קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסלות שופט בתיק מנהלי: בקשה לפסילתי מהמשך שמיעת שני התיקים הוגשה ביום 19.10.2009 על-ידי הנאשם, חתומה על-ידי שלושת באי-כוחו. עוד התבקשתי שלא לקיים בפני את שמיעת הטיעונים לעונש, אשר שמיעתם נקבעה ליום 20.10.2009, וזאת עד שתוכרע הבקשה. עוד ביקשו באי-כוחו של הנאשם, כי אם תידחה הבקשה שאפסול את עצמי מלדון בתיק - יהיו נימוקי ההחלטה אשר יהיו - תידחה שמיעת הטיעונים לעונש עד אחרי שתינתן הכרעת נשיאת בית המשפט העליון בערעור אשר יוגש על ההחלטה אשר תינתן על-ידי. בהתאם להחלטתי מאותו יום, התבקשה המאשימה להגיב לבקשה עד יום 21.10.2009. עוד נקבע באותה החלטה, כי מאחר שההחלטה מיום 1.10.2009 נשלחה על-ידי מזכירות בית המשפט רק ביום 12.10.2009 (בטעות נכתב 10.10.2009), בוטל בשלב זה הדיון שנקבע ליום 20.10.2009 (יום 1.10.2009 חל יום לפני ערב חג הסוכות, ומטעם זה ככל הנראה, התעכב משלוח ההחלטה). לאחר קבלת תגובת המאשימה (מיום 21.10.2009) ולאחר שהושלמה כתיבת ההחלטה, הועברה אליי בקשת באי-כוחו של הנאשם מהיום (22.10.2009), לקיים דיון בבקשה, כדי לאפשר להם להשלים את טענותיהם ולהגיב לתגובתה של המאשימה. מהטעמים אשר יפורטו בהחלטה זו, לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשה. א. עיקריה של הבקשה ושל תגובת המאשימה 2. שלושה נימוקים עיקריים עומדים ביסודה של הבקשה. האחד גזירת הדין קודם לשמיעת הטיעונים לעונש, בכך שבית המשפט גילה דעתו כי בכוונתו להטיל על הנאשם עונש של מאסר. השני, הבעת מורת רוח מהסדר טיעון שאליו הגיעה המאשימה עם הנאשם. השלישי, סירוב להתחשב באילוצי הליכי התכנון שבעטיים, כך לטענת הנאשם, נמצא מפר את צווי בית המשפט. 3. בתגובתה מיום 21.10.2009 מתנגדת המאשימה לבקשה וטוענת כי אין מקום לפסילתי מהמשך שמיעת תיקיו של הנאשם. זאת משורה של טעמים, שאלו עיקריהם: האחד, הסדר הטיעון לא אושר על-ידי הגורמים המוסמכים לאשרו וממילא שאינו תקף, מה גם שהוא נוגד את מדיניות המאשימה. השני, לא נפל דופי בהתנהלות בית המשפט, שאינו מחוייב לאמץ הסדרי טיעון, והוא אף מחוייב לבחון אם העונש שעליו הוסכם בין הצדדים אינו חורג במידה משמעותית מן העונש הראוי. מה גם שדחיית הסדר טיעון אינה עילה לפסלות שופט. התנהלות בית המשפט אינה מקימה חשש ממשי למשוא פנים מצידו. לנוכח חומרת נסיבות שני התיקים, עמדת בית המשפט לעניין סטיית המאשימה מהמדיניות המקובלת סבירה בנסיבות העניין. לא הוכח כי לבית המשפט דעה קדומה, מאחר שהחלטתו הייתה ענינית ביחס להסדר הטיעון. השלישי, ככל שנאמרו דברים על-ידי בית המשפט בעניין עונש המאסר שיוטל על הנאשם, הרי שאין מדובר בדעה קדומה לנוכח חובת הפעלת המאסר על-תנאי התלוי נגד הנאשם. ב. הערה מקדימה בעניין "גזירת עונשו" של הנאשם קודם לשמיעת הטיעונים לעונש 4. הטענה המרכזית שבעטייה התבקשתי לפסול את עצמי מהמשך שמיעת תיקו של הנאשם היא, כי גזרתי את עונשו של הנאשם עוד קודם לשמיעת הטיעונים לעונש, בכך שהבעתי את דעתי בכתב, בהחלטה שניתנה על ידי, וכך גם בדברים שנאמרו על-ידי, כי עונשו יכלול עונש מאסר. טענה זו אכן נכונה. אכן אמרתי, עוד קודם לשמיעת הטיעונים לעונש, כי עונשו של הנאשם יכלול חודשיים מאסר שיבוצעו בעבודות שירות. דא עקא, שככל הנראה שכחו שלושת באי-כוחו של הנאשם החתומים על הבקשה לפסילתי מהמשך שמיעת התיק, לציין ארבע עובדות חשובות, שאלו הן: הראשונה, הנאשם הורשע חמש פעמים בעבירה של אי קיום צו הריסה שיפוטי (סעיף 210 בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965). לאור ריבוי גזרי הדין שניתנו בעקבות אותן הרשעות, תלוי ועומד נגד הנאשם מאסר על-תנאי למשך חודשיים אשר כבר הוארך בגזר-דין שניתן על-ידי בית המשפט. עתה, על-פי הדין, אין מנוס מהפעלתו. מכאן אפוא, שאין לבית המשפט כל שיקול דעת בעניין השאלה אם גזר הדין יכלול את הפעלת המאסר על-תנאי, אם לאו. בנסיבות אלו בית המשפט הוא בבחינת "אנוס על-פי הדיבור" לכלול בגזר הדין עונש מאסר. השנייה, נגד הנאשם תלוי ועומד מאסר על-תנאי נוסף למשך חודשיים, שהוא אמנם בר הפעלה, אך אין חובה להפעילו. השלישית, בעקבות הודעת התובע, לאחר מתן הכרעת הדין, כי נגד הנאשם תלוי מאסר על תנאי למשך חודשיים שכבר הוארך ולפיכך חובה להפעילו, אכן ניתנה על-ידי החלטה שבמסגרתה התבקש הממונה על עבודות שירות לחוות את דעתו בדבר האפשרות שהנאשם יישא בעונש המאסר בדרך של עבודות שירות. חרף העובדה שניתן היה לבקש שחוות הדעת תתייחס לתקופה של ארבעה חודשים (שתי התקופות של עונשי המאסר על-תנאי התלויים נגד הנאשם), התבקש הממונה להתייחס לתקופה בת חודשיים בלבד, תקופת מאסר שאותה, כאמור, אנוס בית המשפט להטיל על הנאשם. הרביעית למרות האמור, ועל אף שלוש הזמנות (או שתיים, אם אמנם הראשונה הייתה שגויה), שנשלחו אל בא-כוחו של הנאשם על ידי הממונה על עבודות שירות, לא התייצב הנאשם בפני הממונה על עבודות השירות. בא-כוחו של הנאשם התעלם מהחלטת בית המשפט בעניין זה, ולא טרח לנמק את אי התייצבותו של הנאשם - החלטה שכמקובל, נועדה ליתן לנאשם הזדמנות נוספת להתייצב בפני הממונה - והנאשם אף לא טרח להתייצב לדיון שנקבע לשמיעת הטיעונים לעונש. 5. עתה, מהשהובהר הנושא המרכזי, שעניינו כי לכאורה גזרתי את דינו של הנאשם קודם שנשמעו הטיעונים לעונש, נפנה לדון בבקשה לפסילתי, אך תחילה ראוי כי נפרט את הרקע העובדתי. ג. רקע עובדתי 6. הבקשה המבוקשת לפסילתי מהמשך שמיעת עניינו של הנאשם מתייחסת לשני תיקים, אשר לבקשת בא-כוחו של הנאשם אוחדו בישיבת מתן הכרעת הדין שהתקיימה ביום 3.5.2009 (כפי שיפורט בהמשך). נפרט את עיקרי עובדותיו של כל אחד מהתיקים. (1) ת"פ 3187/08 7. בת"פ 3187/08 הורשע הנאשם ביום 3.5.2009 בעבירה של אי קיום צו הריסה שיפוטי (סעיף 210 בחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965), שניתן בגזר הדין בת"פ 4178/01 ביום 6.10.2002 (על-ידי כבוד השופט משה סובל). הייתה זו הפעם השלישית שבה הורשע הנאשם באי קיומו של צו זה. בת"פ 4178/01 הורשע הנאשם בעבירה לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) בחוק התכנון והבניה, בכך שבנה ללא היתר מבנים בהיקף של כ-1,400 מ"ר בפינת הרחובות טוביה ויהודה הנשיא, בשכונת גוננים בירושלים. בניה זו כוללת עמודי בטון, רצפת בטון בשטח של כ-1,400 מ"ר, פירים למעליות, מאגר מים וחדר מדרגות, אשר נבנו על-ידי הנאשם בין שנת 1999 לשנת 2000. בעקבות הסדר טיעון שהוסכם בין הצדדים בתיק זה, נקבע כי הצו יחול על מרבית הבניה (כפי שנקבע בגזר הדין), וכי מועד ביצועו יידחה עד יום 1.5.2004. ביום 8.5.2005 ביקש הנאשם לדחות את מועד ביצועו של הצו, והמאשימה הסכימה לדחייה בת ארבעה חודשים בלבד, כדי לבחון אם אמנם חלה התקדמות בהליכי התכנון שפורטו בבקשה. בהחלטת בית המשפט מיום 29.5.2005 (שניתנה על-ידי כבוד השופט א"צ בן-זמרה), נדחה מועד ביצוע הצו רק עד יום 1.10.2005. מאז הורשע הנאשם שלוש פעמים בעבירה של אי קיום הצו השיפוטי שניתן בגזר הדין בת"פ 4178/01. 8. הרשעתו הראשונה של הנאשם בעבירה של אי קיום צו שיפוטי, המתייחסת לצו ההריסה האמור, הייתה בת"פ 7373/04. גם הרשעה זו הייתה בעקבות הסדר טיעון שעליו הוסכם בין הצדדים, ובמסגרת גזר הדין שניתן ביום 29.5.2005 (על-ידי כבוד השופט מוריס בן-עטר), נדחה מועד ביצועו של צו ההריסה עד יום 31.1.2006. כן הוטלו על הנאשם בין השאר, קנס כספי ומאסר על תנאי למשך חודשיים ונקבע שתקופת התנאי תהיה בת שנתיים, שתחילתה ביום כניסת צו ההריסה לתוקף. ביום 25.1.2006 ביקש הנאשם לדחות את מועד ביצועו של צו ההריסה. המאשימה התנגדה לכך, וביום 27.2.2006 דחה בית המשפט את הבקשה (כבוד השופט גד ארנברג), מן הטעם שלא חלה התקדמות בהליכי התכנון שנועדו לאפשר קבלת היתרי בניה בדיעבד. בהחלטה אף צויין כי לא רק שאין התקדמות כאמור, אלא ש"ההפך הוא הנכון, מהבקשה עולה שבקשות להכשרת הבניה נדחו כבר פעמיים על-ידי הועדה המחוזית, ולמעשה מחודש מאי 2005 אין התקדמות כלשהי בהליכים". גם בקשה חוזרת שהגיש הנאשם ביום 9.5.2006 לדחיית מועד ביצוע הצו, נדחתה לאור התנגדות המאשימה, בהחלטה מיום 4.6.2006 (שניתנה על-ידי כבוד השופט גד ארנברג). בהחלטה מיום 30.7.2006 (החלטת כבוד השופט גד ארנברג) גם נדחתה בקשת הנאשם לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט. על החלטה זו ערער הנאשם לבית המשפט המחוזי בירושלים, וערעורו נדחה בפסק-דין שניתן בע"פ 30576/06 , ביום 10.12.2006 (על-ידי כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ). 9. הרשעתו השנייה של הנאשם בעבירה של אי קיום צו שיפוטי, המתייחסת לצו ההריסה האמור, הייתה בת"פ 6905/06. במסגרת גזר הדין שניתן ביום 17.6.2007 (על-ידי כבוד השופטת ענת זינגר), נדחה מועד ביצועו של צו ההריסה עד יום 1.11.2007. כן הוטלו על הנאשם בין השאר, קנס כספי ונקבע כי תקופת המאסר על תנאי שהוטלה על הנאשם בת"פ 7373/04 תוארך בשנתיים נוספות, שתחילתן ביום כניסת צו ההריסה לתוקף. 10. הרשעתו השלישית של הנאשם בעבירה של אי קיום צו שיפוטי, המתייחסת לצו ההריסה האמור, היא בתיק הנדון (3187/08). משלא קוים הצו עד המועד שנקבע על-ידי בית המשפט (במסגרת גזר הדין בת"פ 6905/06), הוגש ביום 24.3.2008 נגד הנאשם כתב האישום הנדון, והכרעת הדין המרשיעה את הנאשם ניתנה ביום 3.5.2009. בשני הדיונים הראשונים שהתקיימו בתיק זה (ביום 24.6.2008 וביום 7.10.2008), טען הנאשם טענה מקדמית, שלפיה הצו לא קויים מן הטעם שלטענתו, לא ניתן לבצעו, בשל סכנה הכרוכה בביצוע ההריסה. טענות הנאשם הושלמו בכתב (הוגש ביום 22.12.2008), ולאחר שהתקבלה תגובת המאשימה (ביום 5.1.2009), ניתנה על-ידי החלטה מפורטת אשר במסגרתה נדחו טענותיו של הנאשם (החלטה מיום 6.1.2009), ונקבע כי ביום 15.2.2009 תינתן תשובתו של הנאשם לאישום. ביום 15.2.2009 שב בא-כוחו של הנאשם והעלה טענות כאלו ואחרות שעניינן המצב התכנוני בשכונת גוננים שבתחומיה נעברו עבירות הבנייה, אשר הסתמכו גם על החלטת כבוד השופטת יעל ייטב בעניין דחיית מועד ביצועו של צו לסגירת עסק המצוי בקרבת מקום (ת"פ 3104/01). באת-כוחה של המאשימה ביקשה לבדוק את הטענה, ובעקבות הודעתה ובקשתה מיום 23.2.2009, להרשיע את הנאשם ולגזור את עונשו, נקבע כי במועד הדיון שנקבע, ביום 3.5.2009, תינתן הכרעת הדין ויישמעו טיעוני הצדדים לעונש. (להשלמת התמונה יוער כי ביום 26.3.2009 הוגשה תגובת בא-כוחו של הנאשם להודעת המאשימה שאליה צורף מסמך שביחס אליו נכתב כי הוא "הסדר עם המאשימה". אותו מסמך לא היה כפי שנטען לגביו, אלא מכתב של בודקת תוכניות בועדה המחוזית, שהתייחס לנכס אחר של הנאשם במקום סמוך, שעניינו נדון בהחלטתה הנזכרת של כבוד השופטת יעל ייטב. בהחלטה מיום 26.3.2009 נקבע כי אמנם אין באותו מסמך כדי להעלות או להוריד). (2) ת"פ 3150/08 11. בת"פ 3150/08 הורשע הנאשם ביום 3.5.2009 בעבירה של אי קיום צו הריסה שיפוטי (סעיף 210 בחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965), שניתן בגזר הדין בת"פ 2699/04 ביום 24.11.2004 (על-ידי כבוד השופט גד ארנברג). הייתה זו הפעם השנייה שבה הורשע הנאשם באי קיומו של צו זה. בת"פ 2699/04 הורשע הנאשם בעבירה לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) בחוק התכנון והבניה, בכך שבנכס הנמצא ברחוב יוסי בן יועזר 22 בשכונת גונן בירושלים, בנה הנאשם ללא היתר מבנים ששטחם הכולל הוא כ-100 מ"ר וכן פירק חלק מקיר של מבנה קיים. המבנים נבנו בין שנת 2001 לשנת 2003 והם כוללים קונסטרוקציית פלדה מקורה ביריעות פלסטיק בשטח של כ-70 מ"ר, מבנה מקורה ומצופה בחומר קל בשטח של כ-10 מ"ר ומחסן מקורה ומצופה בלוחות פח בשטח של כ-20 מ"ר. בעקבות הסדר טיעון שהוסכם בין הצדדים בתיק זה, ניתן צו הריסה ביחס למבנים המתוארים ונקבע שמועד ביצועו יידחה עד יום 24.12.2004. בקשת הנאשם לדחיית מועד ביצוע הצו בחודשיים, התקבלה בהחלטת בית המשפט מיום 10.1.2005 (שניתנה על-ידי כבוד השופט גד ארנברג), ונקבע כי מועד ביצוע הצו יידחה רק עד יום 28.2.2005. מאז הורשע הנאשם פעמיים בעבירה של אי קיום הצו השיפוטי שניתן בגזר הדין בת"פ 2699/04. 12. הרשעתו הראשונה של הנאשם בעבירה של אי קיום צו שיפוטי, המתייחסת לצו ההריסה האמור, הייתה בת"פ 10593/06. במסגרת גזר הדין שניתן ביום 24.6.2007 (על-ידי כבוד השופט גד ארנברג), נדחה מועד ביצועו של צו ההריסה עד יום 1.11.2007. כן הוטלו על הנאשם בין השאר, קנס כספי ומאסר על תנאי למשך חודשיים ונקבע כי תקופת התנאי תהיה שנתיים, שתחילתה ביום כניסת צו ההריסה לתוקף. 13. הרשעתו השנייה של הנאשם בעבירה של אי קיום צו שיפוטי, המתייחסת לצו ההריסה האמור, היא בתיק הנדון (3150/08). משלא קוים הצו עד המועד שנקבע על-ידי בית המשפט (במסגרת גזר הדין בת"פ 10593/06), הוגש ביום 18.3.2008 נגד הנאשם כתב האישום הנדון, והכרעת הדין המרשיעה את הנאשם ניתנה ביום 3.5.2009. (3) הכרעת הדין בת"פ 3187/08 ובת"פ 3150/08, ושלב הטיעונים לעונש 14. בדיון שהתקיים ביום 3.5.2009 ביקש בא-כוחו של הנאשם לאחד את הדיון בשני התיקים ובקשתו התקבלה. לאחר מכן, ולאחר שנדחו הטענות המקדמיות, הודה בשם הנאשם כי אין היתרי בניה לעבירות הבניה שאליהם מתייחסים שני הצווים שבאי-קיומם הואשם הנאשם, וכי שני הצווים אמנם לא בוצעו. על כך הוסיף טענות שונות שכבר נדחו במסגרת ההחלטה שדחתה את טענותיו המקדמיות בת"פ 3187/08. בנוסף טען, כי הנאשם מנוע מלקבל היתרי בניה בדיעבד בשל עיכובים הנובעים מקידום תוכנית ההתחדשות העירונית בשכונת גוננים, שאותה יוזמת העירייה, ואשר אינם תלויים בנאשם. מסיבה זו ביקש שייקבע מועד לשמיעת הוכחות. לאחר שמיעת תשובותיו של בא-כוחה של המאשימה, ולאור העובדה שהנאשם למעשה הודה בעובדות שני האישומים, ניתנה הכרעת דין שלפיה הורשע בשתי עבירות של אי קיום צו ההריסה השיפוטי, בהתאם לעובדות שיוחסו לו בשני כתבי האישום. 15. בא-כוחו של הנאשם ביקש לדחות את שמיעת הטיעונים לעונש. לאחר בקשה זו, הודיע בא-כוחה של המאשימה כי נגד נגד הנאשם תלוי מאסר על-תנאי למשך חודשיים שכבר הוארך במסגרת גזר-דין, ולפיכך חובה להפעילו. לאור הודעה זו ומטעמי יעילות (וכנהוג במקרים דומים בבית משפט זה), ניתנה על-ידי החלטה המורה לממונה על עבודות שירות להכין חוות-דעת בדבר האפשרות שהנאשם יישא עונש זה בעבודות שירות. כן נקבע כי הטיעונים לעונש יישמעו ביום 17.9.2009. ביום 25.8.2009 התקבלה בבית המשפט הודעת הממונה על עבודות השירות, שלפיה חרף שלוש הזמנות שנשלחו לנאשם באמצעות בא-כוחו, הוא לא התייצב בפני הממונה בעבודות שירות. הודעה זו הועברה לבאי-כוח הצדדים בהתאם להחלטה מאותו יום, ונראה כי בא-כוחו של הנאשם בחר להתעלם ממנה. 16. הנאשם לא התייצב לדיון שנקבע ליום 17.9.2009 לשם שמיעת טיעוני הצדדים לעונש, ומטעמו הגיע עורך-דין אביב ברנט ממשרד באי-כוחו של הנאשם, שניכר היה כי לא היה מצוי בפרטי ההליך. התובע הודיע כי באי-כוחו של הנאשם הגיעו להסדר טיעון עם התובע הראשי, עו"ד דני ליבמן, הכולל את "דחיית מועד הדיון לחודש ינואר 2010. הנאשם ימלא את השטח שנחפר עד מפלס הקרקע ואם יעשה זאת, יבוטל האישום בת"פ 3150/09" (לאור השתלשלות הדברים לאחר מכן, העובדה שכיסוי הקרקע מתייחס לאישום בת"פ 3187/08 ודברים שנאמרו באולם, דומני כי בטעות הוקלד מספר תיק זה, והכוונה הייתה לת"פ 3187/08. אולם אין לכך משמעות רבה). עו"ד ברנט לא ידע להסביר מדוע הנאשם לא התייצב בפני הממונה על עבודות שירות. לכן חיכינו לעו"ד יוני אלה, מבאי-כוחו של הנאשם, שהסביר כי מטעמים טכניים, טעות בהזמנת הנאשם ושהייתו מחוץ לישראל באחד המועדים שאליהם הוזמן, הוא לא התייצב בפני הממונה על עבודות שירות. לטעות בהזמנת הנאשם אין רלוונטיות רבה, מאחר שהנאשם ידע כי עליו להתייצב בפני הממונה. 17. הודעת הצדדים על הסדר הטיעון אשר ניתן לאחר שהנאשם הורשע כמתואר חמש פעמים בעבירה של אי קיום צו שיפוטי, המתייחסת לאי קיומם של שני צווים שיפוטיים שונים שניתנו לגבי עבירות בניה בהיקף נרחב מאד, הייתה תמוהה מאד. זאת לאור העובדה שהיא עומדת בניגוד מוחלט לעמדת המאשימה, כפי שהיא מוצגת כמעט מידי יום בפניי בתיקים רבים. אכן ישנם מקרים שבהם נאשמים מבקשים להחזיר את המצב לקדמותו, או מציגים היתר בניה, ובשל כך מבקשים הם את מחיקתו של כתב האישום המייחס להם עבירה של אי קיום צו שיפוטי, והמאשימה אמנם נעתרת לבקשה. אך הדבר אינו נעשה בכל מקרה ובוודאי שלא נעשה כדבר שבשגרה. לרוב מסכימה המאשימה לביטולם של אישומים במקום שעבירות הבניה שביחס אליהן ניתן צו ההריסה היה בהיקף מצומצם, ושעבירת הבניה סולקה, או שניתן היתר בניה בדיעבד. במקרים רבים אחרים, וכך בייחוד בשנה-שנתיים האחרונות, המאשימה אינה מסכימה לבטל אישומים מסוג זה, וזאת לאור המדיניות שהותוותה על-ידי פרקליטות המדינה, כפי שנקבעה על-ידי מנהל המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה, מר חובב ארצי, ולדברי התובעים אינם מוסמכים לפעול בניגוד להנחייתו. טענה זו נשמעת בפניי באולם כמעט מידי יום ביומו ביחס למקרים מהסוג הנדון. כך ככלל, וכך בייחוד במקרים שבהם העבירה של אי קיום הצו השיפוטי מתייחסת להיקף בניה כה נרחב. 18. לאחר שביקשתי מהצדדים שיבהירו את הסדר הטיעון הייתה תשובת התובע כי גם התובע הראשי וגם מנהל המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה מוסמכים להורות על חזרה מאישום שעניינו אי קיום צו שיפוטי. בא-כוחו של הנאשם הסביר כי הנאשם, מלווה בשלושה עורכי-דין ושני אדריכלים (המילים "שני אדריכלים" משום מה לא נכתבו בפרוטוקול, אך הם הוזכרו שוב בהמשך דבריו), קיים פגישה עם התובע הראשי מר דני ליבמן, שבה לובנו העבירות. לדבריו, מדובר בשני פרוייקטים גדולים של בניה למסחר ולמגורים בשכונת גונננים, שגם לעיריית ירושלים עניין בהם. הנאשם הסכים להחזיר את המצב לקדמותו במקום שבו נעברה העבירה ברחוב יהודה הנשיא בכך שיכסה זאת באדמה. כך למרות ש"שלושה חודשים לאחר מכן הנאשם יצטרך לפתוח שוב את המילוי ולמלא מחדש והוא משלם עלויות רבות לשם כך". זאת, כך נראה, בשל הציפייה שתחול התקדמות בהליכי התכנון, אשר מצויים בראשיתם. במילים אחרות, אין מדובר בהחזרת המצב לקדמותו, אלא בכיסוי העבירה, ב"עלה תאנה" שנועד להסתיר את עבירת הבניה רחבת ההיקף, העומדת במקומה כבר עשר שנים, מאז שנת 1999, עד אשר יתקדמו הליכי התכנון המצויים אך בראשיתם. בתמורה לכך, תבטל המאשימה את האישום נגד הנאשם. 19. לאחר שמיעת הצדדים, ניתנה על-ידי החלטה שבה נפרשו בקצרה עובדותיהם של שני התיקים, הצווים שבהפרתם הורשע הנאשם כאמור, כבר חמש פעמים, והשתלשלות הדיונים בתיקים הנדונים, לרבות תיאור עמידתה הנחרצת של המאשימה על האישומים עד היום, והתנגדויותיה לטענותיו של הנאשם. לאחר מכן התייחסתי למקרה פעוט שבדרך מקרה נדון באותו יום (ת"פ 11249/08), קודם לדיון בתיקים הנדון. באותו עניין הודיע התובע כי לאור "מדיניותה של פרקליטות המדינה", לא תסכים המאשימה לחזור בה מכתב אישום שעניינו עבירה של אי קיום צו שיפוטי. כך למרות שבאותו מקרה צו ההריסה שבאי קיומו הואשם הנאשם התייחס לבניית גגון בשטח של כ-16 מ"ר, היתר הבניה היה ממש בהישג ידו של הנאשם (נותרה רק הסדרת עניינים טכניים לצורך חתימה על ההיתר), עדיין לא ניתנה הכרעת-דין (כך שלא היה צורך בביטולה), והייתה זו הפעם הראשונה שבה הואשם הנאשם בעבירה של אי קיום צו שיפוטי. אכן תהיתי בקול רם ושאלתי, כיצד ניתן להשלים עם ההסדר שעליו הודיעו הצדדים לאור "מדיניות פרקליטות המדינה", שעליה נשען התובע באותו דיון, שבו הנאשם אף לא היה מיוצג. לבסוף, ומאחר שהתובע לא ידע לנמק את טעמיו של ההסדר שעליו הסכימה המאשימה עם הנאשם, ביקשתי שהמאשימה תנמק זאת עד יום 21.9.2009 ובהתאם לכך ייקבע מועד קרוב לשמיעת הטיעונים לעונש. כך כתבתי בסופה של החלטה זו, לאחר תאור עיקרי העובדות: "... כפי שעולה מפרוטוקול הדיונים בשני התיקים הנדונים, המאשימה עמדה על כך לאורך כל הדרך שהצווים יקוימו וכי הנאשם יורשע באי קיומם. בקשה לביטול כתב האישום שהוגשה בת"פ 3187/08 על רקע טענות מקדמיות שטען הנאשם, נדחתה בהחלטה מפורטת מיום 6.1.2009, בעקבות התנגדות המאשימה לביטול האישום. לאחר מספר דיונים מאז ניתנה אותה החלטה, ניתנה הכרעת דין בשני התיקים ביום 3.5.2009 ודיון בטיעונים לעונש נקבע להיום. מאחר שנגד הנאשם תלוי מאסר על תנאי שחובה להפעילו, הופנה הנאשם לממונה על עבודות השירות לצורך קבלת חוות דעתו... בפתח הדיון היום, הודיעו ב"כ הצדדים כי מתגבש הסדר שלפיו, עתה יחזיר הנאשם את המצב לקדמותו בחלקו ביחס לעבירת הבנייה שבגינה הורשע בעבירה של אי קיום צו שיפוטי בת"פ 3187/08 (שהיקפה כאמור, 1,400 מ"ר). מסיבה זו התבקש בית המשפט לדחות את הטיעונים לעונש והצדדים אף הודיעו כי אם כך ייעשה, תסכים המאשימה למחיקת האישום. הסדר זה, לאחר שעבירות הבנייה של הנאשם מעסיקות את בית המשפט שנים רבות ולאחר שהנאשם הורשע מספר רב של פעמים באי קיום צו שיפוטי ובייחוד במקום שמדובר בבנייה למטרות עסקיות ולא למשל, לפתרון מצוקת מגורים, מקומם את חוש הצדק וקשה לקבלו. כך בייחוד לאור העובדה שמדובר בהסדר הנוגד את 'מדיניות המאשימה', כפי שהודעה רק היום לבית המשפט על ידי התובע. בת"פ 11249/08 הואשם נאשם באי קיום צו שיפוטי המורה על הריסת גגון בשטח של כ-16 מ"ר. בדיון שהתקיים היום, הראה הנאשם כי לאחר שאושר מתן היתר בנייה, בוצעו על ידו כל הפעולות הדרושות לקבלת ההיתר וכי נותרו עניינים טכניים בלבד כדי שהיתר הבנייה יהיה בידו, וכי הוא צפוי לקבלו בזמן הקרוב ממש. בתגובה לכך הודיע התובע כי מדיניות המאשימה היא שלא לבטל כתבי אישום בשל עבירת אי קיום צו שיפוטי, ולפיכך ביקש להרשיע את הנאשם. דומה כי אין מקום להשוואה בין מצב שבו היתר הבנייה מצוי בהישג ידו של הנאשם לאחר שההיתר אושר, וכי דובר בעבירה ששטחה כ-16 מ"ר בלבד, למצב שבו נאשם הורשע כבר ארבע פעמים בעבירות של אי קיום צו שיפוטי ביחס לשתי עבירות, האחת ששטחה כ-1,400 מ"ר והשנייה ששטחה כ-100 מ"ר ושתיהן מתייחסות למבנים המשמשים לעסקים המניבים רווחים כלכליים. בייחוד שביחס לשתי עבירות אלו עד עצם היום הזה לא אושרה תוכנית בנין עיר המאפשרת את הכשרת עבירות הבנייה. בנסיבות אלו, קשה לקבל את מדיניותה של המאשימה ולא נותר אלא לתהות אם ההבדל נובע מכך שהנאשם בתיקים הנדונים היה מיוצג, כטענת בא כוחו, בשלושה עורכי דין ושני אדריכלים. מסיבות אלו ומאחר שבהחלטה מיום 25.8.2009 נקבע כי הטיעונים לעונש יישמעו במועד שנקבע, אינני רואה כל הצדקה להיעתר לבקשה ולדחות את הטיעונים לעונש. כך בייחוד שבקשה כזו לא הוגשה קודם לדיון היום...". 20. עוד באותו יום הוגשה הודעת התובע הראשי, עו"ד דני ליבמן, שבה נאמר כך: "ההסכמה לדחיית הטיעון לעונש פורטה בדיון של 17.9.2009. בית המשפט לא ראה הצדקה לדחיית הטיעון לנועש, ואין בהסכמת התביעה לדחיית דיון בכדי למנוע מבית המשפט לקבל החלטה אחרת. אין לי נימוקים להוסיף ואין התנגדות לקביעת מועד אחר לטיעון לעונש מזה שעליו הסכימה המאשימה". לאור הודעה זו, ניתנה על-ידי החלטה ביום 1.10.2009 שבה נקבע כי לאור הודעה זו של התובע הראשי, ומן הטעמים המפורטים בהחלטה הנזכרת מיום 17.9.2009, יישמעו הטיעונים לעונש בשני התיקים ביום 20.10.2009. עוד הוספתי דברים אלו: "כאמור בהחלטה הנזכרת, העמדה שהציגה המאשימה בתיק הנדון עומדת בניגוד למדיניות פרקליטות המדינה, שעליה הצהיר התובע בדיון שהתקיים באותו יום בתיק אחר ... לא זו בלבד, אלא שכאמור באותה החלטה, מדובר בחריגה ממדיניות הפרקליטות בנסיבות חמורות במיוחד. הנאשם הורשע בשתי עבירות של אי קיום צווי הריסה שיפוטיים (עבירה לפי סעיף 210 בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965), שניתנו ביחס לעבירות בניה בהיקף עצום, ואשר ביחס לאחת מהן כבר הורשע בעבר פעם אחת, וביחס לשניה, זו ההרשעה השלישית בעבירה זו". בשולי ההחלטה הוריתי למזכירות להעביר את ההחלטה, בצירוף פרוטוקול הדיון מיום 17.9.2009, אל באי-כוחם של הצדדים וכן אל היועץ המשפטי לממשלה, שהתובעים בתיק זה הם באי-כוחו, מר חובב ארצי, מנהל המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה, ומר יוסי חביליו, היועץ המשפטי של עיריית ירושלים. 21. כאמור בפתח הדברים, ביום 19.10.2009 התבקשתי לפסול את עצמי מלדון בתיקים וכן התבקשתי לדחות את מועד שמיעת הטיעונים לעונש. ד. טענות הצדדים (1) נימוקי הבקשה לפסילתי מהמשך שמיעת התיקים 22. שלושה נימוקים עיקריים עומדים ביסודה של הבקשה. הנימוק האחד הוא כאמור, שלכאורה גזרתי את דינו של הנאשם קודם שמיעת הטיעונים לעונש בכך שהבעתי את דעתי, גם בהחלטה כתובה וגם בעל-פה, כי עונשו של הנאשם יכלול עונש של מאסר. הנימוק השני הוא, שבהחלטה שניתנה על-ידי הבעתי מורת רוח מהסדר טיעון שאליו הגיעו שלושת באי-כוחו של הנאשם עם עו"ד דני ליבמן, התובע הראשי בלשכה המשפטית בעיריית ירושלים. הנימוק השלישי, עניינו בסירובי לכאורה, להתחשב בטענת הנאשם כי לכאורה נמצא מפר את הצווים השיפוטיים, מהטעם שהטיפול בקידומן של תוכניות מתאר בשכונת גוננים בירושלים, מעוכב בשל קידומה של תוכנית ההתחדשות העירונית בשכונה, ואי הסכמתי לדחיית הטיעונים לעונש בשל כך. משלושה טעמים אלו, כך לטענת באי-כוחו של הנאשם, ניתן ללמוד כי בית המשפט גילה את דעתו שהוא נוהג בנאשם במשוא פנים, וכי על-פי עמדתו "נוטה הכף לטובת המאשימה על חשבון הנאשם". מטעם זה, כך נטען, איני יכולה לשמש עוד מותב אובייקטיבי ולדון את הנאשם. (2) נימוקי התנגדותה של המאשימה לבקשת הפסילה 23. המאשימה מתנגדת המאשימה לבקשת הפסילה מטעמים אלו: האחד, הסדר הטיעון לא אושר על-ידי היועץ המשפטי של עיריית ירושלים ועל-ידי מנהל המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה. על-פי המקובל הם הגורמים המוסמכים לאשר הסדר שנעשה בתיק שבו נאשם הורשע בפעם השלישית בעבירה של אי קיום צו שיפוטי, ולפיכך ההסדר ממילא אינו תקף. ההסדר שעליו הוסכם בין הצדדים אכן נוגד את מדיניות התביעה בעניין אי קיום צו שיפוטי בפעם השלישית, שבהם ישנה חובה להפעיל מאסר על-תנאי אשר תלוי נגד הנאשם "ופרקליטות המדינה אינה מתירה חזרה מאישום במקרים אלו". השני, לא נפל דופי בהתנהלות בית המשפט, שאינו מחוייב לאמץ הסדרי טיעון, והוא אף מחוייב לבחון אם העונש שעליו הוסכם בין הצדדים אינו חורג במידה משמעותית מן העונש הראוי. מה גם שדחיית הסדר טיעון אינה עילה לפסלות שופט. התנהלות בית המשפט אינה מקימה חשש ממשי למשוא פנים מצידו. שכן לנוכח חומרת נסיבות שני התיקים, עמדת בית המשפט לעניין סטיית המאשימה מהמדיניות המקובלת סבירה בנסיבות העניין. גם לא לא הוכח כי לבית המשפט דעה קדומה, מאחר שהחלטת בית המשפט הייתה ענינית ביחס להסדר הטיעון. השלישי, ככל שנאמרו דברים על-ידי בית המשפט בעניין עונש המאסר שיוטל על הנאשם, הרי שאין מדובר בדעה קדומה לנוכח חובת הפעלת המאסר על-תנאי התלוי נגד הנאשם. ה. דיון 24. נדון אפוא, בשלוש טענותיהם של באי-כוחו של הנאשם כסדרן. (1) גזירת הדין קודם לשמיעת הטיעונים לעונש 25. כפי שנאמר בפתח הדברים, אכן נאמר על-ידי כי הנאשם צפוי לשאת בעונש של מאסר בדרך של ביצוע עבודות שירות, ואף הוזמנה חוות-דעת של הממונה על עבודות שירות. אלא שכאמור, מדובר בעונש שאין לי כל שיקול דעת אם להטילו על הנאשם, אם לאו. אם בכך יש משום גילוי דעתו של בית המשפט בדבר העונש שיושת על הנאשם, כי אז דווקא גיליתי דעתי כי אין לי כוונה להחמיר עם הנאשם ולהשית עליו את כל ארבעת חודשי המאסר על-תנאי שתלויים נגדו, אלא רק מאסר למשך חודשיים, שאין מנוס מהטלתם על הנאשם. למעלה מן הצורך אעיר, כי לא זכור לי שנאמר על-ידי המשפט שצוטט כי "הוא (הנאשם) צריך לשבת בכלא", באופן שבו צוטט. אך אפילו נאמר, קרוב לוודאי שלא נאמר לעצמו, אלא כחלק מדברים שבהם הסברתי שלנוכח המאסר על-תנאי שתלוי נגד הנאשם ואשר חובה להפעילו, וכן לאור ריבוי המקרים שבהם הפר באופן בוטה צווים שיפוטיים, וכך גם לאור מדיניות הענישה הנוהגת, העונש שיוטל יכלול עונש של מאסר, גם אם יהיה בדרך של עבודות שירות. 26. בנסיבות אלו, אין בדברים אלו משום משוא פנים, ואף לא חשש למשוא פנים, אלא הבהרת המצב המשפטי שלפיו בית המשפט נעדר שיקול דעת, ושומה עליו לכלול בעונש שיוטל על הנאשם עונש של מאסר, גם אם יישא בו הנאשם בדרך של עבודות שירות. (2) הבעת מורת רוח מהסדר הטיעון 27. אכן הבעתי מורת רוח מהסדר הטיעון התמוה שהוצג על-ידי הצדדים ושעליו הסכימה המאשימה. גם נימקתי זאת בפער הבלתי נתפס בין המקרה הנדון לבין מקרה אחר, פעוט בהרבה שפרטיו הובאו קודם לכן, שבו המאשימה הודיעה כי לא תסכים לחזרה מן האישום, לאור מדיניות פרקליטות המדינה בעניין חזרה מאישומים בעבירות של אי קיום צו שיפוטי. מדיניות פרליטות המדינה שעליה הצבעתי אושרה עתה באופן ברור ומפורש בתגובתה של המאשימה לבקשה הנדונה, שעיקריה הובאו קודם לכן. 28. מטבע הדברים הנאשם ובאי-כוחו רואים לנגד עיניהם את עניינו של הנאשם במקרה הנדון. לעומת זאת, בית המשפט השומע מידי יום ביומו תיקים שעניינם עבירות בניה ועבירות של אי קיום צווי הריסה שיפוטיים, המסתכמים בעשרות רבות של תיקים מידי שבוע, ובמאות רבות מאד מידי שנה רואה גם נאשמים אחרים. על כך ניתן להוסיף גם עוד אלפי תיקים (למעלה מחמשת אלפים בשנה) של בקשות לדחיית מועדי ביצועם של צווי הריסה שיפוטיים (בהתאם לסעיף 207 בחוק). כך שבית המשפט אינו רואה נאשם יחיד לעצמו, אלא רואה לנגד עיניו את מכלול התיקים. מסיבה זו, תוהה בית המשפט - בקול רם - כיצד ינהג בתיק הבא, לנוכח מקרה שבו נעשית חריגה כה בוטה וקיצונית מן המדיניות המקובלת, ללא כל הצדקה נראית לעין. 29. הסדר הטיעון שעליו הסכימה המאשימה לא רק חורג באופן בוטה ממדיניותה במקרים אחרים, אלא משמיט את הקרקע תחת בקשותיה להרשיע נאשמים אחרים בעבירות של אי קיום צו שיפוטי המתייחסות לעבירות בניה קלות באופן משמעותי, שביחס אליהן מקודמים הליכי תכנון המצביעים על אפשרות של קבלת היתר בנייה בדיעבד תוך פרק זמן נראה לעין. במקרה הנדון מדובר בנאשם שהורשע חמש פעמים בעבירה של אי קיום הצו השיפוטי, ובכך הפגין זלזול בוטה בצווים אשר ניתנו על-ידי בית המשפט. הרשעות אלו מתייחס לעבירת בניה בהיקף נרחב - כ-1,400 מ"ר בתיק אחד ועוד כ-100 מ"ר בתיק שני - שנעברו במערב ירושלים לפני כעשור. עבירות בניה אשר אין מחלוקת כי נעברו למטרות מסחר והפקת רווחים כלכליים, ולא מתוך אילוצים הנובעים מהצורך לפתור מצוקות דיור אמיתיות. כל זאת בעוד אין כל הליך תכנוני של ממש, אשר עשוי תוך זמן סביר לאפשר קבלת היתר בניה בדיעבד ומטעם זה נדחו בעבר בקשותיו של הנאשם לדחיית מועד ביצועם של הצווים. 30. באי-כוחו של הנאשם באים בטרוניה בהיותם רואים לנגד עיניהם את הנאשם במקרה הנדון. אולם המאשימה מצווה לראות את המכלול ולראות גם נאשמים אחרים. כך גם מצווה בית המשפט לראות את המכלול ולראות גם נאשמים אחרים. אם יאושר הסדר טיעון בנסיבות המתוארות, איך יוכל בית המשפט לשאת את פניו אל אותם נאשמים שהורשעו בבנייה ללא היתר לנוכח בעיות תכנוניות קשות במקום מגוריהם והליכי תכנון הנמשכים עשרות שנים, ככל שהם נמשכים, דוגמת אלו במזרח ירושלים. נאשמים המוצאים את עצמם עברייני בניה, הגם שלא התכוונו לכך, רק בשל הצורך למצוא קורת גג לבני ביתם. קורת גג אשר היקפה לעתים מצומצם ולא אחת נבנתה מחומרים פשוטים עם קירוי העשוי מפח. אם יאושר הסדר טיעון בנסיבות המתוארות, איך תוכל ידי לחתום על הכרעת-דין מרשיעה של מי שלא קיים את צו בית המשפט המורה על הריסת מרפסת שנסגרה ששטחה כ-10 מ"ר, בעודו טוען כי אין ידו משגת לשאת בשכר טרחתו של עורך-דין או אדריכל שיקדמו הליכי תכנון ויאפשרו קבלת היתר בניה. כך בעודו מסביר כי אם יקיים את צו בית המשפט ויהרוס את אותה מרפסת, לא יהיה לו היכן להלין את בניו, מכיוון שהמטבח צר מלהכיל את המקרר הריק, ואילו בנותיו ישנות בסלון, שבו מוצב גם שולחן האוכל של המשפחה. 31. אכן הבעתי מורת רוח מהסדר הטיעון, ואיני חוזרת בי מכך. כך על אחת כמה וכמה שעתה אישרה המאשימה כי ההסדר חורג ממדיניותה, וכי לא אושר על-ידי הגורמים המוסמכים לאשרו. באי-כוחו של הנאשם כאמור, רואים לנגד עיניהם את הנאשם. אך המאשימה מצווה לראות גם את אלפי הנאשמים האחרים שעניינם נדון בבית המשפט (כאלפיים, ואף יותר, נאשמים חדשים מידי שנה בבית משפט זה, הנאשמים בעבירות בניה ובאי קיומם של צווי הריסה שיפוטיים). כך גם מצווה בית המשפט. באי-כוחו של הנאשם מלינים על כי נכתב בהחלטתי כי "קשה לקבל את מדיניותה של המאשימה ולא נותר אלא לתהות אם ההבדל נובע מכך שהנאשם בתיקים הנדונים היה מיוצג כטענת בא-כוחו בשלושה עורכי-דין ובשני אדריכלים" (ההדגשה אינה במקור). אולם בא-כוחו של הנאשם, הוא אשר בחר לעשות שימוש בטיעון זה, כי כך היה הנאשם מיוצג בדיון עם התובע הראשי שהוליד את הסדר הטיעון. אכן גיליתי את דעתי כי ייצוג נכבד זה, שאכן אני רוחשת לו כבוד, אינו עדיף בעיני מנאשם שאין ידו משגת למנות לעצמו עורך-דין, המתחנן לבל תיהרס קורת הגג של בני ביתו. הגשת בקשה חתומה בידי שלושה עורכי-דין אינה משפיעה על דעתי ועל החלטותי יותר מבקשה הנכתבת בכתב-יד רועד, הזרועה שגיאות כתיב וכתובה בשפה משובשת (כמו חלק ניכר מאד מהבקשות המוגשות לבית משפט זה). בשני המקרים החלטותיי ניתנות לגופן, לגופה של הבקשה לפי נימוקיה, ולא לפי חותמיה. לגופו של העניין ובהתאם לנסיבותיו, ולא לגופו של האיש או באי-כוחו. אכן מצווים אנו בציווי "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כ"ג, ג) אך אנו מצווים גם בציווי "ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתיך" (ויקרא, י"ט טו). על פסוק זה אמר הרמב"ם "אמרו חכמים, אל תאמר עשיר הוא זה, בן גדולים הוא זה היאך אביישנו, ואראה בבושתו. לכן נאמר 'לא תהדר פני גדול'" (הרמב"ם ספר שופטים, הלכות סנהדרין כ' ט). 32. אין מדובר חלילה במשוא פנים ואף לא בחשש למשוא פנים. מדובר בשמירה על אחידות, שוויון בפני החוק וצדק. מדובר בראייה כוללת, הרואה את כל הנאשמים הבאים בשערי בית המשפט לעניינים מקומיים בהיותם מואשמים כי עברו עבירות בניה. מדובר בקיום דברי הרמב"ם, אשר פירש את הפסוק הנזכר "בצדק תשפוט עמיתיך" באומרו: "איזה הוא צדק המשפט: זו השוויית שני בעלי דינין בכל דבר ..." (הרמב"ם שם, כ"א א'). אילו לא הבעתי את תמיהתי בקול רם וברור, ואישרתי את ההסדר כפי שהוצג, כי אז היה זה משום משוא פנים. 33. גם לא ירדתי לסופה של הטענה בדבר העברת ההחלטה אל באי-כוחה של המאשימה, היועץ המשפטי לממשלה, מנהל המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות והיועץ המשפטי של עיריית ירושלים. ההחלטה נשלחה אל באי-כוחה של המאשימה, אשר מידי יום ביומו אני שומעת טענות על-פי המדיניות שהיתוו. אכן סברתי, כי חריגה כה בוטה מאותה מדיניות שאותה הם מתווים, ושבשמה מייצגים התובעים את המדינה, ראוי שתובא בפניהם. אכן סברתי כי לא ראוי שחריגה כה בוטה ממדיניותה של פרקליטות המדינה, כפי שהיא מוצגת בבית המשפט מידי יום, תישאר חבויה בקומת המרתף הפונה אל החצר האחורית של בניין עיריית ירושלים ברחוב שבטי ישראל 7 בירושלים - מקום משכנו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים - אלא תובא אל מקום מושבם של מעצבי מדיניותה של המאשימה. עתה גם נאמר בתגובתה של המאשימה, כי הם אלו שצריכים לאשר הסדר טיעון מהסוג שעליו הודיעו הצדדים, ובהיעדר אישורם, ממילא שאינו תקף. אם אמנם סבורים באי-כוחו של הנאשם כי הסדר הטיעון הוא ראוי והוגן, תמוה מאד על שום מה הם כה מוטרדים מהבאתו לידיעת שולחיו של התובע. (3) משקלה של תוכנית ההתחדשות העירונית בשכונת גוננים בירושלים 34. באי-כוחו של הנאשם מלינים על כי לכאורה גיליתי את דעתי שלא להתחשב בתוכנית ההתחדשות העירונית בשכונת גוננים בירושלים, המצדיקה, כך לטענתם, את אישורו של הסדר הטיעון. בתמיכה לכך הובאה החלטת כבוד השופטת יעל ייטב בת"פ 3104/01 מדינת ישראל נ' אברהם עדיקא מיום 3.2.2009 שבמסגרתה ניתנה ארכה לביצועו של צו לסגירת עסק בשכונת גוננים. 35. במקרים רבים שבהם נעברו עבירות בשכונת גוננים נדונה בבית משפט זה השלכתה של תוכנית ההתחדשות העירונית על עבירות הבניה שנעברו בתחומיה של אותה שכונה. בהחלטת הועדה המחוזית לתכנון ולבניה בירושלים מיום 23.5.2006 - שנים לאחר שנעברו העבירות הנדונות - נקבע כך: "הוועדה המחוזית פונה לעירית ירושלים, למשרד השיכון ולהרל"י [הרשות לפיתוח ירושלים] בבקשה לקדם תכנית עקרונית שתבחן את התכנון להתחדשות עירונית בשכונת גונן, ולדווח לה על התקדמות התוכנית מעת לעת. הוועדה מנחה את ועדת המשנה הנקודתית לבחון בקפידה תכניות להרחבות דיור בשכונת גונן בהן היא דנה, במגמה לא לאשר תכניות שיש בהן כדי לסכל את הפוטנציאל להתחדשות עירונית במקום". על יסוד תוכנית זו מתנגדת המאשימה במקרים רבים לדחות את מועד ביצועם של צווי הריסה שיפוטיים (עמדה המובאת בתגובה לבקשות המוגשות לפי סעיף 207 בחוק), אם עבירות הבניה אינן מתיישבות עם מדיניות התוכנית (ראו למשל החלטתי מיום 29.9.2009 בת"פ 1079/01). מדיניותה של המאשימה ביחס לעבירות בניה בשכונת גוננים, כמו גם ביחס לעבירות במקומות אחרים, היא כי אין בהקפאת תוכניות לשם קידומה של תוכנית כוללת כדי להצדיק עשיית דיין עצמית וביצוען של עבירות בניה. העובדה שמדיניות התכנון הקפיאה תוכניות או שאין תכנון המאפשר את הכשרת עבירת הבניה, כטענת באי-כוחו של הנאשם במקרה הנדון, אינה עילה המצדיקה הותרת עבירות בניה על כנן. ראו בעניין זה למשל, את פסק-דינו של כבוד השופט נועם סולברג בעת"מ (מחוזי ירושלים) 8103/08 שאדי חמדאן נ' היועץ המשפטי לממשלה (14.7.2008), אשר בו נקבע בהקשר זה, כי אין לכרוך בין המצב התכנוני לבין מתן לגיטימציה לבניה לא חוקית או לאכיפת עבירות בניה. כך גם אין בעובדה שלא ניתן לקבל היתרי בנייה, כדי להתיר בנייה לא חוקית. כאמור שם (בפסקה 11 לפסק הדין. ההדגשות שלהלן אינן במקור): "אדגיש כי אין לקבל את התלות שמבקשים העותרים ליצור בין קיומה של תכנית מתאר תקפה לבין הלגיטימציה שבביצוע פעולות אכיפה לפי חוק התכנון והבניה. הטענה הזו, כאילו אין הרשות זכאית לאכוף את החוק הנ"ל כל עוד אין היא מאפשרת מתן היתרי בנייה כדין ... נדחתה גם פעמים מספר בעבר". הגם שהתכנון באזור שבו נעברה עבירות הבנייה הנדונות מתקדם לאיטו ובשל כך, לטענת הנאשם, נמנעה ממנו האפשרות לקבל בדיעבד היתרי בנייה לעבירות הבניה הנדונות, אין בכך כדי להצדיק שלא לקיים את צווי בית המשפט שהורו על סילוקן. כך ככלל, וכך על אחת כמה וכמה במקום שבו מספר תוכניות שביקש הנאשם לקדם בעבר, נדחו על-ידי הועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים (ראו בעניין זה פירוט בהחלטה הנזכרת מיום 6.1.2009, שבמסגרתה נדחו טענותיו המקדמיות של הנאשם). 36. לבסוף, סברתי ועודני סבורה, כי אין כל רלוונטיות להחלטה הנזכרת של כבוד השופטת יעל ייטב. באותה החלטה אכן נאמר כי עצם קיומה של תוכנית ההתחדשות העירונית והעובדה שלנאשמים בעבירות בניה שנעברו בתחומיה אין שליטה על התקדמותה האיטית, מצדיקות לדחות מועדי ביצועם של צווי הריסה שיפוטיים. אך המסקנה שאליה הגיעה כבוד השופטת נעוצה בעובדה שלא דובר בצו הריסה שיפוטי אלא בצו לסגירת עסק שהתייחס למרכול, ובעובדה שהוחלט לאפשר לנאשם באותו עניין קבלת היתר חורג לעבירת הבניה. זאת מאחר שהוחלט "לבצע איזונים בין הצרכים התכנוניים לבין צרכי הפרט, הן צרכיו של בעל העסק וכן הצרכים של הדיירים המתגוררים במקום הנזקקים לשירותי המסחר האמורים, ועל כן החליטה לאפשר מתן היתר חורג לבניה כפי שהיא" (שם). מכאן שאין מדובר במצב שבו, כטענת באי-כוחו של הנאשם, מותב אחר בבית משפט זה הכיר בבעייתיות שיוצרת תוכנית ההתחדשות העירונית של שכונת גוננים, בעוד שאני לכאורה, מתעלמת מכך. דובר בעניין אחר, בצו לסגירת עסק ששיקולי דחיית מועד ביצועו היו שונים. כך למרות שנקבע לא אחת כי ישנה זיקה בין העבירה של ניהול עסק ללא רישיון לבין עבירות הבניה המהוות את המכשלה לקבלת רישיון עסק (ראו בעניין זה: סעיף 1(6) בחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 הקובע את מטרותיו של החוק; הנחיית היועץ המשפטי לממשלה בעניין "מתן רישיון עסק לעסק שאינו עומד בדיני התכנון והבניה", הנחיה מספר 8.1151, שעודכנה ביום 15.4.2007. כן ראו את פסק-דינה של כבוד השופטת (הנשיאה היום) ד' ביניש בעע"מ 8481/04 חברת חלקה 172 בגוש 6355 בע"מ נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה פתח-תקווה (9.3.2006)). 37. אני אמנם מודעת לתוכנית ההתחדשות העירונית, וכל אימת שיש לה רלוונטיות לעניין קיומם של צווי הריסה, נבחנת העבירה שנדונה על-פי נסיבותיה בכל אחד מהמקרים הנדונים ובהתאם לשאלת התאמתה לתוכנית המתגבשת. במסגרת הטיעונים לעונש, אם לא תהיה הסכמה בין הצדדים על מועד כניסת כל אחד מהצווים לתוקף, כי אז, כבמקרים אחרים, תתבררנה שאלות אלו, ובהתאם לעובדות שתוצגנה, ייקבעו מועדי ביצועם של הצווים. נכון להיום, מאחר שטרם נפרשו העובדות, אין לי כל דעה באשר למועד ביצועם של צווי ההריסה שאקבע במסגרת גזר הדין, ואיני יכולה לדעת מה תהיה תקופת הארכה שתיקבע על-ידי לביצועם של הצווים. ו. סיכום 38. נכון להיום, משהורשע הנאשם בעבירות שבהן הורשע, אינני סבורה כי יש הצדקה לביטול הכרעת הדין ולמחיקת אישום מבין שני האישומים, שעניינם זלזול מתמשך בצווים שיפוטיים ובנסיבות שתוארו: עבירות בניה בהיקף נרחב מאד, חמש הרשעות בעבירה של אי קיום צו הריסה שיפוטי, בניה למטרות מסחר להבדיל מפתרון מצוקת דיור אמיתית, והעובדה שאין הליך תכנוני בשלב מתקדם שיאפשר קבלת היתרי בניה. במסגרת הטיעונים לעונש, יהיה כל אחד מהצדדים זכאי לטעון את טענותיו. לאחר שאשמע טענות אלו, יינתן גזר הדין. פרט לעונש המאסר למשך חודשיים שכאמור, אין לי כל שיקול דעת, אלא להפעילו, אינני יודעת מה יהיה תוכנו של גזר הדין, מעבר לכך שלא יחרוג מן המקובל, לחומרא או לקולא, אלא אם כן תובאנה בפני ראיות או נימוקים אשר יצדיקו זאת. צד אשר דעתו לא תהיה נוחה מגזר הדין, זכאי לערער על כך. פרט לכך, דעתי איננה מגובשת, ואינני נושאת את פניי למי מן הצדדים. לא במקרה זה, ולא במקרים אחרים. לאור האמור, אני דוחה את הבקשה לפסול אותי מהמשך שמיעת תיקיו המאוחדים של הנאשם. 39. בשל הודעת באי-כוחו של הנאשם כי בכוונתם בכל מקרה לערער על החלטה זו לפני נשיאת בית המשפט העליון, יודיעו תוך חמישה-עשר יום אם אמנם הוגש ערעור. אם לא תוגש הודעה כאמור, יובא אליי התיק בעוד עשרים יום, לשם קביעת מועד לשמיעת הטיעונים לעונששופטיםפסלות שופט