דחיית בקשת אסיר לשחרור מוקדם

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית בקשת אסיר לשחרור מוקדם: כב' השופטת שרה דותן - אב"ד: עתירה זו מופנית כנגד החלטת ועדת שחרורים על פי חוק שחרור על תנאי ממאסר התשס"א-2001 (להלן: "החוק") מיום 26.04.09 לפיה נדחתה, ברוב דעות, בקשת העותרת לשחרור מוקדם. הרקע העובדתי: העותרת, מרצה מאסר ראשון, בן שלוש שנים, שהוטל עליה בתאריך 28.11.07 על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (תפ"ח 4041/07) , בגין עבירות בטחוניות של מגע עם סוכן חוץ לפי סעיף 114 לחוק העונשין תשל"ז-1977 ומתן שירות להתאחדות בלתי מותרת לפי תקנה 85(1)(ג) לתקנות ההגנה (שעת חרום) 1945. על פי עובדות כתב האישום, בהן הורשעה העותרת על פי הודאתה, בחודש אוגוסט 2003, עת למדה רפואת שיניים בעמאן שבירדן, נפגשה עם סוכנת של ארגון החיזבאללה, בשם גאדא, אשר תפקידה היה לגייס סוכנים שיסייעו לארגון בפעילותו. גאדא מסרה לעותרת על עיסוקה והציעה לה להצטרף לארגון החיזבאללה שהינו ארגון מחבלים כהגדרתו בחוק העונשין, התארגנות בלתי מותרת בהתאם להכרזת שר הבטחון מכח תקנות ההגנה (שעת חרום) וארגון טרור, בהתאם להכרזת הממשלה מכח סעיף 8 לפקודה למניעת טרור, תש"ח-1948. בשלב זה דחתה העותרת את ההצעה. באוקטובר 2003, סיימה העותרת את לימודיה בירדן ושבה לישראל. עובר לשובה לישראל ביקשה גאדא מהעותרת להחזיק עבורה בישראל זיכרון נייד למחשב (דיסק און קי) השייך לה. אף שהעותרת ידעה באותה עת כי גאדא הינה סוכנת של ארגון החיזבאללה, הסכימה לבקשתה. לאחר שובה לישראל המשיכה העותרת לשמור על קשר עם גאדא. בשנת 2004 נסעה לשני מפגשים בירדן, לבקשת גאדא. במפגשים אלה דנו השתיים בפרטים הקשורים לגיוסה של העותרת לחיזבאללה. במהלך התקופה שלאחר אותם מפגשים, עד למעצרה של העותרת בשנת 2007, נמשכו הקשרים בין השתיים באמצעות הטלפון והאינטרנט. יובהר כי למרות מאמציה של גאדא, לא התגייסה העותרת לחיזבאללה. מייד עם מעצרה שיתפה העותרת פעולה עם חוקריה ומסרה להם גרסה מלאה ומפורטת על מעשיה ואף הביעה חרטה. גם בבית המשפט הודתה העותרת בעובדות כתב האישום בגדרו של הסדר טיעון ושבה והביעה את צערה על המעשים שעשתה ועל הסתבכותה. בית המשפט המחוזי בחיפה גזר על העותרת שלוש שנות מאסר בפועל מיום מעצרה. בין יתר נימוקי בית המשפט לעונש, הקל יחסית, שהוטל על העותרת צוין: "לא נעלמו מעינינו נסיבותיה האישיות של הנאשמת כפי שבאו לידי ביטוי בדברי העדים מטעמה ובטיעוני באי כחה בהרחבה ובכלל זה, גילה הצעיר, על פי הנטען מצבה הנפשי הרגשי, הפסקת לימודי המשפטים לקראת סיומם ניצבה והפגיעה האפשרית בעתידה על כל המשתמע מכך. כמו כן, יש לציין את הודייתה של הנאשמת בפני רשויות החקירה מיד עם מעצרה, הודייתה בפנינו בפתח משפטה והבעת החרטה כפי שבאה לידי ביטוי בדבריה בפנינו אשר על פניה נשמעת כחרטה כנה. יחד עם האמור לעיל, לא ניתן שלא להדגיש, כפי שצויין לעיל, את החומרה שיש לראות בעבירות בהן הורשעה ואת שנאמר לא אחת בפסיקה לעניין הצורך בענישה מרתיעה" (ההדגשה שלי ש.ד.). בתסקיר שירות המבחן שהוגש לבית המשפט מציינת קצינת המבחן: "בהתייחסותה להאשמתה בעבירות נשואות הדיון הנוכחי מציגה עצמה מנאר כקרבן הנסיבות, כמי שנוצלה על ידי חברתה וכמי שאין נותנים אמון בגרסתה לאירועים. התרשמנו כי מנאר מתקשה להתמודד עם מצבים רגשיים קונפליקטואליים ומפחיתה ממשמעות התנהגויות לא מותאמות בחייה. היא חווה עצמה כבעלת משמעות פחותה בהקשרים שונים וניזונה מדמויות הנתפסות על ידה כחזקות, לקבלת תחושת ערך וכח. יתכן ועל רקע זה ניתן להסביר את קשריה עם מגייסת הפעילים לחיזבאללה". התנהגותה של העותרת בין כותלי הכלא הינה ללא רבב ובתאריך 22.01.09 פנתה להנהלת הכלא בבקשה שלא לסווגה כשייכת לארגון כלשהו ועל פי האמור במכתבה הנ"ל כבר בתחילת מאסרה הודיעה על כך. מועד חלוף שני שלישים מהמאסר חל ביום 11.05.09, ואילו מועד סיום המאסר במלואו יחול ביום 11.05.10 (בניכוי מינהלי). החלטת ועדת השחרורים בדיון בפני ועדת השחרורים שבה העותרת והביעה חרטה על מעשיה, וביקשה להפגש עם עו"ס לשם הכנת תוכנית שיקום. רוב חברי הועדה החליטו לדחות את הבקשה, לנוכח חומרת העבירות בהן הורשעה העותרת, ולאור העובדה שקשריה עם גאדא הסתיימו רק לאחר שפעילותה נחשפה. הועדה הפנתה לשיקולים לחומרה שצויינו בגזר הדין, אשר כללו את פרק הזמן הממושך של הקשר בין העותרת לסוכנת החיזבאללה וקבעה כי נתונים אלה מלמדים על המשך המסוכנות הצפויה מהעותרת, באם תשוחרר שחרור מוקדם. עוד צויין בהחלטת הרוב כי תסקיר שירות המבחן, שהוגש במסגרת ההליך הפלילי, מצביע על אי נטילת אחריות. ד"ר מאיר נעמן, פסיכולוג קליני, שהיה בדעת מיעוט, סבר כי תיאור נסיבות מעשיה של העותרת הן בגזר הדין והן על פי טיעון בא כוחה, יכולים להיות מפורשים לקולא ואין לשלול את האפשרות שתהליך הסתבכותה בעבירות תחילתו בתמימות וצרכים הנובעים מאישיותה והמשכו בהתדרדרות. מעבר לחומרת המעשים, לא התרשם ד"ר נעמן מקיומן של אינדיקציות פוזיטיביות שיש בהן כדי ללמד בהכרח על מסוכנותה העתידית של העותרת, ומטעם זה הציע לקבל הבקשה. חוות דעת השב"כ: בחווה"ד שהוגשה לועדת השחרורים פורטו העבירות בהן הורשעה העותרת וצוטטו קטעים מגזר הדין שיש בהם להצביע על מסוכנותה. עוד צויין כי גיוס סטודנטים ישראליים במדינות ערב הפך לתופעה מדאיגה המחייבת התייחסות מחמירה של גורמי האכיפה, על מנת להרתיע את הרבים, ובאשר לעותרת נאמר: "החומר המצוי בידינו אינו מעלה כל אינדיקציה לכך שהנדון זנחה את הקו האידיאולוגי אשר הוביל אותה למעשים אלו ואף לא, לכל הפחות, הבינה את חומרת המעשים בהם הורשעה במסגרת עסקת הטיעון". השאלה בה עלינו להכריע היא מהי נקודת האיזון לבחינת מסוכנותה של העותרת האם יש להטיל את מלוא כובד המשקל על חומרת העבירות ונסיבותיהן, או שמא יש ליתן משקל גם להתנהגותה של העותרת לאחר מעצרה. המסגרת הנורמטיבית: בחוק שחרור על תנאי ממאסר עוגנו הכללים יצירי הפסיקה על פיהם פעלו ועדות השחרורים בעבר. כפי שהבהיר כב' השופט י' טירקל ברע"ב 9837/03 רחמים גרסיה נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו, פ"ד נח (2) 326, 331: "בעבר לא התווה המחוקק קווים שינחו את ועדת השחרורים בבואה להכריע אם ראוי אסיר לשחרור על-תנאי, ואלה הותוו בהלכה הפסוקה. ... על הצורך לגבש קריטריונים שישמשו את ועדות השחרורים, יכניסו אחידות בעבודתן ויאפשרו ביקורת שיפוטית וציבורית, עמד בית-משפט זה לא אחת (ראו למשל: עניין אסיאס [12]; עניין שקולניק [29]). צורך זה התחזק עם חקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (דברי ההסבר להצעת חוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001 (להלן - הצעת החוק)). על רקע זה נחקק חוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001 (להלן - החוק), שבסעיף 9 שבו התווה את השיקולים שעל הוועדה לשקול". בסעיף 3 לחוק נקבע: "אסיר, למעט אסיר עולם, הנושא עונש מאסר לתקופה העולה על שישה חודשים, שנשא לפחות שני שלישים מתקופת המאסר שעליו לשאת, רשאית ועדת שחרורים, לבקשתו, לשחררו על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר; ואולם לא תשחרר ועדת השחרורים אסיר כאמור, אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". דהיינו, כל אסיר, למעט מי שנדון למאסר עולם, רשאית הועדה לשחררו אם עלה בידו להראות כי הוא ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. באשר למי שנושאים עונש של מאסר עולם, נקבעו קריטריונים מחמירים נוספים בסיף 10(ב) לחוק, כך גם ביחס לאסירים שהורשעו בעבירות אלימות או מין במשפחה ואסירים שהורשעו בשל עבירות מין או הלוקים בנפשם. לא נקבעה בחוק הוראה המתנה עמידתם של אסירים בטחוניים בקריטריונים מחמירים מעבר לאמור בסעיף 9 לחוק. יחד עם זאת, לנוכח ייחודן של העבירות המבוצעות על רקע אידיאולוגי והסכנה המיוחדת הנשקפת לחברה מעבריינים אלה, קבעה הפסיקה כללים לבחינת מסוכנותם של אסירים המרצים מאסר בגין עבירות שבוצעו על רקע לאומני. נקודת המוצא היא כי אין לאסיר זכות קנויה להשתחרר טרם זמנו (רע"ב 314/06 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם) , ופסקי הדין המוזכרים שם). יחד עם זאת, הוענקה לועדת השחרורים הסמכות לקיצור תקופת המאסר, בהתקיים התנאים שצויינו בסעיף 3 לחוק. הועדה הונחתה לתת דעתה לשיקולים שונים שהרלוונטיים לענייננו הם: העבירה שבשלה נמצא האסיר במאסר, התנהגות האסיר בכלא, מעורבות בפעילות עבריינית וחוות דעת מטעם רשויות הבטחון ושב"ס. בבג"ץ 1920/00 ח"כ גלאון יו"ר סיעת מרץ - ישראל הדמוקרטית נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו, שב"ס, פ"ד נד (2) 313 נקבע: "אכן, אופייה של העבירה, כשלעצמה, אין די בו, בדרך-כלל, כדי להסיק שאין האסיר ראוי לשחרור מוקדם. אולם ישנם סוגי עבירות, אשר אופיין החמור והמיוחד ודרך ונסיבות ביצוען, עשויים להצביע, כשלעצמם, על מסוכנותו של האסיר ועל החשש מפגיעה בביטחונו של הציבור כפועל יוצא משחרורו המוקדם (ראו בג"ץ 281/61 שם טוב נ' ועדת השחרורים שליד שירות בתי-הסוהר [5], בעמ' 2063). עבירות המבוצעות על רקע לאומני-אידאולוגי עשויות, בנסיבות מסוימות, להיכנס לגדר זה". וכן: "ביצוען של עבירות על רקע אידאולוגי מלמד במקרים רבים על קו מחשבה מגובש העומד מאחוריהן, העלול, כל עוד לא נזנח, להניב בנסיבות מתאימות בעתיד מעשים דומים לאלה שבוצעו על-ידי האסיר בעבר (ראו רע"ב 515/00 עמיר נ' שירות בתי-הסוהר [7]). בענייננו, האכזריות אשר הייתה טמונה בביצוע הרצח, על רקע הנסיבות שבהן בוצע, בשילוב אימרותיו של המשיב מיד לאחר הרצח ובעת חקירתו, אינם יכולים אלא להוביל למסקנה אחת, והיא - שהרצח בוצע על רקע שנאה תהומית אשר יסודה בתפיסת עולם אידאולוגית-לאומנית. למותר להכביר מילים על הסכנה הטמונה באידאולוגיה לאומנית כזו, כאשר היא מוצאת ביטוי בביצוע רצח של אדם כפות חסר הגנה (ראו בעניין זה ע"פ 9175/96 אליאל נ' מדינת ישראל [8]). המניע אשר עמד מאחורי ביצוע הרצח שביצע המשיב מלמד, כי קיים סיכון ממשי כי בסיטואציות דומות הוא עלול לפעול באופן דומה". (שם) באשר לסיכון העתידי הצפוי מן האסיר המרצה עונש מאסר בשל עבירות אידיאולוגיות, נקבע כי עליו הנטל להראות כי זנח את קו המחשבה שהנחה אותו בעבר ועומד מאחורי העבירות אותן ביצע. מן הכלל אל הפרט אין חולק כי העבירות בהן הורשעה העותרת הינן חמורות ביותר וחומרתן מהווה נדבך חשוב בבחינת מסוכנותה העתידית, בעיקר לנוכח העובדה שעבירות מסוג זה מוגדרות לא אחת כעבירות שנעברו על רקע אידיאולוגי. עבירות על רקע אידיאולוגי יחודיות באופיין. יחודיות זו - קו מחשבה מגובש העומד מאחוריהן, העלול כל עוד לא נזנח, להניב, בנסיבות מתאימות בעתיד, מעשים דומים לאלו שבוצעו על ידי האסיר בעבר - היא שהביאה להטלת נטל שכנוע כבד יותר על האסיר להוכיח שהוא "ראוי לשחרור וכי שחרורו לא יסכן את שלום הציבור". נטל זה, שעיקרו, הצגת ראיה פוזיטיבית ע"י האסיר כי הוא זנח את תפיסת עולמו האידיאולוגית, הינו קשה עד בלתי ניתן להרמה. יחד עם זאת, אין זה השיקול היחיד שעל הועדה לשקול בבואה להחליט בבקשת השחרור על תנאי, שאם תאמר כן לעולם לא תהא הועדה רשאית להורות על שחרורו על תנאי של אסיר בטחוני שעבירותיו נעברו על בסיס אידיאולוגי. מסקנה זו אינה מתיישבת עם הוראת החוק, אשר לא מצא לסייג את הוראותיו הכלליות ביחס לעבירות אלה. חוק שחרור על תנאי ממאסר מונה שורה של שיקולים רלבנטיים שעל הוועדה לשקול עת דנה היא בבקשתו של אסיר לשחרור מוקדם. סעיף 9(1) מכוון לסוג העבירה שבשלה נושא האסיר עונש מאסר. - בענייננו עבירה על רקע אידיאולוגי. עם זאת סעיף זה אינו מסתפק ביחודיות העבירה מבחינת סוגה אלא מכוון גם לחומרתה - וגם בעבירה על רקע אידיאולוגי יש מדרג של חומרה - לנסיבות ביצועה, להיקפה ולתוצאותיה. לאלה יש להוסיף את השיקולים הנוספים המנויים בס"ק 2-10 שבהתקיימם במצטבר, בנסיבותיו האישיות של אותו אסיר, יש בהם, בנסיבות מתאימות, כדי לאזן את הכף. באשר ליחודיות העבירה אשר הביאה לאותו נטל מכביד יש לומר - במקרים בהם העבירה בעלת הרקע האידיאולוגי נמצאת במדרג הנמוך מבחינת חומרתה, נסיבות ביצועה היקפה ותוצאותיה, די יהיה בראיות נגטיביות בכמות ובאיכות שיהוו תחליף לדרישה לראיה פוזיטיבית בדבר זניחת תפיסת העולם האידיאולוגית, כדי להטות את הכף לחסד, בפרט בנסיבות בהן הביע אותו אסיר חרטה על מעשיו ומתקיימים בו אותם מאפיינים חיוביים המפורטים בסעיפים הקטנים של סעיף 9 לחוק (ראו עע"א מהא עוואד נ' ועדת השחרורים , דברי השופט שאול שוחט). עיון בפסיקה אשר קבעה את אותו נטל שכנוע מכביד מלמד, כי מעבר לעבירה בעלת הרקע האידיאולוגי שהייתה במדרג גבוה מבחינת חומרתה, נמצאו מאפיינים נוספים שהיה בהם כדי להצביע על מסוכנות: * רע"ב 6281/07 - עבירה של מגע עם סוכן זר שקדמה לה עבירה קודמת בעלת גוון בטחוני. * רע"ב 694/07 - עבירה של הנחת חומרי חבלה, חברות בארגון בלתי חוקי, ייצור חומר נפץ ואמונים צבאיים שלא בהיתר. * רע"ב 8571/07 - עבירות נשק ונסיון לרצח, לאחר שניסה יחד עם אחרים לבצע פיגוע תופת נגד תלמידות בית ספר בשכונה בירושלים. האסיר עדיין אוחז באותו אידיאולוגיה (בבחינת ראיה פוזיטיבית הפוכה) ויש לו עדיין קשרים לגורמים חיצוניים. כן צויינה המיומנות שרכש האסיר במסגרת שירותו הצבאי בהכנת מטעני חבלה. * בג"צ 1920/00 - עבירת רצח על רקע אידיאולוגי. להעדר ראיה פוזיטיבית לזניחת הקו האידיאולוגי התווספה העובדה שהאסיר, שהודה בביצוע העבירה, מתקשה לקחת עליה אחריות. בדו"ח הסוציאלי נכתב: "... התרשמותי היא מאדם אשר נמנע מלקחת אחריות על הכוונות שעמדו מאחורי ביצוע המעשה, מאחר והינו מכחיש כל בעייתיות בהתנהגותו ובמניעיו בביצוע העבירות אין לי יכולת להעריך את מידת מסוכנותו". מעבר להנחיות הכלליות אשר פורטו לעיל, בענייננו לא הוכח כלל כי הרקע לעבירות בהן הורשעה העותרת היה אידיאולוגי. אין בכתב האישום, אשר בעובדותיו הודתה, כל רמז להזדהותה עם מטרות הארגון אליו ביקשה גאדא לגייסה, ולמרות הקשר הממושך, לא הצטרפה העותרת לארגון. גם תסקיר שירות המבחן שהוגש במסגרת ההליך הפלילי עליו הסתמכה הועדה אינו מצביע על מניע אידיאולוגי והמעשים מוסברים שם בקשייה של העותרת להתמודד עם מצבים רגשיים קונפליקטואליים, תחושת חוסר ערך עצמי ונטיה להיות מושפעת מדמויות הנתפסות על ידה כחזקות. מכאן, שבחינת בקשת העותרת אמורה היתה לכלול התייחסות גם לנתוניה האישיים והתנהלותה בכלא. בבג"צ 1920/00 הנ"ל נקבע, אמנם, שכאשר מדובר בעבירה חמורה על רקע לאומני אידיאולוגי, אין הכרח להביא ראיות שלפיהן מהווה האסיר סיכון לציבור במובן זה שיבצע עבירה מסויימת אם ישוחרר, ואין חובה להציג מידע שלילי מתקופת המאסר, על מנת להצביע על מסוכנותו, כמו כן הובהר כי אין בהבעת חרטה בעלמא כדי להעיד בהכרח על שינוי בתפיסת העולם אשר עמדה ביסוד העבירה אותה ביצע. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי העותרת נטלה אחריות על מעשיה והבהירה בכל עת שניתנה לה הזדמנות לכך, שהיא ערה לחומרת העבירות ומצטערת על הסתבכותה בהן. גם בית המשפט אשר גזר את דינה ציין כי התרשם שמדובר בחרטה כנה. העובדה שהעותרת מנסה לתרץ את מעשיה ומצרה על התוצאות הקשות לגביה, אין בהן כדי להפחית מהחרטה וההבנה. לא מצאתי בחומר שהוצג לועדה, שכלל דו"ח שב"ס וחוות דעת שב"כ, ולו ראשית ראיה שיש בה כדי להצביע על פעילות אידיאולוגית או הזדהות עם הארגון שבשמו פעלה העותרת בעבר, כשם שלא נמצאה ראיה כלשהי להמשך השתייכותה הארגונית, וחוות דעת שב"כ עליה סמכה הוועדה החלטתה הינה כללית וכוחה יפה לכל אסיר בטחוני. לא נעלמה מעיני ההלכה לפיה על האסיר המבקש שחרור מוקדם להצביע על השינוי שחל בהשקפת עולמו, אולם מכאן ועד המסקנה לפיה די בחוות דעת כללית הכוללת משפט אחד, בעניינה של העותרת, לפיו לא הוכח שינוי באידיאולוגיה, כדי למנוע שחרורה, רחוקה הדרך. היתה זו חובתה של הועדה להתייחס לנסיבותיה האישיות של האסירה העומדת בפניה אשר התנהלותה הגלויה מצביעה לכאורה על שינוי בהשקפת עולמה. אין חולק כי הפסיקה קבעה שאין חובה להציג מידע "קונקרטי" שיצביע על פעילות מוגדרת המסכנת את שלום הציבור. אולם, אין אני סבורה שנציג היועץ המשפטי לממשלה יכול לצאת ידי חובה על ידי אמירה לפיה בהעדר ראיה כלשהי, יש לראות בעותרת כמי שלא שינתה דרכה. אם נקבל גישה זו, יוטל על שכמו של האסיר נטל שלא ניתן לעמוד בו, מאחר שלא ניתן להוכיח שינוי אידיאולוגי, אלא באמצעות התנהגות גלויה בתקופת המאסר ואמירות שיש בהן להצביע על שינוי זה. לא מצאתי בהחלטת הועדה כל התייחסות להבעת החרטה של העותרת ולהעדר אינדיקציה כלשהי להמשך השתייכותה הארגונית, כשם שלא נבחנה שאלת הרקע למעשיה, אשר אין כל בטחון כי הונעו על רקע אידיאולוגי. לאור האמור לעיל, סבורה אני כי יש לקבל את העתירה ולהורות על שחרורה של העותרת. כב' השופטת דליה גנות: אני מסכימה. כב' השופט שאול שוחט: אני מסכים. לסיכום: אנו מקבלים את העתירה ומורים על שחרורה המוקדם של העותרת בתנאים הקבועים בחוק.בית סוהר / כלאאסיריםשחרור מוקדם מהכלאמאסר