דחיית בקשה לאשרת כניסה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית בקשה לאשרת כניסה: עתירה ליתן לעותרת 2, אזרחית פיליפינית שנישאה לעותר 1, היתר כניסה לישראל, כדי להתחיל בהליך של 'איחוד משפחות'. 1. העותר 1 (להלן - העותר) הוא אזרח ישראלי, כבן חמישים וחמש. מאשתו הראשונה, אם שני ילדיו, התגרש בשנת 1983. בשנים האחרונות סובל העותר 1 ממחלת לב. העותרת 2 (להלן - העותרת), כבת 51, אזרחית הפיליפינים, נכנסה לראשונה לישראל בשלהי שנת 1998, לעבודה בסיעוד. תוקף אשרתה פג באמצע שנת 1999. בראשית שנת 2001 עזבה העותרת את הארץ ושבה מייד, על-פי אשרת עבודה מסוג ב/1, גם בפעם הזאת לעבודה בתחום הסיעוד. האשרה הוארכה עד ליום 15.3.2001, אולם, גם לאח שתוקפה פג, הוסיפה העותרת ונשארה בישראל, שלא כדין. לטענת המשיב, התקבלה אצלו תלונה ממעסיקתה של העותרת כי זו נטשה אותה. העותרת לא פנתה אל המשיב ולא ביקשה להאריך את האשרה או לקבל אשרה אחרת. 2. העותרים הכירו זה את זו, ולפי טענתם החלו לחיות כבני זוג עוד בתקופה שבה שהייתה של העותרת בארץ נעשתה כדין. בתקופה ההיא סבל העותר קשות ממצבו הבריאותי, ולפי טענתו סעדה אותו העותרת. ביום 1.6.2004 פנה העותר במכתב אל המשיב וביקש להסדיר את מעמדה של העותרת. ביום 22.5.2005 נעצרה העותרת בגין שהייה בלתי חוקית ועבירות אחרות הקשורות בכך, והוצא נגדה צו הרחקה. בשימוע שנעשה לה באותו יום ציינה כי היא מתגוררת עם חבר ישראלי במשך ארבע שנים, כי היא מטפלת בו בחוליו, וכי היא מעוניינת להינשא לו. העותר, מצדו, פנה אל המשיב באמצעות עורך-דין, והביע את הסכמתו לחתום על כל התחייבות שתידרש על מנת למנוע את גירושה של העותרת מישראל. העותר ציין כי בכוונתם להינשא לאלתר, מייד לכשיתירו לו רופאיו לצאת את הארץ, ולאחר שתקבל העותרת תעודת גירושין מבעלה הפיליפיני. 3. למחרת, ביום 23.5.2005, ניתנה החלטת בית הדין למשמורת בעניין העותרת. נכתב בהחלטה כי שהייתה של העותרת בארץ היא אכן בלתי-חוקית וכי אין מדובר בטעות. את הבקשה לשחררה לשם הסדרת מעמדה של העותרת דחה בית הדין, שכן כמו כל זוג שבו אחד מן הצדדים הוא נתין זר השוהה שלא כדין בישראל, עליהם לצאת מן הארץ, להינשא, ואז לשוב ולבקש מעמד. העותרת שוחררה בתנאי שתעזוב את ישראל בתוך 30 יום, וכנגד הפקדת ערבות וחובת התייצבות בתחנת משטרה אחת לשבוע. בקשה נוספת לעיכוב הרחקתה מן הארץ נדחתה על-ידי בית הדין ביום 29.5.2005. סכום הכסף האמור לא הופקד, וביום 6.6.2005 הוצאו נגד העותרת צווי הרחקה וגירוש עד לסוף שנת 2015. 4. מייד לאחר שיצאה העותרת מן הארץ, בחודש יולי 2005, יצא העותר לפיליפינים למשך כחודש. לפי טענתו יצא כדי להסדיר מסמכים שיאפשרו לו ולעותרת להינשא. באוקטובר 2007 שב העותר ויצא מן הארץ, והעותרים נישאו שם. ביום 27.5.08, כתשעה חודשים לאחר נישואיהם, הגיש העותר בקשה לאשרת כניסה לעותרת 2 וכן בקשה לאיחוד משפחות. המשיב החליט לעשות לעותרים שימוע, לכל אחד במקום הימצאו. בשימוע שנעשה לעותרת בשגרירות ישראל בפיליפינים, ביום 5.8.08, היא מסרה את הפרטים לגבי תולדות הקשר שלה עם העותר, לגבי עבודתה בארץ, ולגבי מעצרה. העותרת ידעה לנקוב בשמותיהם של בני משפחתו של העותר ולמסור פרטים על מצבו הבריאותי. העותרת סיפרה כי בשנת 2004 החליטו להתחתן, והעריכה כי אם לא יותר לה לבוא ארצה, לא יבוא העותר לפיליפינים. עוד סיפרה כי העותר ממשיך לשלוח לה סכום כסף נאה מידי חודש, וכי הם שומרים על קשר טלפוני קבוע. המסקנה מהשימוע הזה, כפי שנכתבה למשיב בארץ, הייתה זו: "התרשמות אישית אין לי ספק כי הגברת מכירה את אדון שלמה, יחד עם זאת, לא יכולתי לעמוד על טיב היחסים האישיים ביניהם. מאחר ולטענתה הייתה אצל שלמה מהרגע הראשון בו חדלה להיות חוקית, לפחות בהתחלה היה מדובר לטענתה ב'סידור' הוגן. בו הנדון גרה ומטפלת בשלמה, מעבירה לו את משכורתה והוא שולח 200 דולר למשפחתה שבפיליפינים ולמעשה נותן לה את חסותו. אלא שלטענתה הסידור הפך ל'אהבה' (ציטוט) מצידה" (נספח כת/6 לכתב התשובה). 5. בשימוע שנעשה לעותר סיפר אף הוא את הרקע לקשר שביניהם. עיקרי הדברים דומים בהחלט, אולם בשונה מגרסתה של העותרת סיפר העותר כי הצעת הנישואין באה כבר בשנת 2003, וכי בעלה הפיליפיני של העותרת נפטר קודם לכן. 6. ביום 14.9.08 החליט המשיב לדחות את הבקשה, מחמת העדר ראיות מספיקות לכנות הקשר הזוגי בין העותרים. במכתב מיום 21.9.08 נכתב לעותרים כי "בקשתך לאשרת כניסה עבור אנטו ויאולטה נדונה בלשכתנו. לא מצאנו מקום לאשר הבקשה מאחר ולא הוכח כי קיים קשר כנה ביניכם" (נספח ע/10 לעתירה). העותר ערר על ההחלטה, וזה נדחה ביום 6.11.08, לאמר: "תשובתנו הקודמת אליך בעינה עומדת, לא נמצא מקום לשנות את ההחלטה הקודמת בעניינך". לפיכך הוגשה העתירה דנן. 7. בד-בבד עם הגשת העתירה הגישו העותרים בקשה למתן צו ביניים (בש"א 1005/08), להורות למשיב לאשר את כניסתה של העותרת לישראל עד למתן פסק הדין. פעם ופעמיים נתבקשה תגובת המשיב, אולם זו לא באה. ביום 18.1.2009, משלא נותר מפלט, נעתרתי לבקשה והוריתי לאפשר את כניסתה של העותרת עד למיצוי הדיון בעתירה. בדיון בעתירה ביום 26.2.2009 (העותרת לא באה ארצה עד אז) התניתי את היתר הכניסה שעל-פי ההחלטה הזו בהפקדת סכום כספי בסך של 30,000 ₪ ובהעמדת ערבות של צד ג' בסכום דומה, על-מנת להבטיח את יציאת העותרת מן הארץ, אם תידחה העתירה. 8. המשיב טוען כי כדין סורבה בקשתו של העותר. הוא טוען כי לא הוכחה תשתית כנה למערכת הנישואין של העותר עם העותרת. לטענת המשיב, מערכת היחסים שבין השניים, בעת שגרו יחדיו בישראל, לא הייתה כי אם 'סידור' נוח עבור שניהם: העותר יצא נשכר משום שהיה מי שיטפל בו בעת שבריאותו הייתה רופפת, והעותרת הרוויחה מקום מפלט מפני הרשויות בעת ששהתה שלא כדין, ובצִדו סכום כסף חודשי קבוע עבור משפחתה. להפרכת הטענה כי העותרים חיו כבני זוג מסתמך המשיב על כמה עובדות. ראשית, על הימנעות העותר מלהפקיד את סכום הערבות (20,000 ₪) שהוצע לו להפקיד לאחר מעצרה העותרת כדי לעכב את גירושה. לשיטת המשיב, הדבר מוכיח כי אין מדובר במערכת יחסים זוגית כי אם במערכת יחסים של הפקת רווח הדדית גרידא. שנית, על כי במהלך התקופה שמאז יציאת העותרת מן הארץ ועד לפנייתו של העותר בשנת 2008, במשך כשלוש שנים, לא נעשתה שום פנייה למשיב, ובסך הכל נפגשו העותרים פעמיים, לפרקי זמן קצרים. שלישית, כי גם לאחר קבלת תעודת הגירושין של העותרת נמנעו השניים מלהינשא עוד פרק זמן ארוך. רביעית, על כי גם לאחר שובו ארצה מן הנישואין השתהה העותר פרק זמן ארוך לפני שהגיש את הבקשה לאיחוד משפחות. 9. את המכתבים שהשניים הציגו, כראיה לרציפות הקשר ביניהם, מבטל המשיב. לשיטתו, אין הם אלא כרטיסי ברכה ליום-הולדת, נטולי ערך ראייתי לעניין כנות הקשר. בשימוע שנעשה לעותרת היא סיפרה כי בתחילה אמנם גרה אצל העותר רק לצורך 'סידור', והמשיב תוהה האם באמת ובתמים הפך ה'סידור' הזה לאהבה. המשיב מבקש להיתלות גם בסתירות שהתגלו, לטענתו, בדברי העותרים באשר למעמדה האישי של העותרת. כשנכנסה לארץ דיווחה כי היא רווקה, בתצהיר שהגיש העותר בשנת 2006 טען כי בני הזוג ממתינים לתעודת הגירושין, בשימוע שנעשה לעותר הוא טען כי בעלה הפיליפיני של העותרת נפטר כבר ב-2003, ואילו העותרת טענה בשימוע כי תעודת גירושין התקבלה רק בשנת 2006. גם לגבי מועד הצעת הנישואין סבור המשיב כי נתגלו סתירות, כשהעותר טוען כי ההצעה הייתה בשנת 2003 ואילו לגרסת העותרת רק בשנת2004. סיכומו של דבר, המשיב טוען כי בקשתם של העותרים נבחנה "לפני ולפנים", ההחלטה לדחותה התקבלה "מתוך שיקול דעת ובכובד ראש", ובודאי שאין מדובר בהחלטה בלתי סבירה. מבחינה משפטית, המשיב מציין כי נתון לו שיקול דעת רחב בעניין הענקת רישיונות ישיבה, וכי אין זכות קנויה למאן-דהוא לקבל מעמד בישראל, אשר יוצר סטאטוס ומקנה זכויות. המשיב מזכיר גם כי שיקול דעתו מסתמך על תשתית עובדתית המתגבשת על סמך ראיות מינהליות. ראיות כאלה, לשיטתו, יש בידו במידה מספקת על מנת להשתכנע כי נישואי העותרים אינם אלא נישואין פיקטיביים. 10. אני סבור כי המשיב שגה בהחלטתו. הדרך שבה התקבלה ההחלטה אינה ראויה, הראיות שעליהן הסתמך אינן ראיות ממשיות, והתוצאה היא כי החלטתו אינה סבירה. מבחינת הדרך, לא נעשה שימוע כראוי. אינני פוסל עשיית שימוע בנפרד לכל אחד מבני הזוג, ולא שימוע בשגרירות במדינות הים. אולם השיחה שנעשתה בין גורמי המשיב לבין כל אחד מן העותרים איננה שימוע ראוי לשמו. לא נכתב פרוטוקול, אין ידוע אל-נכון מה נשאל ומה הושב, ולא ברור מהן הראיות שהוצגו ומה נאמר לגביהן. כתיבת חוות-דעת קצרה המסתמכת על התרשמותו של הגורם שעשה את השימוע אינה מספיקה בנסיבות האלה, של הכרעה בדבר עתיד חיי המשפחה של העותרים. גם השימוע הראשון שנעשה לעותרת, ביום מעצרה, לא הוגש על-ידי המשיב. 11. שנית, ובעיקר, הראיות. כמה וכמה ראיות כבדות משקל הציגו העותרים. לבד מן המכתבים הנ"ל, הוצגו דפי ריכוז שיחות הטלפון היוצאות של העותר, המעידים לכאורה על קשר טלפוני כמעט יומיומי בינו לבין העותרת. גם דפי חשבון הוצגו, המלמדים לכאורה על סכום כסף נאה ששלח העותר מידי חודש אל העותרת. לגבי תקופת מגוריהם המשותפים, הציגו העותרים לא פחות מתשעה מכתבים מאת שכנים ומכרים, המאשרים את דבר חייהם המשותפים כבני זוג. אחד מהמכתבים ניתן מטעם ראש עיריית יהוד. אחדים מהכותבים מעידים גם על טיב הקשר שהיה בין העותרים כבני זוג, ומתארים אותו באור חיובי. לבד מאלה, הוצגו גם תמונות מחייהם המשותפים. עיון במסמכי ה'שימוע', במכתבי המשיב לעותרים, ובתשובתו לעתירה, מלמד כי הראיות הללו לא נלקחו בחשבון כראוי. מחלקם התעלם המשיב לחלוטין, ואת ערכם של האחרים המעיט וביטל בלי טעם מספיק. 12. מנגד, נימוקי המשיב והראיות שעליהן בחר להסתמך, דלים ורעועים. הסתירה בעניין מצבו של הבעל הפיליפיני ניתנת ליישוב: ייתכן כי הבעל נפטר בשנת2003, וכי העותרים המתינו לתיעוד המאשר זאת, כשהם או אחרים מחליפים 'תעודת פטירה' ב'תעודת גירושין'. התעודה הזו התקבלה רק בשנת 2006, ומסירת נתון שגוי על דבר רווקותה של העותרת בעת כניסתה לארץ מעיד לכל היותר על חוסר יושר. ייתכן כי זה פשר הסתירה, וייתכן כי העותרים יישבוה בדרך אחרת. כמובן, ייתכן גם כי מדובר בשקר, וכי העותרים מסתירים מידע מן המשיב. כך או כך, המסקנה שהסיק המשיב, בהסתמך על הסתירה לבדה, כי העותרים בדו את הקשר הזוגי, ללא מיצוי הבירור בשאלת עניינו של הבעל הפיליפיני - היא מרחיקת לכת. אי-ההתאמה בעניין מועד הצעת הנישואין היא עניין של מה-בכך. ארבע שנים חלפו מאז, ואין להפריז בערכם של אי-דיוקים או אי-התאמות בין גרסאות. בחינת טענותיו של המשיב בעניינן של הסתירות הללו מותירה תחושה כאילו הניסיון 'לתפוס' את העותרים על שקרים גבר על המחוייבות לבירור האמת. 13. העובדה כי העותרים כמעט שלא התראו במהלך השנים מאז שגורשה מן הארץ מובנת היטב, לאור מצבו הבריאותי הרופף של העותר והאיסור שהושת על העותרת להיכנס ארצה. זקיפתה לחובתם היא מוזרה. גם ההסבר לגבי משך הזמן שחלף בין קבלת תעודת הגירושין לבין הנישואין, ובין אלה לבין הגשת בקשת האשרה, מניח את הדעת. העותרים הסבירו כי חלפו כמה חודשים נוספים עד להשגת כל האישורים הנדרשים. ולבסוף, הימנעותו של העותר מלהפקיד את הערבויות: החלטתו שלא להתאמץ ולגייס את סכום הכסף, ולוותר על דחייה של חודש בגירוש העותרת, היא הגיונית ומובנת. בל נשכח שמייד לאחר מכן טס העותר לבקר את העותרת במולדתה, כדי לקדם את נישואיהם ואת האפשרות להשיבה ארצה. את האפשרות להעביר חודש נוסף בצוותא בארץ, תמורת הפקדת הערבות, המירו העותרים בחודש משותף בפיליפינים, תוך תקווה לקדם את עניין נישואיהם. סיכומו של דבר, אין ממש אף לא באחד מן הממצאים שעליהם הסתמך המשיב בהחלטתו. 14. מהטעמים הללו החלטתו של המשיב אינה יכולה לעמוד. אילו בחן המשיב את עניינם של העותרים בלב פתוח ובנפש חפצה; אילו היה מברר היטב את הראיות שהוצגו; לוּ זימן לבירור כמה משכני העותר שהצהירו מידיעתם האישית על הקשר שבין בני הזוג; אילו באמת היה בוחן את עניינם "לפני ולפנים" - דומני שהיה עשוי להגיע למסקנה שונה. הראיות שציינתי לעיל, שהמשיב נמנע מלייחס להן משקל, עשויות ללמד, לכאורה, על קשר אמיתי. ההנחה כי ניתוק פיזי בין השניים לתקופה ארוכה שולל את קיומה של האהבה בין העותרים אינה מתאימה לנסיבותיהם. העותר אינו איש צעיר, מתפרנס בדוחק וחי בבדידות. העותרת גם היא אינה בחורה צעירה, והוצגו ראיות בדבר נאמנותה לו. היה ראוי לו למשיב להתייחס לכך, ולא להסתמך על הנחות מחמירות, שנכונות אולי לרוב בני האדם, אך לא לעותרים דנן. אין גם לשכוח כי עוד לפני שנעצרה העותרת ניסה העותר להסדיר את מעמדה כבת זוגו. הוא גם הקדים ועשה הסכם ממון עם העותרת כבר בשנת 2003. גם לכך ראוי ליתן משקל. 15. סוף דבר, ההחלטה של המשיב שלא לאשר את הבקשה ליתן אשרת כניסה לעותרת, לשם התחלת הליך איחוד משפחות, הושתתה על אדנים רעועים ונמצאה בלתי סבירה. אני מבטלהּ אפוא. יש לעשות שימוע מחודש לעותרים, בישראל, בשים לב להערותיי שבפסק דין זה. העותרת תהיה רשאית לבוא ארצה, כנגד הפקדת ערבות כספית בסך של 20,000 ₪, ומתן ערבות מאת צד ג' בסכום זה. בהתאם לתוצאות השימוע תוכל העותרת להתחיל בהליך של איחוד משפחות, או שתשוב אל מולדתה. המשיב יישא בהוצאות העתירה וכן בשכ"ט עו"ד ומע"מ, בסך כולל של 6,000 ₪. אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפניםאשרת כניסה