קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לאיחוד משפחות אזרח ירדני: 1. בקשה לאיחוד משפחות שהגישה העותרת 1 (להלן - העותרת), תושבת קבע בישראל, עבור בעלה, העותר 2 (להלן - העותר), שהנו אזרח ירדני, נדחתה על ידי משרד הפנים בנימוק שהעותר - יליד 1979 - הנו "תושב אזור" כאמור בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003 (להלן - חוק הוראת השעה); ובהיותו מתחת לגיל 35 שנים כפוף לסעיף 2 לחוק הוראת השעה האוסר על שר הפנים ועל מפקד האזור להעניק לו היתר שהייה בישראל. על כך העתירה שלפנינו. 2. העותר אינו רשום במרשם האזור. לפיכך רלוונטית לגביו רק אחת החלופות של הגדרת "תושב אזור" בסעיף 1 לחוק הוראת השעה: "מי שמתגורר באזור אף שאינו רשום במרשם האוכלוסין של האזור". העותר טוען כי לא התגורר באזור אלא רק נכנס דרכו לישראל בשנת 1998, ומאז שנת 1999 התגורר בתחום ישראל, במחנה הפליטים שועפאט, ועבד בירושלים. בהחלטת משרד הפנים מיום 24.1.05 נאמר כי לפי הנתונים שברשות המשרד, העותר מתגורר באזור מאז כניסתו לשם ביום 6.11.98 על פי הזמנת אביו, שלאחריה הוארכה אשרת שהייתו באזור עד ליום 5.6.99. יחד עם זאת, הוזמנו העותרים באותו מכתב להמציא למשרד הפנים ראיות סותרות תוך 30 ימים. העותרים המציאו מסמכים נוספים, וביום 17.4.05 ניתנה החלטה נוספת של משרד הפנים, לפיה לא נמצא מקום לשנות מההחלטה הקודמת בדבר סירוב הבקשה לאיחוד משפחות. החלטה זו נומקה בכך שלא נמצאה כל בקשה להתרת שהיית העותר בישראל מאז כניסתו לאזור בחודש נובמבר 1998 ועד להגשת הבקשה לאיחוד משפחות בחודש יולי 2004, ואילו המסמכים שהמציאו העותרים אינם מהווים ראיות מינהליות להוכחת קיום מרכז חיים של העותר באותה תקופה בישראל. העותרים הגישו לבית משפט זה עתירה מינהלית נגד ההחלטה האמורה (עת"מ 451/05). לעתירה צורפו מסמכים שונים להוכחת מרכז חייו של העותר בישראל בתקופה הרלוונטית. בדיון שהתקיים בעתירה ביום 14.7.05 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה העתירה תימחק כנגד הסכמה של משרד הפנים לבחון את המסמכים שצורפו לעתירה ולתת החלטה חדשה תוך זמן סביר, במידת הצורך לאחר עריכת שימוע לעותרים. ביום 26.12.05 נערך לעותרת שימוע. ביום 12.6.06 קיבל משרד הפנים את ההחלטה - נשוא העתירה שלפנינו - לפיה בחינה חוזרת של הבקשה לאיחוד משפחות העלתה כי העותר התגורר מיום כניסתו לאזור יחד עם בני משפחתו בענאתא, המצויה באזור, ולא כטענתו בישראל, ולפיכך הנו בגדר "תושב אזור" המנוע לפי חוק הוראת השעה מלקבל לעת הזאת היתר שהיה בישראל. ערר שהגישו העותרים על ההחלטה נדחה על ידי משרד הפנים ביום 19.9.06, לאחר שימוע נוסף שנערך לעותרת ביום 26.6.06. 3. העותרים תוקפים את קביעתו העובדתית של משרד הפנים בדבר מקום מגוריו של העותר בתקופה הרלוונטית. לעתירה מצורפים מסמכים שונים להוכחת טענת העותרים בדבר מגורי העותר במחנה הפליטים שועפאט שבירושלים מאז שנת 1999: הסכמי שכירות; חשבונות חשמל, מים וארנונה; תצהירים מאת אחיה של העותרת לפיהם העותרים התגוררו בביתו שבמחנה הפליטים; מכתב מאת עורך דין המתגורר בשכנות לאותו בית; ואישור מנהל מחנה הפליטים. העותרים טוענים כי החלטת משרד הפנים, מלבד שאינה עולה בקנה אחד עם העובדות, מותירה אותם במצב אבסורדי לפיו מצד אחד אין לעותר אפשרות לקבל מעמד באזור (מאז אירועי האינתיפאדה השניה) ומצד שני מדינת ישראל מסרבת גם היא להתיר את שהייתו בתחומה. עוד טוענים העותרים כי החלטת משרד הפנים התקבלה בלא שנערך להם שימוע בהתאם להסכמה בעת"מ 451/05. לבסוף נטען כי ההחלטה אינה מתחשבת בנסיבותיהם האישיות המיוחדות של העותרים: העותר חולה בסוכרת וסובל מעיוורון כמעט מוחלט בשתי עיניו; בשל המצב הכלכלי הקשה של המשפחה אין באפשרותו לקבל את כל התרופות להן הוא נזקק; ובנם של העותרים (יליד 2005) סובל מתסמונת דאון. 4. המשיב טוען כי החלטתו ראויה וסבירה, מבוססת על תשתית עובדתית הולמת ומספקת, ואין לבית המשפט כל עילה להתערב בה. בפני המשיב ניצבו נתונים אובייקטיבים המצביעים על מגורי העותר באזור עד להגשת הבקשה לאיחוד משפחות: משפחתו הגרעינית של העותר - אביו, אמו וחמשת אחיו - מתגוררים בענאתא שבאזור ורשומים במרשם האזור. כניסתו של העותר לשטחי האזור התבצעה ביום 6.11.98 על פי אישור כניסה למשך 90 ימים שהעניקה לו הרשות הפלסטינית על פי בקשת אביו, תושב האזור. לאחר מכן הוארכה (ביום 5.2.99) אשרת השהייה של העותר באזור למשך 90 ימים נוספים, עד ליום 5.6.99, שוב על ידי הרשות הפלסטינית על פי בקשת האב. אשרה נוספת לא הוענקה לעותר, לרבות אשרת כניסה לישראל שכלל לא התבקשה. המשיב טוען כי המסקנה הסבירה המתקבלת ממכלול נתונים אלו היא שהעותר המשיך להתגורר עד לנישואיו ללא תשלום בבית הוריו שבענאתא, ולא עבר, כטענתו, כבר בשנת 1999 לגור בשכירות אצל גיסו לעתיד בירושלים. לכך מצטרפים ממצאיה של שיחה טלפונית שנערכה ביום 25.5.06 בין עובדי משרד הפנים לבין גרושתו של הגיס, בה מסרה האחרונה כי העותר לא התגורר קודם לנישואיו אצל גרושהּ, וכי נישואי העותר והעותרת נערכו בענאתא כאשר לאחר החתונה בני הזוג התגוררו אצל הורי העותר בענאתא. לטענת המשיב, על מנת לסתור את המסקנה העולה מנתונים אלו היה על העותרים להמציא הוכחות הפוכות. לא זו בלבד שהוכחות כאלה לא הומצאו אלא גרסת העותרים לוקה בסתירות ופרכות מהותיות. כך, בעוד שבעתירה הנוכחית נטען כי העותר החל לגור בירושלים ביום 1.1.99, הרי שבעתירתם הקודמת טענו העותרים כי מגורי העותר במחנה הפליטים שועפאט החלו בשנת 2000. בתצהיר אחיה של העותרת מיום 15.2.05 נטען כי העותר התגורר בביתו משנת 1999 ועד לתחילת שנת 2002, ואילו בתצהיר מאוחר יותר של הגיס מיום 14.6.06 נטען כי העותרים התגוררו בביתו החל מיום 1.1.99 ועד ליום 3.8.05. אין זה הגיוני, טוען המשיב, שהעותר החל להתגורר אצל הגיס ביום 1.1.99 שעה שביום 5.2.99 ביקש אביו להאריך את אשרת השהייה שלו באזור; ואין זה הגיוני שחרף המצב הכלכלי הקשה הנטען של העותר ומשפחתו, בחר העותר להמיר את מגורי החינם שעמדו לרשותו בבית הוריו במגורים בשכירות. על אחת כמה וכמה משעה שהעותרת טענה בחקירה שנערכה מטעם המוסד לביטוח לאומי כי נישואיה לעותר נערכו בחודש יוני 2004, כלומר שהעותר החל להתגורר בבית גיסו לעתיד ארבע שנים וחצי לפני הנישואין, ובכל אותה תקופה התגורר בשכירות בגפו. לכך מצטרף חוסר התאמת האמור אל העתירה הקודמת, שם נטען כי מועד הנישואין הוא שנת 2002, וכן אל התאריך הנקוב בחוזה הנישואין שצורף לבקשה לאיחוד משפחות: 1.11.03. סתירות אלה מצטרפות אל הסתירה בין גרסת העותרים, לפיה נישואיהם נערכו אצל משפחת העותרת במחנה הפליטים שועפאט, לבין ההזמנה לחתונה שם נכתב כי החתונה תיערך בענאתא, נתון העולה בקנה אחד עם דברי גרושתו של אחי העותרת בשיחה הטלפונית שקוימה עמה. המשיב רואה בכל אלה ראיות מינהליות מספיקות לכך שהעותר התגורר אצל הוריו באזור מאז כניסתו מירדן בשנת 1998 ועד לאחר חתונתו, תחילה על פי אשרה מאת הרשות הפלסטינית ולאחר מכן שלא כדין, ככל הנראה עד לאמצע שנת 2005 מועד בו העותרים עברו להתגורר בשכירות בראס חמיס. מעבר זה, שהתבצע לאחר חקיקתו של חוק הוראת השעה, לא הפקיע את מעמדו של העותר כתושב אזור, לנוכח תכליתו הביטחונית של החוק, וכן מאחר שכניסתו לישראל ושהייתו בה נעשו שלא כדין. 5. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, נוכחתי כי עמדת המשיב בדין יסודה. בפני המשיב נמצאו מספר נתונים עובדתיים אובייקטיביים, העונים על מבחן הראיה המינהלית, שיש בהם לבסס באופן סביר מסקנה לפיה העותר התגורר עד לנישואיו בבית הוריו שבאזור, ועבר להתגורר בירושלים רק לאחר נישואיו לעותרת בשנת 2004, סמוך למועד הגשת הבקשה לאיחוד משפחות. העותרים לא סיפקו ראיות נגדיות מספיקות להפרכת הראיות עליהן התבסס המשיב, ולא יישבו את התמיהות והסתירות המשמעותיות בגרסתם, לרבות בשני שימועים שנערכו לעותרת. בנסיבות אלה, קטן משקלן של העדויות שהובאו על ידי העותרים בדבר מועד תחילת מגורי העותר במחנה הפליטים שועפאט, הנתקלות גם הן באותם קשיים ואינן נתמכות בראיות חפציות-חיצוניות, להבדיל למשל מחוזי שכירות עם אחיה של העותרת שהנו אדם הנוגע בדבר ברצונו לסייע לאחותו. חשבונות החשמל, המים והארנונה שהגישו העותרים הנם משנת 2005 ואילך, בעוד שעיסוקנו במה שהתרחש בשנים שקדמו לנישואי העותרים בשנת 2004. 6. פניית העותרת למשרד הפנים לצורך הגשת בקשה לאיחוד משפחות עבור העותר נעשתה בחודש מאי 2004. באותה עת עמד בתוקף חוק הוראת השעה. העותר, שהתגורר באותה עת באזור מזה כארבע שנים וחצי, נחשב אפוא בעת הגשת הבקשה ל"תושב אזור" בהיותו "מי שמתגורר באזור אף שאינו רשום במרשם האוכלוסין של האזור" (סעיף 1 לחוק). לפי סעיף 2 לחוק לא היה ניתן להיענות לבקשה זו ואף לא להעניק לעותר אשרת שהייה זמנית בישראל. מעבר לצורך יצוין כי כך היה המצב גם אילו העותר היה עובר להתגורר בישראל קודם להגשת הבקשה, לאחר תקופה משמעותית של מגורים באזור במשך מספר שנים. כפי שנקבע בבג"ץ 9794/02 אלעביד נ' השר לבטחון פנים (מיום 28.5.07): "בנסיבות העניין ונוכח הגדרתו של 'תושב האזור' בחוק, יש לראות את העותר, אשר התגורר בשטחי הרשות במשך 3 שנים בטרם נכנס לישראל, כנכלל בגדר הגדרה זו" של "תושב אזור" בחוק הוראת השעה. דברים אלו נאמרו על אף שבן הזוג המוזמן באותה פרשה - שאף הוא, כמו העותר שלפנינו, היה אזרח זר (מצרי) ולא היה רשום במרשם האוכלוסין של האזור - התגורר בישראל (שלא כדין) במשך שלוש השנים התכופות קודם לנישואיו לעותרת, לאחר שלוש שנים בהן התגורר באזור לאחר כניסתו לשם ממצרים. 7. טענות העותרים בדבר נסיבותיהם האישיות המיוחדות לנוכח המצב הבריאותי של העותר ושל ילדם הסובל מתסמונת דאון, עשויות להקים עילה להגשת בקשה להיתר שהיית העותר בישראל מטעמים הומניטאריים מיוחדים, אם תינתן לכך המלצה של הוועדה המקצועית שהוקמה לפי סעיף 3א1 לחוק הוראת השעה. בקשה כזאת טרם הוגשה על ידי העותרים, ומשכך אינה עניין לעתירה הנוכחית, העוסקת בבקשה "רגילה" לאיחוד משפחות. 8. העתירה נדחית. לפנים משורת הדין, ולנוכח המצב הבריאותי של העותר ובנם של העותרים, אמנע מחיובם בהוצאות. משרד הפניםירדןאיחוד משפחות