קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לפתיחת חנות בשבת: בעתירה זו מבקש העותר להורות למשיבים ליתן היתר לפתיחת חנותו בשבת, לקבוע כי המשיבים היו צריכים לקבל בעבר את בקשותיו למתן היתר לפתיחת חנותו בשבת, וכן להורות למשיבים לחדול לצמיתות מנקיטת כל הליך משפטי ו/או מבצעי נגדו בגין קנסות שניתנו לו בימי שבת, בנוגע לחנותו. עובדות 1. העותר הינו פליט נוצרי, אשר הגיע מסודן לישראל בשנת 1995, וקיבל בה מעמד של פליט או"ם. העותר מפעיל חנות לממכר גרביים, בגדים ובגדים משומשים לעובדים זרים, ברח' נווה שאנן 28 ת"א (להלן: "החנות"). 2. ביום 14.6.04 פנה העותר אל המשיבה מס' 1 (להלן: "העירייה") בבקשה לקבלת היתר לפתוח את חנותו בשבת ולסגור אותה ביום המנוחה הנוצרי, יום ראשון. העירייה אישרה את הגשת הבקשה, אולם לא השיבה לבקשה, ולפיכך ביום 27.10.04, פנה העותר שוב והגיש את בקשתו להיתר כאמור. 3. ביום 1.12.04 נשלחה תשובת מנהל אגף רישוי עסקים בעירייה, מר אלחנן משי, כדלקמן: "הנושא עלה לדיון פנימי בפורום רישוי ואכיפה של העירייה. החלטת הפורום היא שלא לאשר את הבקשה. עפ"י חוק העזר לתל אביב יפו, היתר לשבת ניתן לתת רק בסביבה בה יש רוב דיירים (רשומים) לא יהודים. בתל אביב הוגדרו רק שטחים מוגבלים ביפו ככאלה בהם מותר לפעול בשבת. כל אישור חריג שכזה חייב באישור המועצה ואנו לא נמליץ על אישור שכזה". 4. על אף שבקשתו נדחתה, ומאחר ולטענת העותר החנות היא כל פרנסתו ובה השקיע את כל כספו, והוא מפרנס יחיד לבנו בן ה-6, המשיך העותר להפעיל את חנותו בשבת. 5. מאחר והחנות פעלה בשבת ללא היתר, נרשמו לעותר קנסות בימי שבת, כשסכומי הקנסות הולכים ונצברים לאלפי שקלים ולבסוף, לעשרות אלפי שקלים. העותר פנה בבקשות לביטול הקנסות וכן בבקשות לקיים עימו פגישה בנושא. 6. ביום 22.10.06 פנה ב"כ העותר אל העירייה בדרישה נוספת ליתן לעותר היתר לפתיחת חנותו בשבת, ומשלא נענה פנה שוב ביום 11.12.06. ביום 13.12.06 השיבה ב"כ העירייה לפניית ב"כ העותר. בסיכום תשובתה ציינה ב"כ העירייה כי "נראה כי החלטתו של מר משי, שלא להתיר למרשך לפתוח את חנותו בשבת, כפי שפורטה במכתבו מתאריך 1.12.2004, בדין יסודה". 7. ביום 2.1.07 השיב לפניית ב"כ העותר גם היועץ המשפטי למחלקת הפיקוח של העירייה, עו"ד בועז ברהב. עו"ד ברהב דחה את טענת ב"כ העותר, לפיה אגף הפיקוח נוהג בדרך של איפה ואיפה באכיפת החוק. 8. ביום 4.3.07 פנה ב"כ העותר אל העירייה בבקשה לקבלת מידע לפי חוק חופש המידע, כמפורט בפנייתו. ב"כ העותר נענה, לטענתו, באופן חלקי בלבד ובנושא זה התנהלה תכתובת בין הצדדים. לטענתו, אשר לא נסתרה, התקבל על ידו פלט המפרט דוחות שניתנו לעסקים בגין פתיחה בשבת, אך הוא נגזר עם מספריים באופן המשמיט את שם העסק. כתוצאה מכך נוצר קושי לאתר את שמות העסקים בשטח להם ניתנו דו"חות, לטענת העירייה. 9. ביום 22.4.07 הגיעו העותר ובא כוחו, וכן אנשי תקשורת וצלמים, אל בניין העירייה, והתקיימה פגישה בין העותר ובא כוחו לבין באת כוחה של העירייה. בפגישה זו הוסכם כי העירייה תשקול מחדש את בקשת העותר, הדיון בבקשה יועלה בפני מועצת העירייה ולעותר תינתן זכות טיעון. עוד הוסכם, כי יעוכבו הליכי העיקול כנגד העותר. 10. לטענת העותר, אשר לא הוכחשה ע"י העירייה, ב"כ העותר התקשר מפעם לפעם לב"כ העירייה ונאמר לו כי הנושא בטיפול וכי כאשר יועלה עניינו של העותר בפני מועצת העיר, תינתן לעותר זכות טיעון. 11. ביום 9.8.07 קיבל ב"כ העותר מכתב מאת ב"כ העירייה לפיו "הריני להודיעך כי ההחלטה שלא להתיר למרשך לפתוח את חנותו בשבת בעינה עומדת, באין שינוי במדיניות העירייה לעניין זה". 12. ב"כ העותר שב ופנה, ביום 11.8.07, אל ב"כ העירייה וציין כי ההחלטה עומדת בניגוד לסיכום ביניהם, לפיו תינתן לעותר זכות טיעון בפני מועצת העיר. בתשובה נמסר לב"כ העותר, כדלקמן: "בעקבות דיונים פנים-עירוניים הוחלט שלא לשנות לעת הזאת את מדיניות העירייה בעניין פתיחתן וסגירתן של חנויות בשבת, ולפיכך לא הובא הנושא לדיון במועצת העיר. התוצאה היא שהמדיניות שנקבעה בשעתה על ידי מועצת העיר (החלטה 534) בעינה עומדת, וכמוה כל ההחלטות הפרטניות בעניין פתיחתם של עסקים בשבת, לרבות ההחלטה שלא להתיר פתיחת חנותו של מרשך". 13. ביום 23.8.07, פנה שוב ב"כ העותר במכתב לב"כ העירייה, וביקש הסבר מדוע לא ניתנה לעותר זכות טיעון, מדוע לא הועלתה הבקשה לדיון בפני מועצת העיר, ומי הם אותם 'גורמים פנים-עירוניים' הנזכרים במכתב מיום 15.8.07. לאחר שלא נענה, שב ופנה ב"כ העותר אל ב"כ העירייה ביום 30.9.07, וביום 25.10.07 השיבה לו ב"כ העירייה, בין היתר, כי "הסוגיה לא הובאה עד כה בפני המועצה, בהתאם להחלטת מנכ"ל העירייה". 14. לאחר תכתובות נוספות וטלפונים בין באי הכוח, ולאחר שניסיונותיו של ב"כ העותר להעלות את עניינו של העותר בפני מועצת העיר כשלו, הוגשה, ביום 14.7.08, העתירה נשוא פסק דין זה. 15. המשיבים הגישו תגובה אולם תגובתם לא נתמכה בתצהיר. בדיון שהתקיים בעתירה הצהירה ב"כ המשיבים, בעמ' 2 כדלקמן: "אין ויכוח על העובדות ולכן לא הגשנו תצהיר". ובעמ' 3 לפרוטוקול: "לא הגשתי תצהיר משום שאין לנו מחלוקת על העובדות. אנחנו לא טוענים לעובדות אחרות מאלה שנטענו ע"י חברי". מהאמור לעיל עולה כי כל טענותיו העובדתיות של העותר לא נסתרו, והן העובדות אשר על בסיסן יש לשקול את טיעוני הצדדים. דיון 16. בעתירה מעלה העותר טענות רבות, אשר עניינן חוסר סבירות החלטת העירייה, העדר הנמקה ומתן זכות טיעון, פגיעה בחופש העיסוק וכן אכיפה סלקטיבית בנושא הפעלת עסקים בשבת. 17. בין יתר טענותיו טוען העותר, כי ההחלטות לדחות את בקשותיו ניתנו בחוסר סמכות. לטענתו, הסמכות ליתן היתר או לסרב ליתן היתר כמבוקש, מסורה למועצת העיר ואילו ההחלטות בעניינו ניתנו על ידי גורמים בעירייה, אשר אינם מועצת העיר. 18. סעיף 2 לחוק עזר לתל אביב-יפו (פתיחתן וסגירתן של חנויות), התש"ם-1980 (להלן: "חוק העזר"), קובע כדלקמן: "(א) בכפוף לאמור בסעיפים קטנים (ג), (ד), ו-(ה) לא יפתח בעל חנות או בית קפה את עסקו ולא יחזיקו פתוח בימי שבת ומועדי ישראל אלא בהיתר מיוחד של המועצה, כאמור בסעיף קטן (ב). (ב) המועצה רשאית להעניק היתר מיוחד, אם הוכיח הבעל שאינו יהודי וכי הוא סוגר את עסקו בכל יום מנוחה שבועי של עדתו. היתר כאמור יכול להינתן בתנאים כפי שתמצא המועצה לנכון. (ג) (1) בעל בית קפה... רשאי לפותחו בימי שבת... בשעות כדלקמן:... 19. מחוק העזר עולה כי המועצה, והיא בלבד, רשאית ליתן, או לסרב ליתן, היתר לפתיחת חנויות בשבת, וזאת בתנאי שבעל החנות אינו יהודי והוא סוגר את חנותו ביום המנוחה של עדתו, כפי שמתקיים לגבי העותר. 20. טענותיהם של המשיבים כנגד טענת חוסר הסמכות שנטענה ע"י העותר, מופיעות בסעיף 28 לתגובה. המשיבים מפנים להחלטה 534 של מועצת העיר. בהחלטה זו נקבע כי בהתאם לסעיף 2 לחוק העזר, מסמיכה מועצת העיר את רשות הרישוי (מנהל אגף רישוי עסקים) להוציא היתרים להפעלת עסקים בשבת ביפו, על פי הכללים המפורטים בהחלטה. לטענת העירייה, מנהל אגף רישוי עסקים עשה שימוש בסמכות שהוענקה לו כאשר דחה את בקשות העותר להיתר, וזאת בהתאם לכללים שקבעה מועצת העיר. אין מקום לקבל טענה זו של העירייה. בהחלטה 534, אליה מפנה העירייה, נקבע כי בהתאם לסעיף 2 לחוק העזר, "המועצה מסמיכה את רשות הרישוי (מנהל אגף רישוי עסקים) להוציא היתרים להפעלת עסקים בשבת ביפו על פי הכללים הבאים..." (ההדגשה אינה במקור - ש.ג). החלטה זו, המסמיכה את מנהל אגף רישוי עסקים להוציא היתרים להפעלת עסקים בשבת, מתייחסת אך ורק ליפו. לפיכך, ככל שהדבר נוגע למתחמים אחרים בעיר, אשר אינם ביפו, מנהל אגף רישוי עסקים אינו מוסמך ליתן, או לסרב ליתן, היתרים להפעלת עסקים בשבת. אי לכך, הסמכות ליתן, או לסרב ליתן, היתרים להפעלת עסקים בשבת, נותרה בידי מועצת העיר, והיא המוסמכת ליתן היתר, כמבוקש ע"י העותר. 21. מאחר והמשיבים לא טענו כל טענה נוספת כנגד טענת העותר בדבר חוסר הסמכות בה ניתנה החלטת הסירוב, למעט הטענה הנ"ל, כי אז ניתן לקבוע כי החלטות העירייה בעניין העותר ניתנו שלא ע"י הפורום המתאים והמוסמך. 22. כפועל יוצא מכך יש לקבוע כי לעותר לא ניתנה זכות טיעון בפני הגורם המוסמך לקבלת החלטה בעניינו, וכפי שציינה אף ב"כ העירייה במכתבה, עניינו של העותר כלל לא הובא בפני המועצה (נספח יט2 לעתירה). 23. ראוי לציין שוב כי המשיבים אינם כופרים בעובדות הנטענות בעתירה. עפ"י עובדות אלה, שלא נסתרו, סוכם בין העותר לבין העירייה כי בקשתו של העותר תועלה בפני מועצת העיר ותינתן לו זכות טיעון (סעיף 50 לעתירה). מאחר והעירייה לא עמדה בהבטחה זו, יש בכך הפרת הבטחה, המהווה נימוק נוסף לביטול החלטת העירייה בנושא ההיתר. 24. לטענת העירייה, העותר הגיש את עתירתו בחוסר תום לב ובחוסר נקיון כפיים. לטענתה, העותר מתעלם מהפרותיו את חוק העזר, מעמעם את החלטות המשיבה ומעלים את תקינותן, ומנסה לכוף על המשיבה יצירת הסדרים שאינם לטובת הכלל, תוך התעלמות מההסדרים שנקבעו ע"י המשיבה במסגרת חוק העזר והחלטת המועצה (סעיף 52 לתגובה). 25. העותר אכן פעל בניגוד לחוק, כאשר הפעיל את חנותו בשבת, ללא היתר. יחד עם זאת, העותר פנה וביקש היתר, ובקשתו נדחתה ללא סמכות. בנוסף על כך, לא נסתרה גם טענת העותר לפיה העתירה הוגשה ביום 14.7.08 ומשנת 2007 לא הפעיל העותר את חנותו בשבת (עמ' 3 לפרוטוקול). עובדה נטענת זו נתמכת בפירוט הקנסות אשר נרשמו לעותר, אשר האחרון שבהם הוא מיום 7.4.06 (נספח ד' לעתירה). לפיכך, עמדתי היא, לאור האמור לעיל וכפי שיפורט גם בהמשך, כי אין בפתיחת החנות בשבתות ללא היתר, להוות נימוק לסילוק העתירה על הסף. 26. אשר על כן הגעתי למסקנה כי יש לקבל את טענת העותר לפיה, החלטת הסירוב ליתן לו היתר לפתיחת החנות בשבת, ניתנה בחוסר סמכות. 27. העותר טוען גם כנגד הקנסות שהוטלו עליו בגין פתיחת החנות בשבת. בסעיפים 37-47 לעתירה טען העותר לאכיפה סלקטיבית, לפיה יש חנויות הנקנסות בגין פתיחתן בשבת, ויש אשר פתוחות אך אינן נקנסות. העותר הפנה לחנות לממכר מכשירים סלולריים של חברת אורנג', ברח' נווה שאנן 31 בתל אביב, ואף צרף לעתירתו צילומים המוכיחים את טענתו. בצילומים שצרף העותר נראים פקחי העירייה עומדים בסמוך לחנות לממכר מכשירים סלולריים של חברת אורנג', אולם חנות זו לא נקנסה בגין פתיחתה בשבת. כאמור לעיל, העובדות הנטענות בעתירה לא נסתרו, כשב"כ המשיבים טענה כי אין המשיבים טוענים לעובדות אחרות מאלה שנטענו ע"י העותר. לפיכך, ולאור הצילומים אשר צורפו לעתירה, ניתן לקבוע כי אכן המשיבים פעלו באכיפה סלקטיבית, במסגרתה קנסו רק חלק מהחנויות אשר נפתחו בשבת. 28. המשיבים טוענים כי נטל ההוכחה מוטל על העותר, והוא לא הביא ראשית ראייה לתמיכה בטענתו לאכיפה סלקטיבית מתוך שרירות או מתוך מטרה פסולה, והסתפק בהצגת דגימה מינימלית של אכיפה שונה. לא מצאתי בטענות המשיבים תגובה של ממש לטענת העותר לאכיפה סלקטיבית. מהעתירה ומהצילומים אשר צורפו לה עולה כי בעוד שחנות העותר נקנסה בגין פתיחתה בשבת ללא היתר, החנות אשר ממול לה לא נקנסה. המשיבים לא הכחישו עובדה זו, ואף לא ניסו להסביר מדוע קנסו את חנותו של העותר, ולא את החנות שממול. מכאן, שלא ניתן מענה לשאלה מדוע לא נקנסה החנות לממכר מכשירים סלולריים בעוד נקנסה חנותו של העותר, ומשום כך מדובר באכיפה סלקטיבית מתוך שרירות. 29. על פי ההלכה, אם קיים בסיס ראייתי לאכיפה בררנית, מתערערת החזקה בדבר תקינות המעשה המנהלי, והנטל עובר על הרשות להוכיח כי האכיפה השונה מבוססת על שיקולים ענייניים. ר' בעניין זה בג"ץ 6396/96 סימונה זקין ואח' נ' ראש-עיריית באר-שבע ואח', פ"ד נג(3) 289 (להלן: "פסק דין זקין"), בעמ' 308: "טענה של אכיפה בררנית היא טענה של פגיעה בשוויון. כל רשות מינהלית חייבת לנהוג בשוויון... וכך כל רשות אחרת הפועלת לאכיפת החוק בדרכים אחרות... מכאן, כפי שמקובל לגבי טענה של פגיעה בשוויון, אם לכאורה יש יסוד בראיות לטענה של אכיפה בררנית, מתערערת החזקה בדבר חוקיות ההחלטה המינהלית. כתוצאה עובר הנטל אל הרשות המינהלית להראות כי האכיפה, אף שהיא נראית בררנית, בפועל היא מתבססת על שיקולים ענייניים בלבד, שיש להם משקל מספיק כדי לבסס עליהם את החלטת הרשות. אם הרשות אינה מרימה נטל זה, עשוי בית-המשפט לפסול את ההחלטה בגין שיקול זר או בגין פגם אחר שנתגלה בה, או לתת סעד אחר כנגד הפגיעה בשוויון, לפי נסיבות המקרה. העיקר הוא, כדברי השופט מ' חשין בבג"ץ 53/96 תשלובת ח. אלוני בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר..., בעמ' 12: 'אכיפה סלקטיבית בלתי שוויונית של חוק לא תסכון ולא תעמוד'". המשיבים לא הצביעו, כאמור, על נימוק ענייני לאכיפה השונה אשר נעשתה בענייננו, ומכאן כי לא עמדו בנטל המוטל עליהם להפריך את טענת העותר לאכיפה סלקטיבית. 30. רק במהלך הדיון בעתירה, הצביעו המשיבים על נימוק, לכאורה, ל'אכיפה השונה' שבוצעה בעניינו של העותר. בעמ' 3 לפרוטוקול טענו המשיבים, כי אכיפה סלקטיבית "יכולה להיות נצפית כשיש תת אכיפה או כאשר מסיבות לא ענייניות או שרירותיות", וכי בענייננו האכיפה השונה נבעה משימוש "במשאבי האכיפה". לטענתם, "העובדה שחנות מסוימת נמצאת בצד אחד של הרחוב וחנות אחרת בצד השני, לא אומרת שחלוקת משאבי האכיפה נעשית ע"י זה שהפקח הולך מצד לצד. יש שימוש במצבי אכיפה". לא מצאתי ממש בטענה זו, וזאת בלשון המעטה. טענת המשיבים לפיה נעשה שימוש ב"מצבי אכיפה", נטענה באופן כללי, והמשיבים לא הצביעו על כל נוהל, הנחיה או מדיניות, המבססת טענה זו. ראוי להפנות בהקשר זה, לפסק דין זקין בו נקבע, בעמ' 304-305, כדלקמן: "אכיפה בררנית (באנגלית: selective enforcement) אינה היפוך של אכיפה מלאה. לעתים קרובות אין אכיפה מלאה, ומבחינה מעשית אף לא יכולה להיות אכיפה מלאה, של חוק או תקנות. אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה פסולה. כך גם אכיפה מדגמית, שהרי המדינה אינה יכולה להקצות אלא משאבים מוגבלים לאכיפת החוק. כך גם רשויות מינהליות שונות, כמו רשויות מקומיות. לכן רק טבעי וראוי הדבר שהמדינה ורשויות אחרות יקבעו לעצמן מדיניות, ובמידת הצורך והאפשר גם הנחיות כתובות, שיקבעו סדר עדיפות לאכיפת החוק. אכן, מדיניות או הנחיות כאלה צריכות לעמוד במבחנים המקובלים לגבי כל החלטה מינהלית, כגון מבחנים של מטרה כשרה, שיקולים ענייניים, סבירות ועוד. אולם, אם הן עומדות במבחנים אלה, אכיפת החוק על-פי מדיניות או הנחיות כאלה אינה אכיפה פסולה. אכיפה כזאת, אף שהיא אכיפה חלקית, אינה אכיפה בררנית (ההדגשה אינה במקור - ש.ג). בענייננו, המשיבים לא הצביעו על מדיניות אשר בגינה נקנסה חנותו של העותר, בעוד החנות ממול לא נקנסה, על אף שהפקח עמד מולה ונראה כי הבחין בהפעלתה שלא כדין. הטענה לפיה לאור משאבי אכיפה מוגבלים נעשית אכיפה בצד אחד של הרחוב ולא בצידו השני, למרות שפקח מטעם המשיבים רואה בבירור כי גם בצידו השני של הרחוב נעשה אותו המעשה נשוא האכיפה, איננה טענה סבירה, ויש בה טעם לפגם. לפיכך יש לקבוע כי המשיבים לא הציגו כל טעם ענייני לאכיפה השונה אשר נעשתה, והעותר הוכיח את טענתו לאכיפה סלקטיבית, מטעמים פסולים או מתוך שרירותית. 31. לסיכום סוגיה זו ראוי להפנות, שוב, לפסק דין זקין, בו נקבע בעמ' 305 כדלקמן: "...אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. דוגמה מובהקת לאכיפה בררנית היא, בדרך-כלל, החלטה לאכוף חוק כנגד פלוני, ולא לאכוף את החוק כנגד פלמוני, על בסיס שיקולים של דת, לאום או מין, או מתוך יחס של עוינות אישית או יריבות פוליטית כנגד פלוני. די בכך ששיקול כזה, גם אם אינו שיקול יחיד, הוא השיקול המכריע (דומיננטי) בקבלת החלטה לאכוף את החוק. אכיפה כזאת נוגדת באופן חריף את העיקרון של שוויון בפני החוק במובן הבסיסי של עיקרון זה. היא הרסנית לשלטון החוק; היא מקוממת מבחינת הצדק; היא מסכנת את מערכת המשפט. הסמכות להגיש אישום פלילי היא סמכות חשובה וקשה. היא יכולה לחרוץ גורל אדם. כך גם הסמכות לאכוף חוק בדרך אחרת, כגון הסמכות לעצור אדם או הסמכות להחרים רכוש. היא חייבת להיות מופעלת באופן ענייני, שוויוני וסביר. " דברים אלה יפים גם לענייננו. 32. ראוי לציין שוב, את טענות העותר, אשר לא נסתרו, לפיהן נמסר לעותר פירוט קנסות שניתנו לעסקים בשבתות, אולם שמות העסקים נגזרו במספריים באופן שהקשה על איתור שמות העסקים באמצעות הפלט אלא באמצעות בדיקה בשטח. גם התנהלות זו איננה תקינה. 33. לאור כל האמור, מצאתי להיעתר לסעד שביקש העותר ולהורות למשיבים להימנע מגביית הקנסות אשר הוטלו עליו בעבר, מאחר ואלה הוטלו בדרך של אכיפה סלקטיבית. 34. אני ערה היטב לעובדה לפיה הקנסות שהוטלו על העותר ניתנו בשל הפרת חוק ע"י העותר, תוך עשיית דין עצמי ומבלי שניתן לו היתר לפתיחת חנותו בשבת. יחד עם זה סברתי, כי לאור האכיפה הסלקטיבית לפיה נקנס העותר ולא נקנסה חנות אחרת, כמפורט לעיל, יש מקום לקבל את עתירתו של העותר בעניין זה ולהורות על הימנעות מגביית הקנסות. 35. סוף דבר: א. העותר מבקש להורות למשיבים ליתן היתר לפתיחת חנותו בשבת. לא מצאתי לקבל בקשה לסעד זה. מקומו של הדיון בבקשה להיתר לפתיחת החנות בשבת הוא בפני מועצת העיר. אי לכך אני מורה להחזיר את הדיון בבקשת העותר לפתיחת החנות בשבת למועצת העיר, אשר תדון בבקשה תוך 60 ימים מהיום. לפני מתן החלטה, תינתן לעותר ו/או בא כוחו זכות טיעון בפני מועצת העיר. ב. אני אוסרת על המשיבים מלנקוט בכל הליך משפטי ו/או מבצעי כנגד העותר בגין הקנסות שהוטלו עליו עד 31.12.06, עקב פתיחת החנות בשבת. 36. לאור העובדה לפיה פתח העותר את חנותו בשבתות, ללא היתר, לא מצאתי לפסוק לזכותו הוצאות. פתיחת עסק בשבת