ביטול תכנית מתאר בגלל מסמך כוזב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענת ביטול תכנית מתאר בגלל מסמך כוזב: מבוא 1. בעתירה זו מתבקש בית המשפט לבטל שתי תכניות מתאר מקומיות עם הוראות של תכנית מפורטת, שאושרו על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים (המשיבה 1). שתי התכניות מתייחסות לבניה למגורים על קרקעות באזור ג'בל מוכבר בירושלים; שתיהן הוגשו על ידי תושבי האזור (המשיבים 4-44, להלן - המשיבים); לשתיהן הוגשה התנגדות יחידה מטעם העותרת, הנמנית על הבעלים של מקרקעין באזור שאושרו לבניה למגורים; ובשתיהן ההתנגדות נדחתה. התכנית הראשונה, מס' 9481, הוגשה על ידי 35 משיבים בחודש אוגוסט 2003, ואושרה (כפוף לתנאים) בחודש מרץ 2007 על ידי ועדת המשנה להתנגדויות של הוועדה המחוזית. היא מתייחסת לשטח קרקע של כ-41 דונם המיועד על פי התכנית התקפה לנוף פתוח. תכנית 9481 מבקשת לשנות את ייעוד הקרקע למגורים, לשטחים ציבוריים ולדרכים, ולאפשר בה בניה של כ-230 יחידת דיור בבנינים בני 3 קומות. התכנית השניה, מס' 9240א, הוגשה על ידי יתר המשיבים בחודש אוקטובר 2003, ואושרה (כפוף לתנאים) בחודש ינואר 2007 על ידי ועדת המשנה להתנגדויות. היא מתייחסת לשטח קרקע של כ-13 דונם, שהתכניות התקפות מייעדות את מרביתו לנוף פתוח ואת יתרתו לשטח פתוח ציבורי ולבנין ציבורי. תכנית 9240א מבקשת לשנות את ייעוד מרבית השטח למגורים ולאפשר בה בניה של כ-50 יחידות דיור ב-12 בנינים בני 3 קומות. טענות העותרת 2. הטענה הראשונה של העותרת היא שאישור שתי תכניות אלו מנוגד להוראת סעיף 61א(ב) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, המגביל את הזכות להגשת תכנית מתאר מקומית לגורמים הבאים: "משרד ממשלתי, ועדה מקומית או רשות מקומית, כל אחת בתחום מרחבה, וכן בעל קרקע או מי שיש לו ענין בקרקע". המקרקעין נשוא התכנית אינם מוסדרים ואינם רשומים במרשם המקרקעין. ממילא המשיבים אינם יכולים להירשם כבעלי המקרקעין. המחלוקת היא בשאלה האם המשיבים הנם בעלי "ענין בקרקע". בשאלה זו קבעה לעצמה הוועדה המחוזית בשנת 2004 נוהל עבודה (להלן - נוהל בעל ענין). הנוהל החמיר את הדרישות ששררו עד אז לצורך הגשת תכנית על ידי מי שטוען להיותו בעל ענין בקרקע לא רשומה במחוז ירושלים. שאלת חוקיותו של הנוהל נדונה על ידי בית משפט זה (כב' סגן הנשיא ד' חשין) בעת"מ 316/05 דיגל השקעות ואחזקות בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים (, פסק דין מיום 22.4.07; להלן - העתירה הקודמת). גם שם עתרה העותרת דנן נגד החלטת הוועדה המחוזית לאשר תכנית מתאר מקומית (מס' 8541) שהוגשה על ידי קבוצת תושבים המחזיקים בקרקעות באזור ג'בל מוכבר, ושנועדה לשנות את ייעוד הקרקע מנוף פתוח לאזור מגורים. ההחלטה לאשר את אותה תכנית התבססה על נוהל בעל ענין. העותרת, שחלקה על הנוהל, דרשה בעתירה שבית המשפט יבטל הן את הנוהל והן את אישור התכנית. העתירה נדחתה, כפוף להסכמת המדינה שקיבלה תוקף של פסק דין לבטל את הטבלה שנכללה בתשריט התכנית ובה פורטו שמות הבעלים של כל אחד מהמגרשים הכלולים בה. העותרת לא ערערה על פסק הדין, ובעתירה הנוכחית אין היא תוקפת שוב את הנוהל. הטענה המועלית בעתירה הנוכחית היא שהוועדה המחוזית פעלה שלא כדין ביישום הנוהל על התכניות שהגישו המשיבים, לרבות באי-מילוי החובות שהוטלו בהקשר זה על הוועדה בפסק הדין בעתירה הקודמת. 3. טענה נוספת של העותרת מכוונת נגד החלטותיה של יושבת-ראש הוועדה המחוזית (המשיבה 2) לדחות את בקשותיה למתן רשות לערור על אישור שתי התכניות נשוא העתירה. העותרת טוענת כי הסירוב למתן הרשות נגוע בחוסר סבירות ובשיקולים זרים. 4. מלכתחילה נכלל בעתירה סעד נוסף, שהופנה נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (המשיבה 3). העותרת ביקשה שבית המשפט יקבע כי הוועדה המקומית מנועה להנפיק היתרי בניה על פי התכניות הנדונות, כל עוד לא בוצע רישום ראשון של הקרקעות הכלולות בהן, וכל עוד מגישי התכניות לא הוכיחו את בעלותם בקרקע. סעד זה נמחק על הסף בהחלטתי מיום 15.7.07, בשל היותו מוקדם, שהרי הוועדה המקומית טרם החליטה ליתן למשיבים היתרי בניה, מה עוד שתקיפת החלטה בדבר מתן היתר בניה נעשית תחילה בפני ועדת הערר המחוזית ורק לאחר מכן בפני בית המשפט לענינים מינהליים. מתווה הדיון לנוכח קיומו של מעשה בית דין 5. בהחלטה שקיבלתי בתום הדיון הראשון בעתירה ביום 15.10.07 קבעתי כך: "בעת"מ 316/05 (, פסק דין מיום 22.4.07 של כב' סגן הנשיא ד. חשין) נדונה עתירה של אותה העותרת שלפנינו, המתייחסת לתכנית מס' 8541. בסעיף 1 לפסק הדין נאמר: 'מבוקשה העיקרי של העותרת מבית המשפט הוא לקבוע כי התכנית בטלה'. כמו כן, תקפה העותרת באותה עתירה את הנוהל שנקבע על ידי הוועדה המחוזית (המשיבה 1) לצורך הוכחת 'בעל ענין' בקרקע. אותה עתירה נדחתה, בכפוף למתן תוקף להסכמת המדינה כי אין תוקף לעמודת 'בעלי הקרקע' בטבלת שיוך המגרשים של תשריט התכנית. פסק דין זה מקים מעשה בית דין בין העותרת לבין המדינה, שהיו שתיהן צד לאותו הליך. לפיכך, אין מקום לדון במסגרת התיק הנוכחי אלא לגבי אותם רכיבים של הליך הוכחת בעל הענין שהתנהל לגבי שתי תכנית המתאר נשוא העתירה הנוכחית בשונה מההליך שהתנהל לגבי תכנית 8541. ב"כ העותרת יגיש תוך 14 יום הודעה בה יפרט את אותם הבדלים בין ההליכים. תוך 21 יום לאחר מכן, יוכלו המשיבים להתייחס באופן פרטני, במסגרת של תיקון כתב תשובה, לטענות העותרת. באותו מועד יגישו המשיבים 4-44 כתב תשובה מתוקן, בצירוף תצהיר, בנוגע לעמדה המשותפת של העותרת ושל המדינה באשר לפגמים שנפלו בהליך האישור של תכנית 9240א". כתבי טענות משלימים אלה הוגשו. העותרת מנתה בהודעתה ארבעה הבדלים בין הליך הוכחת "בעל ענין" שהתקיים במסגרת תכנית 8541 לבין הליך ההוכחה שהתקיים במסגרת שתי התכניות נשוא העתירה. הוועדה המחוזית והמשיבים הגישו את תגובותיהם. 6. בטרם יידונו הבדלים נטענים אלו לגופם, נדרשת התייחסות לניסיונה של העותרת לכפור בקיומו של מעשה בית דין מכוח פסק הדין שניתן בעתירה הקודמת בכל הנוגע להוראות נוהל בעל ענין. בעתירה הנוכחית ציינה העותרת (בסעיף 9) כי היא אינה "כופרת בחוקיותו של הנוהל (שכן זו אושרה ע"י בית המשפט הנכבד לעניינים מינהליים במסגרת פס"ד בעת"מ שהוגשה ע"י העותרת)". בניגוד לדברים אלו, נטען על ידי העותרת בהמשך ההליך כי הימנעותה מתקיפת חוקיות הנוהל מוגבלת למצבים בהם אין תחולה לסעיף 138 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, המצווה לרשום על שם המדינה מקרקעין שאינם רשומים ואשר האפוטרופוס הכללי אינו יודע מי הם בעליהם (ראו סעיפים 5-6 ו-15 לעיקרי הטיעון מטעם העותרת). מטענה זו יש להתעלם, הן מאחר שאין לה זכר בכתב העתירה, בו העותרת לא סייגה את הצהרתה לפיה אין היא תוקפת את הוראות הנוהל, והן מאחר שבמהלך הדיון בעתירה (ביום 11.3.08) הובהר על ידי ב"כ העותרת כי "בשום מקום לא נטען שהנוהל לא תקף. הנוהל הוא תקף והוא לא צריך להיות מבוטל". זאת ועוד. סעיף 138 לחוק המקרקעין הוזכר על ידי העותרת יותר מפעם אחת במסגרת העתירה הקודמת (ראו למשל סעיפים 66-67 לאותה עתירה), ובכל זאת נפסק שם מה שנפסק, תוך שבית המשפט מציין כי זולת מגישי תכנית 8541 אין לעותרת או לאף אחד אחר טענת זכות בקרקע הנדונה בתכנית, וכי גם "המדינה - שהעותרת מאיצה בה להכריז על בעלותה במקרקעין, שלטענתה הם אדמות מדינה - לא טוענת לכך" (פסקה 15 לפסק הדין; ראו גם שם בפסקה 20). בהיות המדינה הנהנית הבלעדית מהוראת סעיף 138 לחוק המקרקעין, יש לראות בדבריו אלו של בית המשפט משום נימוק לדחיית טענת העותרת הנסמכת על סעיף זה. אכן, סעיף 138 עוסק באופן רישומם של מקרקעין שעדיין אינם רשומים בפנקסי המקרקעין. אין הוא מונע מהמדינה להסכים שמקרקעין כאלה ייחשבו למקרקעין שאינם בבעלותה, למצער כאשר ההסכמה אינה לצרכי רישום אלא לצרכי הזכות להגשת בקשה לתכנון המקרקעין, ובלא שאישור התכנית מלווה בסממן פיזי המצביע על בעלות המתכנן בקרקע, כגון מתן היתר בניה, תפיסת חזקה וכיוצא באלו. מעבר לכל זאת, נוהל בעל ענין אינו מוגבל לשתי התכניות הנדונות בעתירה שלפנינו ולתכנית שנדונה בעתירה הקודמת, אלא הוחל ומוחל הוא על ידי הוועדה המחוזית על כל תכניות המתאר המקומיות הפרטיות - שמספרן אינו מבוטל - המיועדות להתיר בניה על קרקעות לא רשומות בתחום מחוז ירושלים. לפחות חלק מיוזמי אותן תכניות אף הספיקו לפעול על פי הנוהל. לכן צודקים המשיבים באומרם כי לא ניתן לבקש במסגרת ההליך הנוכחי ביטול מלא או חלקי של הנוהל בלא שכל אותם יזמים צורפו כמשיבים לעתירה כמצוות תקנה 6(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, בהיותם "מי שעלול להיפגע מקבלת העתירה" (ראו גם סעיף 2 להחלטתי מיום 11.3.08, עמ' 14 לפרוטוקול). 7. יש לדחות גם את טענת העותרת לפיה כתבי הטענות שהוגשו במסגרת העתירה הקודמת לא הקימו מחלוקת לגבי הוראות פרטניות של הנוהל אלא עסקו רק בטענה הגורפת של העותרת לפיה הנוהל כולו אינו חוקי בשל התעלמותו מההבחנה הקיימת בסעיף 61א(ב) לחוק התכנון והבניה בין "בעל קרקע" לבין "מי שיש לו ענין בקרקע". בהקשר זה ניתן להפנות, לדוגמה, לסעיף 58 לעתירה הקודמת, בו טענה העותרת כי "אין כל משמעות לקביעת רשימת מסמכים ואסמכתאות מהסוגים שנקבעו בהנחיות ובנוהל כדי להוכיח 'בעל ענין', כגון: הצהרות שכנים, מוכ'תרים, אישור מס רכוש וכיו"ב אסמכתאות". בדומה לכך סעיף 73 לעתירה הקודמת, בו העותרת תקפה את ההסתפקות של הנוהל בהגשת תצהירים ומסמכים בשאלת הבעלות, אף שאין הם מוכרים בדין כאסמכתה להוכחת בעלות. בין היתר טענה שם העותרת כי "נוהל הוכחת בעל ענין וההנחיות בנושא המסמכים להוכחת בעל ענין... אין הן אלא מנגנונים שהמציאה המשיבה 1 לגביית ראיות, שלא לה היכולת או הסמכות להכריע לא במהימנות המסמכים, ועוד פחות מכך במהימנות המצהירים למיניהם". ראו גם סעיפים 40 ו-80 לעתירה הקודמת, בהם טענה העותרת כי הוועדה המחוזית לא הייתה רשאית להסתפק בהצהרה הגורפת של 26 מגישי התכנית בדבר היותם בעלים במשותף של חטיבת קרקע כה גדולה, בהיות הצהרה כזו מעוררת תמיהות ומחייבת בירור ובדיקות נוספים, שאינם נדרשים על פי הנוהל. אם עדיין נותר ספק בדבר, באו עיקרי הטיעון מטעם העותרת בעתירה הקודמת וסילקו אותו. בסעיפים 29-31 לעיקרי הטיעון הלינה העותרת באופן פרטני נגד נוסח תצהירי השכנים והמוכתרים הנדרשים על פי הנוהל, וטענה כי נוסח מקל זה, מלבד שאינו מאפשר כל מנגנון בקרה מצד הוועדה המחוזית, מסתפק למעשה בעדות שמיעה בלתי-קבילה ובאישור נטול תוקף ראייתי של המוכתר. באותה רוח ציינה העותרת בהודעתה מיום 27.2.06 בדבר הגשת תצהיר משלים לעתירה הקודמת, כי לא זו בלבד שהנוהל "אינו קביל מבחינה משפטית", אלא האופן בו הוא יושם בפועל מוכיח כי "הוא גם בלתי ישים עובדתית". בתגובה לטענות אלה, התייחסה גם המדינה לתוכנו של הנוהל ולא רק לעצם תוקפו (ראו עמ' 12-13 לפרוטוקול הדיון בעתירה הקודמת מיום 2.3.06). לא ייפלא אפוא כי במהלך הדיון בעתירה הקודמת ציין ב"כ העותרת (שם, עמ' 5): "העתירה הינה עקרונית, לגבי משמעות של בעל עניין. אם תהיה הכרעה בעניין בעל עניין (הדרישות והקריטריונים), כי אז הרשויות יחילו זאת על תוכניות אחרות". כמצופה, הכרעת בית המשפט עסקה בפועל גם בדרישות ובקריטריונים שנקבעו בנוהל לצורך הוכחת ה"ענין" של מגיש התכנית בקרקע. בפסקה 5 לפסק הדין פורטו דרישות הנוהל בנדון, תוך הבחנה בין הדרישות ששררו עד לעדכון הנוהל בשנת 2004 לבין הדרישות שהוספו במסגרת מגמת ההחמרה של העדכון. לאחר מכן (בפסקה 18) נקבעה סבירותן של הדרישות כדלקמן: "הוועדה המחוזית לא חרגה בנוהל 'בעל עניין' מתחום סמכותה, והנוהל איננו בלתי סביר. הנוהל מבקש לברר, למצער, אם אין התנגדות להחזקתו של 'בעל העניין' בקרקע. לפיכך, נדרש 'בעל העניין' להצהיר על הבעלים הגובלים בקרקע, שלגביה הוא מגיש את התכנית, ושכניו נדרשים להצהיר כי אין להם טענה נוגדת ל'עניינו' של 'בעל העניין' בקרקע נשוא התכנית. הוועדה אינה יכולה לקבל תכנית מ'בעל עניין', אם לא ברור מהו 'עניינו' בקרקע שלגביה הוא מגיש את התכנית והלגיטימיות של 'עניין' זה לצורך הגשת תכנית על ידיו, ואם לא הוכח קיומו של 'עניין' כזה. לשם כך, כטענתה, צריכה הוועדה כלים - נוהלים, הנחיות, כללים וכיוצא באלה אמצעי בדיקה אוביקטיביים ואחידים - כדי למנוע הפליה בטיפול במגישי התכניות. הנוהל שגיבשה הוועדה, כפי שפורט לעיל, הינו בגדר אמצעי סביר ופרקטי להשגת המטרות שהציבה לעצמה על רקע המציאות הקיימת, המצריכה מחד, מתן פתרון לבעיית המחזיקים (הטוענים לבעלות) להגיש תכניות בקרקעות הלא רשומות, ומאידך, מניעת אישורן של תכניות על סמך מצגים כוזבים (וראו דברי ב"כ המדינה בעמ' 12-14)". 8. לא זו בלבד שקביעה זו משתיקה את העותרת, שהגישה את העתירה הקודמת, לטעון כל טענה נגד הוראות הנוהל, אלא - כפי שקבעתי בהחלטה מיום 15.10.07 - העותרת אף מושתקת מלתקוף במסגרת העתירה הנוכחית את אישור תכניות 9481 ו-9240א אלא באמצעות טענה המגלה הבדל בין הליך אישור תכניות אלו לבין הליך אישור תכנית 8541 שנדונה בעתירה הקודמת. נוהל בעל ענין, אשר בהתאם לו נבחנה תכנית 8541, הנו אותו נוהל בעל ענין אשר בהתאם לו נבחנו תכניות 9481 ו-9240א (סעיפים 3 ו-6 לתצהיר התשובה של בודק התכניות בוועדה המחוזית מיום 16.12.07 לבקשת העותרת לפרטים נוספים; ראו גם להלן פסקה 10). בעתירה הקודמת דרשה העותרת לא רק את ביטול הנוהל אלא גם, ובעיקר, את ביטול תכנית 8541 בשל אי-הוכחת עניינם של מגישיה בקרקע (ראו הסיפא של פסקה 1 לפסק הדין בעתירה הקודמת). הדרישה לביטול התכנית התבססה לא רק על טענת העותרת כי הנוהל אינו חוקי ובטל, בין בשל התעלמותו הגורפת מההבחנה בין "בעל קרקע" לבין "מי שיש לו ענין בקרקע" ובין בשל תוכן הוראותיו הקונקרטיות, אלא גם על טענתה כי מגישי התכנית לא המציאו ראיות מספיקות בהתאם לדרישות הנוהל לצורך הוכחת בעלותם בקרקע (סעיפים 39, 40 ו-80 לעתירה הקודמת; סעיפים 23 ואילך לתצהיר המשלים מטעם העותרת בעתירה הקודמת; סעיפים 25-31, 43 לעיקרי הטיעון של העותרת בעתירה הקודמת; פרוטוקול הדיון בעתירה הקודמת מיום 2.3.06, עמ' 3-4 ו-19). ממילא, פסיקת בית המשפט לדחות את העתירה הקודמת לא רק בשאלת תוקף הנוהל אלא גם בשאלת תוקף תכנית 8541, מהווה הכרה לא רק בחוקיות הנוהל אלא גם בחוקיות קביעת הוועדה המחוזית בדבר עמידת התכנית בדרישות הנוהל. הדבר הובהר על ידי בית המשפט במהלך הדיון בעתירה הקודמת מיום 2.3.06, באומרו (בעמ' 4 לפרוטוקול): "אין בכוונתי, במסגרת עתירה זו לבדוק את כשרותן של התוכניות האחרות שהוגשו באותה מתכונת של 'נוהל בעל עניין'... לא אקבע שום ממצא לגבי אותן תוכניות אחרות, משלא צורפו יוזמיהן ואלה שהגישו אותן לוועדה". מכלל לאו אתה שומע הן: להבדיל מהתכניות האחרות, הרי ככל שהדבר נוגע בתכנית 8541, אשר נגדה כוונה העתירה הקודמת מלכתחילה תוך צירוף יוזמיה כמשיבים, בית המשפט לא הסתפק בבדיקת חוקיות נוהל בעל ענין אלא הוסיף ובחן את התאמת התכנית להוראות הנוהל; והחלטתו לדחות את העתירה נגד תוקף התכנית מהווה הן להלכה והן למעשה הכרה בהתאמת התכנית להוראות הנוהל. כך עולה גם מפסקאות 19-20 לפסק הדין בעתירה הקודמת, בהן נדחתה טענת העותרת לפיה המסמכים אותם הגישו יוזמי התכנית אינם מספיקים לצורך הוכחת בעלותם בקרקע נשוא התכנית ברמה המינהלית הנדרשת לקבלת היתר בניה (שהיא רמה נמוכה מהרמה הנדרשת להוכחת בעלות במסגרת דיני הקנין). "טענותיה של העותרת", נאמר שם, "אין בהן האיכות והכמות הנדרשת על פי בג"צ 1578/90 הלן אייזן נ' הוועדה המקומית לתכנון לבניה ת"א, , כדי שהוועדה לא תקבל את התכנית. כאמור לעיל, על פי החומר שבפניי, אין מי שטוען לזכות במקרקעין שבתכנית - לא המדינה, שהעותרת סבורה כי היא בעליהם, ולא אחרים". הווי אומר: בית המשפט בחן את המסמכים שהגישו יוזמי תכנית 8541 להוכחת בעלותם בקרקע בהתאם לנוהל. דחיית העתירה נגד אישור התכנית נבעה ממסקנת בית המשפט כי אותם מסמכים הספיקו להוכחת הבעלות ברמה הראשונית והלכאורית הנדרשת על פי חוק התכנון והבניה לצורכו של הליך תכנוני. בלשון בית המשפט: "בהכבירה בטענות להצבת דרישות קנייניות בהליך התכנוני, מתעלמת העותרת מתכליתו התכנונית של חוק התכנון והבניה, ומכך שהתכנון איננו אמור להתחשב, ככלל, בהיבטים קנייניים... הזכות או 'העניין', שבשמו טוענים המשיבים הפרטיים, נובע מעובדת החזקתם בקרקע (שהעותרת אינה חולקת עליה) ומטענתם המקבילה לבעלותם החוקית בה, הנתמכת בראיות ב'רמה מינהלית' (גם אם אין הם רשומים כבעליה), כפי שתיארה המדינה את 'עניינם' בקרקע" (שם, פסקאות 14-15). מאחר שהעותרת הייתה צד להליך שבו ניתנו קביעות אלו, אין ביכולתה לחלוק עליהן בהליך הנוכחי. הדבר נכון לגבי כל אותם רכיבי הוכחה משותפים שהוגשו לוועדה המחוזית בנוגע לבעלותם במקרקעין הן של מגישי תכנית 8541 והן של המשיבים, מגישי תכניות 9481 ו- 9240א. קביעות פסק הדין בעתירה הקודמת מהוות פלוגתא פסוקה לגבי אותם רכיבים. העותרת רשאית להישמע רק "לגבי אותם רכיבים של הליך הוכחת בעל הענין שהתנהל לגבי שתי תכנית המתאר נשוא העתירה הנוכחית בשונה מההליך שהתנהל לגבי תכנית 8541" (החלטתי מיום 15.10.07). נפנה אפוא לטענות העותרת לגבי רכיבים נבדלים שכאלה. הניסיון לאבחן את העתירה הנוכחית מהעתירה הקודמת 9. ההבדל הראשון לו טוענת העותרת נוגע למידת הפירוט שנמסר על ידי מגישי התכנית בדבר הדרך בה הפכו לבעלי המקרקעין. העותרת מפנה להודעה שמגישי תכנית 8541 הגישו לבית המשפט בעתירה הקודמת, במענה לדרישתה למתן פרטים נוספים, בה מנו בין המסמכים שהוגשו על ידם לוועדה המחוזית לשם הוכחת עניינם במקרקעין, "תצהיר של המשיבים הנ"ל לפיו מצהירים הם כי הם בעלי עניין בקרקע נשוא התוכנית כאשר כל אחד מפרט את האופן בו הפך להיות בעל עניין בקרקע". לטענת העותרת, פסק הדין בעתירה הקודמת הסתמך על דברים אלה, והניח כי כל אחד ממגישי התכנית פירט את עניינו בקרקע ואת האופן בו אותו ענין נרכש על ידו. לעומת זאת, בתצהירים שהמשיבים שלפנינו הגישו לוועדה המחוזית לא פורט האופן בו הפכו להיות בעלי ענין בקרקע. אין בטענה זו ממש. התצהירים שמגישי תכנית 8541 הניחו בפני הוועדה המחוזית הוגשו על ידי העותרת לבית המשפט במסגרת העתירה הקודמת (נספחים ח/1-23 לתצהירה המשלים). הגשת התצהירים נעשתה על ידי העותרת ביום 28.2.06, לאחר שמגישי תכנית 8541 הגישו ביום 20.2.06 את הודעתם הנזכרת אשר ממנה מבקשת העותרת להיבנות כעת. העותרת הגישה את תצהיריהם של מגישי התכנית, על מנת לאפשר לה לתקוף בעת הדיון בעתירה את טענתם לפיה פורטה על ידם בפני הוועדה המחוזית הדרך בה הפכו להיות בעלי ענין בקרקע. כך, בעמ' 3 לפרוטוקול הדיון בעתירה הקודמת מיום 2.3.06 טען ב"כ העותרת כי חרף האמור בהודעה הנ"ל של מגישי התכנית "אין פירוט, מה הופך את אותם מגישי התכנית לבעל עניין... המשיבים בסופו של דבר הפנו את העותרת למסמכים שהגישו בוועדה המחוזית. העותרת ניגשה לוועדה המחוזית ומצאה שם את 23 התצהירים שצורפו כנספחים ח/1-ח/23, שצורפו לתצהיר המשלים. היא נוכחה לדעת כי בניגוד למה שנטען, כל אחד טען בתצהיר כי הוא הבעלים החוקיים" (ראו גם שם בעמ' 19). אכן, החלטת הוועדה המחוזית לאשר את תכנית 8541 התקבלה על יסוד תצהירים של מגישי התכנית, שסעיף 1 בהם - הוא הסעיף הרלוונטי לענייננו - זהה לסעיף 1 בתצהירים שהגישו מגישי תכניות 9481 ו-9240א (נספחים י"ג/1-9, כ"ה/1-6 לעתירה הנוכחית). כל שנאמר באותו סעיף הוא שמגיש התכנית הנו "הבעלים החוקיים של שטח הקרקע" הנדונה, בלא כל פירוט נוסף בדבר הדרך שבה אותה בעלות נרכשה. במהלך הדיון בעתירה הקודמת לא ניסו מגישי תכנית 8541 לייחס לתצהיריהם יותר ממה שכתוב בהם, בהבהירם (בעמ' 18 לפרוטוקול מיום 2.3.06) כי שלא כפי שטענה העותרת, אין סתירה בין הגרסאות אותן מסרו לענין מעמדם בקרקע, שכן בתצהיריהם נאמר "כי הם הבעלים החוקיים... טענתם של המשיבים הפרטיים שהבעלים החוקיים כולל בחובו גם את הביטוי של בעל עניין בקרקע". רוצה לומר: מאחר שעמדת מגישי התכנית היא שבעלותם הבלתי-רשומה בקרקע יוצרת אף היא את "עניינם" בקרקע לצורך סעיף 61א(ב) לחוק התכנון והבניה, ממילא האמור בתצהיריהם לפיו הם הבעלים החוקיים של הקרקע, עונה על דרישת הפירוט של אופן היותם בעלי ענין, שכן הבעלות הנה אחד האופנים להיווצרות הענין. טענה זו התקבלה על ידי בית המשפט, שהחליט לדחות את העתירה הקודמת נגד אישור תכנית 8541, חרף קביעתו (בפסקה 18 לפסק הדין) כי "הוועדה אינה יכולה לקבל תכנית מ'בעל עניין', אם לא ברור מהו 'עניינו' בקרקע שלגביה הוא מגיש את התכנית והלגיטימיות של 'עניין' זה לצורך הגשת תכנית על ידיו, ואם לא הוכח קיומו של 'עניין' כזה". אותו "ענין" בקרקע, שבית המשפט סבר כי פורט והוכח כדבעי על ידי מגישי תכנית 8541, הנו עצם בעלותם בקרקע, בלא כל פירוט נוסף של הדרך בה הבעלות נרכשה. הדבר נלמד מכך שהעתירה נגד אישור תכנית 8541 נדחתה בפסק הדין, חרף מה שנטען על ידי באי-כוח העותרת ומגישי התכנית בעת הדיון מיום 2.3.06, כמצוטט לעיל. הוכחה נוספת לכך מצויה בפסקה 15 לפסק הדין, שם נאמר כי "הזכות או 'העניין', שבשמו טוענים המשיבים הפרטיים, נובע מעובדת החזקתם בקרקע (שהעותרת אינה חולקת עליה) ומטענתם המקבילה לבעלותם החוקית בה, הנתמכת בראיות ב'רמה מינהלית' (גם אם אין הם רשומים כבעליה), כפי שתיארה המדינה את 'עניינם' בקרקע (עמ' 13-14 לפרוטוקול)". עיון בעמ' 13-14 לפרוטוקול מיום 2.3.06 בעתירה הקודמת, מעלה כי גם ב"כ המדינה לא פירטה את האופן בו מגישי תכנית 8541 הפכו להיות בעלי הקרקע. נהפוך הוא: ב"כ המדינה עמדה שם על ההבחנה בין "ראיות המספיקות להוכחת בעלות בין ברישום ראשון בין בפס"ד", היינו ראיות הנחוצות להוכחת בעלות "ברמה הקניינית", לבין הראיות בהן רשאי להסתפק מוסד תכנון המתבקש לאשר תכנית מתאר המשנה את ייעודה התכנוני של הקרקע, שהנן ראיות בעלות פירוט ומשקל נמוכים יותר "ברמה של ראיות מינהליות". לפיכך, הוסיפה, "יש לראות את מי שטוען לבעלות בקרקע, כמו המשיבים הפרטיים, 'בעל עניין', בהנחה שטענתו לבעלות הינה כנה ואמיתית, מבלי להטיל עליו נטל של הוכחת הבעלות באופן שיכול היה לאפשר רישום ראשון". עינינו הרואות, כי גם עמדת המדינה, כפי שהתקבלה בפסק הדין, הייתה שטענת הבעלות מספיקה בפני עצמה להוכחת קיומו של "ענין" לצורך הגשת תכנית, כפוף לעמידת הטענה במבחן הראיה המינהלית, ובלא הוכחת אופן יצירת הבעלות כנדרש במסגרת דיני הקנין. קביעה זו של פסק הדין בעתירה הקודמת משתיקה את העותרת מלטעון כעת כי התצהירים, שמגישי תכניות 9481 ו-9240א הגישו לוועדה המחוזית במסגרת נוהל בעל ענין, פסולים בשל העדר פירוט האופן בו בעלותם הנטענת בקרקע נרכשה. כשם שההצהרה, לפיה מגישי תכנית 8541 הנם "הבעלים החוקיים של שטח הקרקע", הספיקה לצורך דחיית העתירה הקודמת נגד אותה תכנית, כך הצהרה זו מספיקה לצורך דחיית העתירה הנוכחית נגד תכניות 9481 ו-9240א. יתירה מכך: בית המשפט הלא אישר בפסק הדין את תוקפן של מכלול הוראות נוהל בעל ענין, ובכלל זה את נוסח התצהיר שבנספח ג' לנוהל, המיועד למגיש תכנית בקרקע לא רשומה (נספח י' לעתירה הקודמת). תצהיר זה אינו דורש אף הוא את פירוט האופן בו מגיש התכנית נעשה בעל ענין בקרקע. לא נעלם ממני כי בפסק הדין בעתירה הקודמת בית המשפט סירב לדון בטענות, שהעותרת העלתה לראשונה בתצהירה המשלים, בנוגע למצגי שווא (פסקה 17 סיפא לפסק הדין). דא עקא, אין קשר בין טענות אלו לבין טענת העותרת בעתירה הקודמת בדבר חוסר פירוט מגישי תכנית 8541 באשר לאופן בו הפכו לבעלי ענין בקרקע. טענות העותרת בנוגע למצגי שווא, בהן בית המשפט סירב לדון בעתירה הקודמת, התייחסו לתכניות מתאר אחרות שטופלו על ידי הוועדה המחוזית בהתאם לנוהל בעל ענין (ראו הודעת העותרת מיום 27.2.06 בדבר הגשת תצהיר משלים; עמ' 8-10 לפרוטוקול מיום 2.3.06; באלו גם מצוי הסברה של העותרת לשאלה כיצד טיפול הוועדה המחוזית בתכניות אחרות רלוונטי לעתירתה נגד אישור תכנית 8541). לעומת זאת, טענת העותרת בעתירה הקודמת באשר להעדר פירוט אופן רכישת ה"ענין" בקרקע בתצהירי מגישי תכנית 8541, התייחסה למה ש"אין" באותם תצהירים ולא למה ש"יש" בהם, כך שלא קיים קשר בינה לבין טענות העותרת לקיומם של מצגי שווא. לא זו בלבד שבית המשפט איפשר לעותרת להעלות את טענת חוסר הפירוט, אלא בעמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 2.3.06 ניתנה רשות מפורשת של בית המשפט למגישי תכנית 8541 להשיב לטענה זו (התשובה צוטטה לעיל), כאשר הנמקת בית המשפט למתן רשות התשובה הייתה: "זו תשובה שבאה לענות לטענה בתצהיר המשלים". הנה כי כן, בית המשפט דן הן בטענה והן בתשובה לה, והחלטתו לדחות את הטענה נבעה מקבלת עמדת מגישי תכנית 8541, אליה הצטרפה המדינה, לפיה טענת בעלותם בקרקע מהווה פירוט מספיק של האופן בו נרכש "עניינם" בקרקע. 10. ההבדל השני, לשיטתה של העותרת, נוגע לדרישת נוהל בעל ענין לכך שמגיש התכנית לגבי קרקע לא רשומה יצרף "אישור מאת הממונה על מס רכוש וקרן פיצויים באזור ירושלים המציין את פרטי המקרקעין ואת פרטי הבעלים הרשומים במרשמי מס רכוש" (סעיף 4(ו) לנוהל). דרישה זו לא הייתה קיימת עד לעדכון הנוהל והחמרת תנאיו בשנת 2004. הרקע העובדתי שהוביל להחמרה זו פורט בפסק הדין בעתירה הקודמת (פסקה 17). עיקרו בגידול שחל בהגשת תכניות מתאר נקודתיות המיועדות לאפשר בניה למגורים במתחמים קטנים במזרח ירושלים ובצפונה, מצד אחד, ובחקירות משטרתיות שנפתחו בגין תלונות על זיוף מסמכים לשם הוכחת בעלות במקרקעין במזרח העיר, מצד שני. במסגרת הדיון בעתירה הקודמת לא נדונה במישרין השאלה האם מגישי תכנית 8541 המציאו לוועדה המחוזית אישורים ממס רכוש כנדרש בנוהל, אך בכל מקרה בית המשפט אישר (בפסקה 18 לפסק הדין) את מכלול הוראות הנוהל כסבירות, ובכלל זה את הדרישה להצגת אישורי מס רכוש (כמפורט שם בפסקה 5). לעומת זאת, הוועדה המחוזית פטרה את מגישי תכניות 9481 ו-9240א מהמצאת אישורים על היותם רשומים כבעלים במרשמי מס רכוש. זאת חרף הצהרת ב"כ מגישי תכנית 9481 בעת הדיון בהתנגדויות ביום 13.2.07 כי הללו "שילמו מס רכוש על החלקות האלה" (עמ' 19 לתמלול הפרוטוקול). תשובתה של הוועדה המחוזית לטענה זו הנה שבעת הדיון אותו קיימה בהתנגדויות לתכניות 9481 ו-9240א, כבר היו בפניה ממצאי בירור מקיף שנערך מטעמה מול הגורמים המקצועיים הרלוונטיים במס רכוש, מהם עלה כי הדרישה להצגת אישורי מס רכוש אינה מועילה להוכחת הבעלות אלא רק יוצרת הכבדה מיותרת על מגיש התכנית. זאת מאחר שמספרי הגוש והחלקה הפיסקאליים המופיעים על גבי אישורי מס רכוש, אינם מסוגלים לספק אינדיקציה של ממש לגבי המיקום המדויק או השטח המדויק של המקרקעין. ממצאים אלה הובילו את הוועדה המחוזית לתקן את הנוהל ולבטל את הדרישה לצירוף מסמכי מס רכוש. אמנם ההחלטה לאשר את תכניות 9481 ו-9240א התקבלה לפני תיקון הנוהל. אולם מאחר שבאותה עת הוועדה המחוזית עסקה במלאכת התיקון, וכבר הייתה מודעת לממצאים שהתקבלו בעקבות הבירור במס רכוש, היא לא ראתה מקום לדחות תכניות אלו בשל העדר אישורי מס רכוש. העותרת מאשרת כי הוועדה המחוזית אינה מנועה לשנות את הנוהל. טענתה של העותרת היא שהוועדה המחוזית אינה רשאית לאחוז את החבל בשני קצותיו: מצד אחד, להיתלות בפסק הדין בעתירה הקודמת שאישר את הנוהל ולראות בו מעשה בית דין; מצד שני, לוותר על הדרישה לאישורי מס רכוש, הכלולה בנוהל המחמיר שאושר באותו פסק דין. לטענת העותרת, הטענה בדבר קיומו של מעשה בית דין נסתרת מעצם הודאתה של הוועדה המחוזית בכך שבאישור התכניות העומדות לדיון כעת היא פעלה בהתאם לנוהל אחר, מקל יותר, בו בוטלה הדרישה להמצאת אישורי מס רכוש. אין בטענה זו כדי לסייע לעותרת. הגרסה המתוקנת והמקלה של הנוהל (נספח מש/4 לכתב התשובה של המדינה) נכנסה לתוקף ביום 1.9.07 (סעיף 4 לתצהיר התשובה של בודק התכניות בוועדה המחוזית לבקשת העותרת לפרטים נוספים). החלטות הוועדה המחוזית לדחות את התנגדויות העותרת ולאשר את תכניות 9481 ו-9240א התקבלו קודם לכן, בחודשים ינואר ומרץ 2007. לפיכך החלטות אלו התבססו על הגרסה הקודמת של הנוהל, שאושרה על ידי בית המשפט בעתירה הקודמת (ראו גם סעיפים 3 ו-6 לתצהיר הנ"ל). החלטת הוועדה המחוזית להסתמך על הנוהל כפי שעמד באותה עת, מסוגלת לדור בכפיפה אחת עם החלטתה לסטות באופן נקודתי מהוראה ספציפית הכלולה באותו נוהל, היא ההוראה הדורשת צירוף אישורי מס רכוש. אין צורך לומר כי הסטייה הנקודתית חשופה לביקורת שיפוטית, ואינה נהנית מהגנת מעשה בית דין. אך כך ולא יותר: יתר הוראות הנוהל, שאושרו בפסק דין קודם ועליהן הקפידה הוועדה המחוזית לעת אישור תכניות 9481 ו-9240א, ממשיכות לחסות בצל ההגנה, באופן המשתיק את העותרת מלתקוף אותן. סטייה מהוראת נוהל מאפשרת להשיג עליה בבית המשפט, אך אינה מאיינת את השתק הפלוגתא שנוצר בעקבות אישור יתר הוראות הנוהל בפסק דין חלוט. מעבר לכל האמור יצוין כי גרסת המשיבים הנה שגם במסגרת תכנית 8541, שאושרה בעתירה הקודמת, לא הוגשו אישורי מס רכוש (סעיף 11(ג) לכתב התשובה מטעמם). גרסה זו לא נסתרה על ידי העותרת. יתר על כן, ב"כ העותרת אישר כי לא זכור לו האם מגישי תכנית 8541 המציאו אישורים ממס רכוש (עמ' 16 שו' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 11.3.08). באשר לעצם הוויתור של הוועדה המחוזית על הדרישה להמצאת אישורי מס רכוש על ידי מגיש תכנית לבניה בקרקע לא רשומה, הרי לנוכח הממצאים שהתגלו לוועדה בבירוריה מול הגורמים המקצועיים במס רכוש, לא ניתן לשלול את סבירותו של הוויתור. כך גם במקרה, כמו המקרה שלפנינו, בו בא-כוחם של מגישי אחת התכניות (מס' 9481) אישר בפני הוועדה כי מרשיו שילמו מס רכוש בגין הקרקע (יצוין כי דברים דומים לא נאמרו מטעם מגישי תכנית 9240א). משעה שהתברר לוועדה המחוזית כי אישורי מס רכוש אינם מסוגלים לספק אינדיקציה טובה לגבי המיקום והשטח המדויקים של המקרקעין, אין ערך להצגת אישורים אלו גם כאשר מגיש התכנית מצהיר שהנם ברשותו. אמנם היתר בניה לא יינתן בלא הצגת אותם אישורים, כמתחייב מתקנה 2א(5) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970. למרות זאת, החלטה המוותרת על הצגת האישורים בשלב של אישור תכנית מתאר, אינה בלתי-סבירה. השלב של מתן היתר בניה שונה מהשלב של אישור תכנית מתאר, שהרי אישור התכנית אינו מקנה למגישיה כל זכות מעשית, לרבות זכות בניה, אלא רק קובע את הייעוד התכנוני הראוי של המקרקעין בלא שינוי המציאות בשטח. לפיכך ניתן לנהוג ביתר גמישות בשלב של אישור תכנית, למצער כל עוד מדובר בשאלה הנוגעת למישור הקניני ובדרישה שהתבררה לוועדה המחוזית כיוצרת הכבדה מיותרת. זאת ועוד: תכנית מתאר מקומית רשאי להגיש (באופן פרטי) רק "בעל קרקע או מי שיש לו ענין בקרקע" (סעיף 61א(ב) לחוק התכנון והבניה). לעומת זאת, קשת הזכאים להגיש בקשה להיתר בניה רחבה יותר, שהרי אין בחוק מגבלה דומה לענין הגשת בקשה להיתר בניה, ואילו תקנה 2 לתקנות הנ"ל אינה דורשת ממבקש ההיתר להוכיח את זכותו בנכס אלא רק להחתים על בקשת ההיתר, בתוך שורה של גורמים המפורטים בתקנה 2(ג), את "בעל זכות בנכס כמפורט בתקנה 2א" (תקנה 2(ג)(5)). האדם הרשום במסמכי מס רכוש בתורת החייב בתשלום המס, הנו אחד מבעלי הזכות בנכס המפורטים בתקנה 2א. מאחר שתקנה 2(ג) מבחינה באופן ברור בין "המבקש" לבין "בעל זכות בנכס כמפורט בתקנה 2א", הרי לך כי מבקש היתר בניה בקרקע לא רשומה אינו חייב להיות בעל זכות בנכס, ובכלל זה האדם הרשום באישורי מס רכוש, ובלבד שחתימת בעל הזכות תינתן כהסכמה לבקשה (ראו עת"מ (ירושלים) 333/04 בסיסו נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, , ניתן ביום 10.10.04, בפסקה 15). הבחנה דומה אינה ניתנת להיעשות במצב בו המצאת אישורי מס רכוש נדרשת כתנאי לטיפול בתכנית מתאר מקומית, שהרי מצוות החוק היא שמגיש התכנית (שאינו מגיש מוסדי) יהיה רק בעל הקרקע או בעל הענין בקרקע. מטעם זה קבעה בשעתו הוועדה המחוזית, עוד בשלב בו דרשה צירוף אישורי מס רכוש על ידי מגיש תכנית בקרקע לא רשומה, כי "בכל מקרה של אי התאמה בין תצהיר מגיש התוכנית בדבר היותו בעל העניין בקרקע לבין הרישומים במס רכוש יידרש הסבר בתצהיר לאופן שבו קשור מגיש התוכנית למי שרשום כבעלים בנכס ברישומי מס רכוש" (עמ' 4 לסיכום דיון מיום 17.8.04 - נספח ג' לעתירה הקודמת). הסבר שכזה אינו נדרש לתת מי שמבקש היתר בניה בקרקע לא רשומה ואינו רשום כבעל הנכס במס רכוש, היוצא ידי חובה בהמצאת חתימת הבעלים הרשום במס רכוש, בלא כל צורך להסביר את הקשר שלו אליו. הבדל זה גורם לכך שההכבדה הנגרמת למגישי תכניות בקרקעות לא רשומות, כתוצאה מהקושי להתאים בין מספרי הגוש והחלקה הפיסקאליים באישורי מס רכוש לבין הקרקע הספציפית נשוא התכנית, גדולה במידה ממשית מההכבדה הנגרמת למגישי בקשות להיתר בניה בקרקעות לא רשומות כתוצאה מהחובה לצרף לבקשה חתימה של הבעלים הרשום במס רכוש. גם מטעם זה אין חוסר סבירות בהבחנה שיצרה הוועדה המחוזית בנקודה זאת בין בקשה להיתר בניה לבין ייזום תכנית מתאר מקומית. 11. ההבדל השלישי המתקיים, לטענת העותרת, בין יישום נוהל בעל ענין בעתירה הקודמת לבין יישומו בעתירה הנוכחית, הנו שבעתירה הקודמת כל אחד ממגישי התכנית הצביע על מגרש ספציפי בתחום התכנית שהוא בעליו. לעומת זאת, מגישי התכניות בעתירה הנוכחית הציגו עצמם כבעלים במשותף (במושאע) של כלל השטח הכלול בתכנית, ללא כל פירוט של הדרך בה כל אחד מהם נעשה לשותפם של יתר המגישים. טענה זו ראויה להידחות בשל חוסר ההתאמה בינה לבין טענת העותרת בעתירה הקודמת, לפיה חלוקת הבעלות של מגישי התכנית למגרשים נטולה כל משמעות חוקית. כאמור, טענה זו התקבלה על ידי המדינה, שהסכימה לביטול הטבלה שנכללה בתשריט תכנית 8541 ובה פורטו שמות הבעלים של כל אחד מהמגרשים. בית המשפט אימץ אף הוא טענה זו, והורה בפסק הדין, בניגוד לעמדת הוועדה המקומית, על ביטול אותה טבלה. ברי אפוא כי שיוך הבעלות של כל אחד ממגישי התכנית למגרש ספציפי לא היווה נימוק להחלטת בית המשפט לדחות את העתירה הקודמת נגד אישור התכנית, שהרי אותו שיוך בוטל בפסק הדין בשל חוסר חוקיות. כפועל יוצא, הימנעות מגישי התכניות נשוא העתירה דנן מלפרוט את בעלותם הנטענת למגרשים ספציפיים, צריכה אם כבר לחזק את ההימנעות מהתערבות בהחלטת הוועדה המחוזית לאשר תכניות אלו, ובוודאי שאינה יכולה לשמש טעם להתערבות. יתירה מכך: תכנית 9240א כללה במקור טבלה דומה לטבלה שהייתה בתכנית 8541, בה שויך כל מגרש באופן ספציפי לאחד ממגישי התכנית. בעקבות העתירה הקודמת ואימוץ עמדת העותרת בסוגיה זאת, תוקנה תכנית 9240א והטבלה הנזכרת בוטלה בה. פשיטא שמצבם של מגישי התכנית אינו יכול להיות מורע בשל כך שפעלו בהתאם לעמדה בה צידדה העותרת ושאותה אישר בית המשפט. 12. ההבדל הרביעי לדידה של העותרת הנו שבמקרה הנוכחי, להבדיל מהמקרה שנדון בעתירה הקודמת, הוועדה המחוזית עצמה את עיניה והתעלמה מ"נורות אזהרה" המצביעות על אפשרות קרובה לוודאי שאין אמת בהצהרת 35 מגישי תכנית 9481 (שבפועל ניתנה רק על ידי 6 מהם שהגישו תצהירים על פי נוהל בעל ענין) בדבר היותם בעלים במשותף בקרקע המשתרעת על פני כ-41 דונם. לטענת העותרת, מאחר ש-35 אנשים אלה נמנים על לפחות 4 חמולות שונות בג'בל מוכבר, ממילא כבר על פני הדברים ברור שלא תיתכן בעלותם המשותפת בקרקע, שכן אילו בעלות זו נוצרה בדרך של ירושה היה על כל הבעלים להשתייך לחמולה אחת, ומנגד טענה להיווצרות הבעלות בדרך אחרת (מכר, מתנה, איחוד וחלוקה מחדש) לא הובהרה אף היא. התשובה לטענה זו מצויה בדברים דומים שטענה העותרת בעתירה הקודמת, בנוגע לתמיהה גלויה המתעוררת לשיטתה אל מול הצהרת 26 מגישי תכנית 8541 בדבר היותם בעלים במשותף של כל חטיבת הקרקע הכוללת כ-31 דונם. וכך נאמר לענין זה בסעיף 40 לעתירה הקודמת: "למותר כמובן לציין, כי ההצהרה הגורפת של 26 מגישי התכנית לגבי היותם למעשה בעלים במשותף של חטיבת הקרקע הנדונה בשלמותה, מעוררת או חייבת היתה לעורר (ולא עוררה) תמיהות אצל משיבה 1 שחייבו בדיקה ובירור...". בדומה לכך בסעיף 80 לעתירה הקודמת: "תחימתה של חטיבת קרקע גדולה והצהרה גורפת לגבי בעלות בה של קבוצה המונה כמה עשרות בני אדם, על פניה נראית בלתי אמינה...". די בכך שגם בעתירה הקודמת מנתה העותרת טעמים לחוסר האמינות "הזועק" של הצהרת מגישי תכנית 8541 בדבר היותם בעלים במשותף של הקרקע, כדי לשלול את טענתה לקיומו של הבדל בהקשר זה בין העתירה הקודמת לבין העתירה הנוכחית. כך, אף אם אין זהות בין הטעמים שהוצגו בכל אחת מהעתירות למופרכוּת הגלויה של ההצהרה בדבר הבעלות המשותפת (שם - חוסר סבירות היעדרותם של שטחי ציבור, "מתרוכות", בחטיבת קרקע כה גדולה; כאן - חוסר סבירות היווצרותה של בעלות משותפת בין בני לפחות 4 חמולות). בעתירה הקודמת נדחתה טענת העותרת בנקודה זו, לא בשל דחיית הטעמים שניתנו על ידה לחוסר היתכנות הבעלות המשותפת מבחינת דיני הקנין. הטענה נדחתה מאחר שבית המשפט קיבל את עמדת הוועדה המחוזית לפיה "התכנון איננו אמור להתחשב, ככלל, בהיבטים קנייניים" (פסקה 14 לפסק הדין). אכן, בהיותה מוסד תכנון אין לוועדה המחוזית סמכות או כלים להכריע בטענות קנייניות השנויות במחלוקת, ובכלל זה לקבוע ממצאים באשר לטיב הבעלות הנטענת ולאופן בו הבעלות נרכשה. מטעם זה לא היה בתמיהות שהציגה העותרת בעתירה הקודמת באשר לאופן רכישת הבעלות המשותפת, כדי להועיל לה בניסיונה לתקוף את אישור תכנית 8541; ומאותו הטעם אין העותרת יכולה להיבנות מהתמיהות המוצגות על ידה כעת בכל הנוגע לרכישת הבעלות המשותפת בקרקע נשוא תכנית 9481, אף שתוכן התמיהות אינו זהה בהכרח. 13. בתצהיר המשלים ובעיקרי הטיעון מטעם העותרת נטען, לראשונה, כי הוועדה המחוזית צריכה הייתה להימנע מלאשר את תכנית 9481 בשל טעם נוסף. במסגרת תכנית זו הוגשה לוועדה מפה של הקרקע כשהיא חתומה על ידי שכנים ומוכתר. אותו מוכתר (אבראהים אבו דהים) חתם בעבר לאות אישור על מפה שהוגשה במסגרת תכנית 5638 (שהתייחסה אף היא לבניה באזור ג'בל מוכבר), ובה הופיע מצג שווא של אחד השכנים בדבר בעלותו בשטח קרקע שאינו שלו. העותרת התנגדה לתכנית 5638, והתנגדותה התקבלה לנוכח מצג השווא האמור. לטענת העותרת, העובדה שאותו מוכתר, שנמצא בעבר חוטא באישור הצהרה כוזבת לגבי הבעלות בקרקעות באזור, אישר הצהרת בעלות במסגרת תכנית 9481, חייבה את הוועדה המחוזית לערוך בדיקות מעמיקות יותר בנוגע לאמיתות המפה והחתימות שעליה, ולא להסתפק בעצם הגשת המסמכים תוך הנחה בלתי-מבוססת לפיה האמור בהם אמת. טענה דומה נטענה על ידי העותרת במסגרת העתירה הקודמת (סעיפים 18-22 ו-26 לתצהיר המשלים; סעיף 27 לעיקרי הטיעון; עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 2.3.06). בית המשפט דן בטענה, ודחה גם אותה. בפסקה 19 לפסק הדין הוצגה טענת העותרת לפיה אין סיכוי שמגישי תכנית 8541 יקבלו היתר בניה, מאחר שהוגשו על ידם מסמכים "הנתמכים בתצהיר מוכתר, שלפחות במקרה אחד הגיש תצהיר כוזב". על כך השיב בית המשפט בפסקה 20 לפסק הדין: "אין בדברים אלה של העותרת כדי להוביל למסקנה אליה הגיעה, לפיה בסופו של יום לא יוכלו המשיבים לקבל היתר בנייה, משום שלא יוכח כי הם בעלי הקרקעות. טענותיה של העותרת, אין בהן האיכות והכמות הנדרשת על פי בג"צ 1578/90 הלן אייזן נ' הוועדה המקומית לתכנון לבניה ת"א, , כדי שהוועדה לא תקבל את התכנית. כאמור לעיל, על פי החומר שבפניי, אין מי שטוען לזכות במקרקעין שבתכנית - לא המדינה, שהעותרת סבורה כי היא בעליהם, ולא אחרים". מכאן, שדבריו של בית המשפט (בפסקה 17 לפסק הדין) כי אין בכוונתו להיזקק לטענות העותרת בנושא מצגי השווא שאינן נובעות מהליך הפרטים הנוספים, מתייחסים למצגי שווא נטענים אחרים (וכאלה פורטו לרוב על ידי העותרת בתצהיר המשלים) אך לא לאישור הכוזב של המוכתר לגבי תכנית 5638, הנובע מהפרטים הנוספים. אותה הנמקה שניתנה על ידי בית המשפט בסוגיה זו בעתירה הקודמת, יפה לדחיית טענת העותרת בעתירה הנוכחית בדבר הסתמכות הוועדה המחוזית על אישור מוכתר שבעבר נתן אישור שהוועדה לא הייתה מוכנה לסמוך עליו. וזו ההנמקה: מאחר שהוועדה חסרת כלים ויכולת לרדת לעומקן של הטענות בתחום הקנין ומצב הבעלות, ממילא קביעתה במקרה פלוני כי קיים חשש של ממש לתקינות אישור שהוגש לה, אינה אוצרת בתוכה את אותם "איכות וכמות" המספיקים לשם פסילה גורפת של כל אישור שיינתן בעתיד על ידי אותו גורם לגבי קרקעות ותכניות אחרות. כל מקרה ונסיבותיו שלו והנתונים הקונקרטיים שהוועדה המחוזית מסוגלת לברר אודותיו. במקרה שלפנינו, כמו במקרה שנדון בעתירה הקודמת, סבורה הוועדה המחוזית כי אין בפניה נתונים מספיקים להטלת ספק של ממש באמיתות התצהירים והמסמכים שהוגשו לה לגבי תכנית 9481, על אף זהות המוכתר שנתן את אישורו להם. עמדה זו אינה מגלה עילה להתערבות בית המשפט, שאינו אמור לקבל את ההחלטה במקום הוועדה המחוזית אלא רק לפקח על כך שהחלטת הוועדה תתקבל באופן חוקי ולא תחרוג ממתחם הסבירות. 14. טענה נוספת של העותרת, שהועלתה לראשונה בתצהירה המשלים (מבלי שהעותרת חזרה עליה בעיקרי הטיעון), היא שהתצהירים שהוגשו על יד המשיבים להוכחת עניינם בקרקע אינם תקינים, באשר לא מצוינים בהם מספר התכנית אליהם הם מתייחסים או כל נתון אחר המאפשר לזהות את הקרקע. עוד נטען כי חלק מהתצהירים מתייחסים לתכנית 9240 ולא לתכנית 9240א שהיא זו שאושרה לבסוף על ידי הוועדה המחוזית. טענה זו יש לדחות, באשר היא לא נובעת מהפרטים הנוספים אלא מתצהירי המשיבים שצורפו על ידי העותרת לעתירה עצמה (נספחים י"ג ו-כ"ה). לכן, בהתאם לתקנה 11(ו) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, העותרת לא הייתה רשאית להעלות טענה זו לראשונה בתצהירה המשלים (ראו גם סעיף 3 להחלטתי מיום 11.3.08, עמ' 14-15 לפרוטוקול). למעלה מן הצורך יצוין כי דין הטענה להידחות אף לגופה, שכן תצהירי המשיבים שהוגשו להוכחת עניינם בקרקע מפנים כולם למפת מדידה ולתשריט המצורפים להם. המפה והתשריט יוצרים את הקישור אל הקרקע הספציפית. לא ייפלא אפוא כי בכתב העתירה לא חלקה העותרת על כך שמגישי תכנית 9240א "הצהירו שהנם הבעלים החוקיים של השטחים הכלולים בתכנית" (סעיף 17). זאת חרף דבריה של העותרת קודם לכן (בסעיף 15 לעתירה) כי מספר התכנית לא צוין בחלק מהתצהירים וכי בחלקם האחר צוינה תכנית 9240 (ראו בדומה לגבי תכנית 9481 בסעיפים 34-36 לעתירה). תכנית 9240א - חשד להגשת מסמך כוזב 15. הטענה הבאה של העותרת נוגעת באופן קונקרטי לתכנית 9240א. להבדיל מיתר טענות העותרת, שאינן מקובלות על הוועדה המחוזית, צדקתה של טענה זו לא נשללה על ידי הוועדה. זאת בעקבות נתונים שהתגלו, לדברי הוועדה, לאחר הגשת העתירה ואשר לא היו ידועים לה בעת החלטתה לאשר את התכנית. מאחר שהתכנית כבר התפרסמה וקיבלה מעמד חוקי תקף (בחודש יולי 2007), אין הוועדה המחוזית מוסמכת לשוב ולדון בה חרף גילויים חדשים אלה. לפיכך נתנה הוועדה המחוזית את הסכמתה לקבלת העתירה המתייחסת לתכנית 9240א, וזאת ככל שלא יעלה בידי המשיבים לספק הסברים מניחים את הדעת לליקויים הלכאוריים שהתגלו. 16. כאמור, תכנית 9240א הוגשה בחודש אוקטובר 2003 בהתייחס לשטח קרקע של כ-13 דונם. קדמה לה תכנית 9240 (להלן - התכנית הקודמת) שהוגשה בחודש מרץ 2003 לגבי שטח קרקע של כ-2.3 דונם. התכנית הקודמת נדחתה על ידי ועדת המשנה הנקודתית של הוועדה המחוזית ביום 8.7.03, בנימוק ששטח הקרקע קטן מידי לשם שינוי ייעוד שטח פתוח לאזור מגורים. לפיכך, מגיש התכנית הקודמת צירף אליו אנשים הטוענים לבעלות בקרקעות סמוכות, והללו הגישו ביחד (כשלושה חודשים לאחר דחיית התכנית הקודמת) את תכנית 9240א, המתייחסת לשטח גדול בהרבה של כ-13 דונם. לתכנית 9240א צורפו תצהירים של מגישי התכנית, בהם הציגו את עצמם כבעלי הקרקע נשוא התכנית, בלא לסייג את הדברים. בדיעבד התברר לוועדה המחוזית, במהלך הדיון שקיימה בהתנגדות של העותרת לתכנית, כי חלק קטן מהקרקע הכלולה בה (רצועה צרה בדרום השטח; להלן - הרצועה הדרומית) אינו שייך למגישי התכנית אלא הופקע בשנת 2002 לטובת עיריית ירושלים על מנת שישמש שטח ציבורי פתוח. ההפקעה בוצעה בהתאם לתכנית 4558 שהוגשה על ידי העותרת ושותפיה וקיבלה תוקף בשנת 1994 לצורך הקמת פרויקט מגורים בהיקף של כ-40 דונם והפרשות לצרכי ציבור. עד להפקעה, הרצועה הדרומית הייתה שייכת לשותפהּ של העותרת. עיקר הטרוניה של הוועדה המחוזית כלפי מגישי תכנית 9240א אינו על אי-גילוי עובדות אלו בתצהירי בעל הענין שהגישו, אלא על אישור שהוגש על ידם בנוסף לאותם תצהירים, הנחזה להיות אישור של המודד המחוזי במרכז למיפוי ישראל, מר יהושע כרמלי (המשיב הפורמלי 2). הוועדה המחוזית חושדת כי מדובר באישור שזויף במטרה להסתיר את הפקעת הרצועה הדרומית לטובת העירייה. האישור נושא את התאריך 2.3.03, ומופנה ל"דוידסון אדריכלים", שהנו מתכנן התכנית מטעם יוזמיה. לפי האמור באישור, הנכס נשוא תכנית 9240א אינו רשום; מצוי בתחום שיפוט ירושלים; ו"לא הוסדר ולא הופקע". אישור זהה, מאותו היום, הומצא לוועדה על ידי מגישי התכנית הקודמת, ובכותרתו נרשם בהדפסה: "הנדון: תוכנית מס' 9240". לעומתו, באישור אשר לגביו מעלה הוועדה המחוזית את חשד הזיוף, מופיעה תוספת בכתב יד: "/א", לאחר המספר (המודפס) "9240", באופן שהאישור נחזה להתייחס גם לתכנית 9240א. בבירורים שפרקליטות המדינה ערכה עם המודד המחוזי לאחר הגשת העתירה, מסר הלה כי אינו נוהג להוסיף כיתוב בכתב יד לשמות של תכניות אליהן מתייחסים אישוריו, וכי על כן האישור מיום 2.3.03 בנוגע לתכנית 9240א הנו לכאורה מזויף. עוד מסר המודד המחוזי כי במהלך שנת 2006 הוא התבקש על ידי משרד המתכנן דוידסון לתת את אישורו בנוגע לתכנית 9240א, וביום 8.8.06 ניתן על ידו אישור בנוסח הבא: "לכבוד: דוידסון אדריכלים. הנדון: תוכנית מס' 9240 א' לבקשתך, הנני לאשר כי הנכס הנ"ל נמצא בתחום שיפוט ירושלים, לא הופקע ע"י הממשלה, לא הוסדר ולא נמצא בהליכי הסדר. לא ידוע על רישום קודם כלשהו לנכס הנ"ל. עליך לתאם את גבול התוכנית שלך עם תצ"ר 940/02, כדי שלא יגרמו כפל תוכניות ורישומים. עלי להזכירך כי באזור זה היה גם רישום מנדטורי ישן ועלינו להיזהר כפל זהירות". תצ"ר 940/02 הנזכרת באישור הנה תכנית לצרכי רישום שנערכה על ידי העותרת ושותפיה בהתבסס על תכנית 4558 אותה יזמו. נמצא אפוא כי המודד המחוזי היה ער לאפשרות "גלישתה" של תכנית 9240א לתחומי תכנית 4558. בנוסף, המודד המחוזי נמנע ממתן אישור גורף לפיו הנכס נשוא תכנית 9240א "לא הופקע", כפי שאישר כשלוש וחצי שנים קודם לכן לגבי התכנית הקודמת, אלא הגביל את האישור לכך שהנכס "לא הופקע ע"י הממשלה", באופן שאינו שולל קיומה של הפקעה לטובת הרשות המקומית. למרות שאישור זה ניתן על ידי המודד המחוזי בחודש אוגוסט 2006 לעורך תכנית 9240א, ועל פי בקשתו, האישור לא נמצא בתיק הוועדה המחוזית. לטענת הוועדה, האישור לא הוצג בפני ועדת המשנה שלה במהלך הדיונים אותם קיימה בחודשים נובמבר 2006 וינואר 2007 - לאחר הנפקת האישור - בהתנגדות העותרת לתכנית. עם זאת, בעת קבלת החלטתה (מיום 30.1.07) הדוחה את ההתנגדות, הייתה ועדת המשנה ערה לנתונים הנכונים באשר למצב הרצועה הדרומית, וזאת הן מתוך מה שטענה בפניה העותרת והן מתוך מכתב בנדון מיום 15.5.06 של סגן הממונה על נכסי העירייה. מגישי תכנית 9240א לא חלקו בדיון על נכונות הנתונים, ואף הציעו כי לאורם תבוטל כוונתה המקורית של התכנית לייעד חלק מהרצועה הדרומית לבניה, כך שכל הרצועה תיועד לדרך ציבורית באופן התואם את הפקעתה לטובת העירייה. מתכנן התכנית הסביר כי ההצהרה על היות מגישיה הבעלים של כל הקרקע הכלולה בה, לרבות הרצועה הדרומית, ניתנה בטעות, בהסתמך על אישורו של המודד המחוזי משנת 2003, ובשל חוסר ידיעתם כי הרצועה הדרומית, בה הם מחזיקים שנים רבות, יועדה בתכנית 4558 להפקעה לצרכי ציבור. בהחלטתה אימצה ועדת המשנה את הצעת המתכנן, וקבעה כי התכנית תתוקן כך שייעוד הרצועה הדרומית כולה יהיה לדרך. ועדת המשנה דחתה את טענת העותרת לפיה אין די בתיקון זה אלא יש לדחות את התכנית כולה בשל ההצהרה הכוזבת של מגישיה בדבר בעלותם ברצועה הדרומית. העותרת טענה כי יש להחיל על תכנית זו גזירה שווה מהחלטת הוועדה המחוזית לדחות את תכנית 5638 כולה לאחר שהתגלתה לגביה הצהרה כוזבת בדבר בעלות ברצועת קרקע שבפועל רשומה על שם העירייה וכלולה בתכנית 4558. בדחותה טענה זו ציינה ועדת המשנה כי "מגישי התכנית (9240א - מ.ס.) הציגו את אישורו של המודד המחוזי אשר עליו הסתמכו. בכך שונה המצב בתכנית זו לעומת המצב בתכנית 5638. נראה כי די בכך כדי לאשש את טענתם של מגישי התכנית כי טעו בתום לב". מסקנה זו, שהייתה נחלתה של ועדת המשנה לעת מתן החלטתה מיום 30.1.07, מוטלת כיום בעיני הוועדה המחוזית בספק, לנוכח המידע הנוסף שהתגלה לה בעקבות הגשת העתירה. לדעת הוועדה, מידע נוסף זה מקים חשש ממשי לכך שמגישי תכנית 9240א לא היו תמי לב והסתירו במכוון את האישור הנכון (מיום 8.8.06) שניתן על ידי המודד המחוזי לגביה, תוך הצגת אישורו משנת 2003, שנראה לכאורה כי זויף על מנת לתמוך בטענת מגישי התכנית בדבר בעלותם בכל שטחה. עוד סבורה הוועדה כי הספק באשר לתום הלב של מגישי התכנית בנוגע להצהרת הבעלות שהגישו, גורר אחריו ספק באשר לצדקת אישור התכנית כולה. לפיכך מסכימה הוועדה לביטול תכנית 9240א על ידי בית המשפט, וזאת ככל שלא יעלה בידי מגישיה לספק הסברים מניחים את הדעת לנתונים החדשים שהתגלו. 17. מגישי תכנית 9240א דוחים את הניסיון לייחס להם חוסר תום לב וכוונת מרמה. לצורך זה הוגשו מטעמם תצהירים של מתכנן התכנית, האדריכל שמואל דוידסון, ועובד משרדו, חסאן אל קאדר. לפי הנאמר בתצהירים אלו, משרד המתכנן הגיש לוועדה המחוזית את אישורו של המודד המחוזי מיום 2.3.03 אך ורק במסגרת התכנית הקודמת. לעומת זאת, במסגרת תכנית 9240א הוגש על ידי משרד המתכנן אישורו של המודד המחוזי מיום 8.8.06, שאין חולק כי נערך במיוחד לצורך תכנית 9240א. מר אל קאדר מציין בתצהירו כי עוד בחודש אוגוסט 2006, זמן קצר לאחר שאישור זה התקבל במשרד המתכנן, הוא מסר אותו למשרדו של יובל ענתבי, בודק התכניות בוועדה המחוזית, יחד עם אסופת תצהירים ומסמכים נוספים שנועדו להחליף את המסמכים שנמצאו בתיק הוועדה לצורך הוכחת מעמדם של מגישי התכנית כבעלי ענין בקרקע, בעקבות עדכון הנוהל העוסק בנדון. האדריכל דוידסון שולל מכל וכל את הטענה לפיה משרדו הוסיף את האות "א" על גבי אישור המודד המחוזי מיום 2.3.03 או הגיש לוועדה המחוזית את האישור הכולל תוספת זו. האדריכל דוידסון אינו יודע מי אחראי לתוספת, אך לפי הערכתו הדבר בוצע על ידי אחד מפקידי הוועדה המחוזית במהלך הטיפול בהחלפת שם התכנית מתכנית 9240 לתכנית 9240א. לדברי האדריכל דוידסון, הטענה בדבר זיוף האישור על ידי משרדו אף אינה עומדת במבחן ההיגיון, שכן דבר לא מנע בעדו לפנות אל המודד המחוזי בעת הגשת תכנית 9240א (אוקטובר 2003) ולקבל ממנו אישור זהה לאישור אותו המודד המחוזי הנפיק מספר חודשים קודם לכן (במרץ 2003) לגבי תכנית 9240. 18. במענה להסברים אלה של משרד המתכנן, הבהירה העותרת (בעמ' 27-28 לפרוטוקול הדיון מיום 11.3.08) כי עיקר טענתה לחוסר תום הלב של מגישי תכנית 9240א אינו נובע מהגשת אישור המודד המחוזי מחודש מרץ 2003 תוך הוספת האות "א", אלא מהעובדה שהאדריכל דוידסון הסתמך לגבי תכנית 9240א על אישור של המודד המחוזי - יהא זה האישור הלא-אותנטי משנת 2003 או האישור האותנטי משנת 2006 - בו לא צוינה הפקעת הרצועה הדרומית לטובת עיריית ירושלים, למרות שהפקעה זו הייתה ידועה בהכרח למתכנן. על ידיעה זו לומדת העותרת מתוך האמור בהוראות תכנית 9240א, לפיו היא משנה בין היתר את הוראות תכנית 4558. מכאן, טוענת העותרת, שהאדריכל דוידסון היה מודע לתחולת תכנית 9240א על שטח הכלול בתכנית 4558. מאחר שכל המגרשים הציבוריים נרשמו על פי תכנית 4558 בבעלות העירייה, ממילא האדריכל דוידסון ידע כי שטח הרצועה הדרומית, המשותף לשתי התכניות, הופקע על ידי העירייה, והוא לא יכול היה לפעול בתום לב כאשר הגיש את תכנית 9240א בצירוף תצהירי בעלות ואישור מודד מחוזי שאינם מזכירים הפקעה זו. 19. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי אין בעובדות המוצגות על ידי העותרת ועל ידי הוועדה המחוזית כדי להצדיק את ביטול תכנית 9240א, שכבר אושרה ואף התפרסמה וקיבלה תוקף חוקי. גם אילו היה מוכח בבירור כי מתכנן התכנית הגיש לוועדה המחוזית מסמך הנחזה להיות אישור של המודד המחוזי אך בפועל הנו אישור שניתן על ידי המודד המחוזי בקשר לתכנית אחרת, עדיין היה מקום לשאלת הנפקות של מעשה פסול זה. בידוע הוא כי לא כל פגם מוביל לביטול ההחלטה המינהלית, אלא - בהתאם לעיקרון "הבטלות היחסית" או "התוצאה היחסית" - שמורה לבית המשפט גמישות רבה לברור מבין קשת התוצאות האפשריות את אותה תוצאה העולה בקנה אחד עם הפגם, מהותו וחומרתו, באופן הנותן ביטוי ראוי ומאוזן למכלול הנסיבות הקונקרטיות ולאינטרסים הציבוריים והפרטיים המתעוררים בגדרן (בג"ץ 3081/95 רומיאו נ' המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל, פ"ד נ(2) 177, 195-194; בג"ץ 4275/94 הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ נ' א' ת' ניהול מאגר הספרות התורנית בע"מ, פ"ד נ(5) 485, 538-530). בדרך זו מתאפשר לבית המשפט להנחות את פסיקתו בשיקולים של מדיניות משפטית ולא רק של טכנאות משפטית, ועל ידי כך "להגיע לתוצאה מעשית כדי לעשות צדק חרף הפגמים הפורמאליים שנפלו בקבלת ההחלטה נושא הדיון" (עע"מ 469/03 השרון שרות טקסי בע"מ נ' ממונה על תכנון תחבורה ציבורית, מחוזות תל-אביב, פ"ד נח(3) 729, 742). הלכה זו ישימה גם במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטות של מוסדות התכנון והבניה (ראו למשל עע"מ 2418/05 מילגרום נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז ירושלים, , פסק דין מיום 24.11.05, פסקאות 13-14). בבוא בית המשפט להכריע בגורלה של תכנית מתאר שכבר אושרה ופורסמה למתן תוקף, הרי עצם העובדה שיוזם התכנית הגיש מסמך כוזב במהלך הדיונים של מוסד התכנון בתכנית, אינה מובילה מאליה לביטול התכנית. ביטול תכנית תקפה עשוי לפגוע גם במי שלא חטא והסתמך בתום לב על אישור התכנית. בנוסף, ביטול תכנית תקפה עשוי לאלץ את יוזם התכנית ואת רשויות התכנון לנהל את הליך הדיון בתכנית מראשיתו, על כל השקעת הזמן והממון הנחוצים לכך, לרבות משאביהן הציבוריים של רשויות התכנון. משכך, יש לבחון האם ועד כמה הגשת המסמך הכוזב השפיעה על ההחלטה לאשר את התכנית, והאם ביטול התכנית לא יגרום בנסיבות הקונקרטיות עוול חמור יותר, לפרט ולציבור כאחד, בהשוואה לעוול העשוי להיגרם כתוצאה ממחילה על המעשה הפסול. יישום עיקרון זה בנסיבות המקרה דנן תומך בהימנעות מביטול התכנית. ראשית, אין כל טענה לכך שמי מבין המשיבים שיזם את תכנית 9240א היה מודע בעצמו לתוכנו של אישור המודד המחוזי שהוגש לגביה לוועדה המחוזית. אמנם יוזמי התכנית חתמו על תצהירים להוכחת בעלותם בקרקע בהתאם לנוהל בעל ענין. אולם הדעת נותנת שיוזמי התכנית לא היו מסתכנים בהגשת תצהירים כוזבים, שעה שהתועלת שהייתה צפויה להם ממהלך כזה הייתה כמעט אפסית. כך, בהיות הרצועה הדרומית, שרק לגביה ההצהרה מעוררת קושי, צרה מעיקרה, והשטח הציבורי מתוכה שיועד מלכתחילה לבניה בתכנית 9240א "מעין משולש קטן בקצה התכנית, שגודלו מזערי ביחס לכלל שטח התכנית" (סעיף 61 לכתב התשובה של המדינה). בכל מקרה, אין כל הוכחה לכך שיוזמי התכנית עצמם (להבדיל מהמתכנן מטעמם) היו מודעים להיקף המדויק של ההפקעות לטובת העירייה שבוצעו במסגרת תכנית 4558, שלא הם יזמו אותה אלא העותרת. שנית, בסופו של דבר יוזמי תכנית 9240א לא הפיקו אף לא את אותו רווח מזערי, שהרי דבר קיומה של ההפקעה הוברר לוועדת המשנה במהלך הדיון שקיימה בהתנגדות העותרת, וכתוצאה מכך הוחלט על ידי הוועדה, בהסכמת המתכנן, לתקן את התכנית באופן שכל הרצועה הדרומית תיועד לדרך ציבורית. בנסיבות אלה מקובל גם על הוועדה המחוזית כי "התכנית השניה, כפי שאושרה לבסוף, היא נכונה מבחינה תכנונית. כל הטעון תיקון, על מנת שלא לפגוע בתכנית העותרת (4558) או במקרקעין שהופקעו לטובת עיריית ירושלים, תוקנו" (סעיף 57 לכתב התשובה), וכי לפיכך "לא נפל כל פגם תכנוני בתכנית השניה כפי שאושרה לבסוף, ולאחר שהוכנסו בה התיקונים הדרושים" (שם בסעיף 66). בתיתנו את הדעת לכל אלה, יהיה זה בלתי-מידתי לבטל את התכנית כעת, לאחר שכבר תוקנה והותאמה למצב הבעלויות הנכון, רק בשל כך שבמהלך הדיון בה נעשה ניסיון, שלא צלח, לכלול בתחומה שטח בניה מזערי נוסף. כפי שמאשרת הוועדה המחוזית, נכון להיום התכנית מספקת תשובה הולמת ומלאה הן לצרכים התכנוניים והן למצב הבעלויות בקרקעות הסמוכות לה. משכך, אין מקום להעמיס על הוועדה המחוזית, הפועלת באמצעות משאבי הציבור, וכמוה על יוזמי התכנית, דיון מחודש בתכנית מבראשית, שעה שתוצאתו הראויה של דיון כזה ידועה כבר כעת, והיא: אישור התכנית באותה מתכונת בה אושרה. 20. עד כה הנחנו כי מתכנן תכנית 9240א (להביל מיוזמי התכנית) היה מעורב, או לפחות מודע, להגשת אישור המודד המחוזי משנת 2003 לשם הוכחת הבעלות במסגרתה. הלכה למעשה, הנחה זו אף היא אינה מבוססת, בוודאי לא בדרגה המספיקה לביטול החלטה מינהלית, ועל אחת כמה וכמה כשהביטול הוא של תכנית מתאר בת-תוקף שמעמדה כשל דין. העותרת או הוועדה המחוזית לא העמידו תצהיר נגדי, המבוסס על ידיעה אישית, מול תצהיריהם החד-משמעיים של האדריכל דוידסון ושל עובד משרדו מר אל קאדר, לפיהם אין להם יד ורגל בהוספת האות "א" לאישור המודד המחוזי משנת 2003 ולהגשת האישור במסגרת תכנית 9240א. בודק התכניות בוועדה המחוזית תמך אמנם, באמצעות תצהיר המבוסס בחלקו על ידיעתו האישית, בסעיפים שונים בכתב התשובה של המדינה, אך לא בסעיפים 51, 54, 58 ו-67, בהם מופיעה הטענה כי מגישי התכנית הם אלו שהגישו לוועדה המחוזית את האישור המזויף (לכאורה) של המודד המחוזי (סעיפים 54 ו-58 אינם מוזכרים כלל בתצהיר, ואילו סעיפים 51 ו-67 הנם אמת על פי מיטב ידיעתו ואמונתו של המצהיר, המבוססים על ניסיונו בעבודה כבודק תכניות ועל עיון במסמכים; אין צורך לומר כי מקורות אלה אינם מסוגלים להוכיח מי הגיש את המסמך בהעדר תיעוד בכתב באשר לזהות המגיש). המודד המחוזי אישר אמנם את אמיתות סעיפים 54 ו-67 לכתב התשובה על פי ידיעתו האישית, אולם אישור זה יכול להתייחס רק לטענה הלכאורית בדבר זיוף המסמך ולא לטענה בדבר זהות מגיש המסמך לוועדה המחוזית, שהרי המודד המחוזי אינו עובד בוועדה המחוזית. גם גרסתו של מר אל קאדר, לפיה הוא עצמו מסר בחודש אוגוסט 2006 למשרד בודק התכניות בוועדה המחוזית את אישור המודד המחוזי הנכון מיום 8.8.06, לא נסתרה כדבעי בתצהיר נגדי. בודק התכניות, יובל ענתבי, לא תמך בתצהיר המבוסס על ידיעתו האישית בסעיפים 51, 55, 58 ו-67 לכתב התשובה של המדינה, בהם מופיעה הטענה כי אישור המודד המחוזי מיום 8.8.06 לא הובא לידיעת הוועדה המחוזית קודם להחלטתה לאשר את התכנית (לגבי תצהירו של המודד המחוזי ראו לעיל). יצוין כי העותרת העבירה למדינה דרישה מקיפה למתן פרטים נוספים, המשתרעת על פני 7 עמודים ומכילה 33 שאלות. בין שאלות אלה לא נכללה השאלה האם מי מעובדי הוועדה המחוזית קיבל בעצמו מנציג מגישי תכנית 9240א את אישורו של המודד המחוזי משנת 2003 כשעליו התוספת "א", או השאלה האם בודק התכניות בוועדה המחוזית קיבל ממר אל קאדר בחודש אוגוסט 2006 את אישור המודד המחוזי מיום 8.8.06. מעבר לעדיפות שיש לגרסת האדריכל דוידסון ועובדו אל קאדר במישור מאזן הראיות, יש בגרסה זו להסביר טוב יותר את העובדה שהמודד המחוזי הפיק בחודש אוגוסט 2006 אישור המתייחס לתכנית 9240א. כיום ברור כי הפקת אישור זה נעשתה בעקבות פניית המתכנן אל המודד המחוזי, ולא בעקבות מכתב ב"כ העותרת אל המודד המחוזי מיום 8.5.06, כפי שניסתה בתחילה העותרת לטעון (ראו סעיפים 4, 5 ו-7 לתצהירו של המודד המחוזי במענה לבקשת העותרת לפרטים נוספים, וכן הקבלה המצורפת כנספח א' לתצהיר ומופנית למתכנן). לפי הגרסה (שכאמור, אינה נתמכת בידיעה אישית של מאן דהוא) המייחסת למשרד המתכנן את ההגשה של האישור משנת 2003 המכיל את התוספת "א", לא היה צריך להיות למתכנן כל מניע לפנות אל המודד המחוזי בחודש אוגוסט 2006, לשלם אגרה, ולבקשו להנפיק אישור לגבי תכנית 9240א, שהרי אישור שכזה (אף כי לא אותנטי) כבר היה מצוי בתיק הוועדה. אדרבה: מאחר שהאישור הנחזה להיות מזויף כבר הוגש כביכול קודם לכן לוועדה, ומאחר שההחלטה על הפקדת התכנית כבר התקבלה בחודש דצמבר 2005 בלא הערות מצד העירייה על חדירת התכנית למגרש שהופקע לטובתה (ראו להלן), הרי פניית המתכנן למודד המחוזי לגבי אותה תכנית עלולה הייתה רק להגדיל את הסיכוי לחשיפת הזיוף. אם בכל זאת נעשתה פניה כאמור על ידי המתכנן, אין זאת לכאורה אלא משום שהוא לא היה מודע לקיומו של אישור המודד המחוזי בתיק הוועדה המתייחס לתכנית 9240א. ביודענו כי הדיון הראשון בהתנגדות העותרת לתכנית התקיים בחודש נובמבר 2006, ממילא מתחזקת הסברה כי פניית המתכנן למודד המחוזי בחודש אוגוסט של אותה שנה, בנוגע לאותה תכנית, נועדה לצייד את המתכנן באישור של המודד המחוזי לקראת הדיון בהתנגדות, שהתמקדה בהוכחת עניינם של מגישי התכנית בקרקע, בלא שהיה ידוע למתכנן דבר קיומו של האישור משנת 2003 הנושא את התוספת "א" בכתב יד. למעלה מכך: תנאי לסבירות הגרסה המייחסת למתכנן הגשת אישור מזויף של המודד המחוזי, הנו קיומו של פער ממשי בין אותו אישור לבין האישור שהיה ניתן על ידי המודד המחוזי אילו הייתה מתבקשת התייחסותו לתכנית האמיתית נשוא האישור. והנה, גם האישור שניתן על ידי המודד המחוזי ביום 8.8.06 לגבי תכנית 9240א, שהנו לכל הדעות אישור אותנטי, אינו מציין את הפקעת הרצועה הדרומית לטובת העירייה, אלא רק מסייג את ההצהרה בדבר העדר הפקעות לכאלה שבוצעו "ע"י הממשלה". בכך אין תימה, שהרי כפי שאישרה המדינה בכתב תשובתה (סעיף 56) בידי המודד המחוזי אין "מידע, והוא כלל אינו מתיימר לכלול באישורו התייחסות כלשהי, להפקעות שנעשו לטובת עירית ירושלים". מידע על הפקעות כאלה לא היה בידי המודד המחוזי לא בעת מתן אישורו בשנת 2003 ולא בעת מתן אישורו בשנת 2006. נכון הוא שנוהל בעל ענין דורש את צירוף המסמכים על פיו לתכנית המוגשת, עוד בתחילת הדרך ולא רק לקראת הדיון בהתנגדות. יחד עם זאת, תכנית 9240א הוגשה בחודש אוקטובר 2003, כ-10 חודשים לפני שהוועדה המחוזית שינתה את הנוהל והחמירה בתנאיו. הנוהל הישן הסתפק, לגבי קרקע לא רשומה, בהגשת תשריט הקרקע ובחתימות של מגיש התכנית, של שכניו בקרקעות הגובלות ושל מוכתר הכפר. הדרישה להגשת אישור של המודד המחוזי התווספה בנוהל המחמיר שאושר ביום 17.8.04 (ראו פסקה 5 לפסק הדין בעתירה הקודמת). מכאן שאין זה מופרך שהמתכנן הגיש את תכנית 9240א בלא לצרף אליה אישור מאת המודד המחוזי, ופנה לקבלת אישור המודד המחוזי בשלב מאוחר יותר, כגון בחודש אוגוסט 2006 לקראת הדיון בהתנגדות. יצוין כי לא זו בלבד שפרוטוקול הדיון של מליאת הוועדה המחוזית מיום 27.12.05, בו התקבלה ההחלטה להפקיד את התכנית, אינו מזכיר את קיומו של אישור המודד המחוזי או של כל מסמך אחר לפי נוהל בעל ענין המעודכן, אלא בסעיף 6 להחלטת המליאה מאותו היום נקבע כי "מסמכי התכנית יערכו על פי הנהלים החדשים בתאום עם לשכת התכנון"; דגש על לשון העתיד: "יערכו". המצאת אישור המודד המחוזי כנדרש בנוהל החדש משנת 2004 עשויה לבוא בגדר הוראה זו; היינו שקיימת אפשרות לכך שהאישור הוגש לאחר 27.12.05. עוד יצוין כי מכתב עיריית ירושלים, המצביע על המשגה בתיאור הבעלות בתכנית 9240א לגבי הרצועה הדרומית, נשלח ביום 15.5.06, מספר חודשים לאחר הדיון בהפקדת התכנית. לעומת זאת, התייחסות העירייה לתכנית עד לאותו מכתב עשויה הייתה לטעת דווקא את הרושם כי התכנית אינה מעוררת קושי במישור הבעלות. כך, ביום 12.1.05 העבירה מנהלת מדור מיפוי במחלקת הנכסים של העירייה, גב' דבורה חן, את הערותיה לתכנית, בלא להצביע על בעיה של גלישת התכנית למגרש מופקע. למרות שמגישי תכנית 9240א לא היו מחויבים לצרף אליה בשנת 2003 את אישורו של המודד המחוזי, חובה הייתה עליהם גם באותו שלב להציג בצורה נכונה את מצב הבעלות בקרקע נשוא התכנית, כמתחייב גם מהנוהל הישן. על רקע זה ניתן להבין את דבריו של האדריכל דוידסון, בעת הדיון בהתנגדות מיום 30.1.07, בדבר מקור הטעות שגרמה למגישי התכנית להצהיר כי הם הבעלים של כל מתחם התכנית, לרבות הרצועה הדרומית. האדריכל דוידסון ייחס טעות זו לשלושה גורמים: לכך שמגישי התכנית הנם המחזיקים במשך שנים רבות בכל הקרקע, כולל הרצועה הדרומית; לכך שמגישי התכנית לא היו מודעים להפקעת הרצועה הדרומית לטובת העירייה בשנת 2002 מכוח תכנית 4558; ולכך שמגישי התכנית "הסתמכו על אישור המודד המחוזי לפיו הנכס לא הוסדר ולא הופקע". העובדה שבמועד הגשת התכנית לא הייתה קיימת חובה לצרף אישור של המודד המחוזי, עשויה להיות קשורה בצורה זו או אחרת לחוסר ההתאמה הלכאורי בין טענת המתכנן לפיה לא הוא שהגיש במסגרת תכנית 9240א את אישור המודד משנת 2003, לבין היתלות המתכנן באותו אישור כגורם לתיאור המוטעה שניתן על ידי מגישי התכנית באשר לבעלות ברצועה הדרומית. ייתכן אפוא כי בנקודה זו נפלה תקלה, מצד המתכנן או מצד גורם אחר, שהובילה את ועדת המשנה להתנגדויות למסקנה לא בהכרח נכונה, לפיה מגישי התכנית הסתמכו לעת הגשתה על אישור המודד המחוזי. בכל מקרה, ברור שהמתכנן לא היה מסוגל בישיבת ההתנגדות מיום 30.1.07 לעשות שימוש באישור המודד המחוזי מיום 8.8.06, שהרי דברי המתכנן באותו מעמד כוונו להסבר התיאור המוטעה שניתן על ידי מגישי התכנית במועד הגשתה, קרוב ל-3 שנים לפני שהמודד המחוזי נתן את האישור הנזכר. בין כך ובין אחרת, גם אם נופל ההסבר המייחס למגישי התכנית הסתמכות על אישור המודד המחוזי משנת 2003, עדיין אין בכך בהכרח לשלול את הטענה בדבר תום לבם לגבי הצהרתם, טענה הנשענת כאמור על נימוקים נוספים ולא רק על ההסתמכות על אישור המודד המחוזי. 21. הנה כי כן, בין בשל חוסר הלימות הפגם המיוחס למגישי תכנית 9240א אל מול התוצאה של ביטול התכנית, ובין בשל הקשיים המתעוררים לגוף הגרסה המייחסת למגישי התכנית או לנציגם את הגשת אישור המודד המחוזי משנת 2003 בזיקה אל אותה תכנית, אין מקום להורות על ביטול התכנית. יצוין כי המדינה אינה עומדת על ביטול התכנית אלא הותירה את ההכרעה בנדון לשיקול דעתו של בית המשפט. כלשון ב"כ המדינה: "בסה"כ מדובר בתוכנית שאושרה ופורסמה. אנו לא ביקשנו שתבוטל, לא הצטרפנו לבקשה. כל שטענו שהתבררו לנו טענות במהלך הכנת כתב התשובה. כקציני ביהמ"ש היה חשוב לנו להביא זאת לידיעת ביהמ"ש, וככל שדעתו של ביהמ"ש תנוח מהסברים שניתנו על ידי ב"כ המשיבים, לרבות הטענה של התבטלות יחסית, לא נתנגד שהתכנית תישאר. אין לנו עניין ברמה התכנונית לדון שוב בתכנית. ברמה התכנונית, התוכנית היא נכונה טובה" (עמ' 26 לפרוטוקול הדיון מיום 11.3.08; ראו בדומה דברי ב"כ המדינה בעמ' 5-6 לפרוטוקול הדיון מיום 15.10.07). 22. אין גם מקום לביטול תכנית 9240א מחמת הנימוק בו מתמקדת העותרת, המייחס למתכנן במועד הגשת התכנית ידיעה בדבר גלישתה לשטח שהופקע לטובת העירייה במסגרת תכנית 4558. כפי שכבר נאמר, הסתכלות כוללת על אי-אזכור ההפקעה בעת הגשת תכנית 9240א, תוך איזון מקיף של האינטרסים השונים והחלת עקרון הבטלות היחסית, אינם מובילים לביטול התכנית גם בהנחה שהשמטת נתון זה נעשתה במכוון. בנוסף, קשה להלום טענה המייחסת למתכנן מעורבות מודעת בהגשת הצהרה כוזבת לוועדה המחוזית, כאשר הטענה היא שחוסר אמיתות ההצהרה גלוי על פני מסמכי התכנית שהוגשה. הלא קיומה של חפיפה כלשהי בין תכנית 9240א לבין תכנית 4558 צוין במפורש על ידי המתכנן בהוראות התכנית (סעיפים 1.1, ו-4). אפילו שמה של תכנית 9240א מלמד כי היא מהווה "שינוי לתוכניות מס'... 4558". לכן אין זה סביר שהמתכנן היה מסתכן בהגשת הצהרה לא נכונה לגבי מצב הבעלות בקרקעות הכלולות בתכנית, ביודעו כי הגורמים המקצועיים בוועדה המחוזית הבודקים את התכנית מסוגלים לגלות בנקל, באמצעות עיון בתכנית 4558 אליה הוא עצמו הפנה, כי לא מצוי בתחומה אף מגרש המוקנה למי ממגישי תכנית 9240א. רשות ערר למועצה הארצית 23. בדחותה את בקשת העותרת למתן רשת לערור על החלטות ועדת המשנה להתנגדויות לאשר את תכניות 9481 ו-9240א, עמדה יושבת-ראש הוועדה המחוזית על כך שהשאלה העקרונית בדבר תוקפו וחוקיותו של נוהל בעל ענין הוכרעה על ידי בית המשפט במסגרת העתירה הקודמת. הן בשל כך, והן לנוכח העובדה שמדובר בשאלה משפטית ולא תכנונית, סברה יושבת-ראש הוועדה כי לא מתקיימת עילה למתן רשות ערר, היינו: חשיבות עקרונית או רגישות ציבורית מיוחדת של השאלה העומדת לדיון. לגבי תכנית 9240א הוסיפה יושבת-הראש הוועדה כי העובדה שהתכנית קובעת הוראות לגבי הרצועה הדרומית אינה מצדיקה אף היא רשות ערר, שכן בסופו של דבר הוחלט להשאיר את ייעודו של שטח זה כייעוד ציבורי. העותרת טוענת כי פסק הדין שניתן בעתירה הקודמת אינו מייתר את החשיבות העקרונית ואת הרגישות הציבורית המתעוררות לנוכח נוהל בעל ענין, באשר פסק הדין הכריע רק בשאלת חוקיות הנוהל ולא בשאלת היבטיו הפרקטיים והיישום שלו בחיי המעשה, אותה היא מבקשת להביא כעת לבחינת המועצה הארצית לתכנון ולבניה. התשובה לטענה זו כבר ניתנה לעיל (בפסקה 7), עת נקבע כי פסק הדין בעתירה הקודמת הכריע והקים מעשה בית דין לא רק בטענה הגורפת של העותרת לפיה הנוהל כולו אינו חוקי אלא גם בטענותיה המכוונות נגד הוראותיו הפרטניות של הנוהל. ממילא צודקת המדינה כי לא מתקיימת לגבי שתי התכניות הצדקה למתן רשות ערר, לאמור: "שהעניין יהיה חשוב עד כדי הצדקה לערב את המועצה אם בשל היותו בעל השלכה רחבה, אם בשל אופיו העקרוני, אם בשל היותו מלווה ברגישות ציבורית מיוחדת ואם בשל היותו נתון למחלוקת ציבורית קשה" (עת"מ 3663/02 ועד שכונת עין כרם נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז (2) 882, 892). גם אם תאמר שאחד או יותר ממבחנים אלה מתקיים בטענות העותרת נגד נוהל בעל ענין, הרי לאחר שטענות אלו כבר הוכרעו בפסק דין סופי, התערבותה של המועצה הארצית לגביהן אינה נדרשת ואף אינה אפשרית. בנוסף, שאלת תוקף הנוהל, הן במישור הגורף והן במישור הפרטני, הנה בעיקרה שאלה משפטית ולא תכנונית, וככזו אינה מסוג השאלות שניתן להביא בפני המועצה הארצית. לא למותר לציין כי בקשת רשות ערר שהעותרת הגישה בשעתו על ההחלטה לאשר את תכנית 8541 נדחתה על ידי יושבת-ראש הוועדה המחוזית (ביום 16.2.05), בנימוק שסוגיית תוקפו של נוהל בעל ענין הנה סוגיה משפטית ולא תכנונית ולפיכך הפורום הראוי לבירורה הוא בית המשפט ולא המועצה הארצית. העותרת לא תקפה החלטה זאת, ולמעשה אף הסכימה "כי ראוי לפסוח על שלב הערר למועצה הארצית, ולהעביר את המחלוקת (שהיתה בעיקרה בסוגיות משפטיות מובהקות) להכרעה משפטית במסגרת עתירה מינהלית" (עמ' 2 לערר העותרת מיום 24.3.07). סוף דבר 24. על יסוד כל האמור, העתירה נדחית על כל חלקיה. העותרת תישא בהוצאות המדינה בסך של 15,000 ₪ ובהוצאות המשיבים 4-44 בסך של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ. תוכנית בניהבניהמסמכיםמסמך כוזבתכנית מתאר