קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם העברת מקרקעין ללא תמורה נחשבת הפקעה: עתירה להשבת שטח, שלטענת העותרים הופקע מידיהם לצרכי ציבור, וייעודו שונה ליעוד, שאינו צורך ציבורי המצדיק הפקעה. הרקע העובדתי העותרים הינם בעלי זכויות בחלקות 152 ו-232 שבגוש 11017 בקרית אתא (להלן: "החלקות"). במסגרת תכנית איחוד וחלוקה הופרש שטח משטחי שתי החלקות למטרת דרך מעבר לציבור. חלק זה צורף לחלקה 231. שטח זה הוא השטח שבמחלוקת בין הצדדים (להלן: "שטח המחלוקת"). חלקות 152 ו-232 היו בעבר חלקות 1 ו-5 בהתאמה. על פי חוות דעת (31.12.06) של השמאי גרשון פנחסיק, נכון ליום 2.8.2006, זכויות הבעלות בחלקה 152 היו רשומות על שם גולדמן צבי, גולדמן חיים ומנדלוביץ שולמית (לבית גולדמן), ביחס של 1/3 לכל אחד. זכויות הבעלות בחלקה 232 רשומות על שם גולדמן חיה וגולדמן צבי (1/2 לכל אחד). חלקה 231 רשומה (כדרך) על שם המשיבה בשלמותה. גודלו של שטח המחלוקת, המצוי בין שתי החלקות, הוא 807 מ"ר: 248 מ"ר נלקחו מחלקה 152, ו-559 מ"ר מחלקה 232. לפי חוות הדעת, שטחה המקורי של חלקה 152 (חלקה 1 המקורית) היה 1,490 מ"ר. 248 מ"ר הופרשו ממנה ליצירת דרך (המהווה חלק מחלקה 231), כך שכיום מהווה שטחה 1,242 מ"ר. שטחה המקורי של חלקה 232 (חלקה 5 המקורית) היה 1,175 מ"ר. שטח בגודל 559 מ"ר הופרש ליצירת הדרך. שטח של 39 מ"ר הופרש לטובת חלקה 235. מגרש ששטחו 206 מ"ר התווסף, כך שגודל שטח חלקה 232 הוא כיום 783 מ"ר. התכנית הראשונה החלה על המקרקעין הרלוונטיים הייתה תכנית כופריתא, משנת 1940 (מש/1, מש/2). על פי נסח הרישום מתאריך 1.1.1940 (נספח א' לתגובת העירייה לעתירה), נרשם מאיר גולדמן כבעלים בחלקות 152 ו-153. בתאריך 11.3.1942 נרשמה חווה גולדמן כבעלים על מחצית השטח. בתאריך 24.7.1946 נרשמה גם זהבה גולדמן כבעלים על חצי מהשטח. בתכנית מס' 5 הנ"ל, משנת 1946 (מש/3, מש/4), ניתן לראות כי הופרשה רצועת דרך לצרכי ציבור. השמאי גרשון פנחסיק, במסגרת עדותו (28.11.07), סימן שטח זה באות Y, ואת שתי החלקות שבבעלות העותרים באות X. על גבי התשריט מופיעות חתימותיהם של מאיר ושמואל גולדמן - אביו ודודו של העותר 1. תכנית כ/16 (מש/5, מש/6), שפורסמה בשנת 1958, נועדה ליישם את תכנית מס' 5 הנ"ל. בין בעלי החלקות הכלולים בתכנית זו, נמנים: "גולדמן מאיר, גולדמן זהבה, גולדמן שמואל,..., המועצה המקומית" (סעיף 2 לתכנית כ/16, מש/6). תכנית זו מפרישה את אותה רצועת דרך שהופרשה בתכנית מס' 5 (עמ' 13 לפרוטוקול עדותו של השמאי פנחסיק, מיום 28.11.07). חלקות 1 ו-5 מסומנות כשטח מגורים עם חזית מסחרית. תקנון התכנית אישר ניצול בניה של 40% בקומה, במגרשים עם חזית חנויות. פנחסיק העיד, כי הניצול המותר לפי תכניות 5 וכ/16, הוא גבוה יותר מזה המותר לפי תכנית כופריתא (עמ' 14 לפט). בשנת 1966, פורסמה תכנית כ/68 (מש/7, מש/8, מש/9). תכנית זו חלה, בין היתר, על חלקות 1 ו-5, ומטרתה הייתה לאחד את המגרשים הכלולים בתכנית, לחלק את המגרשים המאוחדים ולהקצות לבעלי המגרשים המקוריים חלקות חדשות, כפי שהותוו בתכנית בנין ערים מס' כ/16 (תכנית כ/68, סעיף 4, מש/8). באשר לשווי המגרשים, נספח ג' לתכנית כ/68 קבע כי "כל בעל מגרש מהמגרשים המקוריים קיבל בזמנו תמורתו חלקה חדשה ... אשר שוויה עלה על שוויו של המגרש המקורי, בהתחשב בכך שעל המגרשים החדשים הותרה בניה באחוז גבוה יותר, גם כפיצוי בקשר עם החליפין". לתכנית לא צורפה טבלת איזון, שבה אמור להיות מפורט שוויים של המגרשים המקוריים והחדשים. לפי בקשת רשם המקרקעין בחיפה, נערכה "תכנית כ/68 א" (מש/10, מש/11), שמטרתה לתקן ליקויים שנפלו בתכנית הקודמת, בנוגע "לאופן פירוט הדיירים החדשים" (מש/11, סעיף 4). התכנית, שפורסמה בתאריך 14.12.78, נועדה "לאפשר את רישום החלקות בספרי האחוזה על שם הבעלים החדשים". ביום 1.12.98 פורסמה תכנית כ/222 (מש/13), שביטלה את יעוד השטח כדרך מעבר, וקבעה שייעודו יהיה לבנייה ולמסחר. ביום 10.3.99 פנה בא כוח העותרים בכתב (ת/5) לראש עיריית המשיבה, בבקשה להשיב לעותרים את שטח המחלוקת. משלא נענה, פנה שנית, בתאריך 30.4.99, לראש העירייה, מהנדס העיר והיועץ המשפטי לעירייה (ת/6). ביום 21.11.01 פנה בשלישית (ת/7). פנייתו זו נדחתה במכתב מאת אדריכלית המשיבה, ביום 22.1.02 (ת/8). ההליכים בבית משפט זה החלו רק ביום 20.9.04, כאשר הוגשה המרצת פתיחה 224/04 (לפי החלטה מיום 5.9.05 הועבר ההליך, מכוח הסכמת בעלי-הדין, לבית-המשפט לעניינים מינהליים); בקשה לתיקון העתירה הוגשה רק ביום 3.1.07. תמצית טענות הצדדים לשיטת העותרים, הפיכת השטח לדרך מעבר הייתה למעשה "הפקעה לצרכי ציבור", כמשמעותה בסעיף 188 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ט-1965. מאחר ובגין הפקעה זו של המקרקעין - לדבריהם - לא שולמו להם פיצויים, ומכיוון שייעוד הקרקע השתנה לייעוד שאין להפקיע למענו (כלומר, אינו נמנה על רשימת "צרכי הציבור" שבסעיף 188(ב) לחוק), זכאים הם, כך הטענה, לפיצוי או להשבת המקרקעין, על פי סעיף 196(א) לחוק. למשיבה שתי טענות סף: לסעיף 196 הנ"ל, לדבריה, אין תחולה במקרה זה, מאחר ואין מדובר בהפקעה כלל ועיקר. בהעדר הפקעה, אין עילה להיעתר לטענות העותרים. שנית, המשיבה טוענת, כי העתירה נגועה בהתיישנות, או למצער בשיהוי. דיון סעיף 196 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ט-1965, מכוחו מבקשים העותרים את השבת השטח שבמחלוקת, קובע כדלקמן:  196. שינוי ייעוד של רכוש מופקע ללא תשלום (א)   מקרקעין שהופקעו לפי חוק זה ללא תשלום פיצויים וייעודם שונה לייעוד שלמענו אין להפקיע מקרקעין לפי חוק זה ללא תשלום פיצויים, תשלם הוועדה המקומית פיצויים למי שהיה זכאי להם בשעת ההפקעה אילו הייתה ההפקעה מחייבת תשלום פיצויים באותה שעה, או אם רצה בכך, תחזיר את המקרקעין למי שהופקעו ממנו (ההדגשות אינן במקור). כדי שתקום עילה לפי הסעיף, על שלושה יסודות להתקיים: הפקעה, היעדר תשלום פיצויים ושינוי ייעוד המקרקעין לכזה שאינו מצדיק הפקעה כאמור. בענייננו אין מחלוקת באשר ליסוד האחרון. לגבי השניים הראשונים, המשיבה טוענת, ראשית, כי הפרשת השטח שבמחלוקת לטובת סלילת דרך ציבורית, במסגרת תהליך איחוד וחלוקה, אינה מהווה, לשיטת המשיבה, הפקעה; לעניין הפיצוי, טוענת המשיבה כי כל בעלי החלקות זכו לפיצוי, בדמות מגרשים בעלי זכויות בניה מוגדלות, ששוויים גבוה יותר. שאלת ההפקעה האם הפרשת שטח, במסגרת תהליך איחוד וחלוקה של שטחים שהיו בחלקם בבעלות הרשות, מהווה מעשה הפקעה, החוסה תחת תחולתו של סעיף 196 לחוק התכנון והבניה? המשיבה טוענת, כי סעיף 196 חל רק במקרה של הפקעה במובנה הפורמאלי-טכני, כמשמעו בדין. תנאי לתחולת הסעיף הוא, כך הטענה, שהמקרקעין הופקעו בצו. לשיטת המשיבה, מה שמכונה "הפקעה" בפי העותרים, היה למעשה הליך איחוד וחלוקה, בו כל הצדדים המעורבים, לרבות המשיבה בעצמה, חילקו ביניהם מחדש קרקעות שהיו בבעלותם. זאת בשונה מתכניות איחוד וחלוקה שבהן שטחים המופרשים לטובת הציבור, נרשמים על שם הרשות, שלא הייתה בעלת זכויות קודם לכן. עוד מוסיפה המשיבה ומדגישה, כי היא הייתה בעלת הקרקע הגדולה ביותר בתכנית האיחוד והחלוקה מחדש. לבסוף, המשיבה טוענת כי ראשיתה של החלוקה היא בתכנית מס' 5 (משנת 1946), שהייתה בהסכמת הבעלים. לפי הגדרתו של אריה קמר, שאומצה בפסיקה (ע"א 655/82 גרובר נ' פרבשטיין, פ"ד מ(1) 738, 748; ע"א 261/84 רפאלי נ' חנניה, פ"ד מ(4) 561,565; עע"ם הלל הלביץ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חדרה, (9.7.08), פסקה 39), "הפקעה" פירושה "רכישה כפויה של זכויות פרטיות במקרקעין על ידי המדינה או מטעמה למטרה ציבורית כנגד תשלום פיצויים" (אריה קמר, דיני הפקעת מקרקעין (מהדורה שביעית, הוצאת מירב, רמת גן, התשס"ח-2008, עמ' 13). על פי הגדרה זו, אפוא, כפייה הינה תנאי הכרחי לצורך הכרה בהעברת קרקע כהפקעה. גם בע"א 31/79 חברה לשיכון עממי נ' עיריית רמת-גן, פ"ד לה(3) 295 נפסק, כי הזכות להשבת קרקע מופקעת, לפי סעיף 196 לחוק התכנון, לא קמה מקום שקרקע הופרשה לרשות ללא תמורה בהסכם עם הרשות. הפרשת שטח המחלוקת, במסגרת תכנית מס' 5 הנ"ל, לא נעשתה בכפייה, כי אם בהסכמת הורי העותרים. אמנם, התכניות שבאו בעקבותיה לא נעשו בהסכמת בעלים, וגם לגבי ההפרשה במסגרת תכנית מס' 5 לא ידוע על משא ומתן בין בעלי המקרקעין לרשות. עם זאת, העותר 1 העיד, כי הורי העותרים הסכימו להפיכת שטח המחלוקת לדרך ציבורית, והסכמה זו, לדבריו, "שרירה וקיימת עד היום הזה" (עמ' 37 ו-40 לפרוטוקול, 28.11.07). הסכמה זו, לשיטתם של העותרים, אינה מעלה ואינה מורידה. גם נטילת הקרקע בהסכמה, הם טוענים, אינה שוללת את תחולתם של סעיפים 188-196 לחוק התכנון. מטרתם של סעיפים אלו הינה להגן על זכות הקניין של בעל המקרקעין. לפי גישה ההולכת ומכה שורשים, מן הראוי להחיל הגנות דומות גם במקרה של גילוי הסכמה מצד בעל המקרקעין. לעניין זה יפים דברי המלומדת פרופ' דפנה לוינסון-זמיר: "...אין נימוקים טובים לשלילת ההגנות שחוקי ההפקעה נותנים לבעלי מקרקעין כשהפרשת הקרקע נעשית ללא הליך של הפקעה...המטרות שביסוד ההגנות הללו יפות בה במידה גם למקרים שבהם הקרקע הועברה בחוזה בין הפרט לרשות. כך, למשל, סעיף 196 מונע מהרשות מלהתעשר על חשבון הפרט כשהקרקע שנלקחה ללא תמורה מיועדת לבסוף לשימוש הדורש תשלום מלא" (ד' לוינסון-זמיר, פגיעות במקרקעין על-ידי רשויות התכנון (האוניברסיטה העברית בירושלים (תשנ"ה), בעמ' 427). מגמה זו מצאה ביטוי אף בפסיקה. בעניין צאיג, נדונה שאלת פרשנותו הראויה של סעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, תשכ"ד-1964, וכך נאמר שם מפי השופט י' זמיר: "אכן, מבחינת האיזון הראוי בין האינטרס הציבורי לבין האינטרס הפרטי, העיקר הוא שהבעלים של מקרקעין יעביר חלק מן המקרקעין, עד 40%, לצורכי ציבור ללא פיצויים, ושיטת ההעברה, אם מרצון ואם בהפקעה, אינה צריכה לשנות את נקודת האיזון....חוק היסוד אינו פוגע בתוקף של חוקים קודמים, ובכלל זה חוק התכנון והבניה. אולם יש בו כדי להשפיע על הפירוש של חוקים אלה באופן שיצמצם את הפגיעה בזכות הקניין. הפירוש הראוי של סעיף 2(א) של החוק לתיקון דיני הרכישה הוא, לאור חוק היסוד, שהעברה מרצון, שמבחינה מהותית היא דומה להפקעה, תבוא במניין השטח הפטור מתשלום פיצויים כאילו היא הפקעה" (ע"א 6663/93 צאיג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון, פ"ד נה(1) 49, 69). לאור מעמדה הרם של זכות הקניין, והדרישה המוגברת להגנה על בעל המקרקעין, יש להתייחס בחשדנות להסכמה מצד הפרט, נוכח כוחה הפוטנציאלי של הרשות. לכך התייחסה השופטת ד"ר ד' פלפל, בציינה כי: "...היות והמדובר בזכות של הפרט לקניין פרטי, אזי המחוקק מעניק לה הגנה מירבית. העובדה שהפרט כפוף לרשות המינהלית ולתנאיה ברצותו לקדם את ענייני המקרקעין הפרטיים שלו, - משמעה שגם הסכמה להפריש לשלטון מקרקעין, ללא תמורה, אפילו אם היא מתמזגת עם אינטרסים כלכליים שלו, לזרז ולקבל זכויות בניה ו/או לשנות את יעוד הקרקע, - תיחשב כהסכמה כפויה" - (ה"פ (ת"א) 1374/06 עדיאל חשין נ' מינהל מקרקעי ישראל, (4.11.08), עמ' 9). ברוח זו, קיבל בית המשפט, בעת"מ (ת"א) 1366/04 אשר גנין נ' עיריית רמת השרון ואח', , עתירה להשבת שטח שהועבר לרשות מקומית במסגרת עסקת "מכר ללא תמורה", והרשות השתהתה בניצולו. השופטת מ' רובינשטיין קבעה כי "ככל שנמצא שנסיבות [בהן הועברו מקרקעין לרשות במסגרת עסקת "מכר ללא תמורה"] דומות ומזכירות יותר את אלו האופפות את נסיבות המקרים בהם השיב בית המשפט מקרקעין מופקעים לבעליהם, כך תיטה הכף לעבר השוואת מעמדם של המקרקעין המועברים לאלו המופקעים". מהאמור לעיל עולה, כי ההכרעה בדבר זכות העותרים להשבת הקרקע, אינה תלויה בשאלת ההסכמה (או אי ההסכמה) בלבד. רמת הדמיון שבין נסיבות המקרה נשוא העתירה, לבין מקרים שבהם זוכה בעל מקרקעין להגנתם של דיני ההפקעה, היא שתכריע בשאלה. דמיון זה מבוסס על כמה מרכיבים, כשאלמנט ההסכמה הינו רק אחד מתוכם. האלמנט הבא שיש לבחון, הוא שאלת הפיצוי שניתן כנגד העברת הקרקע לרשות. שאלת תשלום הפיצויים היסוד הבא הצריך להתקיים, בכדי שיזכו העותרים להגנתו של סעיף 196, הוא העדר תשלום פיצויים. גם בפרשת צאיג הנ"ל, התנה בית המשפט את הכלל שנקבע, באי תשלום תמורה בעבור הקרקע: "העברה מרצון של מקרקעין תיחשב כהפקעה לצורך חישוב השטח הפטור מתשלום פיצויים, רק אם נעשתה ללא תמורה כספית (או תמורה אחרת שיש לה שווי כספי) מן הרשות המפקיעה" (צאיג, בעמ' 69). בעקבות תכניות החלוקה (סעיפים 6-10 לעיל), קיבלו בעלי המגרשים זכויות בניה מוגדלות בהשוואה למצב שהיה קיים בתכנית כופריתא (עדותו של השמאי פנחסיק, פט. בעמ' 14 מיום 28.11.07). "העלאת זכויות בניה", הוסיף השמאי במסגרת עדותו, "מגבירה את שווי נכסים" (שם, עמ' 22). עם זאת, טען פנחסיק בעדותו, הגדלת הזכויות "אינה קשורה ואינה רלוונטית לעניין הפרשת הדרך. התכנית קבעה ניצול חדש בהתאם לצרכים שהיו קיימים אז בקריית אתא" (שם, בעמ' 14). העותר 1 העיד, כי השטח שנותר בידי העותרים קטן מכדי לאפשר ניצול של את זכויות הבניה, ולפיכך ממילא לא ניתן לראות בהן פיצוי (עמ' 46 לפט. מיום 28.11.04). העותרים מוסיפים וטוענים, כי יש להחיל את סעיף 196, כיוון שההפקעה נעשתה "ללא תשלום פיצויים", כלשון הסעיף. תשלום פיצויים, להבדיל מפיצוי שאינו כספי, הוא המבדיל בין סעיף 196 לסעיף 195, העוסק בדין מקרקעין שהופקעו תמורת תשלום פיצויים. לבסוף, טוענים העותרים כי גם אם הגדלת אחוזי בניה נחשבת כתשלום פיצויים, יש בהעדרם של טבלת איזון ותשלומי איזון כדי לסכל את טענת המשיבה בדבר תשלום פיצויים. סעיף 122(2) לחוק התכנון דורש כי שוויו היחסי של מגרש לאחר החלוקה ביחס לשאר המגרשים, יהיה שווה לשוויו היחסי קודם החלוקה. על מנת לשמור על משוואה זאת יש לערוך טבלת איזון, אשר מטרתה קביעת תשלומי איזון במידה והופר השוויון (ראו גם: בג"צ 483/88 פריימן יהושע ו-4 אח' נ' שר הפנים ו-6 אח' פ"ד מד(2), 463, פסקה 2 לפסק דינו של השופט ת' אור). הנתונים שיש לפרט בתכנית מופיעים בתקנות בנין ערים (מחוז חיפה) (תכנית לחלוקה חדשה או לאיחוד מגרשים), התשי"ט-1959, בסעיף 5. ביניהם, נקבע כי יש לפרט את "שוויו של המגרש המקורי ושל המגרש שיוקצה במקומו" (סעיף 5(4)), ואת "הסכום שישולם לבעל חלקה אם קיבל חלקה ששווייה קטן משווי החלקה הקודמת, או שישולם על ידיו אם קיבל חלקה ששווייה גדול משווי החלקה הקודמת" (5(6)). העותרים מסבים את תשומת הלב לכך שלתכנית לא צורף תחשיב המפרט את שווי המגרש המקורי, שווי המגרש שיוקצה במקומו ואת התשלומים שישולמו לבעל חלקה המקבל מגרש קטן משהיה לו, כנדרש בסעיף 5 לתקנות. טענתם זו של העותרים נתמכת בחוות דעתו של השמאי גרשון פנחסיק, מיום 31.12.06. לטענת המשיבה, טבלת איזון נערכה, בהתאם לדין, בנספח ג' לתקנון תכנית כ/ 68 (מש/8). הנספח, לדבריה, כולל את כל הפרמטרים הנדרשים בתקנות, למעט שווי המגרשים. לגבי זה האחרון, נכתב בנספח כי "לא נרשם ברשימה שוויים של המגרשים המקוריים ושל החלקות החדשות שבעליהן מקבלים תמורתם, וכן לא נרשמו הסכומים המשתלמים לפי סעיף 5(6) של התקנות מאחר וכל בעל מגרש מהמגרשים המקוריים קיבל בזמנו תמורתו חלקה חדשה כמסומן בטבלה זו אשר שווייה עלה על שוויו של המגרש המקורי, בהתחשב בכך שעל המגרשים החדשים הותרה בניה באחוז גבוה יותר, גם כפיצוי בקשר עם החליפין". מכל מקום, טוענת המשיבה, טענת העותרים בדבר העדר טבלת איזון התיישנה לפני זמן רב. נוהג הוא, בקרב רשויות התכנון, לפצות בעלי קרקע בדרך של מתן אחוזי בנייה נוספים, במקום בתשלום כסף. אהרן נמדר גורס, כי יש לראות בשווי אחוזי הבנייה כחלק מהפיצויים שעל הרשות לשלם בעבור הקרקע המופקעת (אהרן נמדר, הפקעת מקרקעין (חושן למשפט, תשס"ה-2005), בעמ' 412). לנוהג האמור אין עיגון סטטוטורי, אך הוא הוכר בפסיקה לא אחת כשווה ערך לפיצוי כספי. בעניין בר נ' שר הפנים, נדונה תכנית חלוקה חדשה שכללה, בין היתר, את הרחבתו של מעבר בין שתי חלקות והפיכתו לדרך ציבורית, תוך רישום הדרך על שם הרשות המקומית. כפיצוי לבעלי שתי החלקות, הוגדלו אחוזי הבניה המותרים. בית המשפט, מפי השופט ברנזון, קבע כי הרשות רשאית לבחור בין הפקעה ותשלום פיצויים, לבין ביצוע חלוקה חדשה, שאינה מצריכה הוצאת כספי ציבור, כאשר היא מפצה בדרך אחרת. אין כל מניעה, נקבע, כי הרשות תבחר באפשרות האחרונה (בג"ץ 26/70 בר נ' שר הפנים, פ"ד כד(1) 645, עמ' 647-648). השופט ת' אור חזר על קביעה זו בעניין פריימן הנ"ל, בעמ' 467ד'. המקרה שבפניי אינו מקרה מובהק של הפקעה ללא פיצוי - לא זו בלבד שהשטח הועבר תוך הסכמת בעליו, ניתן תמורתו פיצוי מסוים, הגם שדרך נתינתו איננה נקייה מביקורת. העדר פירוט בדבר שווי הקרקע בטרם החלוקה מחדש ושוויה לאחריה, אין לדעת מה שיעורו המדויק של פיצוי זה. מכל מקום, גובה הפיצוי המגיע אינו נושא עתירה זו. אני מקבל את האמור בנספח לתכנית כ/68, לפיו הגדלת אחוזי הבניה נעשתה "גם בקשר עם החליפין". כמו כן, לא הונחה בפניי תשתית עובדתית מספקת על מנת לבחון את תלונת העותר 1, לפיה אין ביכולתו לנצל את אחוזי הבניה במסגרת הקרקע שבידיו. לנסיבות השוללות את השבת השטח, יש להוסיף את משך הזמן הארוך שחלף מאז הועברה הקרקע לראשונה לרשות (1946), ועד ששונה ייעודה (1.12.1998). בתקופה ממושכת זו - 52 שנים - יש כדי לעמעם את הזיקה הרגשית של אדם לקניינו. הצעת החוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), תשס"ו-2006 (ה"ח 237. ט' בסיון התשס"ו, 5.6.2006), שנוסחה בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין קרסיק (בג"ץ 2390/96 יהודית קרסיק נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(2), 625), קובעת מגבלת זמן לעניין הזכויות של הבעלים של הקרקע שהופקעה. בדברי ההסבר נאמר כך: "במסגרת איזון האינטרסים בין הפרט לבין הרשות בסיטואציה של אי-מימוש מטרת ההפקעה או תום הצורך הציבורי בה, לא ניתן להתעלם מגורם הזמן, אשר מחייב השבת הקרקע כאמור לבעליה ככל שהזמן שחלף ביחס למועד ההפקעה הוא קצר יותר, ומצדיק השארת הקרקע בידי הרשות ככל שהזמן שחלף ארוך וממושך יותר. חלוף הזמן מביא גם להיחלשות הדרגתית של הקשר הרגשי של הבעלים לקרקע, קשר המשמש כאחת ההצדקות להכרה בזכות הבעלים להשבה. ההגבלה בזמן של זכויות הנפקע ביחס לקרקע המופקעת נועדה להבטיח יציבות קניינית וודאות משפטית". לאחרונה הביע בית המשפט את דעתו, "כי מן הראוי לתת תשומת לב מיוחדת לקושי המתעורר כתוצאה מהעדר מגבלת זמן לעניין משך קיומן של הזכויות הנובעות מסעיפים 195 ו-196 לחוק התכנון" (ע"א 8626/05 JOSEPHIN RENA LILLEY נ' עיריית ת"א-יפו, התפרסם באתר נבו, 21.5.2009, פסקה 9 לפסק דינה של הנשיאה ד' בייניש). כן אין להתעלם מפרק הזמן המשמעותי שחלף מיום פרסום התכנית שביטלה את יעוד השטח כדרך מעבר, וקבעה הייעוד לבניה ולמסחר, ועד לפניית העותרים לבית-המשפט (סעיפים 10-11 לעיל), באופן שדין עתירתם לדחייה מחמת שיהוי. התעשרות שלא כדין העותרים טוענים, כי בעקבות שינוי הייעוד בתכנית כ/222, התעשרה המשיבה שלא כדין. על אף שהסעד המבוקש - השבת שטח המחלוקת - נדחה, מהטעמים שהוסברו לעיל, טענה זו יש בה ממש. כאמור, מוכן אני לקבל כי תוספת אחוזי הבניה מהווה פיצוי. עם זאת, לא מן הנמנע שהמשיבה התעשרה על חשבונם של העותרים בעקבות שינוי הייעוד, כאמור בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979. יתכן שהורי העותרים הסכימו לתוספת אחוזי הבניה בתמורה להעברת הקרקע והפיכתה לדרך ציבורית. כלל לא בטוח שזו הייתה התמורה שהיו מסכימים לה לו ידעו שהשטח מיועד לבנייה ולמסחר. יש להניח כי הייעוד הרווחי של השטח, כתוצאה מתכנית כ/222, מצדיק תמורה בשיעור גבוה יותר. העותרים לא בקשו סעד כספי, ואף לא הניחו תשתית לפיה ניתן לאמוד סעד שכזה, באם הם זכאים לו. לעניין האפשרות של מתן סעד של פיצוי כספי כאפשרות מועדפת במקרה מתאים ראו: עע"מ 10398/02 אסתר זהבה וייס נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון, ( 25.5.05), פסקה 3 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל; הלביץ הנ"ל פסקה 85 לפסק-דינו של השופט י' דנציגר. בשים לב לשיקולים דלעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להשיב את שטח המחלוקת לבעלות העותרים, ובמובן זה אני דוחה את העתירה. דרכם של העותרים פתוחה לתבוע סעד כספי. אין צו בדבר הוצאות. קרקעותללא תמורהשאלות משפטיותמקרקעיןהפקעה