להוראות המשטרה, משך התהלוכה הוגבל לשעות 2:30- 20:30, ונקבע כי הכינוס והפיזור ייעשה באחריות המארגנים בצורה שקטה ומסודרת. הגבלות אלה הציבו לכאורה סייגים סבירים לחופש הביטוי של המשיבים. על האיזון שבין שתי הזכויות המתחרות ניתן ללמוד מתשובת רפ"ק קובי לשאלות ביהמ"ש, כשהבהיר כי כאשר מנעו מהמפגינים להפגין מול בית המבקשים, אלא התירו זאת אך ורק בכניסה לרחוב, הם בחרו שלא לעשות כלל הפגנות ומכאן שזכותם כי דבריהם יגיעו לאזני המבקשים נפגעה. לכן אושרה להם פעם בשבוע הפגנה מול בית המבקשים. (ראה עמ' 7' ש' 22-20 לפרו' מיום 16.2.09). ואולם לאור האמור בסעיפים 5.5, 6.7, 8.3 לתגובת המשיבים 16-1, ההפגנות מצד המשיבים ממילא התקיימו אחת לשבוע. לפיכך אני סבורה שלעניין המידתיות, באיזון הנסיבות, ראוי להתירן פעם בשבוע בלבד, כשבשבוע אחד ההפגנה תתקיים בתחילת הרחוב ולסירוגין בשבוע שלאחריו, או בהפגנה הבאה - מול בית המבקשים באותם שאר התנאים והוראות שקבעה המשטרה. 29. עם זאת מקובלות עלי מספר טענות שהעלה ב"כ המבקשים כלהלן: הימנעות הסדרנים בקרב המפגינים לשאת תגי זהוי, פוגעת בזכות המבקשים, ואולי אף המבקשים לזהותם כדי לעקוב אחר דרך פעולתם בשמירה על הוראות המשטרה ועל החוק בנוסף חיוני וראוי שהמפגינים עצמם יידעו באמצעות תגי הזהוי מיהם הסדרנים, שלהוראותיהם ולקולם עליהם להישמע. מקובלת עלי גם טענת המבקשים כי אין לאפשר השמעת דברי איומים במהלך ההפגנות, כמפורט בסעיף 7 לבקשה, ובמידה ונאמרו, יש לנקוט בהליך ראוי כנגד המאיימים, כדי למנוע התנהגות כזו בעתיד (המבקשים הגישו קובלנה פלילית בענין זה, כמפורט בנספחים יא-יב לבקשה). סבורני כי כדי לאזן כראוי בין זכות המשיבים להפגין לבין זכות המבקשים שלא להיות מאויימים בהפגנות אלה, או למנוע הסגת גבולם מחד, והצורך לדאוג לנשיאת תגי זהוי של הסדרנים, נדרש פיקוח צמוד של המשטרה בכל הפגנה, על מנת לדאוג לקיום הוראותיה ומגבלותיה, בתוספת דמויות קבועות ומזוהות של סדרנים מבין המפגינים, שיוכיחו יכולתם לשמור על התנאים המגבילים שקבעה המשטרה ברשיון להפגין. 30. אין לי ספק כי הפגנות המשיבים משבשות ומקשות על חיי המבקשים וילדיהם בביתם, והם נאלצים להתמודד עמן פעמיים ובפועל פעם בשבוע בכניסה לרחוב ופעם בשבוע מול ביתם עם קריאות במגפון, והם גם נאלצים לחזות בשלטים שהמשיבים קיבלו רשות להציבם לעיני כל, אך זוהי משמעות הזכות להפגין ולהביע ביקורת או מחאה על אקט לא רצוי, ולא ניתן למנוע זאת מהמשיבים, כל עוד יעמדו בתנאי החוק והמיגבלות שהוטלו עליהם. גם אם אחד מהם סרח ואיים, לא ראוי למנוע מכלל המפגינים שנהגו כדין - את זכותם להפגין, אלא יש לפעול נגדו בהליכים המתאימים (במקרה דנן נקטו המבקשים בהליך של קובלנה על הוצאת דיבה) ובמידה והמשטרה תיווכח בדברי איומים או מעשים אסורים אחרים בעתיד, עליה לנקוט בצעדים נגד מפגינים שסרחו לרבות הרחקתם מההפגנות. 31. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה, אם כי הרחבתי את המיגבלות על המשיבים. 32. בנסיבות המקרה, אני מחייבת את המבקשים בהוצאות המשיבים 16-1 ובשכ"ט עו"ד בסכום סמלי בסך 5,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק, ונמנעת מלחייבם בהוצאות המשיבה 17. סמכות ענייניתצווים