קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול תוכנית בניה בשלבים סופיים: א. פתח דבר: בפני עתירה מנהלית בה מבקשים העותרים, כעיקר, לבטל את החלטת ועדת המשנה להתנגדויות מיום 22.05.08, הדוחה התנגדותם להחלטת הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז הצפון (להלן: "הוועדה המחוזית") לביטול תוכנית מס' ג/ 14037. ב. עיקר העובדות הצריכות לעניין: 1. העותרים, תושבי שכונת נמסאוי בעיר נצרת, מתגוררים ברחוב כנסיית המשיח, והינם הבעלים של מקרקעין אשר בצידם מתוכנן להיסלל תוואי דרך, בהתאם לתוכנית ג/ 6710 (להלן: "התוכנית הפוגעת"). דרך זו אמורה לנקז לתוכה את תנועת הרכבים הנכנסים למרכז העיר נצרת מכיוון צפון העיר. 2. כנגד התוכנית הפוגעת, אשר פורסמה בשנת 1993, הגישו בעבר העותרים התנגדויות שונות לרבות עתירה מנהלית, כאשר התנגדויות אלה, נדחו כולן. 3. בשנת 2004, יזמה הוועדה המקומית לתכנון ובניה (להלן: "הוועדה המקומית") את התוכנית המבטלת, אשר מטרתה - ביטול התוכנית הפוגעת. 4. התוכנית המבטלת הופקדה ביום 30.06.04 ולא הוגשו כנגדה התנגדויות כלשהן. 5. ביום 25.04.07, בהתאם לבקשת הוועדה המקומית ולאחר קבלת חוות דעת ממשרד התחבורה, החליטה וועדת המשנה להתנגדויות של הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון (להלן: "וועדת המשנה"), על פרסום הודעה המבטלת את הפקדת התוכנית המבטלת. 6. ביום 04.12.07 הגישו העותרים 1 ו-2, התנגדותם ליוזמה זו הן בנימוקים תכנוניים ובטיחותיים, הן בשל טענתם להעדר סמכות לחזור ולבטל את התוכנית. 7. ביום 05.12.07 הגישה עיריית נצרת, התנגדותה לתוכנית וטענה כי ביקשה לבטל את התוכנית הפוגעת מאחר וחויבה בגינה בתשלום פיצויים בסך 1.5 מליון ₪, אולם משהובהר לה כי "תוכנית מתקנת" איננה מאיינת את הצורך בתשלום פיצויים, ביקשה להחזיר לחיים את התוכנית הפוגעת. 8. בהחלטתה מיום 22.05.08 דחתה וועדת המשנה את טענות העותרים בקובעה: "במקרה שלפנינו הוברר, כי ביטול הדרך עליו המליצה הוועדה המקומית עובר לקבלת התוכנית בוועדה המחוזית בשנת 2003, נעשה, בהעדר תקציבים ולאור צפי של חיוב גבוה ביותר על תשלום פיצויים. משהוברר לוועדה המקומית, כי תהא מחויבת בתשלום פיצויים גם אם תבוטל הדרך, ולאור נחיצותה של הדרך, שרק גברו עם השנים, ביקשה הוועדה המקומית לבטל את התוכנית". עוד קבעה: "על הוועדה המחוזית, ככל רשות מנהלית, לא חל הכלל של סופיות הדיון, והיא רשאית לחזור ולשקול החלטותיה בנסיבות מתאימות, ויכולה היא לעשות כן אף עקב הערכה מחודשת של נתונים קיימים, בלא שינוי נסיבות. ודאי מוסמכת היא לעשות כן, אם אינטרס ציבורי חשוב מחייב זאת" (ההדגשות שלי, אא"כ יאמר אחרת - י.כ.). החלטה זו הינה נשוא העתירה דנן. ג. טענות העותרים בתמצית: 9. כעולה מסעיפים 102 ו- 108(ג) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"), בהעדר התנגדות לתוכנית, תוך חודשיים משעת הפקדתה, יראו את התוכנית כמאושרת, וזאת כ-30 יום לאחר מכן. מאחר ולא הוגשו התנגדויות לתוכנית בתקופה הקבועה לכך, הרי שיש לראות בה תוכנית מאושרת על כל המשתמע מכך, לרבות ביטול התוכנית הפוגעת. לאור האמור, וועדת המשנה פעלה ללא סמכות, משהחליטה לחזור ולדון בתוכנית ולבדוק בשנית את הצורך התחבורתי לסלילת הדרך בתוכנית הפוגעת וכשפרסמה הודעה על ביטול דבר הפקדת התוכנית. החלטת הוועדה המחוזית על דבר פרסום הודעה על ביטול הפקדת תוכנית ג/ 1403, בדרך בה מפרסמים דבר הפקדת תוכנית עפ"י החוק ובמטרה לתת הזדמנות לבעלי עניין להישמע בפני הוועדה המחוזית, אין בה בכדי לרפא את הפגם המהותי היורד לשורשו של ההליך. 11. החלטת וועדת המשנה, לדחות את התנגדויות העותרים בטעם של אי תחולת כלל סופיות הדיון, איננה רלוונטית. אין מדובר כאן בכלל סופיות הדיון אלא בהוראת חוק מפורשת (סעיף 108 (ג) לחוק) שאינה משתמעת לשתי פנים. אילו רצה המחוקק להעניק למוסד התכנון זמן בלתי מוגבל לשינוי החלטותיו עקב שינוי בנסיבות או בשל אינטרס ציבורי, הרי אין ספק שהיה עושה כן בהוראה מפורשת בחוק. העובדה כי הוקצבו למוסד התכנון 30 ימים עד לאישור התוכנית, מחזקת הנחה זו. 12. גם אם צודקת המשיבה כי כלל סופיות הדיון לא חל עליה, הרי שנימוק של חיוב או אי חיוב בתשלום פיצויים, אינו מהווה כשלעצמו, עילה מספקת לשוב ולדון בתוכנית שהדיון בה הסתיים. התנהגות הוועדה המקומית, המנסה לחמוק מחובת תשלום פיצויים המעוגנים בחוק, באמצעות ביטול התוכנית הנחוצה לכלל תושבי העיר, לוקה בחוסר תום לב וחוסר סבירות קיצונית. 13. הדרך המתוכננת עפ"י התוכנית הפוגעת אינה חיונית ונחוצה כטענת המשיבות. בין השנים 1997-2004 הייתה התוכנית הפוגעת בגדר "תוכנית מאושרת" אולם לא מומשה, עובדה המעידה על אי נחיצותה. 14. באשר לטענותיהם התכנוניות של העותרים- רחוב כנסיית המשיח הוא רחוב צר ללא מוצא, המהווה שכונת מגורים שקטה. אם תבוטל התוכנית יהפוך המקום לציר תנועה סואן דבר אשר יהווה טעות אורבאנית, תחבורתית ובטיחותית. על פי חוות דעתו של דר' משה בקר- מומחה לתחבורה ולבטיחות שצורפה לעתירה, פריצת רחוב כנסיית המשיח, לא תשפר את זרימת התנועה, תגרום להגברת סיכונים ולתאונות. לדידו, התוכנית הפוגעת מנוגדת להגיון בסיסי אשר חייב להביא לפיזור התנועה בצירים הראשיים מחוץ לשכונות המגורים, ולא להעבירם דרכם (התוכנית נערכה בשנת 1996). בנוסף, צורפה חוות דעתו של פרופ' רוזנהויז, מומחה לענייני אקוסטיקה ורעש (אף היא משנת 1996) לפיה, בניית הכביש תמקם את בתי העותרים באי תנועה ללא חזית שקטה וחשיפה לרעש בלתי סביר שאינו עומד בתקנות ובהמלצות. חוות דעת אלו עמדו בפני המשיבות בשעת הדיון בהתנגדויות, מאידך, המשיבות הסתמכו על חוות דעת קצרה של אנג' פ. דויטש, לפיה: "הכביש כפי שמופיע בתוכנית הנידונה, חיוני למערך התחבורתי בעיר, ואף קיבל את אישורנו במסגרת תוכנית מפורטת ג/ 6710. אי לכך, אין לאשר ביטול הכביש בהתאם לתב"ע הנדונה". מעבר לחוות דעת זו, לא הציגו המשיבות כל חוות דעת לעניין התחבורתי או הסביבתי, מחדל המהווה פגם חמור בשיקול דעת הרשות המנהלית. ד. טענות המשיבות 1-2 בתמצית: 15. התוכנית המבטלת נדחתה לאחר הפקדתה, בשל הצורך הציבורי בקיומה של הדרך. בנוסף, התוכנית נדחתה לאחר שהעירייה הודיעה כי כיום יש בידה לממן את פיצויי ההפקעה. 16. התוכנית המבטלת הועלתה לדיון ביום 19.01.05, והועדה המחוזית החליטה להורידה מסדר היום, מכאן שהתוכנית לא אושרה בחלוף 30 הימים, בהם מוסמכת הוועדה "להחליט אחרת" גם בהעדר התנגדויות, בהתאם לסעיף 108(ג) לחוק. נקבע מועד לדיון לצורך אישור התוכנית המבטלת ליום 22.11.05. קודם לדיון, נתקבלה בקשת הועדה המקומית נצרת, לדחות את התוכנית המבטלת, נוכח קרבת בי"ס לכביש המתוכנן, בנוסף הודיעה הועדה כי הקושי התקציבי אליו נקלעה העירייה אינו קיים עוד. בדיון מיום 22.11.05 החליטה ועדת המשנה שלא לאשר את התוכנית המבטלת. נראה כי ועדת המשנה לא הייתה מודעת להחלטת הוועדה המחוזית מיום 19.01.05, אשר ניתנה כאמור במסגרת אותם 30 הימים. בעקבות בקשת שניים מחברי הוועדה המחוזית, לקיום דיון נוסף בתוכנית המבטלת, באופן שתיוותר על כנה התוכנית הפוגעת, התקיים דיון כאמור ביום 18.12.06 בו הוחלט שלא לאשר את התוכנית המבטלת. ביום 25.04.07 התקיים דיון נוסף בפני ועדת המשנה של הועדה המחוזית, אשר החליטה לפרסם את כוונתה לבטל את התוכנית המופקדת, תוך מתן אפשרות למי שעלול להיפגע להגיש התנגדותו. התנגדויות אכן הוגשו ונדחו לאחר קיום דיון ביום 29.04.08. 17. ביצוע התוכנית הפוגעת מתחייב לפי האינטרס הציבורי ועקב מערך תחבורתי החיוני להתפתחות העיר נצרת. מדובר בקטע כביש שנועד להקל על עומסי תנועה כבדים החוצים את העיר לאורכה. הקטע הרלוונטי ברח' פאולוס עמוס במיוחד, הן בשל קיומו של בי"ס בסמוך, הן מאחר וקטע זה מוביל לדרך מרכזית נוספת המחברת בין העיר נצרת לנצרת עלית ומגיעה סמוך לקרית הממשלה. סלילת הכביש החדש תאפשר הפיכת הקטע הרלוונטי ברח' פאולוס לרחוב חד סטרי ותסייע מבחינה בטיחותית. במצב הכביש כיום, רכבים היורדים בכביש נכנסים בסוף הירידה לתוך עיקול חד, במהירות (מעצם הנסיעה בירידה) ונאלצים לבצע פניה חדה, דבר המסכן את הנוסעים ואת הולכי הרגל. 18. התוכנית הפוגעת אף נכללת בתוכנית המתאר החדשה של העיר (תוכנית ג/ 1181), ומדגישה את חשיבותו במערך הכבישים הכולל של העיר. תוכנית האב לתחבורה "נצרת 2000" אישרה אף היא את הכביש הנ"ל כפתרון לבעיות הקיימות בתוואי הרלוונטי. 19. שיהוי- יש למחוק מכתב העתירה טענות העותרים נגד סמכות הוועדה לקים דיון נוסף בתוכנית שהופקדה בהעדר התנגדויות. החלטת וועדת המשנה שלא לאשר התוכנית אלא לקיים דיון נוסף לאחר קבלת חוות דעת ממשרד התחבורה, ניתנה ביום 22.11.05. הועדה המחוזית החליטה עוד ביום 18.12.06 כי לא נפל פגם משפטי בהחלטת ועדת המשנה, שלא לאשר התוכנית למרות הוראות סעיף 108(ג) לחוק, ואישרה קיום דיון נוסף, גם כנגד החלטה זו לא עתרו העותרים. ככל שהעותרים יטענו שלא ידעו על החלטות אלה, הרי ממילא יהיו מנועים לטעון כי סברו שהתוכנית המבטלת אושרה, ומשכך לא הייתה כל הסתמכות מצידם. יתר על כן, ביום 25.04.07 החליטה ועדת המשנה לפרסם הודעה על ביטול הפקדת התוכנית המבטלת. גם על החלטה זו לא הוגשה כל עתירה ואין חולק כי העותרים ידעו על ההחלטה, שכן בעקבותיה הגישו את התנגדותם לוועדה המחוזית. 20. יש לדחות טענת העותרים כי משלא הוגשו התנגדויות לתוכנית, היה על הוועדה המחוזית לאשרה אוטומאטית, שכן הועדה המחוזית דנה בתוכנית במסגרת 30 הימים המוקנים לה, החליטה אחרת ועל כן התוכנית מעולם לא אושרה. אף פסיקת ביהמ"ש העליון, קובעת כי הועדה המחוזית, כמוסד תכנוני בכיר, האמון על אינטרס הציבור, חייבת להפעיל שיקול דעת עצמאי טרם אישור תוכנית, אף בהעדר התנגדויות. כל עוד תוכנית לא פורסמה למתן תוקף, הוועדה מוסמכת לשנות החלטתה גם בהעדר שינוי נסיבות, קל וחומר בענייננו, עת הוגשה חוות דעת של משרד התחבורה משנת 2006, המדגישה את הצורך בכביש, והן לאחר שהתברר כי העירייה תוכל לממן את הפיצויים הנדרשים. 21. יש לדחות את טענת העותרים כי שיקולי תקציב אינם שיקולים לגיטימיים, מחובתה של הרשות לשקול שיקולים אלו שכן עסקינן בכספי ציבור. 22. לחלופין, לאור תורת הבטלות היחסית אין מקום לביטול החלטת הועדה המחוזית מיום 29.04.08, זאת בין היתר בשל השיהוי הניכר שבהעלאת טענת חוסר הסמכות ובשל קיום הליך של שמיעת התנגדויות הליך אשר "ריפא" כל פגם נטען ע"י העותרים. 23. יש לדחות את חוות הדעת אשר הוגשה מטעם העותרים, שעה שחוות דעת זו נערכה בשנת 1996. מעת מועד זה בעיות התנועה והבטיחות במקטע הרלוונטי החמירו, נוכח נפח התנועה הגדל. אם לא די בכך, משרד התחבורה שב ובחן את הנדון בשנת 2006 ומצא כי הדרך חיונית והכרחית לעיר נצרת. 24. הלכה היא כי ביהמ"ש אינו מתערב בהחלטותיהם של מוסדות התכנון כל עוד הם עומדות בגבולות הסבירות. בנוסף, חזקת התקינות המנהלית לא נסתרה בענייננו. ה. טענות המשיבה 3 בתמצית: 25. דין העתירה להדחות על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים וחוסר תום לב, מאחר והעותרים לא גילו את כל העובדות המהותיות, וכן לא צירפו להליך את כל הצדדים העלולים להיפגע כתוצאה מביטול התוכנית הפוגעת. 26. העותרים מנסים לבצע מקצה שיפורים כיום, היות ולא תבעו פיצויים במועד לפי סעיף 197 לחוק, מנסים הם לעצור את מימוש תוכנית ההרחבה שבוצעה בחלק הארי שלה ואף הושקעו השקעות ציבוריות של למעלה ממיליון וחצי ש"ח לרבות הפקעה לצורךמימוש התוכנית. 27. הועדה המקומית רשאית לבטל ו/או להפסיק ו/או לחזור בה מיוזמתה של התוכנית שהוצעה על ידה, קרי , התוכנית המבטלת, וכך אכן דרשה לעשות לטובת כלל הציבור והאינטרס הציבורי. 28. הועדה המחוזית פעלה כדין ולא נפל כל פגם בהחלטותיה המצדיק התערבות בית משפט זה, היות ויוזמה של תוכנית או הפקדת תוכנית והעדר התנגדות אין בהם כשלעצמם, כדי להוות ערובה לאישורה של התוכנית. זאת ועוד, הוועדה המחוזית מוסמכת לאשר תוכנית עם שינויים ובלי שינויים או לדחות את התוכנית, וזאת תוך הפעלת שיקול דעת עצמאי תכנוני כפי המקרה דנן. 29. הוועדה המקומית הפקיעה זה מכבר את הכביש הציבורי הרלוונטי ברוחבו המלא והרשויות אף שינו מצבם לרעה היות ושילמו פיצויים לאחד התובעים, קרי, יורשי עיזבון המנוח פהמי מויס בסכום של למעלה מ-800,000 ₪. כך גם, בימים אלה מבוצעות עבודות פיתוח ואין זה סביר או הוגן להחזיר את הגלגל לאחור, ויתר על כן, בפסיקה נקבע כי כאשר קיימת התנגשות בין האינטרס הציבורי הכללי והרחב של כלל הציבור לבין האינטרס הקנייני הצר של בעל מקרקעין, יש להעדיף את האינטרס הציבורי. 30. חוות דעתו של ד"ר בקר (מטעם העותרים) אשר הוגשה בהליכים שהיו בפני כב' השופט זועבי, הינה חוות דעת ישנה אשר אינה רלוונטית כיום, היות ואינה מעודכנת למצב הנוכחי ששורר בכביש המדובר. 31. העותרים מנועים ומושתקים מלטעון טענותיהם בעתירה, מאחר וחלקם לא הגישו התנגדות לועדת הערר המחוזית, ומאחר ובהיתרי הבניה שלהם או של חליפיהם, קיימת הסתמכות על הכביש דנן והעותרים הסכימו לסלילתו באופן מפורש או מכללא והוא אף משמש את בתיהם ונכסיהם. 32. העותרים לא הצליחו להוכיח בראיות של ממש, כי נפל פגם או פסול בהחלטות הוועדה המחוזית והמקומית המצדיק התערבות בית משפט זה. 33. לאור כלל האמור לעיל, יש לדחות את העתירה דנן. ו. דיון והכרעה: 34. העותרים מבקשים לקבוע בין היתר, כי החלטת המשיבות לחזור ולקיים דיון נוסף, לשקילת אישור התוכנית המבטלת (ג/ 14037) אינה חוקית. ההחלטה על קיום דיון נוסף, ניתנה ביום 22.11.05, וביום 18.12.06 החליטה הוועדה המחוזית כי לא נפל כל פגם בהחלטה שלא לאשר את התוכנית המבטלת, למרות הוראות סעיף 108(ג) לחוק. בפועל, העותרים לא השיגו על החלטות אלה, על אף טענתם כי הן ניתנו: "ללא כל סמכות שבדין ובהתאם להוראות החוק". ביסוד הגבלת המועד להגשת עתירה מנהלית עומד עיקרון השיהוי (ראה: עע"מ 2376/06 דרויש נ' מדינת ישראל נ' מנהל מקרקעי ישראל ([טרם פורסם] , 25.9.07). בית המשפט העליון עמד על הצורך בהכרעה מהירה בהליכים בענייני תכנון ובנייה כדי להגביל את מצב אי-הוודאות בפניו ניצבים גופי התכנון, היזמים ובעלי עניין אחרים בהליך התכנון (ראה: עע"מ 2647/05 פז חברת נפט בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז [טרם פורסם], ,20.3.07). ואכן, במשך הזמן שחלף, המשיכו המשיבות, העירייה ומשרד התחבורה להשקיע משאבים בדיון בתוכנית. לא הוצג בעתירה, כל הסבר מניח את הדעת מדוע העותרים נמנעו מלעתור כנגד החלטת הוועדה מיום 18.12.06, על אף נגיעתם לנושאים המועלים בה והיותם צד להליכים התכנוניים אותם הם מבקשים לתקוף. למעלה מן הדרוש, אומר, העותרים לא טענו כי לא ידעו על החלטות אלה, אולם במידה והיו נשענים על טענה זו, הדבר היה מעיד עך כך שהם כלל לא סברו שהתוכנית המבטלת אושרה ומשכך לא הייתה כל הסתמכות מצידם. ולגופן של טענות- 35. במישור הנורמטיבי, עניין לנו בסעיפים 102 ו- 108(ג) לחוק: 102: "התנגדות לתוכנית תוגש תוך חודשיים מהיום שפורסמה הודעה על הפקדתה". 108(ג) "הופקדה תכנית ולא הוגשה התנגדות בתוך התקופה הקבועה בסעיף 102, יראו את התכנית כמאושרת על-ידי מוסד התכנון המוסמך לאשרה, בתום שלושים ימים מתום המועד להגשת התנגדויות זולת אם החליט המוסד אחרת תוך אותם שלושים הימים". בעע"מ 11061/04 הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה נ' עיריית קרית אתא, [טרם פורסם] , 29.06.05, ציין כב' השופט רובינשטיין באשר לסעיף 108(ג) כך: "מהות המלים 'זולת אם החליט המוסד אחרת' בסעיף 108(ג) בסיס להחלטה אוטונומית של הועדה (ראו גם בג"צ 9717/03 נעלה נ' המינהל האזרחי (טרם פורסם) , (השופט גרוניס). מוסד התכנון, מייצג האינטרס הציבורי הרחב, רשאי ואף חייב להפעיל את שיקול דעתו, כדברי בית המשפט שם, בענף התכנון והבניה 'העוסק בעיקר בתכנון הפיזי של סביבתו של האדם, יש חשיבות גדולה למתן שיקול דעת רחב לרשות המינהלית בלא שזו תהא קשורה יתר על המידה בהחלטותיה הקודמות. לאינטרס ההסתמכות יש משקל נמוך יחסי בתחום זה'...".   כטענת העותרים, בהתאם להוראות סעיף 108(ג), התוכנית המבטלת (ג/14037) אושרה על כל המשתמע מכך, קרי, ביטול התוכנית פוגעת. כטענת המשיבות, ביום 19.01.05 החליטה הוועדה המחוזית להסיר את התוכנית המבטלת מסדר היום, מכאן שהתוכנית לא אושרה בחלוף 30 הימים (דבר הפקדת התוכנית פורסם ביום ה- 21.10.04, לאחר מועד זה החוק מקציב כחודשיים להגשת התנגדויות ולאחר מכן עוד 30 ימים בהם רשאית הועדה להחליט אחרת). 36. יתרה מזאת, אף אם הוועדה לא הייתה מתכנסת ביום 19.01.05 ומחליטה להסיר את התוכנית המבטלת מסדר היום, עדיין הדין עם המשיבות. בפסק הדין המנחה לענייננו, בג"צ 318/75 חדג'ס נ' הועדה המחוזית חיפה, פ"ד ל(2), 133 (להלן: "פס"ד חדג'ס"). נדרש לשאלה שבפנינו- סמכות הועדה המחוזית לשנות החלטה קודמת בשלב מאוחר של אישור סופי. בפסק דין חדג'ס פורשה הסמכות בדרך זהירה, אך במישור העקרוני הוכרע כי רשות תכנון רשאית, בין השאר: "להעריך את הנסיבות הקיימות הערכה חדשה, אם היא מוצאת לנכון לעשות כן מטעמים חשובים הנעוצים בטובת הציבור" (שם, עמ' 137). אמנם: "יש להוסיף שאת הסמכות לשנות תכנית שלא על פי התנגדות, בשלב האישור הסופי... אחרי שכבר ניתן האישור להפקדה, יש להפעיל בזהירות רבה, כדי שלא לגרום לאזרח עוול, אם הוא שינה את מעמדו לרעה בסמכו על אישור ההפקדה" (ראה שם עמ' 137) אך העיקרון הבסיסי שביסוד פסק הדין הינו, כי הסמכות הבסיסית קיימת, אלא שעליה להיות מופעלת בזהירות. סבורני כי הלכת חדג'ס רלוונטית במשנה תוקף בענייננו, שעה ששינוי ההחלטה נבע מטעמים שבטובת הציבור וכעיקר טעמים בטיחותיים, קרי, חוות דעתו המעודכנת של משרד התחבורה משנת 2006, המדגישה את חיוניות הכביש, הקירבה לביה"ס ועומסי תנועה אשר בחלוף השנים גדלים למול חוות הדעת מטעם העותרים אשר הוכנה בשנת 1996 ואינה משקפת את המצב כפי שהוא כיום. 37. לטענת המשיבות, לא עלה בידי העותרים לסתור את חזקת התקינות המנהלית העומדת לרשותן. דין טענה זו להתקבל. חזקה היא שאין רשות ציבורית עושה פעולה משפטית בלא שהוסמכה לכך על פי דין. חזקת התקינות קובעת, כי המעשה המנהלי מוחזק ככזה שנעשה על פי דין. החזקה האמורה ניתנת לסתירה. על המבקש להוכיח, כי החזקה האמורה לא התקיימה בעניינו, מוטל הנטל להביא ראיות להוכחת טענתו (בג"ץ 7351/95 נבואני נ' השר לענייני דתות פ"ד נ(4), 128,89). במקרה שלפניי, מוטל על כתפי העותרים הנטל להראות, כי מעשיהן של המשיבות אינם תקינים. אחד המקרים בהם ניתן לסתור את חזקת התקינות המנהלית הינו כאשר יוכח דרך משל שהחלטת הרשות נעשתה בניגוד לדרישות הדין. בענייננו טוענים העותרים, כי החלטת המשיבות לבטל את התוכנית המבטלת אינה עומדת בדרישות הדין. כאמור, על כתפיהם מוטל הנטל להוכיח טענה זו. וכאן, לא עלה בידי העותרים לסתור את החזקה, כאמור. 38. לטענת העותרים, השיקול הכספי- מציאת מקורות מימון לביצוע ההפקעה, עליו הסתמכה העירייה, אינו לגיטימי. דין טענה זו לדחייה. השיקול הכספי הינו לגיטימי בהחלט והדבר מוצא את ביטויו בע"א 210/88 החברה להפצת פרי הגליל בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, כפר סבא, פ"ד מו(4), 627: "חשיבותה של העובדה, שנקודת המוצא היא תשלום פיצויים לבעל זכות במקרקעין שנפגעו על-ידי תכנית, מתרכזת בשני שיקולי יסוד. האחד שואב את כוחו מהכלל, לפיו פגיעה על-ידי המדינה בזכות קניינית של הפרט - חייב להיות בצדה פיצוי... בבסיסו של שיקול זה "צדק חלוקתי", לפיו גם אם התכנית מביאה תועלת ורווחה לכלל הציבור, אין זה מן הראוי שאותם בעלים, שהתכנית פוגעת בהם, לא יקבלו פיצוי בגין הרעת מצבם..... שיקול היסוד השני, שבבסיס הצורך לפצות בגין פגיעה, הוא שיקול כלכלי-ענייני. אלולא חייבת היתה המדינה לפצות על פגיעה שבצידה של תכנית, קיים היה חשש סביר, שרשויות התכנון לא יתנו משקל מספיק לפגיעה שמביאה התכנית, לצד יתרונותיה. הפגיעה שבצידה של תכנית היא שיקול רלוואנטי, במסגרת כלל השיקולים שרשויות התכנון צריכות לקחת בחשבון. כך, למשל, אם הפגיעה שבצידה של תכנית גדולה מהתועלת שהיא מביאה, בדרך כלל עדיף היה שלא להוציא את התכנית אל הפועל. מקום שברור לרשויות התכנון, שבמקביל לפגיעה שבתכנית תהיינה חייבות לפצות את הנפגעים, היקף הפגיעה של התכנית יתבטא במישרין בתקציבן של רשויות התכנון. במצב זה בהכרח תיקח הרשות בחשבון במסגרת שיקוליה את השיקול הרלוואנטי האמור של השפעתה השלילית של התכנית" (שם בעמ' 640-639).   יתר על כן, העובדה כי העותרים לא הסתמכו על התוכנית המבטלת, באופן שהסב להם נזק ממשי או כספי, והעובדה כי טרם החלטת הוועדה לביטול התוכנית שהופקדה, ניתנה אפשרות להגשת התנגדויות, מחזקת מסקנה זו. 39. הדין הכללי מכיר בסמכותה של כל ועדת תכנון, לשוב ולדון בעניין בו הכריעה בעבר. סמכות זו, מעוגנת אף בסעיף 15 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 בבחינת "הפה שאסר הינו הפה שהתיר": "הסמכה להתקין תקנות או ליתן הוראת מינהל — משמעה גם הסמכה לתקנן, לשנותן, להתלותן או לבטלן בדרך שהותקנו התקנות או ניתנה ההוראה". אף בבג"צ 9717/03 נעלה נ' מועצת התכנון העליונה באזור יהודה ושומרון, פ"ד נח(6) 97, 101-102 נקבע: "הרשות המוסמכת במקרה זה, ככל רשות מינהלית, אינה כפופה, לעניין החלטותיה שלה, לכללי הסופיות ומעשה-בית-דין... מטבע הדברים, שינוי נתונים או נסיבות יכול להביא, ולעתים חייב להביא, לשינויה של החלטה מינהלית. סטייה מהחלטה מינהלית קודמת יכול שתבוא אף עקב הערכה מחודשת של נתונים קיימים בלא שינוי נסיבות... העקרונות האמורים יפים במיוחד באחד מענפיו של המשפט המינהלי - תכנון ובנייה. בענף זה, העוסק בעיקר בתכנון הפיזי של סביבתו של האדם, יש חשיבות גדולה למתן שיקול-דעת רחב לרשות המינהלית בלא שזו תהא קשורה יתר על המידה בהחלטותיה הקודמות". לפיכך, נקבע כי כל עוד לא קיבלה תכנית תוקף סופי, רשאית הועדה, מטעמים הנעוצים בטובת הציבור, לשנות את החלטתה (ראה: עע"מ 11061/04 הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה נ' עיריית קרית אתא, [טרם פורסם] , 29.06.05). יודגש כי תוקף סופי ניתן בתום חמישה עשר ימים מיום פרסום הודעה ברשומות כלשון סעיף 119 לחוק, ובענייננו, כלל לא פורסמה הודעה ברשומות על אישור התוכנית המבטלת, משכך, תוכנית זו כלל לא נכנסה לתוקף. מכל אלה, דין העתירה לדחייה. 40. העותרים ישאו בשכ"ט כ"א מהמשיבים כדי סך 5,000 ₪ בצרוף מע"מ כדין.תוכנית בניהבניה