קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פטור ערבים להלוואה: 1. בפניי תביעה למתן פס"ד הצהרתי שהתובעים פטורים מתשלום לנתבע בגין ערבותם לחובם של (להלן: "הלווים"). לטענת התובעים בכתב התביעה הם חתמו כערבים להלוואה שהלווה הנתבע ללווים ב- 20.11.83 לצורך סיוע במימון בניית בית במשק מס' 78 במושב בניה (להלן: "הסכם ההלוואה"), ולאחר שגב' אידית מסטבוים ז"ל נפטרה ביום 16.7.88 מכר היורש הבלעדי מר חיים מסטבוים ז"ל את כל זכויותיו במשק לקונים ובחוזה המכר התחייב כלפי הקונים לסלק את כל חובותיו שהיו קיימים. בתאריך 8.1.97 נפטר מר חיים מסטבוים ויורשיו הנם בין היתר התובעים מס' 1 ו- 3 (כשהתובע מס' 2 הנו בעלה של התובע מס' 1) ולטענת התובעים התברר להם כי המנוח השאיר רק חובות ולא זכויות והם נדרשו לפרוע את החוב לנתבע כערבים. לטענת התובע הנתבע התרשל בכך שלא דאג להבטיח את זכויותיו לקבלת החזרת ההלוואה ממכירת המשק כפי שהיו צריכים לנהוג ע"פ הסכם ההלוואה או לרשום בטוחות כדי להבטיח את החזרת כספו ממכירת המשק והם חתמו כערבים להלוואה בהנחה שהסיכון אפסי שכן החזרת החוב תובטח על ידי רישום משכנתא או התחייבות לרשום משכנתא במנהל מקרקעי ישראל. לטענת התובעים משעמד הנתבע על אי רישום משכון ואי דאגה לבטוחה כלשהי הזדרז לרשום משכון ברשם המשכונות על זכות הלווה כ- 8 שנים לאחר מכירת המשק והזכויות וכ- 6 חודשים לאחר פטירת המנוח בניסיון לחפות על רשלנותו. לטענת התובעים הערבים חתמו מבלי שקראו את ההסכם על נספחיו ומבלי שתשומת לבם הופנתה לכך שקיימים סעיפי פטור מאחריות ואי קבלת בטוחה והוטעו לחשוב שקימת בטוחה, כן טוענים התובעים לתנאים מקפחים בחוזה אחיד. לטענת הנתבע התבררו במהלך הדיון העובדות שלפיהן התובעים מס' 1 ו- 2 מכרו את דירתם ועברו לגור עם המנוח במשק במושב בניה וביקשו הלוואה להרחבת בית המגורים לצורך מגורי התובעים מס' 1 ו- 2 - ההלוואה נשוא התביעה לה ערבו התובעים מס' 1 ו- 2 ומשנמכר המשק קיבלו התובעים 20,000 דולר מכספי התמורה והשתמשו בכסף זה כחלק ממימון רכישת ביתם (כשהמנוח מכר את המשק הוא נתן להם 20,000 דולר). לטענת הנתבע, התובעים לא ציינו עובדות אלו בכתב הטענות ובתצהירים ופנו לבית המשפט בידיים לא נקיות תוך הסתרת העובדה שהם היו הנהנים העיקריים מההלוואה ואף זכו לקבל כספים מתוך התמורה ממכירת הבית (העולים על סכום הערבות כולה). דהיינו, לטענת הנתבע, אי רישום המשכון לא רק שלא הזיק להם אלא הביא להתעשרותם, שכן אילו היה נרשם משכון על המשק הסכום בסך 20,000 דולר שקיבלו התובעים מס' 1 ו- 2 מכספי מכירת המשק, היה מגיע לידי הבנק לפירעון החוב, וכל זאת בלא ליידע את הבנק בדבר מכירת המשק ותוך ניצול העובדה שלא היה רישום משכון על המשק. לטענת הנתבע, הלווים התחייבו בהסכם ההלוואה לא למכור את המשק אלא באישור המינהל, להודיע למינהל, לבקש את רשותו למכר הנ"ל ולדאוג אז לפירעון ההלוואה ואין לקבל את טענת הערבים התובעים שהם לא ידעו על מכירת המשק, שכן התובעים מס' 1,2 גרו במשק, התובע מס' 3 הנו בן נוסף של המנוח שהיה בעצמו בעל משק במושב ותובע מס' 4 היה חבר בועד האגודה של המושב והוא בעצמו אישר כחבר ועד את הפחתת החוב של המנוח באגודה ואת עסקת המכירה של המשק. לטענת הנתבע, הערבות עצמאית ובלתי תלויה במשכון כאמור בסעיף 13 ג' להסכם ההלוואה שבו נאמר "הערבות אינה תלויה בכך שלבנק תהיה בטוחה כל שהיא מהלווה או מאחרים אף אם הלווה או אחרים התחייב לתתה בהסכם זה או בכל מקום אחר". לטענת הנתבע הערבים חייבים לדעת שבכל מקרה שלא ניתן יהיה להיפרע מהחייב העיקרי יכול הנושה המלווה להיפרע בהם בלא קשר לקיומה של בטוחה. לטענת הנתבע יש לדחות את טענת הערבים לגבי אי קריאת כתב כערבות כשברור שבמקרה זה מדובר גם ביחסים קרובים ביותר והם היו חותמים בכל מקרה על כתב ערבות זה כעזרה להורים. לטענת הנתבע התובעים לא הוכיחו את רשלנות הנתבע באי רישום המשכון. לטענתו, לפי העדויות בשנים הרלוונטיות לא נהג הבנק לרשום משכון ברשם המשכונות על זכויות ברי רשות ולא נהג לקבל בטחונות אחרים אלא הסתפק בערבות להלוואה, כשהנתבע פעל כנדרש ופנה לסוכנות היהודית שהודיעה למינהל על הסכמתה לרישום עתידי כאמור. לטענת הנתבע רישום המשכון ברשם המשכונות לא היו מונע חתימת חוזה מכר ואינה חובה המוטלת על הנתבע מכוח החוזה או מכוח הדין ומטרת רישום המשכון הינה הגנה על הבנק המלווה ולא על הערבים. לטענת הנתבע לא הוכחה הטענה של התובעים שפקיד הבנק הסביר לתובע מס' 4 כי המשכון, מגן עליו וכן לא הוכח קיום של תנאים מקפחים. 2. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים שצורפו ובסיכומי הצדדים החלטתי לדחות את התביעה וזאת מן הנימוקים כדלקמן: א. אני יוצא מנקודת הנחה שהנתבע יכול היה לרשום משכון על זכות בנכס ברשם המשכונות ולא עשה זאת (בין אם הדבר היה נהוג ובין אם לא נהוג). אני קובע שבמקרה זה אי רישום המשכון על הזכויות בנכס לא מביא לכך שהתובעים פטורים כערבים מהתחייבויותיהם על פי הסכם ההלוואה. ב. אני קובע שבמקרה זה לא רק שהערבים לא הוכיחו את טענותיהם לגבי אי ידיעתם ואי הבנתם על מה חתמו ואי הסברי הנתבע לגבי ערבותם אלא הם אף פעלו בחוסר ניקיון כפיים וחוסר תום לב בכך שניסו להיאחז בעובדה שלא נרשם המשכון כפוטרת אותם מערבותם בעוד שהם היו מעורבים היטב וידעו היטב על מהות התחייבויותיהם ועל מכירת המשק. אינני מקבל את היתממותם של התובעים לגבי אי ידיעתם על המצב הכספי של האב ושלא נכנסו לחייו האישיים של המנוח והוא זה שטיפל בעניניו ולא שיתף אותם בכלום. בדיון בבית המשפט התברר שהתובעים מס' 1 ו - 2 (הבת והחתן של המנוח) גרו מספר שנים במשק הספציפי במושב בניה בבית שנמכר הם ידעו על מצוקתו הכספית של האב לגבי חובות אחרים (באר טוביה) והתובע 2 מודה בבית המשפט שהם הבינו שהמנוח חיסל את החוב והמשכנתא אך לא שאלו אותו (עמ' 13 לפרוטוקול מיום 8.12.98 שורות 13 - 15), כשיש לציין שההלוואה שנלקחה ע"י המנוח הייתה לבנייה, כנראה להסדרת מגוריהם של התובעים מס' 1,2 עמו. והנה התברר במהלך הדיון שכשהמנוח מכר את המשק הוא נתן לתובעים מס' 1 ו- 2 20,000 דולר (סכום הגדול מהחוב של הערבים היום) (עמ' 15 לפרוטוקול שורות 4 - 5). גם התובע מס' 3 ידע שאביו מסובך בחובות כחבר מושב בעל משק וביחסים קרובים עם אביו המנוח והודה שהמטרה הייתה לעזור לאביו. התובע מס' 4 אינו קרוב משפחה של המנוח אך היה עמו ביחסי חברות טובים והיה חבר בועד המושב במועד פטירתו ובזמן מכירת המשק, כך שידע על מכירת המשק עקב החובות. אינני מקבל את היתממותם של התובעים שהמנוח לא שיתף אותם בענייניו הכספיים וקובע שהם נהגו בחוסר תום לב בכך שלא גילו עובדות אלו בתצהיריהם ובכתבי הטענות ובכך שפעלו כפי שפעלו. דהיינו, התובעים מס' 1 ו- 2 גרו בבית של המנוח במשק כשכספי ההלוואה נלקחו לצורך שיפוץ הבית במשק, בין היתר לנוחיותם שלהם. הם גרו ביחד באותו בית ואני קובע שהם ידעו על החובות של המנוח ולא ייתכן שהם לא היו מעורבים במכירת המשק ובחובות שכן הם השקיעו לטענתם כספים במשק ואף קיבלו כספים מהמכירה ומכירת המשק הביאה ליציאתם מהמשק אליו הגיעו לאחר קשיים כלכליים. ביחסים קרובים שכאלו בין אם לבת הגרים באותו בית אינני מקבל את היתממות התובעים מס' 1 ו- 2 שלא ידעו דבר ושהכל עשה המנוח בלא לשתפם. זאת ועוד, עולה שהתובעים מס' 1 ו- 2 נהנו מכספי המכירה של המשק וקיבלו 20,000 דולר סכום שלמעשה היה צריך ללכת לכיסוי החובות ובין היתר לחוב לנתבע ובמידה והיה נרשם משכון על הזכויות לטובת הנתבע, כפי שהתובעים טוענים שהיה צריך להיות, היה סכום זה עובר ממילא לנתבע לכיסוי החוב שהם ערבים לו. דהיינו, התובעים מס' 1 ו- 2 נהנו מחד מכספי מכירת המשק ומאידך הם טוענים לרשלנות של הנתבע באי רישום המשכון על המשק שהיה מונע מהם לקבל את הסכום הנ"ל העולה על סך הכסף שלגביו הם נתבעים היום. גם התובע מס' 3 בנו של המנוח וגם התובע מס' 4 חברו של המנוח חבר ועד המושב ידעו על החובות ועל מכירת המשק והתובע מס' 4 אף היה צריך לאשר את המכירה כחבר ועד המושב וכן טיפל בהסדרת החובות של המנוח עם מכירת המשק ולמרות זאת לא ביררו כולם לגבי הערבות שחתמו לבנק ולא הודיעו לבנק הנתבע על מכירת המשק. התובעים גם ידעו שאביהם ממשיך לשלם את ההלוואה במשק שנים עד למותו ב- 1.97, לא טענו דבר כנגד ביצוע התשלום הנ"ל ולא העלו כל טענה כלפי הנתבע. אני סבור שהתנהגות זו של התובעים מספקת כשלעצמה כדי לדחות את תביעתם שהנה בקשה לסעד הצהרתי הנתון לשיקול דעת בית המשפט שמקורו מדיני היושר ומכל מקום גם לפי "שיקולי יושר" ישראליים, דהיינו חוסר תום לב והתנהגות לא מקובלת, יש לדחות את תביעתם. ג. לטעמי יש לדחות את התביעה גם עקב העובדה שהתובעים לא הוכיחו את רשלנות הבנק וכן לא הוכיחו את הקשר בין אי רישום המשכון לנזק שנגרם כביכול לתובעים ולכך שהם לא חייבים כספים שהתחייבו כערבים עקב אי רישום המשכון. עפ"י סעיף 13 א' להסכם ההלוואה - התחייבו הערבים לשלם לבנק מיד עפ"י דרישתו הראשונה כל סכום שהלווה חייב או יהיה חייב לבנק עפ"י הסכם זה כפי שיציין הבנק כדרישתו וזאת מבלי שהבנק יהיה חייב להוכיח כי אמנם חייב הלווה, את הסכומים הנדרשים ומבלי שהבנק יצטרך לממש בטוחה כלשהי שהוא קבל ו/או יקבל מהלווה. ובסעיף 13 להסכם ההלוואה נאמר : "הערבות אינה תלויה בכך שלבנק תהיה בטוחה כלשהי מהלווה או מאחרים אף אם הלווה או אחרים התחייבו לתתה בהסכם זה או בכל מקום אחר. הערבות לא תפקע ולא תיגרע מכל בטוחה אחרת שיש או שתהיה לבנק. כל ויתור ארכה או הזנחה בקבלה או אי קבלת בטוחה כלשהי לרבות משכנתא. השעבוד והביטחונות כאמור בסעיפים 10 ו- 11 "אם הבנק יקבל בטוחה כלשהי תמשיך הערבות לחול גם אם תפקע הבטוחה או כל חלק ממנה". הערבים גם ויתרו בהסכם ההלוואה על הוראות סעיף 12 לחוק הערבות (שעבוד נכס של החייב) ונתנו הסכמתם מראש לביטול כל רישום של שעבוד (ס' 13ג'). בסעיף 8 להסכם ההלוואה נאמר - "הלווה מתחייב לא למכור לא, לא להשכיר, לא להחכיר, לא להעביר הנכס, לא למסור ו/או להעביר החזקה בנכס, לא לעשות פעולה כלשהי בנכס ולא לשעבד את הנכס בשיעבוד כלשהו, ולא להעניק לשום אדם או גוף שהוא זכות כלשהי בנכס, אלא אם כן יקבל על כך הסכמת הבנק בכתב ומראש" סעיף דומה מופיע בנספח 7 להסכם ההלוואה מיום 17.11.83 (ת7/) - שעליו חתומים גם כן הערבים. בסעיף 5 נאמר "הלווה לא ימכור או יעביר את זכותו בביתו לאדם אחר, אלא באישור המינהל לבניה כפרית, על הלווה להודיע למינהל לבניה כפרית, ולבקש רשותו בכתב ומראש על כל העברת בעלות או חזקה ביחידת הדיור או המגרש עליו בוצעה הבנייה. במקרה של העברת בעלות או חזקה בנ"ל ו/או במידה והלווה יפר אחד מתנאי הסכם ההלוואה ו/או תכנית הסיוע תעמודנה כל ההלוואות שניתנו ללווה לפירעון מיידי". דהיינו, הערבים היו מודעים להתחייבות הלווה הן בהסכם ההלוואה והן בנספח להסכם ההלוואה ושעליהם להודיע על המכירה לבנק והם ידעו על הערבות, ידעו על המכירה, היו מעורבים במכירה, נהנו בחלקם הן מההלוואה (הבנייה) והן מכספי המכירה (התובעים מס' 1 ו- 2) והיום הם טוענים שיש לפטור אותם מערבותם עקב אי רישום המשכון. זוהי טענה שאין לקבלה הן מטעם של התנהגות וידיעת התובעים והן מסעיפי הסכם ההלוואה והנספח. אני גם דוחה את הטענה לגבי אי הבנתם ואי ידיעתם על מה חתמו שלא הוכחה, כשמדובר באנשים אינטיליגנטים שהיו גם בעלי ניסיון קודם בחתימת ערבויות. העובדה שלא נרשם משכון לא פוטרת את הערבים מהתחייבויותיהם. על פי הסכם ההלוואה עולה שהתובעים התחייבו להודיע לבנק על המכירה ולאור מעורבותם וידיעתם לא ניתן לקבל את היתממותם שהם לא היו מעורבים בכך ולא שאלו את המנוח לגבי סילוק המשכנתא. לאור התנהגותם יש לדחות גם את טענת הרשלנות של הבנק בכך שלא הודיע להם על כך שלא נרשם המשכון שכן התובעים ידעו שהמשק נמכר, ידעו שהכספים לא הולכים לסילוק ההלוואה קיבלו כספים מהמכירה ובחרו לפחות ל"עצום עיניים" בעניין זה. מעדות של מר פרלשטיין משה עולה שבתקופה הרלוונטית בשנת 83 לא היה נהוג ע"י הבנק לרשום משכונות והבטוחה העיקרית היו הערבים עצמם, אך גם אם היה מקובל לרשום משכונות מדובר בזכות של הבנק לרישום בטוחה שאינה גורעת מהתחייבות הערבים כאמור בהסכם ההלוואה שעומדת בפני עצמה כהתחייבות עצמאית שאינה תלויה ברישום משכון. במקרה זה הבנק פנה לסוכנות היהודית שהודיעה למינהל מקרקעי ישראל על הסכמתה לרישום עתידי והעובדה שלא רשם משכון על הנכס פגעה במקרה זה בסופו של דבר בבנק שהיה גובה את סכום החוב עם מכירת המשק. התובעים בתור בני משפחה ו/או חברים ו/או מעורבים ידעו על המכירה נהנו בחלקה ממנה ואי רישום המשכון כאמור לא פוטר אותם מהתחייבותם החוזית כערבים כשלא הוכחה בפני שלאור הנ"ל נהג הבנק ברשלנות באי רישום המשכון. מכל מקום אני קובע שלא הוכח קשר סיבתי בין אי רישום המשכון להעדר חבותם של התובעים ואי רישום המשכון לא גרם נזק לתובעים שכן בסופו של דבר הם עדיין לא שילמו את הכספים שהתובעים מס' 1,2 קיבלו למעשה. ד. אינני מקבל כאמור את הטענה לגבי אי ההבנה על מה חתמו כערבים ואי מתן ההסברים, טענה שלא הוכחה וגם אינה הגיונית לאור השכלת התובעים, מעורבותם ורצונם לעזור לאביהם המנוח, שכאמור התובעים מס' 1 ו- 2 נהנו ישירות מכספי ההלוואה והמכירה והתובע מס' 3 קיבל עזרה מאביו בעבר לרכישת משק אחר והוא רצה לעזור לאביו ולאחותו ולכן אני סבור שהיה חותם בכל מקרה על כתב הערבות. אי רישום המשכון לא גורע מהתחייבות הערבים עפ"י הסכם ההלוואה ומהתחייבותם החוזית וגם אם היה באי רישום המשכון סטייה מהדרך המקובלת (דבר שלא הוכח לגבי התקופה דאז) לא הייתה כאן פעולה בחוסר תום לב ולא הוכחה כאמור גם רשלנות ומכל מקום הבנק פטור עקב ההתחייבות והסעיפים בעניין זה בהסכם ההלוואה והנספח ועקב התנהגות התובעים. ה. לא מצאתי גם כל ביסוס בטענה לגבי תנאים מקפחים בחוזה אחיד טענה שנטענה "בקול רפה" ע"י התובעים ולא הוכחה כלל ובאופן מפורט ומספיק. יש לציין שהתובעים בסיכומיהם הכניסו לסיכומים הנחות, השערות ועובדות שאינן מבוססות כלל בחומר הראיות. 3. מכל הנסיבות הללו אני דוחה את התביעה. אני מחייב את התובעים ביחד ולחוד לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ש"ח, בתוספת מע"מ כדין.ערבים (ערבות)הלוואה