קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית בקשה לקבלת היתר בניה: זוהי עתירה מנהלית כנגד החלטת משיבה 2 (להלן גם: "ועדת הערר") אשר דחתה ביום 23.8.06, במסגרת ערר 232/06, את ערר העותר. הערר הוגש על החלטת משיבה 1 (להלן גם: "הועדה המקומית"), אשר דחתה את בקשת העותר לקבלת היתר בניה למבנים קיימים במקרקעין שברשותו, חלקה 40 בגוש 3819 בכפר ביל"ו (להלן: "המקרקעין"). העובדות: 1. העותר מחזיק במשק 40 בכפר ביל"ו הידוע כחלקה 40 בגוש 3819, הם המקרקעין. על המקרקעין קיימים שני בתי מגורים שנבנו כדין, בית העותר ובית הוריו. לאורך שנות מגוריו בנחלה הסב העותר מבני משק ומבנים חקלאיים, הקיימים על המקרקעין, למבני מגורים מבלי שניתנו לכך היתרים. הסבת המבנים כללה שיפוץ נרחב בהם לרבות עבודות ריצוף והתקנת פרגולות. התוצאה היא כי על המקרקעין הוקמו 6 יחידות דיור, על אף שעל פי התוכניות החלות על המקרקעין, ניתן להקים במקום 3 יחידות דיור בלבד. 2. לאור האמור לעיל, הגישה הועדה המקומית כתב אישום כנגד העותר במסגרת ת.פ. 2950/99 של בית משפט השלום ברמלה. העותר הורשע על פי הודאתו בעבירה של בנייה ללא היתר ובשימוש ללא היתר, לצרכי מגורים, בשטח כולל של 245 מ"ר. כמו כן הורשע העותר בעבירה של בנייה ללא היתר באופן ששינה את פני הקרקע, ע"י הנחת אבנים משתלבות בשטח של 450 מ"ר. על העותר נגזרו העונשים כדלקמן: א. קנס כספי בסך 8,000 ₪. ב. ניתן צו המורה לעותר להפסיק את השימוש ללא היתר ולהרוס את המבנים אשר בנה ללא היתר ו/או בסטיה מההיתר תוך 12 חודשים, אלא אם כן יינתן היתר כדין. ג. ניתן צו הריסה וצו הפסקת שימוש על פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, ביחס למבנה אשר סומן באות A, אשר גם צו זה ייכנס לתוקפו תוך 12 חודשים, אלא אם כן יינתן היתר. 3. א. בשנת 2000 הגיש העותר בקשה להיתר בניה לשימוש במקרקעין על בסיס אישור מצב קיים, ולאחר מכן הגיש בקשה מתוקנת. הבקשות נדחו, ובסופו של דבר הוטל על העותר להגיש תב"ע בסמכות ועדה מקומית (ר' נספח ד' לתשובת הועדה המקומית). ב. ביום 4.6.01 הגיש העותר תוכנית שינוי לתוכנית המתאר . ביום 6.9.01 דנה הועדה המקומית באישור התוכנית והחליטה "לשוב ולדון לאחר הגשת תוכנית בסמכות ועדה מחוזית לחלוקת המגרש והסכמת בעל הקרקע." הועדה המקומית סברה כי בהכפלת מספר יחידות הדיור והגדלה משמעותית באחוזי הבניה יש משום חריגה מסמכותה, ולכן מן הראוי כי תוגש תוכנית כוללת לועדה המחוזית לתכנון ולבניה (ר' נספח ה' לתשובת הועדה המקומית). ג. ביום 28.2.04 הגיש העותר לועדה המקומית בקשה נוספת להיתר בניה. בקשה זו לא נקלטה טכנית אצל הועדה המקומית. לטענת הועדה המקומית, היא סירבה לקבל ולקלוט אצלה את הבקשה עקב אי עמידה בתנאי הסף לקליטת הבקשה. ד. במקביל, בשנת 2004, הגישה הועדה המקומית כתב אישום נוסף כנגד העותר בגין אי קיום צו בית משפט. כתב האישום הוגש בגין אי קיום פסה"ד הנ"ל, שניתן בבית משפט השלום ברמלה (ת.פ 2950/99), באופן שצוי ההריסה והפסקת השימוש שניתנו ע"י ביהמ"ש לא בוצעו על ידי העותר. 4. בשל "העדר המעש" מצד המשיבה ביחס למסמכי התכנון שהגיש לה העותר, כך לטענת העותר, הגיש העותר ערר (ערר 469/05) (להלן: "הערר הראשון"). בהחלטה מיום 8.1.06 דחתה ועדת הערר את הבקשה ונתנה לעותר אפשרות להגיש בקשה חדשה להיתר, לועדה המקומית, תוך התייחסות להערות שהועברו אליו ביום 19.10.05 (ר' נספח ז' לתשובת הועדה המקומית). 5. א. ביום 5.4.06 הגיש העותר בקשה חדשה להיתר לועדה המקומית. העורר סבר כי הועדה המקומית סירבה, על דרך של מחדל מתמשך, לדון בבקשה המונחת לפניה ומשום כך הגיש, ביום 4.7.06, ערר לפי סעיף 157 לחוק התכנון והבניה (ערר 232/06) (להלן: "הערר השני"). ב. בינתיים, ביום 11.7.06, דחתה הועדה המקומית את הבקשה להיתר בנייה אשר הוגשה ביום 5.4.06. ד. בתגובה לערר השני הציגה הועדה המקומית את גרסתה, תוך צירוף החלטתה מיום 11.7.06, לפיו נדחתה בקשת העותר להיתר בניה. ה. ביום 2.8.06 התקיים דיון בועדת הערר, בערר השני, בנוכחות ב"כ העותר וב"כ הועדה המקומית. בדיון זה נדונו, לגופו של עניין, טענות העותר וטענות המשיבה, לרבות החלטת הועדה המקומית מיום 11.7.06. ו. ביום 23.8.06 נדחה הערר השני ע"י ועדת הערר כשההחלטה כוללת התייחסות מפורטת גם להחלטת הועדה המקומית מיום 11.7.06. 6. בגין החלטה זו הוגשה העתירה נשוא פס"ד זה. טענות הצדדים: טענות העותר: 7. לטענת העותר נפלו פגמים רבים בהתנהלות הוועדה המקומית, כאשר האחרונה דחתה שוב ושוב את פניותיו להסדרת דרישותיה ממנו, למרות שאלו ניתנות היו להסדר. לטענתו, הוא הציע "לאחד" את ששת יחידות הדיור, שחלקן אמנם נבנו ללא היתר, לשלושה מבנים כנדרש בתוכנית המתאר. בקשותיו נדחו על ידי הוועדה המקומית מספר פעמים בשל "דעה קדומה" של הוועדה המקומית לגביו. עוד טוען הוא כי אין מדובר במבנים חדשים אלא בשימוש חדש למבני משק שהיו קיימים במקרקעין מזה שנים. 8. בנוסף, טוען העותר, כי בקשותיו לקבלת היתר בניה בדיעבד נדחו, בעיקר, משום שהורשע בעבר בניה בלתי חוקית, ואין זה ראוי כי שיקול זה יעמוד בפני הוועדה המקומית כחלק משיקוליה הלגיטימיים. לטענתו, הוא לא קיבל הבהרות מספיקות אשר יאפשרו לו להגיש בקשה חדשה להיתר בהתאם לדרישות הוועדה המקומית. 9. העותר ממשיך וטוען כי הוועדה המקומית הכבידה עליו בדרישות הנמקה, אשר אינן נדרשות בדין, ביחס לבקשה להקלה בגין חריגה מאחוזי הבניה הקיימים, אותה הגיש בהתאם לתקנות התכנון והבניה (סטיה ניכרת מתוכניות) התשס"ב-2002. כמו כן, טוען העותר, כי הוועדה המקומית "ממציאה" הגדרות למושג "יחידת דיור עצמאית", בניגוד לאמור בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל-1970, ובכך מונעת ממנו, שלא כדין, לקבל היתר ליחידת דיור אחת המורכבת משתי יחידות קיימות או יותר, אותן הוא מבקש לחבר כיום. טענות המשיבות: 10. משיבה 1 טוענת כי קיימות על המקרקעין 6 יחידות דיור נפרדות למגורים, 3 מעבר למספר היחידות אשר אושרו בתוכניות המתאר המקומיות. בנוסף על כך, קיימות גם מכולות במקום וקיימת גם סטיה מקוי בניין. כל הבקשות להיתר והעררים שהגיש העותר בגין הבניה שכבר בוצעה, לא הביאו את הוועדה המקומית לקבוע כי אלה יגברו על דרישות התב"ע, ולא יביאו לתיקון ההפרות שבוצעו, ולכן היא לא היתה רשאית לקבלם. 11. המשיבות טוענות כי, אמנם, אישור בדיעבד של עבירות הבניה החמורות שביצע העותר יהווה "פרס" בלתי ראוי לעבריין בניה, אולם הן טוענות כי שיקול זה היה משני בקבלת ההחלטות של המשיבות, והשיקול העיקרי שהנחה אותן היה ההיבט התכנוני ועקרונות החוק והפסיקה. דיון: 12. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בסיכומים, בטיעוני הצדדים בפניי ובאסמכתאות הנוספות שהוגשו, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות. 13. בית המשפט איננו נכנס לנעלי הרשות ותפקידו לבחון את סבירותה של החלטת הרשות ושיקול דעתה. בענייננו, לא מצאתי חוסר סבירות או פגם בהחלטת ועדת הערר ולא מצאתי מקום להתערב בה. 14. כבר כאן יצויין כי צודקת הועדה המקומית, הטוענת בסעיף 33 לתשובתה כי "מבחינת המצב הקיים, ובדיקת בקשתו של העותר עולה, כי עסקינן בנחלה חקלאית אשר העותר הפכה לשכונת מגורים של ממש ע"י בנייה אינטנסיבית, הכפלת מספר יחידות הדיור המותרות וריצוף נרחב, כל זאת ללא שניתנו לו ההיתרים הנדרשים לעשות כן." עיון בתמונות שצורפו כנספח ג' לכתב התשובה של ועדת הערר מחזק טיעון זה. 15. ועדת הערר קבעה, ובצדק, כי "הבקשה שבפנינו נועדה להכשיר בדיעבד מצב קיים, הכולל בניה בלתי חוקית רחבת היקף. גם לדעת ועדת הערר קיימות במקום 6 יחידות דיור, אף כי לפי התוכניות החלות על המקרקעין מותרות הקמתן של 3 יחידות דיור בלבד, וגם הבקשה שבפנינו אינה עושה שינוי מהותי בעניין זה, שכן החיבור בין הדירות נראה חיבור מלאכותי והדירות כוללות כניסות נפרדות, מטבחים וסממנים נוספים של יחידות דיור עצמאיות". העותר טוען כי בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל - 1970 לא נקבעה מגבלה למספר החדרים ביחידת דיור או למספר החדרים מכל סוג שימוש. אין בטיעון זה כדי לבטל את קביעת הועדה לפיה מדובר בחיבור מלאכותי בין יחידות דיור אשר אין לאפשרו, המנוגד לכל היבט תכנוני ומהותי, והנוגד לרעיון שבתכלית התוכניות הרלוונטיות. ועדת הערר קבעה כי מדובר ב- 6 יחידות דיור אשר חוברו, כאמור, באופן מלאכותי, בעלות סממנים המצביעים על יחידות דיור עצמאיות, ולא מצאתי כל נימוק, ולו לכאורה, המצביע על חוסר סבירות החלטה זו. הועדה ממשיכה וקובעת כי במסגרת הבקשה להיתר מבקש העותר לקבל הקלה של 6% בזכויות הבניה. מאחר ומדובר במגרש גדול, כי אז מדובר בבנייה נוספת של 192.12 מ"ר. הועדה קובעת כי "תוספת זכויות בניה כאמור היא תוספת משמעותית ביותר אשר לא הוצג לה, בהתייחס לעובדה שהיא מבוקשת כהקלה, כל צורך או טעם תכנוני ממשי, למעט העובדה שמדובר בניסיון להכשיר מצב קיים." ועוד מוסיפה ועדת הערר: "לדעת ועדת הערר סירובה של הועדה המקומית ליתן הקלה, שאין לה בסיס תכנוני ולא הוצג צורך חיוני או אחר או קושי במימוש הזכויות הקיימות, הוא סירוב סביר שאינו מצדיק התערבות של ועדת הערר. נכון הדבר במיוחד כאשר מדובר בבקשה להקלה מהדרישות התכנוניות החלות על המקרקעין אותם מבקש מי שכבר הוכיח כי אינו מקפיד לקיים את הוראות התוכניות והדין." ולסיכום, קובעת ועדת הערר, "מדובר בבקשה הכוללת סטיה מהותית מהזכויות במקרקעין ועל כן שיקול הדעת שהפעילה הועדה המקומית הוא שיקול סביר בנסיבות העניין ואין הצדקה כי ועדת הערר תתערב בו." 16. החלטת ועדת הערר מדברת בעד עצמה, אני מקבלת אותה ולא מצאתי להוסיף עליה. החלטת ועדת הערר היא סבירה ואף נכונה, היא מתייחסת היטב לנושאים התכנונים וגם לעובדה כי מדובר בעותר, אשר הוכיח בעבר, כי אינו מקפיד לקיים את הוראות התוכניות והדין. 17. העותר טוען כי עצם הרשעתו בפלילים בעניין חריגות הבנייה היווה בסיס ו/או נימוק להחלטות המשיבות לדחיית בקשותיו להיתר בניה. עיון בהחלטת ועדת הערר מעיד כי היא התייחסה לכל הנושאים שהועלו בפניה, לרבות להיבט התכנוני, ונושא זה של ההיבט התכנוני בא לביטוי מפורש ומפורט בהחלטה. אי לכך אין לקבל את הטענה לפיה ההחלטות לדחיית הבקשות והעררים ניתנו אך ורק משום הרשעתו של העותר בפלילים. 18. יחד עם זה, ראוי להדגיש את ההלכות המייחסות חשיבות עליונה להקפדה על שלטון החוק בכלל, ועל דיני התכנון והבניה בפרט, ואת חובתן של רשויות התכנון והבניה ליתן דעתן גם לנסיבות שהובילו לבקשות ולתכליתן. ר' עע"מ 3319/05 אלגריה פונטה נ' ועדה מקומית ב"ש ואח', , בפסקה 8(ב) כדלקמן: "(ב) נכון הוא כי לפי הנחיות משכבר של היועץ המשפטי לממשלה... לא היתה מניעה לדון בבקשות להיתר בניה במקביל לקיומו של הליך פלילי, בנימוק שתוצאה טובה של ההליך הפלילי הוא בתיקון המעוות בפועל ממש. אך בהנחיה מאוחרת יותר של היועץ המשפטי (מס' 8.1150 מיום 24.1.01) נאמר, גם 'כי אין זה מופרך כי במסגרת מכלול השיקולים שרשאית ועדת התכנון לשקול לעניין הטיפול והאישור של תוכנית המוגשת לה ע"י מי שתלויים ועומדים נגדו הליכים פליליים, כאמור, רשאית היא להביא בגדר שיקוליה גם את העובדה שמדובר בבקשה המיועדת להכשיר בדיעבד עבירות בנייה, וכן את השיקול של מניעת עידוד עבריינות בניה. ... על אחת כמה וכמה בעידננו עתה, וכשמדובר במעין מכת מדינה של בנייה בלתי חוקית ולא אחת ולא שתיים איש הישר בעיניו יעשה, שיש מקום להביא שיקולים אלה בחשבון." ר' גם בפסקה 8(א) לפס"ד לעיל: "אין חלקי עם הסבורים כי אין רלבנטיות בהקשר התכנון והבניה לחרות, שלא לומר הפקרות, שנוהגים הבונים בלא היתר בניה או בחריגה הימנו, מתוך הנחה כי כדאי להם אף לעמוד למשפט ולהיקנס, ומתוך תקוה, המתגשמת במקרים רבים, כי לא תיהרס הבניה הבלתי חוקית. הרלבנטיות הערכית מוצאת ביטויה בהעלאת רמת הקפדנות והדקדקנות הנדרשת מגוף התכנון, לבדיקה ולשיקול בשבע עיניים, כאשר המדובר במי שכבר התיר לעצמו לזלזל בחוק, ועננה בהקשר זה פרושה על טיעוניו ועל עמדתו." ראוי גם להפנות למכתבו של המשנה ליועץ המשפטי (כתוארו אז), מני מזוז, מיום 10.11.03, בו הופצה הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, אשר אוזכרה בפסק דין פונטה לעיל. בפתיח של המסמך נכתב כדלקמן: "בהנחייה מטעם היועץ המשפטי לממשלה מיום 24.1.01 נקבע, בין היתר, כי ועדת תכנון רשאית להביא בגדר שיקוליה את העובדה שמדובר בתוכנית המיועדת להכשיר בדיעבד עבירות בניה, ובמסגרת זו רשאית הועדה לשקול גם 'שיקולים של אי-עידוד עבריינות.' משנקבע כי השיקול שמדובר בבקשה להכשיר בניה בלתי חוקית, והשיקול של אי עידוד עבריינות, הם בגדר שיקוליה הלגיטימים של ועדת התכנון ממילא חייבת הועדה לתת דעתה לשינויים אלה, ולתת להם את המשקל הראוי, במסגרת מכלול שיקוליה, לצורך קבלת החלטתה." (ר' נספח ג' לתגובת ועדת הערר). 19. סוף דבר - העתירה נדחית. 20. העותר ישלם לכל אחת מהמשיבות הוצאות בסך 25,000 ₪ + מע"מ (סה"כ 50,000 ₪ + מע"מ). לא ישולם סכום זה תוך 30 ימים, הוא ישא ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל.בניההיתר בניה