קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערובה להוצאות חברה בקשיים כלכליים: בפני בקשה מטעם הנתבעת לחייב את התובעת בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיה, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. המבקשת טוענת כי התביעה הוגשה ע"י המשיבה היא חברה בע"מ, כאשר הייתה נתונה לצו הקפאת הליכים, ושעה שהיו תלויות כנגדה בקשות לפירוק. ביום 30/8/09, ניתן ע"י כב' השופטת ורדה אלשיך צו זמני לפירוק המשיבה. סיכויי התביעה נמוכים, מדובר בתביעה הנעדרת בסיס משפטי ועובדתי. לתביעה לא צורפו מסמכים מהותיים או תיעוד המוכיח זכאות להשבת הפרמיות הנטענות. בתגובה מטעם המשיבה נטען כי היא מצויה במצב של "פירוק זמני" בו מונו 2 מפרקים זמניים וזאת על ידי כב' השופטת ורדה אלשייך. המפרקים הזמניים התחייבו לשאת בהוצאות פסק הדין ו/או כל החלטה אחרת באם תיפסק על ידי בית המשפט לטובת המבקשת במסגרת התביעה נשוא כתב התביעה. לאור האמור, מתייתרת בקשת המבקשת. בתשובה לתגובה מוסיפה המבקשת וטוענת כי מההתחייבות עולה, כי המפרק מתחייב לשפות את ב"כ התובעת בגין כל התחייבות שתיתן, אך אין בהתחייבות זו כדי לפטור את המשיבה מחובתה להפקדת ערובה מכוח סעיף 353א לחוק החברות. המשיבה אינה מרימה את הנטל המוטל לפתחה, לפיו עליה לסתור את חוסר יכולתה לעמוד בתשלום ההוצאות. ומתגובתה ונספחיה מתקבלת תמונה של תאגיד שמצבו הכלכלי והפיננסי מעורער ואשר לא יוכל בסופו של יום לעמוד בהוצאות שיפסקו לחובתו. בנוסף, אין בתגובת המשיבה ולו בדל של טיעון בנוגע לסיכויי הצלחת תביעתה. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש מקום לקבל את הבקשה ולהורות בנסיבות הקיימות על הפקדת ערובה מהנימוקים כדלקמן: סעיף 353 א לחוק החברות, תשנ"ט - 1999 קובע: "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". סעיף זה למעשה יוצר סמכות מקבילה לבית המשפט, להורות על חיוב תובע בהפקדת ערובה על פי תקנה 519 לתקסד"א. המשיבה היא חברה בע"מ וכאשר מדובר בחברה בע"מ, בית משפט נוטה לחייב בהפקדת ערובה יותר מבמקרה של תובע, שהוא אדם פרטי. ראה לעניין זה: רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מ"ד (1) 647 בעמ' 652 וכן ברע"א 3274/92 סרוסי נ' י.ע.ף קידום מכירות בע"מ, פ"ד מ"ז (2) 192 וכן רע"א 5088/96 STOOMHAMEER AMSTERDAM. N.Y נ' שגב ואח', פ"ד נ' (3) 473, 471.  בפסה"ד בע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים תק-על 2008 (1) 1855, קבע כב' השופט מלצר בסעיף 13 כדלקמן: "מן האמור לעיל עד כה עולה כי על בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך, לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו (ראו: פרשת נאות אואזיס, שם בעמ' 4). זהו שלב הבדיקה השני. בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר: (א) את הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים (ב) את ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה במקרה כזה (בו לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע) מבטא את הכלל והפטור הוא החריג (דבר זה נלמד מהתיבה: "אלא אם כן", הכלולה בסעיף 353א לחוק). זאת ועוד - על פי הפרשנות שהייתה נהוגה ביחס לסעיף 232 לפקודה, שקדם לסעיף 353א לחוק, ניתן לומר - על דרך ההיקש -כי שאלת סיכויי ההליך (אותה נוהגים לבדוק בבקשה להפקדת ערבות מתובע לפי תקנה 519 לתקנות) גם היא יכולה להישקל על ידי בית המשפט במסגרת בחינתו את הנסיבות לסתור את ההנחה המצדיקה חיוב החברה בערובה. במילים אחרות - אם, למשל, סיכויי ההליך גבוהים, ייתכן שיהיה בכך כדי להוות נסיבות שבגינן מוצדק שלא לחייב בהפקדת ערובה (ראו: פרשת אויקל). עם זאת, ראוי להוסיף כאן שתי הערות: (א) בשלב זה הנטל רובץ על כתפי החברה התובעת - להראות מהן אותן נסיבות שבגינן לא מוצדק לחייב את התאגיד בהפקדת ערבות (עיינו: פרשת אויקל). (ב) בדרך כלל אין זה ראוי להיכנס בהרחבה במסגרת זו לניתוח סיכויי התביעה ויש להיזקק לעניין האמור רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד, או קלושים מאוד (השוו: The White Book, 624). משמסתיים שלב הבדיקה השני במסקנה שעל החברה להפקיד ערובה להוצאות הנתבע מגיע שלב הבדיקה השלישי, במסגרתו יש לבחון את גובה הערובה הנדרשת ולדאוג שתהיה מידתית ותאזן אל נכונה את שלל השיקולים הרלבנטיים (השוו:  The White Book, 620 para. 25.12.7). הנה כי כן, בכל שלבי הבדיקה ניצבות ברקע הדברים גם הזכויות החוקתיות שעליהן עמדנו לעיל: זכות הגישה לערכאות וזכות הקניין של התובע ושל הנתבע ועל בית המשפט ליתן אף להן את המשקל הראוי (עיינו:פרשת איברהים, שם,שם; רע"א 3601/04 וינצ'ון נ' מדינת ישראל - מנהלת ההגירה /משטרת ישראל (לא פורסם, , 18.10.2007) וכן דבריו של ד"ר שלמה לוין בספרו החדש: תורת הפרוצדורה האזרחית, 2008, שם בעמ' 30-27)". במקרה דנן, זו עובדה קיימת שמדובר בחברה תובעת שהתמוטטה כלכלית ומצויה בהליכי פירוק. כלומר, החברה עצמה לא תוכל לשאת בהוצאות; היה ויפסקו כאלה לטובת הנתבעת. לא מצאתי התחייבות של המפרקים לשאת בתשלום הוצאות שיפסקו בתובענה זו (היה ויפסקו); וכל שיש בהתחייבות המפרקים מיום 22/9/09 המופנית "לכל מאן דבעי" היא התחייבות לכך ש"בכל מקרה בו תיתן עו"ד רישה התחייבות לביהמ"ש לכיסוי הוצאות, מתחייבים המפרקים לשפותה בגין התחייבות זו" אך לא מצאתי התחייבות של עו"ד רישה לשאת באופן אישי בהוצאות בתביעה דנן; היה ויפסקו הוצאות כאלו. לסיכום: בנסיבות אלו יש לקבל את הבקשה לחיוב בערובה. התובעת תמציא בתוך 30 יום מהיום ערבות בנקאית או סכום מזומן על סך 15,000 ₪. ניתן יהיה להמיר הפקדת ערבות בנקאית או סכום מזומן ע"י המצאת התחייבות של המפרקים לשלם באופן אישי את ההוצאות אשר ייפסקו בתיק (אם יפסקו). המשיבה תישא בהוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסך 1,000 ₪ +מע"מ. ערובה להבטחת הוצאותערובה