קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דברי הסתה בתוכנית רדיו: 1. כתב האישום שהוגש נגד הנאשם בתיק זה מייחס לו עבירות הנוגעות בעיקרן להסתה לאלימות או לטרור, לפרסומי הסתה לגזענות ולפרסומי המרדה. כתב האישום מתחלק לשלושה חלקים מרכזיים: (א) אישומים מס' 1-23: בהתאם לאמור בכתב האישום, במועדים שונים, החל מיום 8.12.04 ועד 11.8.05, קיים הנאשם, באמצעות אתר אינטרנט, תוכנית רדיו שבועית, ובמסגרתה פרסם דברי שבח והסתה למעשי אלימות וטרור וכן דברי המרדה והסתה לגזענות. כתב האישום מפרט בהרחבה דברים שנאמרו מפי הדובר בתוכניות האמורות. כך, למשל, באישום 1 מדובר בדברים שנאמרו לגבי תכנית ההתנתקות מעזה, לענין הרג יהודים, ובין היתר "היום, כשאנחנו מדברים על הרג יהודי, מה זה, כולם מזדעזעים, קופצים - 'מה, לא יהיה דבר כזה, לא תהיה מלחמת אחים, לא נעשה כדבר הזה', והנה שם, בזמן מתתיהו, המרד הגדול התחיל בכך שמתתיהו הרג יהודים... וגם משה רבנו, מה הוא לא הרג יהודים? 3,000 יהודים הרג, אלה שהשתחוו לעגל... 3,000 יהודים הרג משה רבנו, ולא ראיתי ולא מצאתי ולו מילת ביקורת אחת, לא בחז"ל וכמובן לא בתורה, על המעשה הזה... לפעמים צריך לעשות מלחמת אחים עם כל הכאב שבדבר... עת לאהוב ועת לשנוא. עת למלחמה ועת לשלום. עת כנוס אבנים, עת זרוק אבנים. ככה צריך להתנהג...". באישום השני מדובר על אלימות כלפי שוטרים וחיילים, אף זאת בקשר לפינוי גוש קטיף, ובין היתר "בחוות גלעד ניצחנו כי הרימו ידיים על שוטרים. כי כסחו לצבא את הדחפורים... שוטרים חטפו מכות ו...היום, ברוך ה'! חוות גלעד פורחת! אם תושבי גוש קטיף יעשו את אותו דבר - אני בטוח שהם ינצחו..." וכן אמירות לענין גירוש ערבים "...צריך לפעול לגרש אותם מפה, כי אין להם מקום". באישום השלישי מדובר על אלימות כלפי חיילים - "...מה אם מישהו למשל היה בא, חס וחלילה לאנוס את אחות שלך... וכן כן אני מדובר על כל אחד ששומע את התכנית הזאתי - מה לא היית מרביץ לו לפחות? אני בטוח שהייתי יורה בו. וככה זה גם בארץ ישראל. אין הבדל בין אינוס אחות לאינוס האדמה ומסירתה לידי זרים... על זה נלחמים ועל זה נלחמים..." האישום הרביעי מדבר על גירוש ערבים, כמו, למשל "לכן אני אמרתי, זה לא מספיק עזה וזה לא מספיק שכם וחברון ויריחו - את כל הערבים צריך לגרש מפה, גירוש מלא, טוטאלי, כדי שפה תהיה לנו מדינה יהודית נקייה מהאוייב הזה..." וכן הלאה, וכן הלאה, כמפורט ב- 23 אישומים על פני 30 עמודים. בגין אישומים אלה מואשם הנאשם בהסתה לאלימות או לטרור, באיסור פרסום הסתה לגזענות ובפרסומי המרדה. (ב) אישום מס' 24: אישום זה מתייחס לתכנית ששודרה בערוץ 2 של הטלויזיה הישראלית, ביום 8.6.05, במסגרת הסדרה התיעודית "ארץ המתנחלים", אשר עסקה, בין היתר, בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. במהלך הפקת התכנית רואיין הנאשם בביתו והוקלט באמצעות מכשיר וידיאו, ביום 21.4.03, על ידי העיתונאי חיים יבין (להלן: "יבין"). נטען כי יבין הסביר לנאשם את עיקרי הסדרה, והנאשם, בידעו כי דבריו מיועדים לפרסום בעתיד בסדרה, פרסם דברי הסתה לגזענות. במסגרת התכנית ששודרה נאמרו על ידי הנאשם אמירות שונות שענינן גירוש ערבים: "...רוב העם... לא רוצה לראות פה ערבים. לא מעניין אותו איך. יש לו שתי אופציות. או לקחת את כל הערבים, להרים אותם על משאיות ולזרוק אותם מפה, או מבחינתם, להיפטר מיהודה ושומרון... אני אומר משהו מאוד פשוט... למה שהיהודים יסבלו? ניקח את הערבים... ויש להם עשרים ושתיים מדינות, ניקח אותם לשם... ... יבין: ואם הם לא יצאו? הנאשם: נוציא אותם בכוח, בכוח, מה זה..." בחלקים אחרים שהוקלטו ולא שודרו אמר הנאשם דברים נוספים, ובין היתר: "כל הערבים הם בגדר אוייב. אוייב פוטנציאלי. אחד הורג, אחד עוד לא הרג. אבל, אני לא מוכן לחכות עד לרגע שהוא יהרוג, לכן... צריך לקחת את כולם, להגיד להם 'שלום' יפה, אפילו לתת להם כסף, פיצויים על הבית ועל החלקה ולשלוח אותם מפה... ... יבין: כולם האוייבים שלנו? הנאשם: כולם. כולם. אין יוצא מן הכלל... מרגע שהם ילדים, ברגע שהם נולדו ובאו לעולם, הם לא צריכים להיות פה". בגין הדברים האמורים מואשם הנאשם באיסור פרסום הסתה לגזענות ובנסיון לפרסם הסתה לגזענות - עבירות לפי סעיף 144ב' ולפי 144ב'+25 לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"). (ג) אישום מס' 25: כחודשיים לאחר מכן, בתאריך 8.8.05, שודרו דבריו של הנאשם בערוץ 10, במסגרת התוכנית "לימוזינה", בה אמר הנאשם, בין היתר, את הדברים הבאים: "יש כאלה הזויים שאומרים שאפשר לחיות עם הערבים בדו קיום. יש כאלה הזויים שאומרים שאני והסרטן יכולים לחיות ביחד. אבל... אף אחד לא יכול לחיות עם הסרטן שלו ביחד... מה זה ערבי טוב? ערבי שעוד לא רצח יהודים? קשה למצוא כאלה היום. כי תראה, גם מי שלא רוצח בפועל, הוא רוצה לרצוח, או שהוא תומך ברצח. ולכן הערבים האלה, שיהיו בריאים, רוצים להיות ערבים טובים? יש את מצרים, הרשות הפלסטינאצית... ... זה מצחיק אותי המושג הזה 'ערביי ישראל'. הערבים שחיים זמנית במה שנקרא מדינת ישראל הריבונית... הרבה יותר מסוכנים מהערבים שבשכם ובחברון... מאחר והערבים האלה כרגע יושבים בשקט, אבל הם מתכננים לעשות פה בתוך המדינה שלנו, להפיץ את המדינה שלנו למדינה ערבית... ... כדי להביא את המשיח יש כמה אלמנטים שצריך לעשות. אלף כל, באמת לגרש את הערבים. אבל לא רק. כמובן להעלות את רמת המוסר בארץ. הר הבית... הורדת המסגדים... ... מגיעים לכל כפר ועיר ברחבי ארצנו הקדושה, עם רמקולים במרכז העיר. ומודיעים לערבים: רבותי, יש לכם כך וכך זמן להתארגן, מי שרוצה יגיע למשרד הזה והזה ויקבל פיצויים מתאימים לכל הרכוש שלו ולכל מה שהוא עשה, וגם פיצויים על העוגמת נפש וכו'. מי שלא ירצה, אנחנו נביא את החיילים. במקום שילכו לגרש יהודים בגוש קטיף נביא אותם לגרש את הערבים מאום אל פחם..." דברים נוספים נאמרו בקטעי תכנית שצולמו ולא שודרו. בגין דברים אלה מואשם הנאשם באיסור פרסום הסתה לגזענות עבירה לפי סעיף 144ב לחוק, פרסום הסתה לאלימות או לטרור עבירה לפי סעיף 144ד2 לחוק, נסיון לפרסם הסתה לגזענות עבירה לפי סעיף 144ב+25 לחוק ונסיון לפרסם פרסום המרדה עבירה לפי סעיף 134(א) בצירוף סעיף 136(2)+25 לחוק. 2. תשובתו של הנאשם לאישומים: לגבי אישומים 1-23: הנאשם טען כי אינו הדובר בתכניות, עליהן כלל לא ידע. לגבי אישום מס' 24: הנאשם הודה כי חיים יבין נכנס לביתו ושוחח עמו, אך טען כי לא הבין שמדובר בתוכנית וכי לא נאמר לו שהדברים מיועדים לפרסום. כן הוסיף כי חיים יבין עבר עבירות של פגיעה בפרטיות וכן עבירות של פגיעה בחיסיון שבין אזרח לאזרח. בשלב הסיכומים הוסיף הנאשם טענה נוספת, לפיה סעיפי החוק המיוחסים לו אינם חלים עליו שכן "המפרסם", כלשון החוק, הם כלי התקשורת ולא הוא. לגבי אישום מס' 25: הנאשם הודה כי שוחח עם גיל ריבה, אך טען כי לא הבין שהדברים ישודרו. כן הוסיף כי נעברה כאן עבירה של פגיעה בחיסיון שבין אזרח לאזרח. גם בנוגע לעבירה זו הוסיף הנאשם את הטענה כי הוא לא בגדר "המפרסם", אלא כלי התקשורת. תוכנית האינטרנט: "פדרמן ללא צנזורה" - אישומים 1 - 23 3. טוענת המאשימה, כי בתאריכים הנקובים בכתב האישום שידר הנאשם, דרך האתר WWW.JTF.ORG (להלן: "JTF") את התוכנית "פדרמן ללא צנזורה" (להלן, בנוגע לאישומים אלו: "התוכנית"), בה פרסם דברי שבח והסתה למעשי אלימות וטרור וכן דברי המרדה והסתה לגזענות. לשמיעת התוכנית, ניתן להיכנס לדף הבית של אתר JTF בו הופיעה תמונתו של הנאשם ומתחתיה המלל "לחצו להאזין לתוכניתו של נעם פדרמן". לחיצה על הקישור הביאה לקובץ השמע ובו התוכנית. לאתר JTF ניתן להגיע מכמאה אתרים שונים (ראה ת/25). המאשימה הגישה דיסק ובו כל תוכניות האינטרנט הנקובות בכתב האישום, אשר הוקלטו על ידי השב"כ והועברו למשטרה (ת/44) וכן את תמלוליהם (ת/22-ת/23). כן הוגשו מזכרים המתייחסים להקלטה ולתפיסה (ת/15, ת/43) ודו"חות המתארים את אתר JTF (ת/29, ת/31, ת/36). עוד הוגש תקליטור המכיל את קבצי האתר JTF (ת/32). אחד מהאתרים דרכם ניתן היה להיכנס לתוכנית דרך JTF, הוא האתר WWW.ROTTER.NET (להלן: "רוטרנט") שבעליו, ישעיהו רוטר (להלן: "רוטר"), מסר הודעה במשטרה (ת/42), כפי שיפורט להלן. עוד ציינה המאשימה כי לאחר חקירותיו של הנאשם במשטרה הוא הבטיח כי תהינה תוכניות נוספות, ואכן שודרו תוכניות נוספות. 4. הנאשם מכחיש, כאמור, כי הוא הדובר בתוכניות. לטענת הנאשם הוא מעולם לא אמר את הדברים המיוחסים לו בכתב האישום, וכלל לא שידר את תוכניות האינטרנט. לדבריו הוא שמע מאנשים שונים כי משודרת תוכנית המיוחסת לו, אך מאחר שלא נאמר בה דבר המפריע לו, הוא לא עשה דבר בעניין. הנאשם הוסיף כי באותה תקופה היה במעצר בית ונתון במעקב קפדני ביותר, ולו היה מבצע את השידורים האמורים, היתה המאשימה יכולה להוכיח זאת בקלות על ידי הצגת ראיות ישירות וברורות הקושרות אותו למעשים המיוחסים לו - מה שלא נעשה במקרה זה. בחקירתו במשטרה סירב הנאשם לשתף פעולה עם החוקרים, שכן לטענתו מדובר ב "חקירה פוליטית נטו שבאה הפרקליטות השמאלנית הקיצונית באמצעות המשטרה, מנסים להיות משטרת מחשבות" (ת/6 ש' 3-4). 5. המאשימה מבססת טענותיה בעיקר על זיהוי קולו של הנאשם, תוך השוואת קולו של הדובר בתכניות האינטרנט, לקולו של הנאשם בתוכניות הטלוויזיה המצוינות בכתב האישום (ת/1, ת/12, ת/14, ת/21) ולקולו בהקלטת חקירתו במשטרה (ת/10), בהן מופיע קולו של הנאשם בוודאות. נטען עוד כי גם בית המשפט יכול, על סמך משמע אוזניו, לקבוע כי הנאשם הוא הדובר בתכניות האינטרנט. 6. עד התביעה המרכזי לענין זה היה רפ"ק איציק וישניה (להלן: "וישניה"), אשר לדבריו ביצע זיהוי על פי קול. וישניה, שכיהן כ- 8 שנים כראש יחידת האזנות סתר במחוז ירושלים, האזין לחמש קלטות אודיו בהן מוקלטות תוכניות האינטרנט, והשווה אותן לקלטת אודיו של התוכנית "ארץ המתנחלים" ולקלטות חקירותיו של הנאשם, ולבסוף קבע: "לסיכום בכל הקלטות שקיבלתי לבדיקה מדובר באותו קול ובאותו דובר" (ת/5 סעיף 4, וכן ת/3). מאחר שבקלטות החקירה מדובר בבירור בנאשם, וכך אף בקלטת התוכנית "ארץ המתנחלים", מגיעה המאשימה למסקנה כי הדובר בתוכניות האינטרנט הוא הנאשם. לאחר שמיעת הראיות אינני מוכנה לבסס מסקנה כלשהי על עדותו של עד זה לפני, מהנימוקים המפורטים להלן: ראשית, וישניה, אף שעסק משך שנים בהאזנות סתר, אינו מומחה לזיהוי קול והוא חסר כל הכשרה מדעית בנושא (ראה עמ' 10 לפרוטוקול). כל יתרונו על פני אדם אחר, לדבריו, הוא בניסיון שצבר בעבודתו כאמור. אמנם אין לזלזל בנסיון שצבר העד בעבודתו, אולם וישניה עצמו הודה כי עד למקרה דנן, לא היה לו כל ניסיון בהשוואת קולות בצורה זו (עמ' 11). שנית, מזכר שהגיש וישניה בסיום עבודתו ובו מובאת מסקנתו (ת/5) הינו לקוני ביותר וחסר כל פירוט בנוגע לצלילים ולניואנסים ששמע ושהביאו אותו למסקנה כי הדובר בכל הקלטות הוא אותו אדם. בחקירתו הודה וישניה כי לא ערך לעצמו כל טיוטה במהלך הבדיקה, ואף שידע כי יהיה עליו להעיד לגבי הבדיקה שערך ולגבי מסקנותיו, לא הכין דפי עבודה ולא עשה כל רישום המציין על איזה בסיס הגיע למסקנתו. משנשאל העד מדוע לא ציין במזכר כל הדגשה על הניואנסים ששמע בקולו של הדובר, השיב: "בשביל זה אני מעיד" (עמ' 10 ש' 14), אך משהתבקש לציין לפני בית המשפט בעדותו את הצלילים והניואנסים ששמע, טען ששנה וחצי לאחר הבדיקה הוא אינו יכול לשים את האצבע על נקודות שהביאו למסקנתו (עמ' 11). דהיינו, העד עצמו אישר כי היו צלילים וניואנסים שהביאו אותו למסקנה הסופית אליה הגיע, אולם לא ידע להצביע עליהם. מדובר בעד שהעיד בבטחון עצמי רב, אך מעבר לטענתו, באופן כללי, כי הגיע למסקנתו משמיעת הקלטות, לא אמר דבר וחצי דבר שיהיה בו כדי לבסס את מסקנותיו. שלישית, וישניה העיד כי למיטב ידיעתו אין במטה הארצי אף יחידה העוסקת מבחינה מקצועית בהשוואת קול. וכדבריו "להפתעתך למיטב ידיעתי, לא. מדובר באיזה דעה רווחת שאני הייתי צריך לממש אותה היא לא קיימת. למיטב ידיעתי אין יחידה העוסקת בהשוואות מהסוג הזה" (עמ' 9). ואולם, מטעם הסנגוריה העידה גב' סימה שגב, אשר עמדה במשך 25 שנים בראש מעבדת קול במטה הארצי, ובמהלך עבודתה ערכה מאות רבות של בדיקות בעזרת מכשיר המסייע בהשוואה בין דגימות קול. ממכשיר זה מתקבלים ממצאים טכניים בנוגע להשוואות קול. לדבריה, נכון שכל אדם חסר הכשרה יכול לזהות קולות, אך זהו זיהוי "נאיבי", ולא ניתן להשוותו למכשיר ולמומחיות בהשוואת קולות (עמ' 52). לשאלה באשר ליכולת לסמוך על זיהוי שערך העד וישניה העידה העדה כי איננה מכירה את העד, אך כללית, לגבי המתמללים ביחידה להאזנות סתר "יש להם נסיון. מפה ועד למומחיות בהשוואת קולות, זה משהו אחר". על כך העיד גם החוקר יובל שטרית, שהינו חוקר עבירות מחשב, כי ידוע לו שיש במטה הארצי מעבדת קול, שיש לה היכולת לעשות השוואה בין קולות באמצעות מכשירים (עמ' 35). אמנם, הלכה פסוקה היא כי ניתן לקבוע זהותו של אדם באמצעות הכרת קול בלבד, ואין הכרח להשתמש בבדיקה מעבדתית. וכדברי השופט קדמי בע"פ 2135/94 (אלפי נ' מדינת ישראל, ): "גם אם זיהוי בהשוואה מעבדתית הינו הזיהוי הוודאי ביותר, אין בכך כדי להשמיט את הבסיס מתחת למשקלו של זיהוי קול באמצעות "אוזן אדם"". וכן: "כבר למעלה מ-50 שנה קבע בית משפט זה כי ניתן לקבוע זהותו של אדם באמצעות הכרת הקול בלבד" (ע"פ 87/53 אל נבארי נ' היועץ המשפטי, פ"ד ז(2) 964, 972). אולם כאשר ניתן לבצע בדיקות שתוצאתן מהימנה יותר, באמצעים טכנים המצויים בידי המשטרה ובעזרת מומחים בתחום, כפי שהעידה סימה שגב, וכאשר מדובר בתיק שהעבירות בו מבוססות על אמירת דברים באתר האינטרנט וזיהוי הנאשם כדובר, מבוסס באופן משמעותי על זיהוי קולו, ראוי היה כי המשטרה תבצע בדיקות כאלה, ולא תסמוך ממצאיה על עדותו של מי שהעיד על עצמו כי מעולם קודם לכן לא עשה השוואת קול כזו שעשה בתיק הנוכחי. בנסיבות אלה, אינני רואה מקום ליתן לעדותו של וישניה בתיק הנוכחי משקל רב, ואני קובעת כי לא הוכח בעדותו של העד, מעבר לספק סביר, שהדובר באתר האינטרנט הינו הנאשם. יצויין כי אמנם הנאשם לא הביא חוות דעת נגדית, לפיה הדובר באתר האינטרנט אינו הוא, אולם נטל ההוכחה להוכיח כי הנאשם הוא הדובר מוטל על התביעה, ומשזו לא הוכיחה את שהיה עליה להוכיח, אין בהמנעות הנאשם מהבאת מומחה מטעמו כדי להשלים את החסר. יצויין עוד כי אף שטענה זו הועלתה על ידי המאשימה, לא נשאל על כך הנאשם בחקירתו הנגדית דבר וחצי דבר. 7. בנוסף לעדותו של העד וישניה, מבססת המאשימה טענותיה על שמיעת ההקלטות על ידי בית המשפט. לאחר האזנה לתכניות האינטרנט וצפיה בקלטות בהן דובר הנאשם, ניתן לקבוע כי קולו של הדובר בתוכניות נשמע דומה מאד לקולו של הנאשם. אולם לא די בכך כדי לקבוע כי הדובר הוא אותו דובר וכי לא מדובר בקולות דומים בלבד. 8. מקור נוסף להוכחת קולו של הנאשם באינטרנט, לדברי המאשימה, הוא בפרטים האישיים הרבים שסופרו בתוכניות, כגון העובדה שהנאשם הזדהה בתוכניות בשמו הפרטי, סיפר על משפחתו ועל אביו המנוח ומסר פרטים על החקירות שעבר. כן טוענת המאשימה כי בהשוואה בין דברים שנאמרו בתוכניות לבין דברים שאמר הנאשם בתוכניות "ארץ המתנחלים" ו"לימוזינה", ניתן למצוא פרטים זהים רבים. הנאשם מצידו טען כי הפרטים שנמסרו בתוכניות היו ידועים לכל. לא מצאתי בפרטים שנאמרו בתוכניות פרטים "מוכמנים" ואישיים שאינם יכולים להיות נגישים למי שמחפש אותם. הנאשם הינו אדם ידוע ומוכר, המתראיין רבות בכלי התקשורת ופרטים אישיים עליו ועל משפחתו ידועים לכל. יתרה מזו, לאור הפופולריות של הנאשם בחוגים המאזינים לתכניות מן הסוג האמור, לא ניתן לשלול אפשרות כי אדם אחר ישתמש בשמו של הנאשם להפצת תכנים כפי שנאמרו בתכניות. בנסיבות אלה, ועל סמך הראיות שהובאו על ידי המאשימה, איני יכולה לקבוע מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם הוא הדובר בתוכניות האינטרנט. 9. נוסף לכל האמור לעיל, בהסכמת הצדדים ולאחר שניתנה החלטתו של בית המשפט העליון בבקשה שהגיש הנאשם (בש"פ 7980/07), הוגשה פרפרזה מחומר החקירה ולפיה: "לאחר שנפתחה החקירה בנושא אתר האינטרנט נגד נעם פדרמן, הוא התבטא בפני שני אנשים שאינם מוכרים כפעילי ימין שהתעניינו באתר, כי האתר אינו שלו ואינו יודע איך נכנסים אליו". מאחר שלא ניתנה לסנגוריה האפשרות לקבל את שמות האנשים ולחקור אותם, אין אלא לקבל את הדברים כפשוטם. ובכך יש כדי לחזק את גרסתו של הנאשם. זאת ועוד, העד ישעיהו רוטר (ראה סעיף 3 לעיל) העיד כי קישור לתוכנית האינטרנט המיוחסת לנאשם פורסם באתר אותו הוא מנהל, לבקשת מר חיים בן פסח, אמריקאי דובר עברית, אשר הזמין פרסום שיהווה קישור לאתר האמור. עוד ציין העד כי הנאשם עצמו התקשר אליו בענינים אחרים מספר פעמים, אך מעולם לא הזכיר את האתר הנדון. העד ציין גם כי הנאשם לא שילם לו עבור הפרסום. 10. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי המאשימה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי הנאשם הוא הדובר בתוכניות האינטרנט. ממילא מתייתר הצורך לדון בשאלת תוכן התוכניות. אשר על כן אני מזכה את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו באישומים מס' 1-23. התוכנית "ארץ המתנחלים" - אישום מס' 24 11. במהלך חודש אפריל 2003 ביקר חיים יבין (להלן: "יבין") בביתו של הנאשם בחברון, שוחח איתו ועם אשתו וצילם. חלקים מהשיחה שודרו במסגרת התוכנית "ארץ המתנחלים" (להלן, בנוגע לאישום זה: "התוכנית") אשר שודרה בערוץ 2. לדברי המאשימה, דברים שאמר הנאשם וששודרו בתוכנית עולים כדי הסתה לגזענות, ודברים שלא שודרו לבסוף, עולים כדי ניסיון לפרסם הסתה לגזענות. המאשימה הגישה את קלטת התוכנית הערוכה כפי ששודרה (ת/12), את קלטת חומר הגלם של תוכנית (ת/14), את תמלולי הקלטות (ת/24) ואת הודעתו של חיים יבין (ת/41). כמו כן הוגשה ע"י ב"כ הנאשם עדותו של חיים יבין, כפי שנמסרה בת"פ 4473/06. 12. הנאשם אינו מכחיש כי הדברים המיוחסים לו נאמרו על ידו, אולם הוא מעלה טענות באשר לנסיבות בהן נאמרו. הנאשם טוען כי יבין אכן היה בביתו ושוחח עמו, אך הוא לא הוזמן אלא נכנס לביתו על דעת עצמו. כן הוסיף כי לא הוסבר לו שמדובר בתוכנית שעושה יבין ולא נאמר לו שהדברים מיועדים לפרסום. בנוסף נטען כי תשובותיו "הודבקו" על שאלות שונות כך שדבריו יצאו מהקשרם. צפייה בתוכנית ששודרה ובחומר הגלם משמיטה את הבסיס תחת טענותיו אלה של הנאשם: ניתן לראות שיחה נינוחה ורגועה, שאינה תואמת את גרסת הנאשם לפיה יבין "התפרץ" לביתו ללא הזמנה (עמ' 45 ש' 21). בצילום נראים אשתו ואף חלק מילדיו של הנאשם במהלך שגרת החיים בבית, ונראה כאילו המצאותו של יבין בבית מתקבלת בהבנה ובהסכמה. גם מהודעתו של יבין, ת/41, ומעדותו בת"פ 4473/06, עולה כי שהותו של יבין במקום נתקבלה בברכה. כך מציין יבין בהודעתו: "במסגרת הצילומים בשכונת אברהם אבינו עליתי לדירתו של נעם פדרמן המוכר לי מעבודתי השוטפת כעיתונאי בטלויזיה. נדמה לי שזה היה לאחר תאום טלפוני איתו. התקבלתי בברכה וברוח טובה ועניינית ללא שום בעיות, כאשר הגעתי לביתו דפקתי על דלתו, ולמיטב זכרוני נעם פתח את דלת ביתו והזמין אותי פנימה לביתו ברשותו וברשות רעיתו אלישבע. הורשתי לצלם את ההווי היום יומי בדירה..." וכן בעדותו:"עליתי לקומה גבוהה מאוד בשכונת אברהם, אני לא בטוח לגבי דבר אחד אם היה תיאום טלפוני או לא, אני חי בהרגשה שכן, משום שאיני יודע היכן הוא גר, לא נוח לבוא לבד, עליתי לדירה, דפקתי בדלת, התקבלתי בסבר פנים יפות, שהיתי שם כחצי שעה אולי עד חצי שעה, ראיינתי את נועם פדרמן ואת אישתו אלישבע, נפרדנו..." לפיכך גרסתו של הנאשם בעניין זה אינה מתקבלת. זאת ועוד, הנאשם נראה מודע היטב למטרת השיחה. בדבריו הוא פורש את משנתו, מישיר מבט למצלמה מידי פעם ובורר את מילותיו. לא מתקבל על הדעת שהנאשם, הרגיל לתקשורת, חשב שיבין הגיע לביתו עם מצלמה כדי לנהל שיחת רעים ותו לא. יתרה מזו, גם יבין בגירסתו מדבר על כך שהסביר לנאשם ולאשתו כי מדובר בראיון במסגרת סידרה שמהותה הוסברה להם: "אני יכול גם לציין כי השיחה עם השניים נערכה ברוח טובה, והם אמרו מה שהם אמרו... הם פשוט הביעו את דעתם על יחסינו עם הפלסטינאים ואני גם הייתי מעוניין לשמוע את דעתם במלואה כפי שנהגתי עם כל המרואיינים בסדרה... במהלך כל הראיון כולו האוירה היתה טובה ונינוחה ועניינית ובלי שום בעיות... לציין כלכל עשרות המרואיינים לסידרה הסברתי גם ל'פדרמנים' את עיקרי הסדרה... היה ברור שאני אביא לידי ביטוי את כל האנשים והגופים שיש להם יד ורגל בנושא הפלסטיני ישראלי... והוסבר להם כי רק חלק מהדבריהם יכנס לסרט כמקובל בהכנת סרטי תעודה. הם קיבלו את זה כי הם מבינים ועל סמך ניסיון שצברו אני מניח בהתראיינות לתקשורת... ש. האם היה ברור לזוג פדרמן כי דברם ישודר בטלוויזיה? ת. ברור שכן וכך גם הסברתי להם" (הודעת יבין ת/41). אשר לטענה כי דברים הוצאו מהקשרם - צפייה בחומר הגלם מעלה כי תשובותיו של הנאשם הינן המשך ישיר לשאלות שהוא נשאל, איכות הסרט טובה מאד ונראה שיש מתאם מלא בין הקול והתמונה מתחילת הקטע ועד סופו, כך שאין כל בסיס לטענתו של הנאשם (ראה ת"פ (ירושלים) 557/96 מדינת ישראל נ' אריה בר יוסף). כך גם עולה מהודעתו של יבין - "לא היו דברים מעולם, הדברים צולמו, שודרו כפי שנאמר על ידו ועל ידי אישתו, תוך עריכות הקיצורים המתבקשים בסרט דוקומנטרי...". לפיכך גם טענה זו נדחית. 13. להלן נוסח סעיף 144ב לחוק, אליו מתייחס אישום זה: "איסור פרסום הסתה לגזענות (א) המפרסם דבר מתוך מטרה להסית לגזענות, דינו - מאסר חמש שנים. (ב) לענין סעיף זה, אין נפקא מינה אם הפרסום הביא לגזענות או לא ואם היה בו אמת או לא". כב' השופט מצא, בפסק דינו בע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221, סקר את הרקע לחקיקת האיסור על ביטויי גזענות. בדבריו התייחס לתיקוני החקיקה שנבעו מתופעות שונות של גזענות. בין היתר מציין כב' השופט מצא: "מדינת ישראל קמה בצלה של השואה. עם הקמתה חרתה המדינה על דגלה את לקחה הנורא של השנאה הגזענית, שטעמה המר ליווה את עמנו מאז גלה מארצו ושבעשור האחרון לגלותו העמידה אותו על סף הכליה. בהכרזה על הקמת המדינה, לצד ההכרזה כי 'מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות', באה ההצהרה הקובעת כי - 'מדינת ישראל... תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות, ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות'. הכרזה זו, שלימים ניתן לה עיגון חוקתי בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, שיקפה את ההסכמה הלאומית הכללית שעל יסודה הוקמה מדינת ישראל. אבותיה המייסדים של המדינה נתנו בה ביטוי ל"אני מאמין" שהנחה אותם, כשלוחיו של העם בשעתו הגדולה: הקמת מדינה שתהיה בית לעם היהודי ועם זאת תקיים משטר דמוקרטי המבוסס על הכרה בשוויון זכויות מלא לכל אזרחיה, יהודים ולא-יהודים. אכן, תפיסת יסוד מדינית-חברתית זו, שהטעימה את השוויון והוקיעה את הגזענות, שיקפה את ההסכמה הלאומית הכללית. דבר ההכרזה לא כיוון לחזון רחוק. הוא ביטא הבנה עמוקה בדבר האופי והדמות שיהיו למדינה מעת הקמתה. הצורך בחקיקה מיוחדת, שמטרתה לאכוף את דבר ההצהרה ככתבה וכרוחה, לא נתעורר תופעות ההסתה לגזענות בחברה הישראלית, ככל שהתקיימו בשלושים שנותיה הראשונות של המדינה, היו חריגות ושוליות... נראה כי גם עצם האפשרות שבקרב בני העם היהודי, קורבנותיהן הישירים של תורות גזעניות, יימצאו תומכים לאידיאולוגיות בעלות אופי גזעני, נראתה על פניה כבלתי מתקבלת על הדעת. ובנסיבות אלו לא נראה צורך ממשי להרחיב את מסגרת האיסורים הפליליים על פירסום הסתה לגזענות... ... אלא מה שנראה, בעת הקמת המדינה ובשלושת העשורים הראשונים לקיומה, כחזיון עוועים רחוק ובלתי אפשרי, קרם עור וגידים, ובפרוס שנות השמונים היה לעובדה קונקרטית". כב' השופט מצא מתייחס בדבריו לתיקוני החקיקה, שהביאו, בסופו של דבר, לנוסח הקיים היום, כמפורט לעיל. וכדבריו: "...השימוש בחקיקה מעין זו ראוי לו שייעשה בזהירות רבה ורק במקרים בהם מתעורר צורך ממשי לגונן על קיום המדינה וערכיה היסודיים. שכן, אם גבול זה אינו נשמר, עלולה חקיקה מעין זו לסכל אף את עצם תכליתה (ראה את דברי הנשיא שמגר, בפרשת ניימן [2] , בעמ' 278-279)...". בהתאם לכך, ובמלוא הזהירות, יש לדון גם באישומים שלפנינו. 14. האם הדברים שאמר הנאשם בראיון בתכניתו של יבין עולים כדי "פרסום הסתה לגזענות" בהתאם ליסודות העבירה כמפורט בסעיף 144ב לחוק? ראשית לענין "גזענות": סעיף 144א לחוק מגדיר "גזענות" כ- "רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסיה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני". בפסה"ד בענין אלבה הגדיר כב' השופט מצא את המונח גזענות כ"כל שנאת חינם של הזר בשל היותו זר, על רקע שונות גזעית או לאומית-אתנית". בעניננו אמר הנאשם דברים הקוראים לגירוש ערבים, ובין היתר: "אני אומר משהו מאד פשוט, למה שאני... למה שהיהודים יסבלו? ניקח את הערבים... ויש להם עשרים ושתיים מדינות, ניקח אותם לשם. רוב העם מסכים עם זה. רוב העם-אין לו בעיה עם זה שאנחנו נעיף מפה את הערבים" (ת/24, עמ' 6 לחומר הגלם של "ארץ המתנחלים"). "כל הערבים הם בגדר אויב, אויב פוטנציאלי. אחד הורג, אחד עוד לא הרג. אבל, אני לא מוכן לחכות עד לרגע שהוא יהרוג, ולכן... צריך לקחת את כולם, להגיד להם "שלום" יפה, אפילו לתת להם כסף, פיצויים על הבית ועל החלקה, ולשלוח אותם מפה... הכי יהודי זה... הכי יהודי זה: 'הבא להורגך, השכם להורגו'" (שם, עמ' 7). "הם לומדים מגיל צעיר... שנאה ורצח של יהודים, ולכן... מרגע שהם ילדים, ברגע שהם נולדו ובאו לעולם, הם לא צריכים להיות פה" (שם, עמ' 11). קריאת הדברים מעלה אמירות גזעניות לכל דבר ועניין. מדובר באמירות שיש בהן גילוי איבה, עוינות ורדיפה, כלפי ערבים באשר הם ערבים. לענין זה ציין בית המשפט בע"פ (ת"א) 71624/05 חיים בן עזרא פנירי נ' מדינת ישראל, (פורסם באתר נבו): "הביטוי "יגורשו הערבים" הינו ביטוי גזעני מזדקר ובולט לכל עין. מדובר בתיבות המבדילות ציבור אזרחים בחברה הישראלית. תיבות, המבקשות להפרידם, לעקרם ולהשליכם - גברים, נשים וטף". וכן: "אין ולא יכולה להיות מחלוקת שהביטוי "יגורשו הערבים" הינו ביטוי גזעני..." (שם, מדברי השופט שוחט). טענתו של הנאשם כאילו מדובר באמירות יומיומיות שהן חלק מהשיח הציבורי ושמפלגות הרצות לכנסת מפרסמות אותן כחלק מהמצע שלהן (ראה עמ' 81 לפרוטוקול) - לא הונחה לה כל תשתית עובדתית, ומכל מקום, גם אם דברים דומים נאמרו על ידי אחרים, אין בכך כדי לשלול את העובדה כי מדובר באמירות גזעניות. לפיכך אני קובעת כי הדברים שאמר הנאשם במקרה זה, הם בגדר "גזענות". 15. לשאלת היותם של מעשיו של הנאשם בגדר פרסום: הגדרת "פרסום" על פי סעיף 34כד לחוק הינה כדלהלן: "פרסם - (1) בדברים שבעל פה - להשמיע מילים בפה או באמצעים אחרים, בהתקהלות ציבורית או במקום ציבורי או באופן שאנשים הנמצאים במקום ציבורי יכולים לשמוע אותם, או להשמיען בשידורי רדיו או טלויזיה הניתנים לציבור...". הנאשם שיתף פעולה באופן מלא בראיון שערך לו יבין, ענה תשובות לשאלות ופירט דעותיו בהרחבה, מתוך ידיעה כי הראיון והצילום נעשים כחלק מסידרה האמורה להיות משודרת בטלויזיה. הדברים נתמכים בגירסתו של יבין, כמפורט לעיל. מששיתף הנאשם פעולה ואמר דבריו מתוך ידיעה בדבר פרסום עתידי של הדברים בטלויזיה, הרי דבריו הינם בגדר פרסום, כנדרש בסעיף 144ב לחוק. 16. אף שנקבע כי הנאשם בדבריו פרסם וכי הדברים מהווים אמירות גזעניות, אין די בכך לעמידה בתנאי סעיף 144ב, אלא יש להוכיח כי הדברים פורסמו מתוך "מטרה להסית לגזענות". לענין זה קובע כב' השופט מצא בפסק הדין בענין אלבא: "לצד המודעות לטיב המעשה, לנסיבותיו ולאפשרות הגרימה של תוצאות המעשה, צריך להתקיים במפרסם גם מצב נפשי של "כוונה". בלשון סעיף 20(א)(1) לחוק עליו לפרסם את הדבר "במטרה לגרום לאותן תוצאות"; ובלשון סעיף 144ב(א) - עליו לפרסם את הדבר "מתוך מטרה להסית לגזענות". זהו מצב נפשי של חפץ בגרימת התוצאה - ולענייננו: רצון להסית לגזענות". השופטים בענין אלבה חלוקים באשר להגדרת היסוד הנפשי הנדרש לעבירה ובאשר לתוכנם הנוגע בגזענות של הדברים, אולם אין מחלוקת כי "מטרה להסית לגזענות" הינה תנאי לקיום העבירה. וכדברי כב' הנשיא ברק: "היסוד הנפשי הקבוע במפורש בעבירה לפי סעיף 144ב לחוק העונשין הוא זה של "מטרה להסית לגזענות". כב' השופט בך מצטרף בענין זה אף הוא וקובע: "כסיכום: הדגש הוא על המטרה להסית, והיתר תלוי בנוסח הדברים, ביחד עם נסיבות הלוואי". כב' השופט גולדברג קובע אף הוא: "...סיכום ביניים מן המקובץ הוא, כי לבה של העבירה בסעיף 144ב(א) הוא מטרת המפרסם להסית לגזענות... כאמור, ענייננו בעבירה התנהגותית, שלצורך גיבושה נדרש, בין השאר, שעושה העבירה יפעל מתוך שאיפה להשיג יעד של הסתה לגזענות...". וכן כב' השופטת דורנר: "לבה של העבירה הוא אפוא הכוונה המיוחדת, שלה אין תחליף, ורק הרצון להביא אחרים לגזענות הופך את פירסום הדבר לעבירה. כאמור, כך מתבקש ממבנה העבירה. אך בעבירה של הסתה לגזענות, שכאמור פוגעת בחופש הביטוי, יש לפרשנות דווקנית של היסוד הנפשי חשיבות מיוחדת, שכן מבטיחה היא מפני הרחבת הפגיעה בחופש הביטוי מעל לדרוש." ככלל, על המטרה שבאמירת דבר ניתן להסיק מנסיבות אמירת אותו דבר, מאופן אמירת הדברים, מתוכנם ומנסיבות שונות אחרות הסובבות את אמירת הדברים. לעיתים, מסר גזעני הכלול בפרסום, מלמד על המטרה להסית בפרסום הדברים. ואולם, בעניננו אין מדובר בפרסום דברים במהלך אירוע, אין מדובר בפרסום לפני קהל מאזינים או בפרסום לשם פרסום, אלא בדברים שנמסרו על ידי הנאשם בנסיבות מאוד מיוחדות. הפעם, אין מדובר במי שהתראיין במטרה להפיץ דעותיו, לא מדובר במי שיזם את הראיון ואף לא במי שדבריו נאמרים למטרת הסתה, כדוגמת הדברים שנאמרו (על ידי מי שנאמרו) באתר האינטרנט כמפורט באישומים 1-23, אלא במי שהשמיע דעתו, כדי שזו תצורף לתכנית המביאה מגוון דעות הקשורות בסכסוך הישראלי פלסטיני, וכדעה אחת מתוך דעות רבות בענין. יוזם הראיון היה חיים יבין, במסגרת הפקת התכנית "ארץ המתנחלים", שאמורה היתה להכנס לתוכנית שהכין יבין על הסכסוך הישראל-פלסיטיני (ראה ת/41). בהודעתו אפיין יבין את התכנית האמורה: "אני עיתונאי מזה כ- 40 שנה ועשיתי בימי חיי עשרות סרטים תעודיים וגם 'ארץ המתנחלים' יכול להיכלל במסגרת זו. התכנית 'ארץ המתנחלים' היתה בנויה בסגנון של יומן מסע אישי והיתה בנויה על שיחות אישיות עם מתנחלים, פלסטינים, חיילים, שוטרים וכל מי שנפגשתי בדרכי איתו במהלך שנתיים וחצי שעבדתי על הסידרה... אני יכול גם לציין כי השיחה עם השניים נערכה ברוח טובה, והם אמרו מה שהם אמרו בלי שום שאלות קשות במרכאות או מסובכות מצידי, הם פשוט הביעו את דעתם על יחסינו עם הפלסטינאים ואני גם הייתי מעוניין לשמוע את דעתם במלואה כפי שנהגתי עם כל המרואיינים בסידרה 'ארץ המתנחלים'... (הדגשה שלי ר.פ.פ.). הנאשם אמנם שיתף פעולה עם יבין, בהבעת דעותיו ובכך שאיפשר לצלמו לתכנית, אולם במקרה זה "הוזמן" הנאשם להציג עמדותיו, כחלק מתכנית בה הוצגו עמדות שונות, ולא מתוך מטרה להסית. 17. בענין אלבה נחלקו הדעות ביחס לשאלה האם יש להחיל את כלל ה"ידיעה ברמה גבוהה של הסתברות" גם ביחס למטרת הפרסום. בסיכומו של דבר "הנטיה המצטיירת מן הגישות השונות, אינה שוללת את יישומו של הכלל" (קדמי, עמ' 1984). החלת כלל זה בעניננו פירושה בחינת השאלה האם הנאשם ידע, ברמה גבוהה של הסתברות, כי דבריו יביאו ל"הסתה" - יביאו את השומעים לידי עמדה גזענית. הדברים שאמר הנאשם בראיון עם חיים יבין נועדו להציג את עמדתו ולהעמידה בשורה אחת עם דעות אחרות, חלקן מנוגדות לחלוטין לעמדותיו. בתכנית מעין זו, שמאזנת בין העמדות השונות, לא ניתן לצפות בהסתברות גבוהה השפעה כלשהי על הצופים. 18. זאת ועוד, חופש הביטוי הינו אחד מערכי היסוד בדמוקרטיה, ובמסגרתו נתונה לכל אדם הזכות להביע ולפרסם את דעותיו. זכות זו מוגבלת כאשר מדובר בדברים הנאמרים במטרה להסית לגזענות, אך יש להבטיח כי לא תהיה בה פגיעה מעבר לנדרש. לענין זה ציין כב' הנשיא ברק בפרשת אלבה: "האיסור על פירסום הסתה לגזענות פוגע בחופש הביטוי. פגיעה זו היא לתכלית ראויה, שכן היא נועדה לשמור על כבוד האדם של הנפגע ועל שוויונו. היא נועדה לקיים את שלום הציבור. עם זאת, פרשנות ראויה של האיסור הפלילי צריכה להבטיח - במסגרת כללי הפרשנות המקובלים - כי פגיעה זו לא תהא מעבר למידה הדרושה. יש לשמור היטב על הגבול שבין הטה להסתה; יש להבטיח מכל משמר כי האיסור הפלילי יצומצם להכרחי ולחיוני כדי להגשים את התכלית הראויה, וכי הוא לא יפגע בחופש הביטוי מעבר לנדרש... הטלת אחריות פלילית בגין הסתה לגזענות פוגעת בחופש הביטוי. פגיעה זו מוצדקת היא. היא נועדה לתכלית הראויה של מניעת הגזענות. הגזענות פוגעת בכבוד האדם ובשוויון שבין בני האדם. הגזענות חותרת תחת הסדר החברתי, הסובלנות החברתית ושלום הציבור. יש בה סתירה למהותה ולאושיותיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. עם זאת, הפגיעה בחופש הביטוי בגין איסור על הסתה לגזענות לא צריכה להיות מעבר למידה הדרושה". מעמדת המאשימה משתמע כי מי שעמדותיו הן עמדות קיצוניות וגזעניות, אל לו להתראיין כלל ועיקר, וכי כל ראיון שבו יביע את עמדותיו יהווה עבירה פלילית. אני סבורה כי התבטאויותיו של הנאשם הן התבטאויות גזעניות ופסולות. יחד עם זאת, עמדתה של המאשימה היא מרחיקת לכת יתר על המידה. היא פוגעת בחופש הביטוי יתר על הנדרש ולמעשה מרוקנת מתוכן את דרישת ה"מטרה" שבחוק. 19. כפי שצויין לעיל, הראיון שערך יבין עם הנאשם, היה במסגרת תכנית שהוכנה ושודרה בערוץ 2 של הטלויזיה, עליו חלים, בין היתר, כללי הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (אתיקה בשידורי טלויזיה ורדיו) תשנ"ד-1994. פרק ב' לכללים מתייחס ל"חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת". בין היתר נקבע בסעיף 2: "בעל זכיון ישרת בכל משדריו, בנאמנות ובאחריות, את עקרונות חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, לרבות הזכות לבטא דעות חריגות ולא אהודות". חוק רשות השידור תשכ"ה-1965 מתייחס אף הוא למתן ביטוי מתאים "להשקפות ודעות שונות הרווחות בציבור..." (סעיף 4) . מאידך, לגבי פרסום דברי הסתה הוטלו מגבלות, במסגרת חוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, התש"ן - 1990, האוסר עליה לשדר שידור שיש בו משום הסתה לגזענות (סעיף 46(א)(2)): "(א) בעל זכיון לא ישדר שידורים שיש בהם - (1) עבירה פלילית או עוולה אזרחית לפי כל דין; (2) הסתה לגזענות, לאפליה או לפגיעה ממשית באדם או בקבוצת בני-אדם, על רקע השתייכותם לדת, גזע, לאום, מין, עדה, אורח-חיים או מוצא; ...". וכך קבע בית המשפט בבג"צ 10182/03 ח.ל. חינוך לשלום בע"מ נ' רשות השידור ואח', פ"ד נט(3) 409: "ביסוד "דוקטרינת ההגינות" עומדת, אפוא, החובה להציג באופן מאוזן ושוויוני את מכלול הדיעות בנושאים בעלי משמעות ציבורי ולהימנע מהצגתם באופן חד מימדי שאינו משקף נאמנה את קשת הדיעות באותו נושא". וכן דברי כבוד השופט ברק בבג"צ 399/85 חבר הכנסת הרב מאיר כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור ואח', פ"ד מא(3) 255: "מכאן חובתה של רשות השידור בחברה הדמוקרטית, לא רק לשדר חדשות באופן מלא ואוביקטיבי אלא גם ליתן ביטוי לדעות והשקפות של זרמי הציבור... ביטוי לתפיסת יסוד זו ניתן למצוא בסעיף 4 לחוק רשות השידור, המטיל על רשות הציבור את החובה להבטיח כי בשידורים יינתן מקום לביטוי מתאים של השקפות ודעות שונות הרווחות בציבור". כך שבמסגרת תוכנית שבמטרתה, כדברי יבין, הבאה לידי ביטוי "את כל האנשים והגופים שיש להם יד ורגל בנושא הפלסטיני ישראלי, ישראלים משמאל ומימין, שלום עכשיו, גוש אמונים, כולם" (ת/41), היתה מטרת התכנית להביא מגוון דיעות, ובין היתר לתת ביטוי לדעות כאלה של הנאשם. הדברים באו לידי ביטוי גם בבג"צ 2888/97 נוביק נ' הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, פ"ד נא(5), 193: "רבות דובר בפסיקתנו אודות החשיבות הטמונה בקיום עצמאותה של רשות השידור, ש"אינה רק 'דובר' אלא גם 'במה', החייבת להבטיח מתן ביטוי להשקפות ודעות" (השופט ברק בפרשת כהנא, בג"צ 399/85)... דברים אלה אמנם התייחסו לרשות השידור; אך כל שנאמר בדבר תחולת חופש הביטוי על שדה פעולתה של רשות השידור, חל, מניה וביה, גם על שדות פעולתם של מפעילי הערוץ השני של הטלוויזיה ועל הנהלת הרשות השניה. בעלי הזיכיון, המפעילים את שידורי הטלוויזיה בערוץ השני, לא רק רשאים אלא אף חייבים, שלא לחסוך מצופיהם תכניות המייצגות השקפות ועמדות בנושאים קשים ומעוררי מחלוקת. אם לא יעשו כן, יחטאו לחובתם כלפי הציבור, שלא להיות רק "דובר" אלא גם "במה"". ניתן לקבוע כי בנסיבות בהן הוכנה תכנית דוקומנטרית לשידור בטלויזיה, תכנית במסגרתה ראה עצמו יבין מחוייב להביא את מגוון הדיעות בנושא הישראלי פלסטיני, פעל יבין כמי שמביא ואינו חוסך מצופיו "תכניות המייצגות השקפות ועמדות בנושאים קשים ומעוררי מחלוקת", במסגרת זו ביקש מהנאשם לומר דבריו, ובמסגרת זו, ולא אחרת, נאמרו הדברים על ידי הנאשם. לא יתכן שהעיתונאי יידרש להציג תמונה מאוזנת של הדיעות בציבור, אך את מרואייניו נעמיד לדין בגין דבריהם בראיון. 20. אני סבורה שיש להבדיל, לענין זה, בין פרסום שיוזם המפרסם לבין פרסום היזום על ידי אחרים. כאשר יוזם המפרסם את הפרסום, ניתן ללמוד מכך על רצונו להשפיע ולהסית. כאשר הפרסום יזום על ידי אחרים, יתכן שהמפרסם מבקש רק להציג את עמדותיו ללא מטרה להסית. אני סבורה כי גם מטעמים שבמדיניות, אותם הזכרתי לעיל, יש לאמץ הבדל זה. כמובן שיתכנו מקרים שבהם גם בראיון עיתונאי תהה מטרתו של הדובר להסית. זו, לדעתי, מטרת הנאשם בראיון עם גיל ריבה, באישום 25, כפי שיפורט להלן. 21. אשר על כן אני קובעת כי לא מתקיימים כל יסודות העבירות המיוחסות לנאשם באישום מספר 24, ואני מזכה את הנאשם מעבירות אלה. התוכנית "לימוזינה" - אישום מס' 25 22. במועד שאינו ידוע למאשימה, ביקר העיתונאי גיל ריבה (להלן: "ריבה") בביתו של הנאשם, שוחח עימו והקליט אותו באמצעות מכשיר וידיאו, וזאת לצורך תוכנית שהכין ריבה. התוכנית: "לימוזינה" (להלן, בנוגע לאישום זה: "התוכנית") שודרה בערוץ 10 ביום 8.8.05. לדברי המאשימה, דברים שאמר הנאשם וששודרו בתוכנית עולים כדי הסתה לגזענות והסתה לאלימות או לטרור, ודברים שנאמרו ולא שודרו לבסוף, עולים כדי ניסיון לפרסם הסתה לגזענות, וניסיון לפרסם פרסום המרדה. המאשימה הגישה את קלטת התוכנית הערוכה כפי ששודרה (ת/21), את קלטת חומר הגלם של תוכנית (ת/1) ואת תמלולי הקלטות (ת/24). כן העידה בבית המשפט שולה שפיגל, שהפיקה את התוכנית. 23. טענותיו של הנאשם באישום זה דומות לטענותיו באישום מס' 24: לדבריו ריבה אכן היה בביתו וצילם אותו, אך הוא לא ידע שהדברים ישודרו. עוד הוסיף כי תשובותיו "הודבקו" על שאלות שונות כך שדבריו יצאו מהקשרם, כי הדברים שאמר אינם מהווים עבירה פלילית, והם מותרים במסגרת "חופש הביטוי". וכן כי "המפרסם" הם כלי התקשורת. 24. גם במקרה זה, כמו בתכנית האחרת, צפייה בתוכנית ששודרה ובחומר הגלם מראה אוירה נינוחה ורגועה, אווירה טובה, הן ביחסו של המראיין גיל ריבה והן בתשובותיו של הנאשם. ניכר גם כי הנאשם מודע היטב למטרת השיחה. וכמו באישום הקודם, גם כאן משיב הנאשם לשאלותיו של ריבה, מישיר מבט למצלמה מידי פעם, בורר את מילותיו, מרחיב ומנמק. יצוין כי בתחילת הצילום בביתו של הנאשם מסביר לו ריבה איך יהיה הראיון ועל מה ידברו: "גיל ריבה: ... בגלל שהכל נורא מבולגן, כי עד הבוקר קראתי וזה, אז לא הספקתי לסדר את זה. אז כעקרון איך שאני הייתי רוצה לסדר את זה, הנושאים שאני רוצה לדבר עליהם זה כללי, תקשורת... נועם פדרמן: הבנתי, אז (לא נשמע)... טוב" (ת/24, חומר גלם (1), עמ' 37). ובהמשך: "אני רק רוצה לפתוח סוגריים ולהגיד לך שאני הולך לשאול שאלות בכל מיני כיוונים. זאת אומרת, אם אני פתאום אקפוץ לתחום האישי או לתחום הזה או לתחום הזה. אז אל ת... אל תתבלבל מזה, כי אני רק אחרי זה יעשה סדר, כי לא הספקתי לסדר את זה. בסדר?..." (שם, עמ' 47). נוסף על כך, במהלך כל השיחה עם ריבה, נראית אשתו של הנאשם יושבת בצד על הספה ומאזינה. ללא ספק לא מדובר בביקור נימוסין רגיל אלא בפגישה שמטרתה שמיעת דבריו של פדרמן, אמירת הדברים על ידי פדרמן ולאחר מכן פרסום הדברים בתכנית. ולבסוף, לקראת סוף השיחה שואל ריבה את הנאשם: "מה הדבר הכי משמעותי או חשוב, לדעתך, שאפשר ללמוד מנועם פדרמן מהשיחה הזאת?" והנאשם עונה: "ישפוט הצופה" (ת/24, חומר גלם (3) עמ' 4). מכאן ברור שהנאשם הבין וידע היטב כי דבריו יפורסמו במסגרת בתוכנית טלוויזיה. צפייה בחומר הגלם מעלה כי תשובותיו של הנאשם הינן המשך ישיר לשאלות שהוא נשאל, וניתן לקבוע כי אין ממש בטענתו של הנאשם כאילו דבריו "הודבקו". בהקשר זה, יש לציין כי בקלטת חומר הגלם שהוגשה לבית המשפט (ת/1) חסר משפט שנאמר בשיחה שצולמה. אני מקבלת את עדותה של שולה שפיגל, מפיקת התוכנית, לפיה לא יכול להיות שחסר חומר רב (ראה עמ' 3 לפרוטוקול), ולכן אין במשפט החסר כדי לתמוך בטענותיו של הנאשם. 25. הסתה לגזענות והניסיון לבצע הסתה לגזענות: במסגרת התוכנית ששודרה אמר הנאשם, בין השאר, את הדברים הבאים: "מה זה ערבי טוב? ערבי שעוד לא רצח יהודים? קשה למצוא כאלה היום. כי תראה, גם מי שלא רוצח בפועל, הוא רוצה לרצוח, או שהוא תומך ברצח. ולכן הערבים האלה, שיהיו בריאים, רוצים להיות ערבים טובים? יש את מצרים, הרשות הפלסטינאצית... הערבים שחיים זמנית במה שנקרא מדינת ישראל הריבונית... הרבה יותר מסוכנים מהערבים בשכם ובחברון... וזאת למה? מאחר והערבים האלה כרגע יושבים בשקט, אבל הם מתכננים לעשות פה בתוך המדינה שלנו, להפוך את המדינה שלנו למדינה ערבית..." (ת/24, "תוכנית לימוזינה ערוץ 10", עמ' 17-18). "...אני נגד הערבים בגלל שהם רוצים לקחת לי את הארץ הזאת ואני לא רוצה שהם יהיו פה..." (שם, עמ' 21). "מגיעים לכל כפר ועיר ב... ברחבי ארצנו הקדושה, עם רמקולים במרכז העיר. ומודיעים לערבים, רבותיי יש לכם כך וכך זמן להתארגן, מי שרוצה יגיע למשרד הזה והזה ויקבל פיצויים מתאימים לכל הרכוש שלו ולכל מה שהוא עשה, וגם פיצויים על העוגמת נפש וכולי. ומי שלא ירצה, אנחנו נביא את החיילים במקום שילכו לגרש יהודים בגוש קטיף נביא אותם לגרש את הערבים מאום אל פחם... מהבחינה הזאתי אני דווקא מאד מאד אוהב את הבתים של הערבים... אז מה נעשה עם הבתים? ניקח להם את הבתים...הכל עניין של כוח... הרתעה" (עמ' 27-28) "כדי להביא את המשיח יש כמה אלמנטים שצריך לעשות. אלף כל, באמת לגרש את הערבים. אבל לא רק. כמובן להעלות את רמת המוסר בארץ. הר הבית... הורדת המסגדים... הדרך היא לעשות פה הפיכה, וזה יקרה, זה רק עניין של זמן" (ת/24, חומר גלם (2) עמ' 28-29). מבחינת תכנם, חלק מן הדברים דומים לדברים שאמר הנאשם במסגרת התוכנית שעשה יבין, וגם כאן, ללא ספק מדובר בדברים המהווים דברי גזענות. 26. השאלה הנשאלת, גם לגבי אישום זה, נוגעת למטרת אמירת הדברים על ידי הנאשם, האם הדברים נאמרו "במטרה להסית לגזענות". לצורך ההכרעה בשאלה זו, יש לבחון את דברי הנאשם, את אופי הראיון עם הנאשם, את אופי התכנית בה נאמרו הדברים ובאמצעותה פורסמו. עדת התביעה מס' 1 היתה גב' שולה שפיגל, בעלת חברת ההפקה, מי שהפיקה את התכנית ולדבריה אחראית על ההפקה על כל משמעויותיה, משלב הראיון עד לשידור המשודר (פרוטוקול עמ' 1). חקירתה של העדה התמקדה בעיקרה בשאלת עריכת החומר המצולם. העדה לא נשאלה ולא העידה דבר באשר לאופיה של התכנית בה פורסמו הדברים או באשר למטרת הראיון עם הנאשם. עם זאת, מצפיה בתכנית ניתן לקבוע כי אין מדובר בתכנית שאופיה זהה לזה של "ארץ המתנחלים". כאמור, ארץ המתנחלים היתה תכנית דוקומנטרית, אשר הביאה מגוון דיעות מכל קצווי הקשת הפוליטית, מיהודים וערבים, מחיילים ומשוטרים וכדומה, תכנית שמטרתה להביא דיעות שונות באשר ליחס בין ישראלים לפלסטינים. בהתאם לכך נשאל הנאשם שאלות ובהתאם לכך נתן תשובותיו. לעומת זאת, מצפיה בתכנית "לימוזינה" ניתן לראות כי מטרת התכנית לא היתה הבאת דיעות שונות אלא בעיקר התייחסות למצבו ודעותיו של הנאשם דווקא, בנושאים שונים. כפי שעולה מדבריו של גיל ריבה בתכנית עצמה, מטרתו "לבדוק, האם מתחת לפנס המואר יותר יש מכירות סוף עונה לוהטות, מנגינות שלא נפסקות או אולי אמירות שעלולות להצית את הדמיון ולהטריד את מנוחתנו. בסרט הזה, מתחת לפנס המואר יושבים שלושה גברים. פדרמן מודה שהוא ה'שוקולד בטעם מנטה', איתמר 'אני אקח את המסטיק' (לא נשמע)... לא בקטע (לא נשמע)... מהימין הקיצוני והס נמצא אותם מפטפטים מתחת לפנס, וחמור מי שלא מביא משם אייטם..." (ת/24 עמ' 2). בניגוד לטענת ב"כ המאשימה, לפיה "אמרות הנאשם מופיעות כחלק מקטעי ראיונות שנערכו עם אנשים נוספים. זה לא שהנאשם היה כוכב" (פרוטוקול עמ' 87), אני סבורה, לאחר צפיה בתכנית, כי הנאשם הינו "הכוכב" של התכנית, הוא המרואיין המרכזי בתכנית, כאשר בין לבין משולבות אמירות של אחרים, ובהם איתמר בן גביר מחד, וחיילים ששרתו בחברון מאידך. בעוד שבתכנית ארץ המתנחלים, דבריו של הנאשם הינם הבעת דיעה אחת מיני רבות, והדבר בא לידי ביטוי גם באופן בו נאמרים הדברים על ידו, הרי התכנית לימוזינה נותנת לנאשם במה נרחבת להבעת דעותיו, וניתן לראות, מתוכן הדברים ומאופן אמירתם, כי הנאשם משתמש בבמה זו ומנצל אותה לפרסום דעותיו הגזעניות ולשכנוע בצדקתן, דהיינו אומר דבריו מתוך כוונה להסית לגזענות. לפיכך, במה שנוגע לדברים המיוחסים לנאשם באישום זה, אני קובעת כי מדובר בפרסום דבר במטרה להסית לגזענות, ואני מרשיעה את הנאשם בעבירות של פירסום הסתה לגזענות וניסיון לפרסם הסתה לגזענות, עבירות לפי סעיף 144ב' ולפי 144ב'+25 לחוק. 27. הסתה לאלימות או טרור המאשימה טוענת כי בדברי הנאשם בתוכנית יש משום הסתה לאלימות או טרור. סעיף 144ד2(א) לחוק קובע: "(א) המפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עמו (בסעיף זה - פרסום מסית), ועל פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור, דינו - מאסר חמש שנים. (ב) בסעיף זה, "מעשה אלימות או טרור" - עבירה הפוגעת בגופו של אדם או המעמידה אדם בסכנת מוות או בסכנת חבלה חמורה. ..." באשר לדברים שיש בהם משום "קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור", מתייחסת המאשימה לדברים שאמר הנאשם ובהם: "כדי להביא את המשיח יש כמה אלמנטים שצריך לעשות. אלף כל, באמת לגרש את הערבים. אבל לא רק... הורדת המסגדים... הדרך היא לעשות פה הפיכה" (ת/24, חומר גלם (2) עמ' 28-29). באשר לדברים שיש בהם "דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עמו", ההתייחסות היא לדברי הנאשם כי: "יגאל עמיר ניסה לעזור לעם ישראל... ריבה: ואת יגאל עמיר צריך לשחרר לשיטתך? פדרמן: כן ריבה: למה? פדרמן: כי אולי הוא טעה במעשה, אבל כוונתו היתה רצויה, כוונתו היתה טובה" (חומר גלם (3), עמ' 15). כפי שצויין לעיל, בכל הנוגע ליסוד "המפרסם", המסקנה הינה כי הנאשם הוא בגדר "מפרסם" של הדברים האמורים. אשר להיותם של הדברים קריאה למעשה אלימות ודברי שבח ואהדה למעשה אלימות - אין ספק שתוכנם של הדברים עומד בכך. בהתחשב בכך שמדובר בדברים שנאמרו לתפוצה נרחבת, שכן הדברים נאמרו לשידור בתכנית טלויזיה, בהתחשב בתוכן הדברים באופן ספציפי ובהקשר בו נאמרו, בהתחשב באמירות גזעניות שונות שנאמרו באותה תכנית ובהתחשב בזהות אומרם של הדברים - על ידי הנאשם שהינו אדם מוכר וידוע ומקובל בחלק מחוגי הימין, ישנה "אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור". מצפייה בחומר הגלם ובתוכנית אין גם ספק כי הנאשם היה מודע היטב למעמד, לדברים שאמר, לתוכנם ולמשמעותם. אשר על כן אני מרשיעה את הנאשם, בכל הנוגע לאישום זה, בעבירה של הסתה לאלימות או לטרור, עבירה לפי סעיף 144ד2(א) לחוק. 28. ניסיון לפרסם פרסום המרדה: לדברי המאשימה, בדברים הבאים שאמר הנאשם, ואשר נכללו בחומר הגלם אך בסופו של דבר לא פורסמו, יש משום ניסיון לפרסם פרסום המרדה: "אבל תראה ברוך השם, כל יום שומעים על דברים שקורים. אחד הולך ומחליט לנתק את קווי הבזק בבאר שבע. והשני הולך עם קבוצה של עשרות חברה לחסום כביש. והשלישי עושה ככה, והרביעי ככה, ברוך השם... עם ישראל מצביע בגדול נגד התוכנית ההזויה והמטורפת והמסוכנת של אריק שרון . ... ערבים? אני מאד מכבד את הערבים. בגלל שאני מכבד אותם אני רוצה להעיף אותם מפה. כן? שיהיה לך ברור, אני לא חושב שהערבים הם מגעילים כי הם לא מתקלחים או כי הם שוכבים עם הכבשים שלהם...". 29. סעיף 134(א) לחוק קובע: "המפרסם, מדפיס או משעתק פרסום ויש בו כדי להמריד, דינו - מאסר חמש שנים והפרסום יחולט". סעיף 136 לחוק קובע מהי המרדה: "לעניין סימן זה, "להמריד" הוא אחת מאלה: ... (2) להסית או לגרות את יושבי הארץ שינסו להשיג, בדרכים לא כשרות, שינויו של דבר שיסודו בדין" בפרשיות כהנא השונות (ע"פ 6696/96 כהנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 535; דנ"פ 1789/98 מדינת ישראל נ' כהנא, פ"ד נד(5) 145) ניתח בית המשפט את עבירת ההמרדה ועסק, בין היתר, בשאלה מהו הערך המוגן בעבירה זו. בדיון הראשון (ע"פ 6696/96) דגלה דעת הרוב בכך שעבירת ההמרדה נועדה להגן על מבנה המשטר הדמוקרטי ויציבותו בלבד. אך בדיון הנוסף (דנ"פ 1789/98) קבעה דעת הרוב כי עבירה זו נועדה להגן גם על ערכי היסוד של המשטר הדמוקרטי, ולא רק להגן מפני פגיעה בסדרי הממשל, בהתאם לחלופות השונות שבסעיף. במקרה שלפנינו, מייחסת המאשימה לנאשם את חלופה (2) לסעיף 136 בלבד, כאשר בדיון הנוסף קבעה דעת הרוב ששתי החלופות הראשונות בסעיף 136 מיועדות להגן על מבנה המשטר בלבד, והן אינן מתפרשות על כל ערכי היסוד העומדים ביסוד השיטה הדמוקרטית (ראה ת"פ 1281/01 (שלום ירושלים), מ"י נ' פולק טירן, ). האם בדברים שאמר הנאשם יש כדי להמריד? בפרשיות כהנא השונות נחלקו השופטים בשאלה האם יש צורך ב"מבחן הסתברותי" כדי לקבוע את אמת המידה להגבלת פרסום. בדיון הנוסף קבעה דעת הרוב (של השופטים ברק, אור, לוין וטירקל) כי הסעיף של פרסום המרדה כולל בתוכו מבחן הסתברותי. כן נקבע כי הגבלתו של חופש הביטוי בגין עבירה של המרדה, ייעשה במקרים חריגים ותוך שימוש בסטנדרט מחמיר. וכדברי השופט גולדברג: "...מתחייבת העלאת ה"רף" במידתו של הפוטנציאל להמרדה, כך שייאסר רק פרסום שהפוטנציאל שבו להמריד הוא ממשי...". מכאן עולה כי כדי לייחס לאדם עבירה לפי סעיף 134 לחוק, יש צורך להוכיח כי נגרמה פגיעה חמורה בערך המוגן. וכדברי בית המשפט בת"פ 1281/01 דלעיל בנוגע לחלופה (2) לחוק: "או שיהא בכוחו של המסר המובע בפרסום להסית חלק ניכר מיושבי הארץ לפעול בדרכים אסורות על מנת לשנות דבר שיסודו בדין, וכל זאת - באופן שיהיה בו כדי לערער באופן ממשי את יציבות השלטון". ובוגע ליסוד הנפשי הנדרש, מדובר על "מודעות" (לטיב המעשה ולקיום הנסיבות). במקרה דנן, הדברים המיוחסים לנאשם נחלקים לשניים: בקטע הראשון מדבר הנאשם על פעולות כנגד ההתנתקות ובקטע השני מתבטא הנאשם כנגד ערבים: בקטע הראשון- נשאל הנאשם על דברים שאמר בעבר בנוגע להתנתקות מגוש קטיף: "שום דבר לא יהיה שקט, לא מעניין אותי גם אם ישימו אותי בכלא, אני אפתח מפה חמ"ל" (ת/24, חומר גלם (2) עמ' 12). בתשובה, הנאשם עונה שהוא נמצא במעצר בית אך בכל זאת ניתן לעשות דברים כפי שאף אחרים עושים, וכאן אומר הנאשם את הדברים המיוחסים לו בכתב האישום. בקטע השני- נשאל הנאשם על ידי ריבה מה גרוע בעיניו, ערבים או שמאלנים, והוא עונה כדלהלן: "גיל ריבה: מה יותר נורא בעיניך...או מה יותר נורא? ערבים או שמאלנים הומואים? נועם פרדמן: זה ברור, לא? גיל ריבה: לא. נועם פדרמן: ערבים הם בכלל לא נוראים בעיני. ערבים... גיל ריבה: מה זאת אומרת? ערבים הם לא נוראיים בעיניך? נועם פדרמן: ערבים? אני מאד מכבד את הערבים. בגלל שאני מכבד אותם אני רוצה להעיף אותם מפה. כן? שיהיה לך ברור, אני לא חושב שערבים הם מגעילים כי הם לא מתקלחים או כי הם אה... גיל ריבה: ברור נועם פדרמן: שוכבים עם הכבשים שלהם. גיל ריבה: (לא נשמע) נועם פדרמן: זה לא...זה לא הסיבה. אני נגד הערבים בגלל שהם רוצים לקחת לי את הארץ הזאת..." (ת/24, חומר גלם (3), עמ' 92-93). מקריאת הדברים במלואם ניתן לראות כי הדברים שאמר הנאשם שונים מהדרך בה הם מוצגים בכתב האישום: בקטע הראשון נשאל הנאשם בנוגע למעשים שייעשה כדי למנוע את ההתנתקות, ובתגובה הוא עונה שהוא נמצא במעצר בית אך "ברוך השם", יהודים אחרים כבר פועלים למניעת תוכנית ההתנתקות. בקטע השני ניתן לראות בבירור כיצד דבריו של הנאשם, כפי שהם מוצגים בכתב האישום, הוצאו מהקשרם. אמנם הנאשם אומר את הדברים שיוחסו לו בכתב האישום בנוגע לערבים, שהם דברים שיש בהם הסתה לגזענות, אך מכאן ועד הקביעה כי מדובר בדברי המרדה - רחוקה הדרך. לפיכך, לא נראה כי בדברי הנאשם יש כדי "להסית או לגרות" אנשים להשיג באמצעים אסורים שינוי של דבר שיסודו בדין, ובוודאי שאין בדברים שאמר עוצמה כזו שיהיה בה כדי לערער באופן ממשי את יציבות השלטון. כל זאת, כאשר מדובר כאמור בדברים שנותרו על רצפת חדר העריכה, ולא הובאו לבסוף לשידור. וכאשר נפסק כאמור פעמים רבות, כי פגיעתה של עבירה זו בחופש הביטוי, תיעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד. לפיכך, איני סבורה כי דברי הנאשם האמורים בכתב האישום עולים כדי פרסום המרדה, ובעניין זה יפים דברי בית המשפט בת"פ 1281/01: "באתי לכלל מסקנה, שהדברים שפרסם הנאשם אינם טומנים בחובם פוטנציאל ממשי להמריד, וכי לא היה בכוחם לגרום- ברמת הסתברות של קרבה לוודאות או ברמת הסתברות של אפשרות סבירה או ממשית - לערעור אושיות המשטר וסדרי השלטון". אשר על כן אני מזכה את הנאשם מעבירה של ניסיון לפרסם פרסום המרדה. הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית 30. טענה נוספת של הנאשם היא אכיפה בררנית. לדבריו, בכך שהוא הועמד לדין בגין דברים שפוליטיקאים ורבים אחרים אומרים מדי יום - יש משום אפליה פסולה, והוא הועמד לדין בשל רדיפה פוליטית בהיותו פעיל ימין. כמו כן, לדברי הנאשם יש משום אכיפה בררנית גם בכך שכלי התקשורת לא הועמדו לדין בכך ששידרו את הדברים שאמר שמהווים, לכאורה, עבירות. לכן טוען הנאשם שעומדת לו הגנה מן הצדק. 31. טענת ה"הגנה מן הצדק" מאפשרת לבית המשפט לבטל או לעכב כתב אישום משיקולי הגינות וצדק. בפסק הדין העיקרי בעניין זה, ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, הרחיב בית המשפט את ההלכה שהיתה עד אז, וקבע כי סמכותו להתערב תהיה לאו דווקא במקרים קיצוניים ושערורייתים. ביום 15.5.07 התקבל בכנסת תיקון מס' 51 לחוק סדר הדין הפלילי, ובו תוקן סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982, כך שהוספה פסקה 10, בה עוגנה בחקיקה דוקטרינת ההגנה מן הצדק. ואולם, בשורה של פסקי דין נקבע כי תורת ההגנה מן הצדק תופעל במשורה, ותתקבל במקרים נדירים בלבד. וכדברי בית המשפט בפרשת בורוביץ דלעיל: "ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר". (וכן: ת"פ 3570/06 מדינת שיראל נ' חליל סקר, ; ת"פ 3590/03 מדינת ישראל נ' אבו חרב חליל, ). כן נקבע כי לא כל אכיפה חלקית היא גם בררנית המקימה עילה של הגנה מן הצדק. ועל הטוען לכך, מוטל הנטל להוכיח קיומם של שיקולים פסולים בהחלטה להעמיד לדין (ראה ע"פ 2495/07 חליל פרעוני נ' מדינת ישראל, ). 32. במקרה זה לא הביא הנאשם כל ראיות להוכחת טענתו לאכיפה בררנית. כל שאומר הנאשם הוא כי הדברים שאמר הינם: "חלק מהשיח הציבורי, אנו שומעים אותן כל יום... דברים דומים אמר ליברמן כשהוא שר בממשלה" (עמ' 82 לפרוטוקול, ש' 1, 4) וכן כי: "אלה דברים שהיום מפלגות שרצות בכנסת זה המצע שלהם, כמו "מולדת"" (עמ' 81 ש' 28). אך מעבר לכך לא הרחיב הנאשם, לא הביא כל ראיות לדבריו ולא הניח כל תשתית עובדתית לטענותיו. אשר לטענות הנאשם על כך שמי שעסקו בפרסום, מטעם כלי התקשורת, לא הועמדו לדין - ראשית, אין כל ראיה לכך שמי שעסקו בפרסום הדברים מלבד הנאשם, עשו כן במטרה להסית לגזענות. שנית, לא ניתן להשוות בין מי שמביע דעותיו ואומר את הדברים שיש בהם הסתה לגזענות, לבין מי שחלקו בהבאת הדברים לידיעת הציבור. שלישית, בבג"צ 399/85 (כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255), נבדקו סמכותה והיקף שיקול דעתה של רשות השידור באשר לשידור דעות והשקפות המהוות הסתה לגזענות. בסעיף 35 לפסק הדין משאיר השופט ברק את השאלה בצריך עיון, כשהוא אומר: "...השאלה, אם בפרסום דברי גזענות, עוברים המשיבים על הוראות הסעיפים 144ב לחוק העונשין לא נבחנה על ידי, ואיני מביע בה כל דעה (ראה, בעניין זה, הוראת סעיף 144ג לחוק העונשין, המעניקה לרשות הגנה במקרים מסויימים). אמשיך, איפוא, בניתוח גישתי על יסוד ההנחה, כי רשות השידור עצמה אינה עוברת כל עבירה בשדרה כתבה פלונית בעלת אופי גזעני...". לפיכך אני דוחה את טענת הנאשם אודות אכיפה בררנית, וממילא נדחית טענתו במה שנוגע להגנה מן הצדק. סיכום 33. אשר על כן ולאור האמור לעיל אני קובעת כדלהלן: אני מזכה את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו באישומים 1 עד 24. לגבי אישום 25 אני מרשיעה את הנאשם בעבירות של איסור פרסום הסתה לגזענות לפי סעיף 144ב לחוק, בעבירה של ניסיון לפרסם הסתה לגזענות לפי סעיף 144ב+25 לחוק, ופרסום הסתה לאלימות או לטרור לפי סעיף 144ד2(א) לחוק. אני מזכה את הנאשם מנסיון לפרסם פרסום המרדה, עבירה לפי סעיף 134(א) בצירוף סעיף 136(2)+25 לחוק. הסתהתחנת רדיו